מעבר לשבט ולשוק
מעבר לשבט ולשוק

מעבר לשבט ולשוק

ד"ר אורי רם

החוג למדעי המדינה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב

 

עתידה של החברה הישראלית עלול להיות מוכרע במנעד הבלתי-דמוקרטי שבין הרבנים והתאגידים. המאבק הדמוקרטי צריך לחרוג אל מעבר לברירה הקיימת בין שתי אפשרויות אלה

 

בשנות התשעים של המאה ה -20 התחולל שבר מערכתי בישראל. התבנית האידיאולוגית הדומיננטית של מדינת-הלאום ה"יהודית-דמוקרטית" החלה להתערער. תבנית אחרת טרם התמסדה. עם היסדקותה של הפוליטיקה של מדינת-הלאום היה העשור עד למאבק מחריף בין שתי חלופות המתמודדות על הגדרת החברה הישראלית: מצד אחד, פוליטיקה של זהויות (אתניות, דתיות, קהילתיות), ומצד אחר פוליטיקה של אינטרסים (כלכליים, מוסדיים, מעמדיים).

לכל חלופה כזו גרסאות בלתי דמוקרטיות אך גם גרסאות דמוקרטיות. התוצר המובהק ביותר של הפוליטיקה של הזהויות הוא הניאו-ציונות הדתית-לאומנית; התוצר המובהק ביותר של הפוליטיקה של האינטרסים הוא הפוסט-ציונות הליברלית-קפיטליסטית. שתי המגמות בלתי דמוקרטיות. אך כאמור, לאתניות החדשה ולליברליות החדשה יש גם גרסאות דמוקרטיות. וכך האתניות מופיעה גם כאתנוצנטריות (ש"ס; בל"ד)  וגם כרב-תרבותיות (חלק מן הקשת המזרחית); האזרחות מופיעה גם כליברליזם אזרחני (בג"ץ; עדאלה) וגם כשלטון התאגידים העסקיים (חמש חברות האחזקה הגדולות; שלוש משפחות התקשורת הגדולות). הבעיה היא שהגרסאות הדמוקרטיות הנן, בשני המקרים, פיקודים ללא גייסות. כך שעתידה של החברה הישראלית עלול להיות מוכרע במנעד הבלתי-דמוקרטי שבין הרבנים והתאגידים, או בין השבט והשוק. המאבק הדמוקרטי צריך לחרוג אל מעבר לברירה הקיימת בין שתי אפשרויות אלה.

 

                                          *

 

תבנית המשטר הישן התגבשה תחת ההגמוניה של תנועת העבודה כמעט מתחילת תקופת היישוב, בשנות העשרים, ועד לשלהי קיומו של מודל מדינת-הלאום ששרר בשנים 1948 עד 1967. התבנית הישנה היתה של מדינת-עם מתנחלת, מגייסת ולוחמת. לגבי היהודים, אלה מהם שבאו לישראל, תנועת העבודה הובילה את המבצע ההיסטורי הזה שהצטייר כ"משואה לתקומה" בהצלחה לא מבוטלת. על ההצלחה של ה"ישראליות" המתהווה שילמו מחיר כל ה"אחרים" שלה: מי שלא התאים לה (חרדים), שצורף לשוליו (מזרחים), או שנזרק החוצה (פלשתינאים), וכמובן, כרגיל, נשים; התעריף ששילמה כל קבוצה שונה.

לגבי חרדים, מזרחים ונשים, בצד המחיר היתה גם תמורה. הפלשתינאים היו קורבן מוחלט של הפרויקט הציוני. עם שינוי פניה של מדינת הלאום הישראלית החלו כל האחרים הללו להיאבק נגד המרכז החברתי ולתבוע את המקום הראוי להם. אליהם הצטרפו שתי קבוצות אחרות, קבוצות שבפרויקט ההגמוני היו ממקומות סביב המרכז במעגל משני: הציונות הדתית, שלקחה על עצמה את פרויקט ההתנחלות בשטחים שנכבשו ב -67, תוך שילוב של פונדמנטליזם דתי, אתנוצנטריזם יהודי וקולוניאליזם ציוני; והמעמד הבורגני, שהחל לערער את המערכת המוסדית הביורוקרטית-קולקטיבית של המשטר הישן ולפתח פרויקט חלופי של חברת שוק מופרטת.

הקואליציה החברתית שסילקה את תנועת העבודה מן השלטון ב -1977 כללה את הציונות הדתית (מפד"ל), המעמד הבינוני הישן (הליברלים, אז בליכוד; מאז קיימים כ"מפלגת מרכז" שאינה מצליחה להיווצר), מזרחים (מסת מצביעי הליכוד ואחר כך ש"ס), וכן אליטה פרופסיונלית-עסקית חדשה של גנרלים ומנכ"לים, שצמחו בתוך תנועת העבודה בתקופת המדינה (ד"ש, שראשיתה האידיאולוגית עוד ברפ"י בשנת 1965). מאז המהפך של 1977 מתקיים במערכת הפוליטית כמעט איזון בין גוש הימין לגוש השמאל, שבראשם ממשיכות לעמוד שתי התנועות ההיסטוריות, מערך וליכוד, אף כי הללו סובלות מהצטמקות ומהתפוררות.

עד לאחרונה נהנה גוש השמאל בצורה זו או אחרת מתמיכת הפלשתינאים בישראל. אך עם הפנייה המחודשת של המרכז הישראלי ימינה בשלהי שנות התשעים, ועם הזדהותם הגוברת עם הלאומיות הפלשתינית, הם יפנו לדרכם ויגדירו את הבריתות שלהם על-פי חישובי תועלת (אם כי קשה לראות ברית יציבה בין הימין והערבים).

גושים פוליטיים נוספים שהתהוו והתחזקו מאז שנות השמונים הם ש"ס, שמעבר להיותה מפלגה היא תנועה חברתית ותרבותית של המעמדות הנמוכים המזרחים-מסורתיים, והגוש החרדי. גם לגוש זה מפלגות המייצגות אותו, אך הוא מהווה סקטור חברתי ותרבותי נבדל. אף כי אלקטורלית הוא סובל מן התחרות עם ש"ס ועם הימין בכלל, דמוגרפית זהו סקטור מתרחב. אף כי ש"ס והמפלגות החרדיות פועלים במישור הקוניוקטורלי על בסיס תועלתני, אין ספק כי ליבן נמצא בקצוות הימין. שם נמצאים גם, מסיבות של מורשת פוליטית לאומנית ואנטי-סוציאליסטית, מרבית המצביעים מברית-המועצות לשעבר. שיטת הבחירות החדשה ב"שני פתקים" הנוהגת ממחצית שנות התשעים, אחד לראשות הממשלה ואחד לכנסת, תרמה את תרומתה הידועה לעלייתן של "מפלגות הסקטורים" ולהחלשות המרכז הפוליטי. זהו מרחב התמרון הפוליטי הפנימי, שבו מצוי כל משטר בישראל בעשור האחרון.

שנות התשעים של המאה ה -20 עמדו בסימן "קואליציית המיעוטים (היהודיים)" של נתניהו, ומלחמת האליטות החדשות בישנות, היינו המאבק של ה"אחרים" ב"ישראלים", היינו הישראלי הוותיק, האשכנזי, הגברי, הלוחמני, השמאלני (בראש מתקפת המקופחים עמד נתניהו - ישראלי, ותיק, אשכנזי, גברי, לוחמני; אמנם כן, אנטי-שמאלני. גם את המהפכה המזרחית של שנות השבעים הוביל פולני מדופלם). ההצלחה של רבין בשנת 1992 ואחריה של ברק ב -1998 להיבחר לראשות הממשלה היתה מקרית ולא העידה על שינוי יסודי.

עם זאת, היה הפוטנציאל של שינוי יסודי מה שהחל בו רבין וסיים אותו ברק. לגבי הערבים בישראל האחרות שלהם אחרת, כי בשונה מהאחרים ה"פנימיים" (המוגדרים כיהודים) זוהי אחרות מודרת ממש. לכן, מכל השחקנים הפוליטיים בישראל הם היחידים השואפים לשינוי יסודי של החברה הישראלית (על כך בהמשך).  

שקיעת האליטה הישנה היא חלקית בלבד. שקיעה זו התבטאה בתחום ההון הסמלי והמפלגתי, לא בתחום השליטה על משאבים תרבותיים, כלכליים וחברתיים בכללם. המחשה לעניין זה היא הניצחון החד-משמעי של מוסיקת הרוק והמוסיקה המזרחית, והשילובים ביניהם, על מה שנחשב פעם למוסיקה ישראלית, ובתוך כך הגדרתה מחדש של הישראליות. המחשה נוספת היא דחיקתה של העבודה ולווייניה (מרצ) לכדי מיעוט פרלמנטרי המנוע משליטה ללא תמיכת "אחרים".

אך ההצלחות הסימבוליות והפרלמנטריות של פוליטיקת הזהויות, המגדירה את המאבק נגד האליטות הישנות, מסתירות מן העין את הפוליטיקה של האינטרסים הפועלת בכיוון מנוגד, תוך שיתוף פעולה מלא של האליטות החדשות. האליטות הישנות והאליטות החדשות ממשיכות לשלוט בהון התרבותי, המטריאלי החברתי, ואף הרחיבו והגבירו את שליטתם. זאת, תוך הגדרה מחדש של המבנה המשטרי והחברתי בישראל.

מאז שנות השמונים מגויסת האליטה כולה, שמאל, ימין ועסקני ש"ס כאחד, למהפכה ניאו-ליברלית ולאינטגרציה בשוק הגלובלי, תוך הפרטת נכסי ציבור, דה-רגולציה של השוק, חיסול האיגוד המקצועי והסתלקות מאחריות ציבורית לרווחה. במקום מאבק על המבנה הכלכלי ועל השליטה במשאבים החברתיים התפתח בישראל פופוליזם סוציאלי הקרוי "רגישות חברתית", שבמסגרתו משיגים פוליטיקאים למצביעיהם "נקודות מס" או הקצבות מזעריות אחרות, בעוד הפערים החברתיים, העזובה התרבותית, העוני החומרי והידרדרות השירותים החברתיים האוניברסליים ממשיכים להתפשט ולשעתק עצמם גם לדורות הבאים.

עם זאת, למרות השלכותיה החברתיות ההרסניות, לפוליטיקה של האינטרסים גם השלכה חיובית על הדמוקרטיה בישראל. לליברליזציה הכלכלית יש מקבילה חוקתית היכולה לשמש מנוף למאבק בדיכוי מדינתי ובאפליה לאומית.

 

                                         *

 

יחסי ישראל-פלשתין מנתבים את דרכם בין המצרים של פוליטיקת הזהויות הסימבולית ופוליטיקת האינטרסים המטריאלית, ולא פלא שהם מתנגשים מדי פעם בשרטון. ובתוך כך "תהליך השלום" של המחצית הראשונה של שנות התשעים הוא גם זרז של השינוי המערכתי העובר על ישראל, גם תוצאה שלו וגם קורבן שלו. זרז, כי המעבר מ"מלחמה" ל"שלום" ממוטט את בסיס המשטר הלוחמני הישן ואת תרבות הספר ומעודד את התפתחותה של חברה אזרחית; תוצאה, כי תהליך השלום ייתכן רק כאשר האליטות מחליפות את בסיס השליטה שלהן מהון מלחמתי להון מסחרי, מה שמחייב סביבה ידידותית להשקעות הון; וקורבן, כי הזעזועים החברתיים והתרבותיים שגורמים השינויים הרדיקליים מביאים לתגובות-נגד המאיימות על המשך התהליך.

זה אמור בעיקר לגבי הזיקה הבולטת הקיימת בין האליטות הישנות לבין המזרח התיכון החדש. הרעיון הישן שלפיו יש להמיר את החרב במחרשה אינו פסול, אך כאשר רעיון זה מיתרגם לשוק עבודה תחרותי בשליטת ההון התאגידי, ההופך את העובדים לידיים להשכיר, הידיים הללו מורמות נגד התהליך.

מתחת לקצף האירועים הפוליטיים הסוערים בישראל היהודית בעשור האחרון מסתמנת לפיכך תבנית שניתן לסכמה כך: המשטר הישן של מדינת-הלאום נמצא בשקיעה. על ההגדרה המחודשת של החברה הישראלית-היהודית נאבקות שתי מגמות עיקריות: ניאו-ציונות של השבט ופוסט-ציונות של השוק. הניאו-ציונות היא הסמן הימני-לאומי של פוליטיקת הזהויות (שיש לה גם ביטויים דמוקרטיים); הפוסט-ציונות היא הסמן הימני-חברתי של פוליטיקת האינטרסים (שאף לה ביטויים דמוקרטיים).

 

מפת מוקדי הזהות הנאבקים היום על קביעת  עתידה של ישראל נראית באופן סכמטי כך:

א.  כן

           ב.  לא

   לאומיות  דתיות

פרו-ציונות

פוסט-ציונות

1. לא

 ניאו-ציונות

פרה-ציונות                             

2. כן

 

עד שנות השבעים ציר ההתפתחות והחיכוך העיקרי של החברה הישראלית-יהודית, ציר המודרניזציה, נע בין משבצת ב2' לבין משבצת א1', כלומר בין הפרה-ציונות לבין הפרו-ציונות. מאז, ציר ההתפתחות והחיכוך העיקרי, הגלובליזציה, הוא בין משבצת א2' ו-ב1', כלומר בין הניאו-ציונות לבין הפוסט-ציונות.

פרו-ציונות. משבצת א1' מתארת את המוקד הישן של מדינת-הלאום. כאן נתפסת המדינה כביטוי הריבוני העליון של החברה, כאשר החברה נתפסת כקהילת תרבות הומוגנית. זוהי המשבצת של התנועה הלאומיות החילונית המודרנית, הציונות. במסגרת ה"אנחנו" הזה "אחרים" יכולים להתקיים כ"מיעוטים". בהגדרה כזו ישראל היא מדינת היהודים, מדינה שיהדותה מתבטאת ב"אופן טבעי" בהיות הרוב בה יהודי (הטבעי מהונדס היטב), כך שהיא יכולה להיקרא יהודית ודמוקרטית.

פרה-ציונות. משבצת ב2' מתארת את המוקד היהודי הפרה-ציוני, היינו את העמדה החרדית ההיסטורית - הגדרת היהדות כקהילת דת-לאום לא פוליטית ולא טריטוריאלית ("עם ישראל"). זוהי הגדרה של קהילה ללא מדינה. לכן, עד לאחרונה ראו עצמם החרדים כיהודים החיים במדינה הציונית. מאז קום המדינה המירה היהדות החרדית את היחס הדוחה כלפי הציונות ביחס תועלתני כלפיה. בעשור האחרון עברה היהדות החרדית המרה מסיבית לטובת המשבצת הבאה:

ניאו-ציונות. משבצת א2' מתארת את מוקד הזהות הניאו-ציוני הדתי-לאומי. זהו הלוקליזם השבטי, האתנוצנטרי, המתחדש בישראל בשני העשורים האחרונים, אשר במרכזו קהילת המתנחלים. פוליטיקת הזהות של קהילה זו מגדירה מחדש את היחס בין המדינה לחברה כיחס סימביוטי שבו המדינה היא הקליפה של הקהילה -  הגרעין. הריבון הוא קהילת האמונה, והדגש הוא על השנייה ולא על הראשונה, כלומר אין זה בידי הקהילה (לכאורה) להכריע בענייני אמונה. המדינה היא מדינה יהודית, מושג טרנסצנדנטי גדול מקהילת היהודים החיה בו (שלא לדבר על הלא-יהודים), הכולל את העבר הקדום ואת העתיד המשיחי, את היהודים החיים ואת המתים ואף את אלה שייוולדו. אין צורך לומר כי זו תפיסה אנטי-דמוקרטית בעליל ובמוחלט.

פוסט-ציונות. משבצת ב1' מבטאת את מוקד הזהות הפוסט-ציוני הליברלי-קפיטליסטי. זהו הגלובליזם של השוק המתפתח בישראל בתאוצה ובעוצמה במקביל לניאו-ציונות. פוליטיקת האינטרסים של המעמד הבינוני ושל העסקים מגדירה את ישראל כמדינה של אזרחיה ובעיקר של עשיריה. הזהות הקהילתית, בין שהיא לאומית ובין שהיא דתית, הופכות לסרח עודף (או לנישת שוק) לעניין העיקרי - שוק הסחורות. ביחסי מדינה-חברה זהו המוקד היחיד הרואה בחברה האזרחית את המצב הקיומי הנורמלי. גם הקהילה וגם המדינה מאבדות מערכן הסגולי.

*

 הדגם שהצגנו עוסק בקבוצה השלטת בישראל, אך בעקרון הוא מתאים גם לקבוצה הנשלטת בישראל והיא הפלשתינאים הישראלים. ההבדל הוא היסטורי. הקבוצה הדומיננטית (המתיישבים) הצליחה ליצור התלכדות של מדינה ולאום (תא 1א). זה מה שמבסס את השליטה שלה, כי בקבוצה הנשלטת (המקומיים) חל פיצול בין שני ממדי קיום אלה (מדינה לחוד ולאום לחוד), וזה בדיוק מה שגורם להיותה נשלטת. כלומר, השליטה של הקבוצה הראשונה נובעת מהחפיפה בין הממד המוסדי לממד הקהילתי של מדינת-הלאום. ואילו הנשלטות של הקבוצה השנייה נובעת מהעדר חפיפה כזו, מהיותה קהילה ללא מדינה. במלים אחרות, הזהות הפלשתינית בישראל חצויה בין השיוך האזרחי (המדינה; תא 2ב), שמאז האינתיפאדות נראה כמאבד את אחיזתו (הרופפת ממילא), לבין השיוך הקהילתי, שההזדהות עמו הולכת וגוברת (לאומיות; תא 1ב) .

לפיכך, בעוד שאצל הקבוצה השלטת נקודת המוצא היא מדינת-לאום וכיוון השינוי הדמוקרטי (עד כמה שהוא פעיל) הוא כלפי דיפרנציאציה בין הממדים של אזרחנות וקהילתנות, הרי אצל הקבוצה הנשלטת דיפרנציאציה כזו היא המצב הקיים ממילא, אך כמצב כפוי בלתי-דמוקרטי, ולא כהתפתחות דמוקרטית.

לפיכך, גם הפוליטיקה של קבוצת המיעוט נחצית, במקביל לפוליטיקה של קבוצת הרוב, בין התביעה ל"מדינת כל אזרחיה" (העמדה הפוסט-לאומית) לבין התביעה ל"מדינה דו-לאומית" (המבוססת על עמדה עקרונית ניאו-לאומית). וכך, כמו בישראל בכלל, גם בקרב הפלשתינאים בישראל פעלו בשנות התשעים שתי מגמות שהן הופכיות עקרונית: התעצמות מקבילה של אזרחנות ישראלית ושל לאומנות פלשתינית; אם כי מבחינה אינסטרומנטלית הן מתערבבות זו בזו (כלומר, במסגרת מדינת ישראל מאבק לאומני או דתי פונדמנטליסטי יכול להופיע כמאבק על זכויות ועל הרחבת הדמוקרטיה, ועמדות ימניות מובהקות מוצאות להן תומכים בשמאל).

 

                                          *

 

מכיוון שהמאבק העיקרי המתחולל היום בסקטור הישראלי-יהודי על הגדרת החברה הישראלית הוא בין שני סוגי ימין בלתי-דמוקרטיים, הימין הלאומי-דתי והימין הכלכלי-חברתי, נשאלת השאלה: היכן טמונה תקווה להתפתחות דמוקרטיה בישראל? ובכן, ראשית, תקווה רבה יותר מצויה בקוטב הגלובלי מאשר בקוטב הלוקלי. הגדרתה מחדש של החברה הישראלית כחברת שוק, למרות חסרונותיה החברתיים והפוליטיים שנידונו לעיל - אי-שוויון חברתי גובר המחבל אף בתהליך השלום הלאומי - יוצרת תנאים להמשך המאבקים הדמוקרטיים. לעומת זאת, האפשרות האחרת, הגדרתה מחדש של החברה הישראלית כקהילת לאום, חוסמת כל מאבק דמוקרטי.

שנית, במלחמת התרבות בישראל בין האליטות הליברליות לבין ה"עם" הפרטיקולריסטי, צודקים שני הצדדים רק במה שהם מאשימים את הצד האחר: באי-צדק חברתי מכאן, ובאי-שוויון קהילתי מכאן. הפוליטיקה של זהות כשלעצמה אינה ערובה לדמוקרטיה. אדרבא, הביטוי המובהק שלה הוא הפונדמנטליזם האתנו-דתי. גם פוליטיקה של אינטרסים כשלעצמה אינה ערובה לדמוקרטיה. אדרבא, הביטוי המובהק ביותר שלה הוא הקפיטליזם התאגידי.

הפוליטיקה בישראל מתנהלת על המרווח הבלתי-דמוקרטי שבין אינטרסים שוקיים וזהויות קהילתיות. דמוקרטיה תיכון בישראל רק אם וכאשר התרבות הפוליטית תשחרר מהסד המגביל של האינטרסים והזהויות הללו, וייווצר בה שיח אזרחי וחברתי אוניברסליסטי. 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
8
23/10/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד