התינוק הישראלי באמבטיה העברית
התינוק הישראלי באמבטיה העברית

התינוק הישראלי באמבטיה העברית

רוביק רוזנטל

עורך כתב העת "פנים", עורך הדעות של "מעריב" ומחבר הספר "הזירה הלשונית: דיוקן העברית הישראלית"

 

העברית הישראלית משקפת את הישראליות, בכך שהיא מקשרת בעין שפות המשנה של הסקטורים השונים לבין "השפה המרכזית" המשתקפת בעיקר בתקשורת. המעבר בין השפות השונות יוצר עושר וגיוון אך גם עילגות ורדידות

 

הישראליות היא זירה מרתקת של התגוששויות, יצירה חיה, פרשנויות, מפגשים ותהליכים שלא  הבשילו עדיין. הישראליות היא משאת נפש לאחדים, איום לאחרים, אבל התהליך של גיבוש והבשלת הישראליות הוא בלתי נמנע. הישראליות מייצגת את היסוד הצנטריפטלי בחברה הישראלית, הרצון הראשוני להיות חברה אחת, תרבות אחת שבה משתתף כל מי שחי ונמצא כאן, גם אם הוא כועס, גם אם הוא מודח, גם אם הוא בנה לו חומות של בידוד וגם אם הוא מרגיש שגונבים לו את שלטונו על הישראליות.

הישראליות מתכתבת לרוחב ולאורך. לרוחבה נוצרת הישראליות במפגש מתוך קונפליקט בין הסקטורים, הקבוצות התרבותיות והאידיאולוגיות, הקבוצות האתניות והפוליטיות המרכיבים את החברה הישראלית. לאורך מתכתבת הישראליות עם התרבות היהודית לדורותיה. אפשר לראות את הישראליות גם כשלב בתהליך התרבותי הפרשני של היהדות; חוליה בשרשרת הקיום היהודי.

היסודות המפרקים בחברה הישראלית חזקים היום כפי שלא היו חזקים מעולם, יש להם דוברים, אידיאולוגיות וכוח משיכה. מולם, "הישראליות" היא תהליך נעדר אידיאולוגיה, נעדר דוברים מובהקים. כמעט כל מי שחי בישראל רוצה להיות ישראלי במובן כלשהו, ובו בזמן מקנן ברבים הרצון להיות משהו אחר, לא ישראלי, שהוא אפילו היפוכו של הישראלי במובן כלשהו.

יש כאלה הרוצים להיות ישראלים, אבל הישראליות כפי שהם מפענחים אותה דוחה אותם. אם הישראליות נתפסת כחילונית, היא דוחה את האדם הדתי. אם הישראליות נתפסת כאשכנזית היא דוחה את המזרחי. אם היא נתפסת כלוונטינית, היא דוחה את האירופוצנטרי, ובעיני הערבי היא נתפסת בדרך כלל כיהודית ועל כן דוחה אותו.

יש כאלה שבשבילם הישראליות היא כל מה שאיננו המקום שממנו באו. הישראליות היא כל מה שאינו פולין של העיירות הקטנות, היא אינה גרמניה של תקופת ויימר, היא אינה עיראק של קהילה יהודית גאה ופורחת, היא אינה הרי האטלס. הערבי הישראלי רוצה את הארץ שעליה סיפרו לו אבות אבותיו והיא ריקה מיהודים.

בשביל חלק מאתנו הישראליות היא עולם הילדות שלנו והערכים שהיו טבועים בעולם הזה. בשביל הפלמ"חניק היא פלמ"ח, בשביל אריאל שרון היא כפר מל"ל וה101-, ובשבילי ישראליות היא תרבות תנועת הנוער. אבל הישראליות הזו שלנו, שבתבנית מחשבתנו, כבר איננה, ויש ישראליות חדשה שאליה אנחנו מוזמנים להצטרף, אולי בעל כורחנו. כמו הורינו, גם אנחנו במידת מה גולים בתוך הישראליות החדשה, הבלתי מפוענחת.

כלומר, אנו הישראלים, המתנחל והערבי, הצבר והמהגר, החילוני והדתי והחרדי, "האליטות הישנות" מול "הקואליציה של המיעוטים", אנו הנוהים או נשאבים בעל כורחנו אל הישראליות העכשווית הבלתי מעוצבת, איננו אלא קהילה של קהילות, שכל אחת מהן באה ממקום לא-ישראלי כלשהו, בזמן או במקום. מבנה העומק של הישראליות בנוי מחומרים לא-ישראלים בזמן או במרחב.

הפסוק "אפשר להוציא את היהודי מהגלות, אבל אי אפשר להוציא את הגלות מהיהודי", זוכה בחברה הישראלית העכשווית לפירוש מסוג חדש. היהודי שבא מן הגלות הוא היום רק מרכיב אחד בנוף. דור העליות הגדולות עובר מן העולם, וקבוצות המהגרים הנוכחות בחברה הישראלית הם עולי חבר המדינות ועולי אתיופיה. הישראלי שנולד כאן מייצר גלות משלו שלא ניתן להוציאה ממנו. הוא מזהה בישראליות מרכיבים שאינו יכול להתחבר אליהם, ומתקשה יותר ויותר למצוא בישראליות את המרכיב שהוא עצמו תורם לה.

במצב הזה יש שתי דרכים ללכת בהן: דרך הקונפליקט בין הקהילות, בין הפירושים השונים של הישראליות, המקורות התרבותיים השונים, ודרך הדיאלוג. בדרך הקונפליקט מנסה כל קבוצה לחזק את מעמדה ואת השפעתה, להיות נוכחת ולבוז למרכיבים האחרים של הישראליות. הבוז והכעס והרצון לבטל את האחר שבתוכנו קיים כמעט בכל הגזרות: התרבותית, הפוליטית, האידיאולוגית. הדיאלוג מתקיים בשלב זה של חיינו בעיקר בצווחה, ומיוצג במשפט הזהב של השיח הישראלי: "אני לא הפרעתי לך, אתה אל תפריע לי". לא "אני הקשבתי לך, עכשיו תקשיב לי". לא, "תקשיב לי כי עכשיו אני משיב לך". "אני לא הפרעתי לך", פירושו, רציתי להפריע, רציתי לקטוע אותך, רציתי כבר להשמיע את דברי, לא רציתי לשמוע, עכשיו תורך לשתוק בעל כורחך, ועל מידת ההבלגה הזו עליך להשיב לי בהבלגה, לא בהקשבה.

דיאלוגים אחרים, שקטים יותר, מתקיימים בשורשי העשב של החברה, בהליכי שיח יזומים, וברחוב הישראלי, שבו מתערבבות צעקות ומילות חיבה כמעט בלי שלבי ביניים. בצומת הזה שבין הקונפליקט והדיאלוג  מצויה העברית הישראלית, והיא משמשת את שניהם, את הקונפליקט ואת הדיאלוג, ומתפתחת במתח שביניהם.

 

                                          *

 

יש הרואים בלשון העברית את הגורם המאחד הרחב והעמיד ביותר בתרבות הישראלית ובקיום הישראלי בכלל. עצם קיומה של השפה היא הצהרה שהישראליות אפשרית. השפה העברית כוללת בתוכה כמה מרכיבים אשר עושים אותה שחקן מפתח של הישראליות. ראשית, מפני שהיא שפה אחת, שכל אדם הרוצה להצטרף לישראליות, בממד כלשהו שלה, חייב להכיר אותה, להשתמש בה ולדבר בה. שנית, היא מפתח להיסטוריה של התרבות היהודית והישראלית כאחד. היא מחברת את היהודי עם הישראלי, כשהמפתח לחיבור הוא מה שקרוי ארון הספרים היהודי. היא מחברת את הערבי הישראלי עם היהודי הישראלי. היא כרטיס הכניסה של המהגר לישראליות.

העברית הישראלית משקפת את הישראליות וגם ממלאת בה תפקיד. העברית משקפת את הישראליות מפני שכמוה, היא תהליך דינמי שלא הושלם, כאוטי במידת מה, צבעוני, עמוק במידה ורדוד במידה. כמו הישראליות בכלל גם העברית הישראלית מתפתחת בדיאלוג רוחבי בין הקבוצות והשחקנים התרבותיים המגוונים בחברה הישראלית. כפי שהישראליות פועלת בעולם גלובלי שגבולותיו נפרצים, כך העברית הישראלית פורצת בהדרגה את גבולותיה וזורמים אליה מרכיבים של השפה הגלובלית. כפי שהישראליות מתכתבת לאורך ההיסטוריה היהודית, כך העברית הישראלית היא שלב בהתפתחות העברית בת אלפי השנים.

לעברית יש יתרון עצום בהבניית הישראליות על פני יסודות תרבותיים רבים אחרים. ראשית, יש לה בסיס תרבותי מוצק ומוסכם, והוא הקאנון הכתוב, כלומר, ארון הספרים היהודי שכבר יש בו נדבכים מודרניים רבים. לעברית סטרוקטורה פשוטה, הגיונית ומוצקה הבנויה על שורשים עיצוריים שמהן ניתן ליצור, באמצעות בניינים ומשקלים, מלים. העברית יצרה במהלך הדורות מבנים תחביריים מקראיים ותלמודיים שמהם נוח לייצר משפטים וטקסטים מורכבים. העברית היא שפה "קטנה", אוצר המלים שלה מוגבל, שיטת יצירת המלים והשימוש במיליות מקטינה את מספר המלים הנדרשות להביע רעיונות. לכאורה, קוטנה של השפה מעמידה בעיות לא פשוטות לדוברים בעברית, אבל הניסיון רב השנים מוכיח שהיא חזקה דיה וקוטנה אינו מגבלה ואולי הוא אפילו יתרון.

היתרון השני שיש לעברית בשיח התרבותי הישראלי הוא אידיאולוגי-פוליטי. כמעט בין כל חלקי החברה הישראלית יש הסכמה על העברית, או לפחות הסכמה דה-פקטו, כלומר, שימוש שוטף בעברית במרחב הציבורי. כולם מדברים עברית. במרכז ובפריפריה. הוותיקים והעולים מסתגלים אליה ברצון או בעל כורחם. הערבים הישראלים מדברים עברית עם היהודים הישראלים, והחרדים מדברים עברית, לפחות במרחב הישראלי. גם אוהדי רעיון הרב-תרבותיות אינם מציעים להפוך את ישראל לחברה רב-לשונית. נכס כזה אין כמעט לשום גורם  אחר בתרבות הישראלית. אפשר בהחלט לומר שלעברית יש נתונים מצוינים להיות הגורם המאחד הרחב והעמיד ביותר בתרבות הישראלית ובקיום הישראלי בכלל, ועצם קיומה של השפה המשותפת לישראלים  היא הצהרה שהישראליות אפשרית.

 

                                          *

 

השאלה המטרידה בתיאור הזה היא, האם זה עובד. האם העברית ממלאת באמת את תפקידה, האם ביכולתה לכסות על שסעים ובקיעים, ניגודים ומהפכים היסטוריים. גם השאלה הזו נשאלת לאורך ולרוחב. אדם ברוך, למשל, טוען בספרו "בתום לב" שקיים נתק בין "השפה היהודית" ו"השפה הישראלית". הנתק הזה הוא גם היסטורי וגם חברתי. כלומר, היסטורית נוצרה, בעיקר בלשון חז"ל, שפת הלכה עם עולם סגור של משמעויות ושימושים, היא "השפה היהודית". המלים, הצירופים והמושגים שצמחו בעברית המודרנית, "העברית הישראלית" לצורך הדיון, מהדהדים אולי את המשמעות "היהודית", אבל הם מובעים בהקשר תרבותי שונה, הם מבטאים שבר וקטיעה מעולם ההלכה ולכן אין מפגש בין "העברית היהודית" לבין "העברית הישראלית". מכאן נולד גם נתק חברתי עכשווי.

תלמיד ישיבה הלומד גמרא, או הרב עובדיה יוסף הפונה למאמיניו, מדברים על-פי תפיסה זו ב"שפה היהודית", ולכן השפה אינה עוד גורם מאחד אלא מפלג. כאשר תלמיד הישיבה מדבר במרחב הישראלי בנושאים שאינם הלכתיים, הוא עובר בלי דעת ל"עברית הישראלית", ומממש בגופו או בפיו את הנתק בין שתי השפות.

אינני רוצה להיכנס לפולמוס עם ברוך על עצם הקביעה שמדובר ב"נתק". התרבות, בעיני, על פי התפיסה ההרמנויטית, היא תהליך פרשני מתמיד, וגם השפה כחלק מן התרבות מתפתחת בתהליך פרשני, שבו על בסיס שימוש ומשמעות בתקופה נתונה מתפתחות, צומחות, מתות ונולדות משמעויות חדשות בתקופות מאוחרות יותר. דווקא הדוגמאות שנותן ברוך מוכיחות זאת: המשמעות ההלכתית המוגדרת של מונחים כמו "נמושה", "נימוס" או "רבנות" קרובה במידה סבירה אל השימוש המודרני בהן. ובכל זאת, ברוך תרם לדיון על היחס בין השפה לבין הישראליות תרומה חשובה בעצם האבחנה שהוא מציע, ואחזור אליה בניתוח שאני מציע ליחס הזה.

בעיני, המפתח להבין את העברית הישראלית הוא מקומה בצומת שבין "הישראליות" ככוח צנטרפטלי לבין הכוחות המושכים להתנער ממנה ולפרק את החברה לקהילות. "הישראליות" מתגלמת בדיון על השפה במה שאני מכנה, לצורך הדיון, "השפה המרכזית". הגורמים המפרקים מתגלמים בשפות משנה רבות הפועלות במסגרת העברית הישראלית. כדי להבין את היחס בין השפה לבין הישראליות יש על כן לבחון את היחס בין השפה המרכזית לבין שפות המשנה הנהוגות בחברה הישראלית.

מהי השפה המרכזית? זוהי "השפה שכולם מבינים", או "השפה שכולם משתמשים בה במרחב הציבורי המשותף". זו אינה דווקא "שפת הדיבור", כפי ששפות משנה המובנות רק בסביבות משנה יכולות להיות בעיקרן שפות דיבור. כאשר עורכי דין ושופטים מתדיינים בבית המשפט, בדיון אקדמי או בהצגת פסק דין, הם משתמשים בשפת משנה שהיא אמנם עברית צחה ותקינה אבל עמוסה בקודים הידועים רק לדוברי "שפת עורכי הדין".

עורכי הדין הם קבוצה טיפוסית, כי הלשון היא כלי העבודה שלהם, אבל הדבר דומה בקבוצות שיש להן ייחוד תרבותי. בלייני "סצינת המסיבות" וצרכני הסמים הרכים או הקשים פיתחו עגה המובנת רק להם. לקהילות דתיות יש שפות משלהן, לקהילות אקדמיות יש שפות משלהן. שפות המשנה שונות זו מזו באוצר המלים, בהשפעות המגוונות של שפות אחרות או של סלנג ממקורות שונים. הן שונות גם במבנים תחביריים וסגנוניים המיוחדים להם. כל אחד מדוברי שפות המשנה נזקק לשפה הזו בתוך הקבוצה, אבל הוא חייב להכיר, לשלוט ולהיות גמיש במעבר למקום שבו עליו לדבר בשפה המרכזית. בבית, ברחוב, בין חברים שאינם בהכרח מקבוצת המשנה שלו, ובקיצור, "במרחב המרכזי", שבו כולם נפגשים.

הסוכן העיקרי היום של השפה המרכזית היא התקשורת המרכזית, דהיינו, העיתונים היומיים, רשתות הרדיו וערוצי הטלוויזיה. הם קיבלו על עצמם את התפקיד מטעמים פרגמטיים: כלי תקשורת מרכזי חייב להגיע באופן מיידי לקהל רחב ואין לו ברירה אלא להשתמש בשפה שהכל מבינים. הקברניטים של כלי התקשורת מעבדים ויוצרים כללי שפה מרכזית באופן מודע וגם מנחילים אותה לאנשי התקשורת העובדים תחתיהם. שפת התקשורת אם כך אינה השפה שבה "כולם מדברים", אבל עליה להיות קרובה לשפה הזו, כלומר, שפת הרחוב שבו נפגשים אנשים מקבוצות שונות בחברה ומדברים ביניהם. וזאת כדי לא לאבד את הציבור שאליו היא מכוונת. עם זאת היא מעצבת ומגבשת כללים כדי לשמור על תפקידה המוביל בתרבות הלשונית, ולא להיסחף אחרי האנרכיה של שפת הרחוב.

השפה המרכזית, המיוצגת כאמור בעיקר בתקשורת המרכזית, היא שפה פשוטה, בהירה, רדודה בדרך כלל, לא נמוכה, אבל נמנעת מכל מה שמדיף ריח של "לשון גבוהה", ומשתמשת בסלנג במידה, ובעיקר בסלנג שכבר התמסד וזכה לאריכות ימים מסוימת. יש בה שימוש נרחב יחסית במלים שאולות, בדרך כלל היא אינה כפופה באופן ישיר למוסד הממלכתי המכוון את השפה, והוא האקדמיה ללשון. בחלקים המגאזיניים והפובליציסטיים של התקשורת מתרחבת השפה המרכזית ומאפשרת סגנונות אישיים ואנרכיה לשונית מסוימת.

"העברית הישראלית" אינה השפה המרכזית, ואינה שפות המשנה, אלא המכלול כולו, ומערכת היחסים וההיזונים בין השפות. היא מוגדרת במונחים של תהליך או "התרחשות" ולא של קודקס לשוני מוגדר. השפה המרכזית מתייחסת וניזונה משפות משנה רבות הממלאות תפקיד בחברה הישראלית באופן המקביל במידה רבה לחלוקה הפנימית של החברה, ולאותם שסעים בחברה שיש להם היבט תרבותי.

אפשר להצביע על שני שסעים הרלוונטיים בעיקר לעניין השפה. הראשון הוא  השסע התרבותי המרכזי בין אנשים דתיים בדרגה או בזרם זה או אחר, לבין חילוניים בדרגה זו או אחרת. השני הוא השסע האתני, הפנים יהודי והיהודי-ערבי. בכל אחד מן השסעים האלה מתגלות שפות משנה רבות ומרתקות שכל אחת מהן ראויה במחקר עומק שלא זה המקום לעשותו. כאן אפשר להעיר על כמה מהן כמה הערות.                                       

לקבוצות הדתיות הרבות אין שפה אחת. הקבוצה המייסדת של גוש אמונים, למשל, בוגרי ישיבת מרכז הרב, מרבים בביטויים מלשון ימי הביניים כמו "גאולי" ו"אמוני" ובדרך השיח שלהם יש מצד אחד נופך של פלפול תלמודי, הד לטיעונים אידיאולוגיים המושפעים משפת האידיאולוגיה והפילוסופיה של המאה ה19-. הם מזכירים בכך את לשון השיח של הקבוצות הרעיוניות והפוליטיות החילוניות שהתכתשו ביניהן ביישוב היהודי במחצית הראשונה של המאה העשרים. לממשיכיהם בני הישיבות, לפחות בשיח שבמרחב הציבורי הישראלי, לשון מורכבת פחות, והם מעבירים פחות את שפת הלימוד בתוך הישיבות החוצה. אפשר להצביע אצלם על הינתקות מסוימת בין שפת הגמרא לבין עברית היומיום, בין מה שאפשר לקרוא בהסתייגות, בעקבות אדם ברוך, "העברית היהודית" ל"עברית הישראלית". 

לשון הרב עובדיה יוסף היא מקרה מבחן חשוב של יחסי השפות. יוסף הוא בין היתר דורש דרשות ופוסק הלכות. שפת פסיקת ההלכות מזכירה שפה תלמודית וקשה מאוד להבנה למי שאינו מצוי בעולם הזה, גם עקב התחביר המיוחד וגם במשמעויות המוקנות למלים ולצירופים. לעומת זאת, שפת הדרשות מותאמת לקהל עממי יותר, אך בעל מסורת דתית. זוהי שפה שאין לכאורה בעיה להבין אותה, אבל היא רצופה גם כן מלים הטעונות במשמעויות תלמודיות, ובזכות מסריו המיוחדים של עובדיה יוסף  היא יוצרת סערות פוליטיות שוב ושוב. אחרי כל נאום שנוי במחלוקת של יוסף נזעקים תלמידיו או עסקניו וטוענים שהדברים לא הובנו כהלכה, והם "מתרגמים" באופן מגושם ולעתים אפולוגטי את דבריו ל"עברית של הזרם המרכזי".

שתי הדוגמאות האלה מצביעות על מגמה: שפת הגמרא הופכת להיות שפת סוד, שפה המאגדת את הקבוצה ומבדילה בינה לבין היתר, במידה מסוימת היא שפה חתרנית. שפת הגמרא מייחדת ומרחיקה, השפה המרכזית מאפשרת את "הישראליות". קל יותר להבין את בחור הישיבה המדבר היום בטלוויזיה או במפגש ברחוב או באוניברסיטה, כי הוא אינו מעביר אליה את השפה שבה הוא מדבר או שאותה הוא לומד בישיבה. קשה היה יותר להבין את אנשי גוש אמונים, אבל הדיאלוג או העימות של התרבות הישראלית המרכזית אתם, אם הם נעשים, נעשים על המישור האמיתי: שפה מול שפה.

באותה מידה אין בעיה להבין איש ש"ס סביר ברחוב או בוויכוח אקראי אפילו על השקפותיו, והשפה הזו אף נשמעת לעתים קרובות רדודה או המונית. ככל שנכנסים לגרעין הקשה יותר מתבדלת שפת המשנה של אנשי ש"ס ופועלת בתוכם כגורם מרחיק, גורם של זהות חתרנית. אם תרצו, זה הפער בין  שפת אריה דרעי הפוליטיקאי, המסוגל לדבר אל ציבור רחב מעל כל במה, לבין שפת הרב אריה דרעי המדבר דברי תורה. חרדים אשכנזים, גם אלה המדברים ביניהם יידיש ומנותקים לגמרי מהעברית של יום יום, סיגלו לעצמם שפה עברית בהירה ואפקטיבית כשהם מדברים במרחב הציבורי, דהיינו התקשורת. כך ישראל אייכלר, משה גפני, האב והבן פרוש, ואפילו הרב בקשי דורון.  הפער הזה מצטמצם מאוד בשפתם של אנשי דת רפורמים וקונסרבטיבים.

 

                                         *

 

זירה נוספת של היחס בין הישראליות והעברית הישראליות היא הזירה האתנית. ישראל היא חברת מהגרים, כלומר, יש בתוכה מפגש מתמשך בין קבוצות מהגרים, וכן מיעוט לאומי גדול. חברת המהגרים העמידה את שאלת השפה על הפרק באופן טבעי: כל קבוצת מהגרים באה עם שפה לחברה שבחרה בשפה העברית. קבוצות המהגרים ויתרו על שפתם במרחב הציבורי אך המשיכו לדבר בה ביניהם וליצור מסגרת תרבות ותקשורת שבה השתמשו בשפת האם שלהם. השפה הלכה ונעלמה יחד עם דור המהגרים ולא אומצה על ידי הבנים. בכך, לכאורה, ניצחה העברית ניצחון מוחץ. אלא שיחד עם השפה נעלמה גם תרבות שלמה וחשובה, ארונות ספרים שלמים נגרסו כי לא היה מי שיקרא בהם או אפילו ירכוש אותם לארכיונים וספריות. במו ידי השלכתי, בכאב, ארגזי ספרים בגרמנית כאשר אמי עברה לדירה קטנה בבית אבות. שום חנות, ספרייה או ידידים חובבי ספרות לא היו מקבלים אותם, גם לא בחינם.

אפשר היה אולי לצפות שהשפות הזרות יתרמו תרומה של ממש לעברית החיה. היידיש, למשל, תרמה תרומה חשובה לסלנג, אבל השאירה רישום רב יחסית על השפה בדרכים גלויות ונסתרות. לעומת זאת, ההשפעה של שפות מהגרים כמו פולנית, גרמנית, רוסית, ערבית לתפוצותיה ועוד, היתה קטנה מאוד. אובדן השפות הכחיד שורה של נכסים תרבותיים שאין להם שיעור, ניואנסים מחשבתיים ומושגיים, דרכי מחשבה, אמצעי תיאור. לכל היותר נותרו מהן פולקלור, בדיחות ותערובת של מבטאים. בתחומים אחרים של התרבות הביאו קבוצות המהגרים נכסים עמידים יותר, רעיונות פוליטיים, דפוסים מקצועיים, סדרי ממשל, השפעות מוזיקליות וכו'. מאחר  שהעברית היא, כאמור, שפה קטנה, היה צורך להרחיב את השפה באמצעים אחרים, ואל הוואקום הזה נכנסה ברמה האנגלית.

הערבית, לעומת זאת, היתה פה שנים רבות, אבל קרה לה בחברה הישראלית דבר רע מאוד. הרוב היהודי למד בדרך כלל ערבית בתיכון, אבל זו היתה ערבית ספרותית שכמעט כל לומדיה שכחו אותה והיא אינה יכולה לשמש את צורכי החיים בישראל. המיעוט הערבי למד עברית, והוא מדבר עברית וקורא עברית. הערבית המדוברת בין ערביי ישראל, הערבית הפלשתינית, לא נכחדה כמובן, אבל בניגוד לימי היישוב שבהם תרמה הרבה לעברית בכל הרמות ובעיקר בסלנג, היא מנותקת היום לגמרי מהתרבות הישראלית המרכזית, והפכה שפת משנה הדומה לשפת הישיבות שעליה דיברתי: שפה פנימית סגורה וחתרנית, וכאשר יוצאים דובריה אל המרחב הישראלי הם מדברים בעברית.

העובדה שהערבים מדברים עברית חשובה מאוד ויש לה ערך מוסף: היא מאפשרת דיאלוג כלשהו אפילו בתקופה קשה וטעונה כמו היום. העברית של רבים מערביי ישראל מיוחדת, גבוהה במקצת עם ליטוש המזכיר את הערבית הספרותית. זוהייר בהלול הסביר פעם בתשובה לשאלה על כך: אנחנו אורחים בעברית, ואורחים מתנהגים יותר יפה מאשר בעל הבית. אבל הנתק בין השפות לא רק משקף את הנתק בין היהודים והערבים בישראל, אלא מעצב ומגביר אותו. העובדה שהיהודים אינם יודעים ערבית הופכת את הנתק הזה לטרגי ומשקפת את חוסר הסימטרייה ואת אופי השסע היהודי-ערבי בישראל: הערבי בא אל היהודי, היהודי לא בא אל הערבי.

 

                                       *

 

לכל הדוגמאות האלה יש מכנה משותף: הקשר בין שפות המשנה לשפה המרכזית השתבש. את העיקרון הזה אפשר להחיל גם על שפות משנה אחרות, כמו שפת קבוצות שונות באקדמיה הישראלית, שפת תרבויות נוער עולמיות שהגיעו לישראל, כמו מוזיקה אלקטרונית וסמים ועוד ועוד. עצם קיומן של שפות משנה מול שפה מרכזית הוא כמעט מובן מאליו ואינו אופייני לישראל. אבל בחברה ובתרבות מתהווה כמו התרבות הישראלית יש לשיבוש הזה מחירים, שאנו מדברים עליהם אבל לא תמיד יורדים לשורשיהם.

מחיר אחד הוא בעושר השפה. העברית החיה מתרדדת, נשחקת, מאבדת את המטענים התרבותיים שלה. יש בעברית הישראלית נטייה הולכת ומתעצמת להיעלמות ניואנסים ולהשתלטות של מעט מלים על הרבה משמעויות. בכך משקפת העברית הישראלית את המחלה הישראלית של ההליכה אל המכנה המשותף הנמוך והרדוד, את גסות המחשבה וההתנהגות הצומחת באתרים רבים של הישראליות. כשאני שומע ברחוב, בסיטקום הטלוויזיוני או בקמפיין פרסומי את "בא לי להביא אותה בענק", או כאשר עוזר פרלמנטרי חרוץ אומר לי במסגרת עבודתי "פלוני חבר כנסת רשם לך כתבה", עולים באוזניי איוושת המגבות וצליל המאפרות הנגנבות בידי ישראלים שעירים ומכריסים מבתי מלון בטורקיה.                               

מדוע זה קורה? זה קורה, כאמור, מתוך השיבוש בין שפות המשנה לשפה המרכזית. כל אחד מאתנו שולט בעת ובעונה אחת בשפה המרכזית ובאחת או יותר משפות משנה. מי שחי בתוך שפת משנה, נאמר, שפת הגמרא בישיבה, או שפת השיח האקדמי במדעי החברה, או שפת סצינת המסיבות, או הערבית, או הרוסית, חש מבוכה וחוסר אוריינטציה כשהוא יוצא אל השפה המרכזית. הוא פוחד שלא יבינו אותו, ובפועל, לעתים קרובות אכן אין מבינים אותו.

יואל בן נון וחנן פורת אינם חוששים לדבר במרחב הציבורי בשפת מרכז הרב, אבל בוגרי ישיבות ההסדר של היום לא יעשו זאת. הם אינם מזהים במרחב הציבורי הקשבה לשפתם. הדרך הלשונית שלהם להתחבר עם הישראליות היא לוותר על שפתם המיוחדת, ולממש בכך את ההבחנה הבעייתית של ברוך בין "עברית יהודית" ל"עברית ישראלית". כך הסטודנט לספרות שלא יוציא את השפה העשירה שרכש בלימודיו אל הרחוב, וכך הנער שגדל במשפחה עיראקית או מרוקאית, אבל  יביא אל המרחב הישראלי לכל היותר תרומה לסלנג העכשווי. השפה המרכזית מידלדלת במקום להתעשר.

כך נוצר מעין פרדוקס המאפיין את המצב הישראלי גם מעבר לשפה. כדי להגיע לדיאלוג אמת, חייב כל צד להביא את האמת שלו אל השולחן. מאחר שזה מהלך מאיים וקשה, מביא כל צד לשולחן חצאי אמיתות ושפה תקינה וכמעט חסרת משמעות, ובמקרה הטוב מתהווה דיאלוג מזויף ודליל. זה מה שמתרחש בשפה: אם בחלל המרכזי, ברחוב ובתקשורת, יישמעו ללא הייררכיה כל שפות המשנה, ניהנה מעושר לשוני; אבל תחושת הלכידות ופשטות המפגש תצא מאוימת. מאזן האימה הזה מביא את הישראלי לדבר במרחב הציבורי המרכזי בשפה דלה, קונפורמית המאיינת את עצמה לדעת.

המחיר השני המשיק לראשון הוא עילגות הלשון. כללי השפה מתרופפים, הכותב והדובר הישראלי אינם זוכים להתחבר למסורות דיבור וכתיבה כמו עמיתיהם האנגלי, הצרפתי והרוסי, למשל. הפוליטיקאי הישראלי אינו לומד לנאום כמו עמיתו האמריקאי אלא נואם על פי אינטואיציות שהביא מהבית, מהשכונה או מהצבא, ובדרך כלל אלה כלים לקויים. בכך משקפת העברית הישראלית את הליקוי הבולט ביותר בחברה הישראלית: חברה הממשיכה אמנם מסורת של עם עתיק יומין אבל נעדרת מסורת מודרנית של ממשל, התנהגות וכללי משחק.

את מחלות העברית הישראלית יש לראות בתוך הקשר. ההקשר הוא שיש בישראליות חיוניות רבה, המחפה על המחלות האלה. שום דבר עוד לא סגור, עוד לא זכינו לשעמום הנאור של ארצות אירופה השבעה. לכן החיים הישראליים עשירים וצבעוניים, ובה בעת מגלים פנים ריקות או גסות. זהו הפרדוקס של הרב תרבותיות: כאשר משחקות תרבויות משנה אבל המפגש ביניהן לעיצוב תרבות משותפת משתבש, גם הן עצמן מתרוקנות. כך השפה, המשקפת, וכאמור משפיעה. בין "חתיכת אפס" לבין "הכל עשר" יש עולם הולך ונעלם של מספרים. בין "אחלה" ל"חבל על הזמן" יש זן נכחד של תארים.

השאלה הקשה העומדת היא לפני "מנהיגי השפה", התקשורת, האקדמיה, מערכת החינוך ואחרים, היא על כן איך לשמור על קשר עם השפה החיה ויחד עם זה לשמור עליה מהתבהמות, רדידות ועילגות. בעניין זה עולה הדיון הישן נושן על אחריותה של המדינה לתרבות. האם תפקידה של המדינה לטפח את התרבות, לממן אותה ולתת לה לצמוח באופן חופשי ומגוון, או שיש למדינה תפקיד מכוון ומדריך בתחום התרבות, כולל השפה. התפיסה הראשונה נחשבת תפיסה דמוקרטית קלאסית, אבל היא אינה מובנת מאליה. בצרפת יש מסורת של חקיקה והכוונה מובנית ומודעת של התרבות והשפה, ועם זאת מתחוללת בה תרבות עשירה, מסעירה ומלאה מחלוקות.

במדינת ישראל היתה נהוגה גישה מדריכה במערכות החינוך והתרבות, והיא עברה שינויים ושיבושים שלא כאן המקום לדון בהם. בתחום השפה הגיעה הגישה המדריכה לאבסורדים והפכה מכשול להתפתחות השפה במקום אמצעי לסיוע. "ודייק" ודומיו ניסו לקבוע הלכות בכל שאלה לשונית, וברוב המקרים הניסיון היה מיותר וכושל. האקדמיה ללשון ניסתה לקבוע ולהשליט צורה אחת לכתיב חסר הניקוד, סוגיה עברית ייחודית וחשובה מאין כמוה, שכן העברית היא אחת השפות היחידות בעולם שאין הסכמה איך היא נכתבת. הניסיון נכשל, "הרחוב הכותב" רצה דווקא חופש פעולה, מגוון דרכי ביטוי, הגייה וכתיבה ורישיון לבצע "שגיאות טובות", מן הסוג שדרכו השפה מתפתחת ומתאימה עצמה לצורכי הדוברים. תהליך העילגות והרדידות מעיד שיש חשש כבד שהתינוקות נשפכים עם האמבטיות. מתוך השקפת עולמי אינני מאמין בחקיקה תרבותית אפקטיבית, ודאי לא בחברה מתהווה ורבת קונפליקטים, אבל אולי יש בהקשר זה אתרים רבים של הכוונה ומחשבה נבונה ואפקטיבית, שלא נוסו עדיין.                     

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד