יומן מתגלגל ממעבדת העכברים
יומן מתגלגל ממעבדת העכברים

יומן מתגלגל ממעבדת העכברים

ד"ר  דן בר-און

המחלקה למדעי ההתנהגות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

 

מאז אוקטובר 2000 עומד כל מה שהאמנו בו לבחינה מחדש. מי שעסק שנים רבות בבניית מערכות של אמון ועבודה משותפת עם הצד השני נדרש עתה לבחון היכן טעה, מהי הדרך לצאת מהמצב והאם עקרונות היסוד שהנחו אותו תקפים עדיין

 

שנת תשס"א החלה בתקוות גדולות, אך התקוות היו בתוך ימים ספורים לרצף של פחדים, אכזבות, כעס, תסכול וכאב. היא החלה במזרח התיכון באינתיפאדת אל-אקצה והסתיימה בניו יורק עם מתקפת הטרור שריסקה חלק מן הפנטגון ומגדלי התאומים ויחד עמם את תמונת העולם של רובנו.

עדיף היה לא לכרוך שני אירועים אלו יחד, כי הם סימפטומטיים לתהליכים ולסוגי פתרונות אחרים. הקונפליקט הפלשתיני-ישראלי היה נתון בתהליך חדש יחסית של חיפוש פתרון מאז הסכם אוסלו. תהליך זה נשבר כאשר הדיונים הגיעו לשלב קריטי בקיץ 2000  בקמפ דייוויד. התקפת הטרור על ארה"ב לא היתה חלק מדיאלוג - כמעט ההיפך מזה.  לכן גם אין לה פתרון מיידי או מטרה ברורה למאבק, למרות המאמץ המערבי המרוכז לשכנע אותנו שהמטרה נמצאה והיא מטופלת בדרך הנאותה ביותר.

הדרך שלי להתמודד עם התסכול והאכזבה היתה לנסות ולהמשיך להבין את הרקע וההקשרים למה שקרה. למה הוא קרה דווקא כאשר נדמה היה (אחרי 1989) שהעולם מתפנה לעסוק בבעיות האמיתיות שלו: פערים כלכליים וחברתיים גדולים, הזנחת הסביבה, בעיות חינוך ובריאות, הנאה משונות תרבותית במקום הניסיון להפחיתה. לצורך זה החלטתי לבחון שנית דברים שכתבתי בשנה הכאובה הזאת, כדרך שלי להתמודד עם חוסר האונים, האכזבה, הכאב ואבדן התקווה. התחלתי את השנה בביטוי רגשי ישיר, כתגובה לאירועי אוקטובר 2000, אך לאט לאט עיכלתי את האירועים וכך נוספו מחשבות וניתוחים רציונליים יותר, ככל שהבנתי טוב יותר שאנו נמצאים בתחילת תקופה ממושכת של אי ודאות ואבדן דרך.

 

אוקטובר 2000, ערב יוה"כ, תשס"א

נסעתי בימים אלה בכביש המנהרות כדי להגיע לטליתא קומי, ליד בית לחם. יחד עם סמי אדוון, פרופסור מאוניברסיטת בית לחם, אנו מנסים בעמל רב לפתח את PRIME, מכון מחקר לחקר השלום המשותף לחוקרים פלשתינאים וישראלים. אמנם לא פגעו בי פיזית, אך הלב שותת דם כי איננו יכולים לעשות דבר לשנות את מהלך הדברים הקשים השבוע. אני שומע את ההתלהמות, את הקריאות "מוות לערבים!" או "איטבח אל יהוד!" שמשודרות השכם והערב על אקרנינו. אני שומע את האנשים מדברים, אצל הספר או במכולת, "צריך להיכנס בהם בכל הכוח, רק את זה הם מבינים". אני בטוח שגם במספרה בעזה או במכולת בבית לחם מדברים עלינו כך. יש מצבים שאתה מוכרח להגיד לעצמך, "אולי כולם השתגעו ואתה השפוי?" יש סיפור מתקופת השואה: יחידת גרמנים הוציאה להורג את היהודים בכפר אוקראיני וכל אנשי הכפר הביטו ושתקו. רק אשה אחת ניסתה לעצור בעדם וצעקה, "משוגעים, מה אתם עושים!" התברר שהיתה המשוגעת של הכפר.

יש טענה שאריאל שרון הצית את האש כשעלה בליווי אלף שוטרים להר הבית. אני לא משלה את עצמי שזה הדבר היחיד שהצית את האש. היה פה פוטנציאל אדיר להתלקחות, פוטנציאל הנובע מהזנחה והתעלמות של שנים רבות. הפוטנציאל הזה הוא לכן הבעיה האמיתית: הפחד ואי האמון, השנאה ואי הוויתור על החלומות של ה"ארץ כולה שלנו" רווחים מאוד אצלנו ואצל הפלשתינאים. בצד השנאה והחלומות יש גם הפחד: הפחד מן ה"אחר" המאיים לכלותינו והפחד מן ה"עצמי" ההורס עצמו מהעדר מודעות או מעודף מודעות. רגשות אלה החריפו עתה במידה כזאת שהמנהיגים, עם כל מאמציהם להביא להסדר, אינם מצליחים לשכנע את החברה שהם מייצגים לחזק את השפיות אל מול השיגעון.

מהו אותו השיגעון? השיגעון משמעותו שבעוד כך וכך זמן, אחרי כמה אלפי ואולי עשרות אלפי אבדות, נגיע בדיוק לנקודה שבה אנו נמצאים היום, רק מרוטים יותר, עייפים וחסרי אמונה יותר. ונצטרך להתחיל מן ההתחלה, כמו הסיפור על הקופים אחרי שהעולם נהרס בהתקפה אטומית.

הלב שותת דם כי כל ההרוגים לעתיד ואלו שכבר נהרגו בשני הצדדים, מותם יהיה לשווא. אף אחד לא יוכל להחזיר את האמונה בדרך השלום ללב ילד שאביו נהרג בימים אלו, או לאבי ילד שנהרג לעיני כל בצומת נצרים, כבר ביום הראשון לקרבות. שרפו את האמונה בלבם, כמו ששרפו את האמונה בעשרות אלפי לבבות, במאה השנים האחרונות, משני עברי המתרס.

מאורעות הדמים דחקו לשוליים את המאמצים האדירים שהשקיעו בשנים האחרונות אלפי בני אדם משני הצדדים בבניית השלום; במפגשים הדדיים שנועדו להכיר ברגשות ובצדקת ה"אחר", בבניית תשתית חינוכית חדשה, במחקר משותף ובמפעלים משותפים. השתתפתי בפעילות זו מתוך אמונה בצדק שלי כיהודי-ישראלי, עם ההבנה שיש צדק אחר, שלהם. הבנתי כמה חשובה להם ההכרה שלי שגרמנו להם עוול משווע מצטבר הדורש תיקון. פעלנו מתוך הנחה שגם כאשר ייכון שלום, עדיין יש עבודה אדירה לעשותה, לאט ובהשקעה נפשית ופיזית, כדי למלא את ההסכם בתוכן ולבנות לו תשתית חברתית.

הפוליטיקאים יכולים ליצור את התנאי ההכרחי לשלום, אך לא את התנאים הדרושים. כל הסכם ניתן לשבירה מיידית, כפי שראינו, אם אין בו שינוי בלבבות האנשים. את מעשי הפוליטיקאים אפשר למדוד במדדים קשים, ומיד. מעשיהם של בוני השלום קשים למדידה, אלא בטווח ארוך יותר ובמדדים רכים, רב משמעיים.

הלב דואב, כי הפוליטיקאים משני הצדדים אמרו לבוני השלום, "מה שאתם עושים איננו חשוב. רק אנחנו יודעים מה טוב לאנשינו, ומה שטוב לנו אינה הדרך שלכם". מה שיש לי לומר בתגובה גם לברק וגם לערפאת הוא, שגם אם יצליחו בסופו של דבר לחתום על הסכם, והוא יהיה בנוי על התעלמות מהמאמץ העצום שהושקע בתהליך השלום Bottom-up, הרי התהליך המדיני Top-down לא יהיה שווה את הנייר שעליו נכתב, אפילו ייחתם בדם כל הקורבנות שנפלו בעשרת הימים האחרונים ואלו שעוד ייפלו.

*

 נובמבר 2000

גל האלימות שפרץ באוקטובר 2000 מסמן יותר מכל סוף עידן בשביל מחנה השלום הישראלי. נוח היה לו להסתופף מאחורי גבו הרחב של יצחק רבין לאחר שהחליט ללכת בדרך השלום ב93-'. מאז שנרצח אנו עדים לניסיון להשתמש ברצח כדי לשמר את ההיבט של עידן השלום ללא מחיר אישי.  מחנה השלום מורכב בחלקו, ואולי ברובו, מאנשים האוהבים חיים נוחים ומניחים לאדם כרבין לעשות בשבילם את המלאכה. עתה התעורר המחנה למציאות אכזרית יותר. לברק אין כוונות כאלו, אולי כי לא עבר את התהליך האישי שעבר רבין ואולי כי לא האמין מאוד באפשרות השגת הסכם, ורצה רק להוכיח קבל עם ועדה ש"עשה כל אשר ניתן היה לעשות". לברק גם אין החן והקסם הבין-אישי שהיו לרבין, או כושר ההחלטה שהיה לו. האפיון המרכזי של עידן ברק הוא החזרה לדפוסי החשיבה הביטחוניסטית של שנות החמישים והשישים: "הערבים לא מוכנים להשלים עם קיומנו ולכן לא נותר לנו אלא..."

מחנה השלום נותר ללא אב ומוטל עליו להתבגר, בכמה מובנים. המאמינים בדרך השלום יצטרכו להתחיל לשלם מחירים אישיים. אפשרות אחת תהיה מחאה מיליטנטית יותר. למשל, התארגנות הורים שיתנגדו לגיוס בניהם להגנה על מתנחלים בנצרים או בפסגות. רק התארגנות מסיבית וחריפה תביא לחשיבה מחודשת בעניין זה, כפי שראינו לפני היציאה מלבנון. או תמיכה בתביעה בינלאומית להעמדה לדין של מפקדים שנתנו פקודות לרצוח אזרחים ערבים חפים מפשע. כאשר "מחסלים" מפקד תנזים והורגים אתו גם שתי נשים, זה מעשה רצח.

אפשרות אחרת היא התארגנות מיליטנטית יותר, אולי אפילו אלימה, נגד האפשרות של הקמת ממשלת חירום בראשות אדם כמו שרון, שידיו מוכתמות בדם ערבי. יכול להיות שאנשים יאבדו מקומות עבודה או יוקעו כבוגדים במימוש הרעיון הציוני (ש"ינצח", לפי שלטי הסוכנות). השאלה תהיה כמה ישראלים אוהבי שלום יהיו מוכנים לשלם מחירים כאלה?

מחנה השלום יידרש לבחור מנהיג היכול לייצג את תפיסתו, במקום ברק. כבר עתה ברור שמצפות לנו עוד כמה שנים של שלטון נתניהו. מעבר למחירים הכבדים שנצטרך לשלם, בנפש ובכלכלה, אולי יהיה לשנים כאלה יתרון מסוים: הוא יחייב חשבון נפש נוקב יותר של מחנה השלום עם כל הגנרלים שהמלכנו עלינו, הנעדרים יכולת ממשית לקבל את הציבור הערבי ולהתייחס אליו ברצינות הדרושה. אולי עדיף לוותר כבר עכשיו על מנהיגותו של ברק, להבין את הכישלון הפנימי בעצם בחירתו כממשיכו של רבין, ולחתור ליצירת מנהיגות חדשה שתוכה כברה: מנהיגות שמציעה קשר יותר עמוק עם מחנה השלום והבנה עמוקה יותר של הדרוש לתהליך שלום משמעותי.

לצורך השלמה כזאת דרושה חשיבה מחודשת על תהליך השלום. הכישלון שהיה הוא משותף. גם אנחנו וגם הפלשתינאים לא השכלנו להתגבר על הכוחות ההרסניים. כפי שברק סירב לעמוד מול המתנחלים ולומר להם להתפנות ולעצור את תנופת ההתנחלות, כך גם ערפאת סירב לעמוד מול הפליטים ולהבהיר להם שרובם לא יוכלו לשוב לבתיהם.

ליצירת תהליך שלום משמעותי דרושה פעילות משותפת של פלשתינאים וישראלים, אנשי שטח ופוליטיקאים, שיהיו מוכנים להתעמת יחד במנהיגות, אם שוב תקצר ידה. במובן מסוים, זה היה התהליך שהצליח לשים בינתיים קץ לאלימות בצפון אירלנד. דרושה גם הבנה עמוקה יותר, שהסכם שלום הוא שלב ראשון בתהליך ארוך של השלמה הדדית. חבל שבינתיים אבד עוד דור לשלום: זה שנלחם היום על שלמות נצרים, היישוב בחברון ופסגות.

*

 פברואר 2001

"ארץ ישראל השלמה" (ישראל ופלשתין) משולה למעבדה ענקית שגידלו בה עכברים כחולים וירוקים ועתה, מאחר שיש יותר מדי מהם, החליטו הנסיינים להפחית בהדרגה את כמות החמצן ולענות אותם בהרעבה. השאלות המעסיקות את הנסיינים הן, מתי יתחילו העכברים לאכול זה את זה? האם יעדיפו לאכול כל אחד את בני סוגו או את בני הסוג השני? האם השורדים יחפשו דרך לחיות בשלום, או שהטרף ההדדי יימשך לנצח. במקרה שלנו, אנחנו גם העכברים וגם הנסיינים. החמצן משול לתקווה האוזלת. והעינויים בהרעבה? בשביל הפלשתינאים זו הרעבה של ממש ובשבילנו, המחזות היום-יומיים של שטיפת הדם מהכבישים.

הדימוי הזה עלה כשהקשבתי לדברי ערבייה, בתוכנית ראיונות עם יהודים וערבים הזוכרים את חיפה לפני 1948. המרואיינת ניסתה להסביר לי למה רוב בני משפחתה ברחו מחיפה עם כיבושה: "הם רצו להציל את הילדים שלהם משחיטה וקיוו לשוב לבתיהם. כיום, אם זה היה קורה חלילה שוב, שהילדים ימותו, לא היינו זזים מפה". המשפט המצמרר הזה הבהיר לי על מה הפלשתינאים נאבקים בנו היום. אולי חלקם הבינו היטב את המסר שביטא רפול, לפני פורום צבאי, בשנות השבעים: "לדחוק את האגודל בין הצלעות שלהם, עמוק, שוב ושוב, עד שילכו מפה".

אלא שגם אנו, אוזנינו כרויה לאנשי החמאס הקוראים להשמדת ישראל. עראפת נתפס עתה כדו-פרצופי יותר מתמיד: יד אחת מושטת לשלום ויד אחרת אוחזת ברובה, בפצצה, במרגמה. כל צד דוחק היום את האגודל עמוק בצלעות הצד האחר, בתקווה שייכנע וילך. זו בדיוק מעבדת העכברים.

לרגע היה נדמה שאנשי הימין יחגגו עתה: "אמרנו לכם, אין עם מי לדבר. הם מבינים רק כוח!" אך מתברר שגם הימין השפוי מוטרד. למה, בעצם? האירועים האחרונים מבהירים שמדיניות ההתנחלויות שמנהיגי העבודה והליכוד טיפחו כל השנים יצרה מצב בלתי הפיך, שעברנו את נקודת האל-חזור. אולי טעינו בהנחה שההתנחלויות ימריצו את הפלשתינאים לחתור להסכם, כי הזמן פועל לרעתם. עתה נדמה שחישקנו את עצמנו. הפלשתינאים העתיקו את מאבקם לממד זמן אחר, והם אומרים בחיוך מר: "גם הצלבנים שלטו כאן מאתיים שנה". זה בדיוק משפט שצאצאיהם של ניצולי השואה מתארגנים מולו ואומרים: "אם כך, לא נוותר על כלום, כי זה כל אשר נותר לנו אחרי השואה".

אם לא ניתן עוד לחלק את המרחב שבין הים לירדן לשתי ישויות נפרדות, נותרו לנו ברירות קשות מאוד: מלחמת שתי ישויות, לא מוגדרות טריטוריאלית, כמו במעבדת העכברים, או הקמת מדינה דו-לאומית לפי גרסת אדוארד סעיד, ללא רוב יהודי; או כיבוש מחדש של עזה, שכם וחברון ושליטה בפלשתינאים באמצעות אפרטהייד שישחית אותנו עד תום כחברה אזרחית. שוב, ויתור על רוב יהודי הוא  סמרטוט אדום בעיני הצאצאים של ניצולי השואה: שלב ראשון בתוכנית חיסול מבית מדרשם של הנאצים, בהקשר מזרח תיכוני. חשש כבד מתגנב ללב שתסריט מעבדת העכברים הוא היום המועדף על שני הצדדים.

איך הגענו לזה? יש המאשימים את הסכם אוסלו. ההסכם היה בנוי על הנחה שלא התגשמה, שייווצר בהדרגה מצב של אמון, ביטחון ואינטרסים משותפים בין הצדדים, שיאפשר בסופו של דבר פתרון של הבעיות הקשות. אם כן למה נוצרו חשדנות ותסכול שהובילו לתסריט מעבדת העכברים?

תשובה אחת היא הפחד הקיומי מהאחר, והתפיסה שהצד השני איננו כן בכוונותיו, שמעשיו אינם אלא חלק מתוכנית ארוכת טווח לחיסול קיומנו העצמאי. תשובה שנייה היא היחס האמביוולנטי לכוח ותוקפנות. הוא גורם לנו לחוש עוצמה רבה (כישראלים) ופגיעות רבה כאנשים (יהודים). הפגיעות ספוגה בנו מדורות של גלות, של היותנו הקורבן לאלימות, במיוחד לאחר השואה. האלימות מבקשת עתה מוצא על קורבן אפשרי אחר. הצירוף המיוחד הזה גורם לנו להעצים את הכאב שאחרים גורמים לנו ולא לחוש את הכאב שאנו גורמים להם.

תשובה שלישית היא שיש בנו חשש מסיום הקונפליקט. הזהות הקולקטיבית של רבים מאתנו כישראלים נבנתה סביב הסכסוך. סיומו מחייב לבחון אותה מחדש: מי אני, האם אינני מוגדר באמצעות שלילת ה"אחר" ושנאתו אלי?

רצח רבין חיזק את החשש מעצמנו, מהאלימות הגלומה בנו. ניצחון הימין לאחר הרצח הוכיח, לכאורה, שהשימוש בכוח השתלם. התגבר שכרון הכוח: ככל שקבוצה תפעיל יותר כוח, ישתפר מצבה. לא היינו מודעים לכך שהשימוש בכוח מגביר את הפחד והחשש מעצמנו. כך, גם אם אנו רואים עצמנו כמעצמה צבאית וכלכלית בהשוואה לכוחן של כל מדינות ערב, התעצמה אצלנו הרגשת הפגיעות. המוצא היחיד היה להחצין את האלימות ולייחסה לאחר: שוב אנו כמיעוט נרדף, שבכל רגע עלולים לגבור עליו. הפחד מהאחר, הבלבול שגורמים תחושת הכוח הלא מציאותית והפגיעות, יחד עם החשש מאבדן הזהות, יצרו מעגל קסמים שהוביל לתסריט מעבדת העכברים.

במצב שכולם מתחילים לטרוף את כולם, מנהיגות רגישה ונבונה יכולה לשכך את הפחד, לאפשר התמודדות יותר אמיצה עם הבלבול. אך המנהיגות של השנים האחרונות רק הגבירה את הפחד והחשש. היא השתמשה בתפיסה פשטנית של האלימות הלא מוצדקת המופנית כלפינו, בלי לפתח רגישות לכוח ולאלימות שאנו מפעילים כלפי הזולת. זאת היתה מנהיגות שאין לה הבנה של תהליכים חברתיים, ועיקר מעייניה הם משחק הכוח הפוליטי קצר הטווח. הבעיה איננה האישיות של ברק או נתניהו, אלא התפיסה הרווחת שבתוכה גדלו, והאפשרויות שהענקנו לה להשתלט על חיינו.

כדי לצאת ממעגל הפחדים, החששות והיחס הדו-ערכי לכוח ותוקפנות, לא דרוש קוסם כזה או אחר, שיחזיר את הביטחון ויבטיח שלום בלתי אפשרי. דרושה קודם כל חברה שתצמיח מנהיגות אחרת. וכדאי אולי להתחיל בקטנות: בשימוש אחר בשפה היום-יום שלנו. למשל, "אנו מפחדים מאחרים וחוששים מעצמנו" במקום הקלישאה של נתניהו ("הם מ-פ-ח-ד-ים"). או במקום "שלום של אמיצים" עם שכנינו, "שלום של אנשים מפחדים ואלימים". או הפחתה דרסטית של תחושת העוצמה המנופחת תוך התייחסות גלויה לפחד שהיא מעוררת. מותר להגיד לעצמנו שאנו חברה חולה, ושעדיף אולי "לכרות רגל לפני שהנמק יתפשט בגוף".

עד שיתחולל תהליך מעמיק כזה, נמשיך בחזיון האימים של מעבדת העכברים ונשרוד בטווח הקצר עם ראשינו בחול. הרי כולנו יודעים את אמנות ההישרדות, המאפשרת לנו להתפעל מפריחת האביב, משירי א"י היפה, ומצמצמת את רוחב המבט למינימום. עד שמציאות מעבדת העכברים לא תכה בנו, נוכל להשלות את עצמנו שהיא אינה קיימת.

*

אפריל 2001

אולי אין נכונות לחזור למו"מ עם הפלשתינאים כל עוד יש אלימות, אך כדאי שכלל זה לא יחול על היכולת לחשיבה וניתוח המצב. כדאי שאחד הדברים שיעסיקו אותנו ואת הפלשתינאים כבר עכשיו תהיה השאלה, למה נכשל תהליך אוסלו, או מה היו הבעיות שמנעו ממנו סיום מוצלח? ניתנו כמה תשובות לשאלה זאת, אך לדעתי, הן אינן ממצות את ההסבר לכישלון.

אני רוצה לשים את הדגש על הנחה מוטעית, לדעתי, בגישתם של יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק כלפי המו"מ עם הפלשתינאים. הם ביקשו להגיע לסוף המו"מ להסדר קבע בלי להיכנס לדיון על העבר. פנינו אל עתיד חיובי יותר ולכן אין טעם לברר את אשר קרה בעבר. בדיון בעבר גלום החשש שנאבד שליטה על התהליך. היה היגיון מסוים בגישה זו, במיוחד בשביל הצד הישראלי. דיון בעבר עלול היה לסבך את ישראל בדרישה להשיב לתחומה חלק מהפליטים שהיא אחראית לגירושם. במובן מסוים אפשר לראות את נצחונו של שרון בבחירות האחרונות, והצטרפותו של שמעון פרס לממשלה, כרצון ישראלי משותף לסכור את הדרך לבירור שיערער אולי את המשך קיומה של מדינה יהודית.

לפי דעתי, כשלון תהליך אוסלו מערער דווקא על ההנחה שניתן לדון בהווה ובעתיד בלי להתייחס לעיוות העבר. דרך חשיבה זו מנסה לשמר את הצדק המוחלט של הצד הישראלי-היהודי ולהתעלם מהצדק של הצד השני. דיון בעבר יחייב הכרה שיש עוד דרך להבין את האירועים שהתרחשו באזור זה, מעבר לשיח הישראלי המקובל בהיסטוריה של הקונפליקט. החשש הישראלי-היהודי הוא מן האפשרות שהכרה בצדק של האחר מערערת לחלוטין את צדקת קיומנו כאן. על חשש זה אנו מוכנים כרגע להיהרג ולהרוג, פן תיפתח פירצה, חלילה, בסכר שהקימו שרון ופרס, ותגרום להצפה ולטביעת האמת שלנו כולה.

יש דרכים אחרות להתמודד עם חששות כאלה. דרום אפריקה מצאה דרך יצירתית לדון, במסגרת "ועדות האמת והפיוס", בפשעי האפרטהייד, להביאם לתודעת הציבור, ובכך לאפשר לשלטון החדש להתקיים במציאות לא פשוטה אך בלי שפיכות דמים קשה. תהליך זה לא היה נטול קשיים ובעיות: עד היום לא נמצאה דרך לפצות את הקורבנות. חלק מן העדים נפגעו ולא הגיעו לכלל פיוס. זה גם היה תהליך שנשען על המושג הנוצרי של סליחה ופיוס, והגישה היהודית והמוסלמית לכך שונה מהגישה הנוצרית. אבל הניסיון הזה מעיד שיש דרכים לשלב בין דיון בעבר לפתרון בעיות ההווה. המצב היום לא ממחיש דווקא ש"אין עם מי לדבר", אלא שצריך לחשוב מחדש "על מה לא דובר עד כה".

בעניין אחד אני נוטה להסכים עם גישתו של שרון: בירור כזה יחייב תהליך ממושך והדרגתי יותר מגישת ה"זבנג וגמרנו" של אהוד ברק. בירור כזה יחייב לשלב בתהליך גם אנשים בעלי ידע היסטורי, ואנשים בעלי מעמד מוסרי ורוחני. הממד הרגשי של הסכסוך הוא מרכיב חשוב, ויש להכיר בו ככזה. ממד זה יוכל לבוא על סיפוקו רק אם תיווצר אצלנו נכונות לדיון בצלקות העבר. דווקא ציבור יהודי, שסבל מהשתקת כאב שלו שאין לו מרפא (השואה), צריך להבין למה תהליך זה  הכרחי גם לזולת. במיוחד כאשר אנו נתפסים בצד השני כמי שהיו שותפים ביצירת הכאב הזה.

*

יולי 2001

החברה בישראל עומדת לפני הכרעה שלא ניתן לדחותה יותר, בשאלה מה מטרותיה כחברה. אי הכרעה תוביל במוקדם או במאוחר להתפוררות המדינה  מבחינה פוליטית, כלכלית וחברתית, גם אם נחזיק מעמד מבחינה צבאית. התמונה של הציבור הרוקד באולם ורסיי עוד שבריר שנייה, כאשר הרצפה כבר קרסה מתחת לרגלי החוגגים, משקפת באופן אליגורי את מצבנו כחברה. היום אנו נעזרים במאבק האלים של הפלשתינאים עמנו כדי להימנע מהכרעה פנימית. להערכתי, האיום העיקרי על החברה בישראל איננו האיום החיצוני: גם מאה מתאבדים מתפוצצים לא יחריבו את מדינת ישראל. האיום הוא בהעדר הגדרה של המטרות המשותפות והניסיון להמשיך ליצור פשרות בין קבוצות כוח המושכות לכיוונים מנוגדים.

בשעת הדמדומים הזאת בולטות הקבוצות שיש להן מטרות מוגדרות: הפלשתינאים חותרים לעצמאות, המתנחלים חותרים למנוע אותה, וגוררים את כולנו אחריהם; החרדים שואפים למדינת הלכה, העולים מחבר המדינות רוצים נתח בשלטון; הציבור החילוני-הציוני בישראל, שיזם את הקמת המדינה, מגמגם בבלבול, מהלך כמי שכפאו השד. מאז רצח רבין השתלטה על הציבור הזה רוח נכאים, שהתעצמה עם מפלתו של ברק ותחילת המהומות באוקטובר 2000. את המשבר הזה ניתן לראות גם כהזדמנות ליצירת רוב חדש, המשקף מרכז ציוני חילוני. ציבור זה יהיה חייב להגדיר את מטרותיו מחדש: מה העיקר ומה הטפל? מה המטרות ההכרחיות להמשך קיומה של מדינת ישראל. אם לא יעשה זאת במהרה, אחרים יקבעו את המטרות במקומו, אולי במחיר אבדן הדרך המשותפת.

מהם עיקרי הדברים שציבור זה צריך לחרות על דגלו? ראשית, דרושים לנו גבולות מדינה מוגדרים, ברי הגנה, והכרה בינלאומית. החזרה לגבולות 67', פחות או יותר, איננה עניין לדיון רק בינינו לפלשתינאים, ואיננו צריכים לחכות עד שהם יהיו בשלים לדון אתנו בשאלה הזאת. הוא מחייב הכרעה חברתית בין הרוב בישראל למתנחלים ותומכיהם. זהו מאבק על סדרי עדיפויות לאומיות. ההתנחלויות מחייבות לא רק הגנה מסיבית של הצבא, אלא גם את מיטב המשאבים הלאומיים, שיכולים היו להיות מושקעים בחינוך, בריאות ורווחה, בתוך גבולות המדינה.

השליטה בעם אחר אינם לגיטימיים מכל בחינה שהיא, לא בעיני עצמנו ולא בעיני העולם. הכיבוש השחית כל חלקה טובה בתוכנו, הפך אותנו לאדישים ופשרניים כלפי עצמנו וכלפי מצוקת הזולת. כאשר צופים בסיסמאות "מוות לערבים" בהפגנת הימין ורואים את הצעירים עושים תנועות מגונות לערבים אפשר להבחין שגידלנו ציבור גזעני ופשיסטי, שאיננו שונה במהותו מאנשי החמאס הצועדים ברחובות עזה. הציבור הזה נשען היום על הגנת הצבא, שנועד במקורו להגן על מדינת ישראל. תמונתו המחייכת של החייל הצופה במתנחלים השורפים חיטה פלשתינית, בתגובה לפגיעה בתינוק, ראוי שתעורר חלחלה אצל כולנו.

שנית, עלינו להכריע בשאלת אופי המדינה בגבולותיה המוכרים. אנו רוצים מדינה דמוקרטית מתוקנת, בעלת רוב יהודי, המכבד את המיעוטים החיים בתוכו. לכן אי אפשר לקלוט את מרבית הפליטים הפלשתינאים, גם אם נכיר, מוסרית, בחלקנו ביצירת הבעיה. רוב יהודי אינו בהכרח מדינה יהודית מבחינה דתית או לאומית. עלינו ליצור אפשרות שהסמלים, החגים ומוסדות המדינה ישקפו גם את הזהות והמטרות של קבוצות לאומיות אחרות החיות בקרבנו. החלטה כזאת פירושה, קודם כל, שינוי בסיסי ביחסנו למיעוט הערבי, שבמשך עשרות שנים התעלמנו ממצוקותיו וזכויותיו. ביחסנו המתנשא והמשפיל אל הערבים בישראל גרמנו להקצנת המנהיגות שלהם כלפינו.

הדבר השלישי שנצטרך להגדיר מחדש הוא היחסים הפנימית בקרבנו, בין חילוניים ודתיים. שוב, הדגש יהיה שיש לרוב החילוני זכות לקבוע את דרכו, מתוך התחשבות מרבית במיעוט החרדי והדתי, ויצירת מערכת כלים משותפת המבטאת את האחריות משותפת לקיום המדינה. כלים כאלה פירושם שירות לאומי לכל, השתתפות בנטל הכלכלי וגם בסיס חינוכי משותף, שיפתח יכולת יצרנית גם בקרב הציבור החרדי. הכרה בצרכים המיוחדים של הציבור הדתי לא תבוא על חשבון האבחנה בצרכים של הציבור החילוני בנוהגי נישואין וקבורה, ביחס השונה למקומה של האשה בחברה המודרנית, בדרך של הציבור החילוני לחגוג את חגיו ולקיים את טקסיו.

העניין הרביעי שהציבור הציוני חייב להגדיר מחדש הוא מערכת היחסים בין המרכז והפריפריה, תוך צמצום הפער ברמות החיים. אינני מתכוון רק למרכז הגיאוגרפי, אלא גם למי שקרובים לצלחת בחלוקת הכוח הפוליטי והכלכלי בחברה. אנו חברה קטנה שאיננה יכולה לאפשר לעצמה קיום פערים דומים לאלה שבחברה האמריקאית. נוצרו אצלנו נורמות של כוחניות וחוסר אחריות חברתית, שהרחיקו אותנו מאוד מהחזון הציוני. לא יזיק אם נחזור ונסגל לעצמנו, יחד עם צמצום הגבולות, גם משהו מן הצניעות והענווה שאפיינו פעם את קברניטי המדינה. יש הרבה מה לעשות בתחומי החינוך והרווחה. יש כאן הכרעה בין הידרדרות איטית למדינת עולם שלישי לבין הסיכוי להשתלב בחלק המתקדם של העולם.

בכך לא מסתיימת אולי רשימת המטרות, אך נוצר בסיס די רחב להתחיל את הדיון בהן. נקיטת עמדה ברורה בכל אחד מן העניינים הללו, תוך התלכדות מנהיגות רוחנית ופוליטית סביבה, כחוזה חברתי וכרעיון ולא כמאבק על כוח, תיצור בסיס משותף שיאפשר פעילות פוליטית להשגת המטרות. העדר חוזה כזה ישאיר את הדיון על עתיד המדינה בידי קיצונים שמטרותיהם הצרות ברורות, והם עלולים לקרוע את החברה הישראלית ולפורר אותה.

 מבחינה זו, מדאיגה במיוחד חולשתם של גורמים בחברה שהיתה יכולה להיות להם השפעה מלכדת, מוסרית ואידיאולוגית, אך הם מעדיפים שגורם חיצוני כלשהו "יעשה בשבילם את העבודה". חלקם תלו את יהבם בפלשתינאים, שהיו אמורים "להתנהג יפה" בעקבות אוסלו, ובכך לשכנע את הקבוצות הקיצוניות לוותר על עמדות הכוח שלהן. עתה, כשהפלשתינאים "איכזבו", הם מבקשים התערבות בינלאומית ש"תעשה סדר".

יש אחרים המדברים, לפי מיטב המסורת הישראלית, בזכות "מלחמה כוללת" שתחסל אחת ולתמיד את השחיקה האיטית. המשותף לכל העמדות הללו היא תחושת חוסר האונים ואי הנכונות להיכנס למאבק על מטרות משותפות שיגדירו מחדש את הציונות בשנות האלפיים, לא לפי בית מדרש זה או אחר, אלא לפי מה שהתפתח במדינה ב53- שנותיה הראשונות.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד