שוות, אבל פחות
שוות, אבל פחות

שוות, אבל פחות

רקפת זוהר

סופרת, חברת קיבוץ עין-שמר

 

נשים שבאו בעקבות בעליהן לקיבוץ מצאו עצמן מלכתחילה בעמדת נחיתות, המייצגת את מעמדה הלא שוויוני של האשה בקיבוץ בכלל. לא במקרה עומדות הנשים בראש המאבק להפרטה, למרות שנצחונן כאן מנציח דוקא את מקומן בבית, במטבח ועם הילדים

 

אַת, אדמתנו, שחרחורת, / האירי לנו פנים, / הלוך ורון נחרוש בך, /בנים ובני בנים.

ראי כי רב עוֹניֵּנו, / ואין לדם מִפלַט / ולא שׂרד ללב המָךְ / רק צחוק הטף ואת. /...

ראי, אַת, אדמתנו, / נטַשנו אם ואב, / הלא שילמנו מחירך / בכל אשר נאהב.

אל תבגדי, אוהבת, / גִדְשי את האַמבָּר / נוֹבֵט שׂדֵנוּ אזמרגד / נקצור אותו ענבר.

 

השיר הזה נכתב לפני כשבעים שנה על ידי צבי ארד, והוא הפך להימנונו של אחד הקיבוצים הוותיקים בארץ. השיר מבטא באופן נפלא את התפיסה הרומנטית-ארוטית, הרואה בחלוץ הציוני דמות גברית הבאה לכבוש-לבעול את אדמת הארץ. חברי הקיבוץ, שהם ה"אנחנו" בשיר, מיוצגים על ידי דמות קולקטיבית זכרית, בעוד הנמענת מסמלת את צדו הפיזי של הקיבוץ, האדמה, המקום, האובייקט שתפקידו להיענות לפעילות הגברים במאור פנים.

תפיסה זו אינה ייחודית לקיבוץ מסוים או לתנועה הקיבוצית בלבד, ועם זאת, יש טעם בהבלטתה לאור הסתירה לכאורה שהיא מציגה, בין אידיאולוגיית השוויון שבה התנאתה התנועה הקיבוצית מאז היווסדה, לבין ייצוג סטריאוטיפי-שוביניסטי של שני המינים. ניתן לטעון, כמובן, ששיר אינו פרקטיקה, וחרוזים תמימים, גם אם הם סותרים את האידיאולוגיה הרשמית, עדיין אינם מעידים על המציאות. אבל המציאות, מתברר, דווקא הולמת היטב את ההימנון.

מאז שנות השישים מתוארים במחקרים הבדלים עמוקים בין גברים לנשים בתנועה הקיבוצית. הבדלים אלה מתבטאים בחלוקת עבודה נוקשה, שמציבה את מרבית הגברים בעבודות ייצור או בעבודות עתירות-יוקרה, ואת מרבית הנשים בעבודות שירותים ועבודות מעוטות-יוקרה. הבדלים פחות קיצוניים אך לא פחות מובהקים נמצאו גם בתחום הפוליטי (מינהל, מרכָּזֵי קבלת החלטות), שבו הגברים פועלים יותר ומחזיקים במרבית עמדות הכוח.

בשנותיה הראשונות של התנועה הקיבוצית עוד ניהלו הנשים מאבק על מקומות עבודה ומעורבות פוליטית, ואולם מאז שנות השלושים חדלו כמעט הוויכוחים והתייצבה חלוקת עבודה מוטת ג'נדר מובהקת. בשנות השישים התמסד גם תפקידן של נשים בביתן (אחריות על המשפחה, הילדים והבית), ובשנות התשעים קיבל התפקיד הזה חשיבות מוגברת, עם התפוררות קהילות קיבוציות רבות לטובת חברה משפחתית מובהקת.

התפתחות סכמטית זו אינה מכילה כמובן את הניואנסים המיוחדים לכל קיבוץ, וחשוב לציין שמעמד הנשים לא היה, ועד היום אינו אחיד בכל התנועה הקיבוצית. דווקא נקודה חשובה זו עשויה להאיר בהמשך את עינינו, לגבי הגורמים המעצבים את מעמדן של נשים בחברה.

 

                                         *

 

במהלך השנים ניתנו לא מעט הסברים להתפתחותו של חוסר השוויון בקיבוץ. הסוציו-ביולוגים טענו כי ההשתנות היתה בלתי נמנעת לאור תפקידה הביולוגי של האשה המכתיב לה אינטרסים שונים מאלה של הגברים, בראש וראשונה טיפול בילדים. גם החוקרים המרקסיסטים הניחו שהפונקציות הביולוגיות של האשה הן שהורידו את כושר התחרות שלה בשוק העבודה, בייחוד לאור קליטה מתמדת של אנשים צעירים וחזקים לקיבוץ. באופן דומה הסבירו הפונקציונליסטים כי חלוקת העבודה לפי מגדר תרמה לתפקוד יעיל יותר של הקיבוץ, ובכך תאמה את האינטרס הקולקטיבי, שעמד מעל לכל, כולל עקרון השוויון בין המינים.

המשותף לתיאוריות אלה הוא צמצום הבעיה לתחום המטריאליסטי, מה שהופך אותן במידה רבה לתיאוריות דטרמיניסטיות: על הנשים נגזר להישאר ב"תפקידי נשים" כיוון שהן יולדות. תיאוריית המאבק היחידה שלא קיבלה כמובן מאליו את תפקידן הרפרודוקטיבי של הנשים, הראתה כיצד הן ניסו דווקא להיאבק על עמדות כוח והשפעה, ובסופו של דבר הבינו כי מוטב להן לחזק את מעמדן בתחומי הבית והמשפחה, מאשר להישאר בעמדת נחיתות בספירה הציבורית. המשותף לתיאוריה זו עם קודמותיה היא ההנחה ש"הכוונות היו טובות" ורק הפרקטיקה לא הצליחה. האם יש אמת בהנחה זו, או אולי היא מחמיצה דבר מה?

לכאורה, שוויון הנשים נגזר אוטומטית מהערך הכללי של שוויון בין כל בני האדם. הקיבוץ העניק לחברותיו הן שוויון אזרחי והן שוויון כלכלי. הראשון הוא משאת נפשו של הפמיניזם הליברלי בכל העולם המערבי, בעוד השני הוא יסוד מרכזי בפמיניזם הסוציאליסטי ובסוציאליזם בכלל. אלא שהקיבוץ הוא בדיוק מקרה המבחן שמוכיח את קוצר ידם של הפמיניזם הליברלי ושל הסוציאליזם כאחד. בתחום של יחסי המינים אין די בשוויון חוקי ואין די בשוויון כלכלי, כיוון שזירת הפעולה האמיתית של שלטון הגברים איננה רק הכלכלה או החוק, אלא בראש וראשונה זירת המשפחה. שם, דרך הגדרתה האימננטית של האשה כרעיה ואם, מתחולל הדיכוי המשמעותי ביותר של הנשים.

אם נקרא שנית את שירו של צבי ארד נראה, שתיאורה של אדמת המקום נעשה כולו במונחים "נשיים" קלאסיים: עליה להאיר פנים, להיות נאמנה, להיחרש ולהניב - אכן, מכלול התכונות והפעולות הנדרשות מאם ורעיה מסורה. יאמר האומר וכי מה זה משנה, כל עוד ה"אנחנו" כולל בתוכו גם את חברות הקיבוץ, והאדמה היא האובייקט הנענה לסובייקט האנושי, שהוא כלל החברים. אלא שהלשון יש לה חשיבות וערך משלה. והיא מעידה שאותן תכונות כגון נאמנות (מינית), קבלה והכלה, רחמנות והולדת ילדים נשארות תכונות המזוהות כ"נשיות".

מה זה אומר על חברות הקיבוץ? שאם הן רוצות להיות נשיות, עליהן להיות כאדמה זו? שאם הן רוצות להיות סובייקטים חברתיים במלוא מובן המלה, עליהן לזנוח את ה"נשיות" שלהן ולהיות כאחד הגברים? עמוס עוז, בראיון שנתן לפני כעשר שנים ("דבר" 6.9.91), תיאר כיצד החלוציות איפשרה לנשים שוויון, בתנאי שתהפוכנה לגברים, ממש כמו שהאמנסיפציה באירופה איפשרה ליהודים להיחשב בני אדם אם יוותרו על כל הסממנים היהודיים שלהם.

הקוד החלוצי העלה על נס ערכים "גבריים" קלאסיים כגון משימתיות, מיומנות פיזית, כיבוש ובניין הארץ, ובשמו הפכו הגברים הצעירים לעוד-יותר-גברים (השיזוף, השרירים, השפם), ואילו הנשים הפכו גם הן לעוד-יותר-גברים (השיזוף, השרירים, השפם). למותר לציין כי החלוצים מעולם לא דנו באפשרות של חציית קווים הפוכה, כלומר, באימוץ ערכים "נשיים" על ידי החברה כולה (וכנגזרת, במילוי תפקידים "נשיים" על ידי גברים).

מצטיירת מכאן חברה, שלפחות באורח מחשבתה שומרת על עקרונות המגדר המסורתיים. מגדר, "ג'נדר" בלעז, פירושו ההבניה החברתית של המינים (בניגוד לנתונים הביולוגיים שלהם). אידיאולוגיית המגדר היא בסיס לכל חברה פטריארכלית, וכוחה דווקא בהיותה בלתי מוצהרת, בלתי נידונה, ולכן גם בלתי מעורערת. ההבדלים בין המינים נתפסים כמובנים מאליהם, ותפקידיהם השונים מוצגים כ"טבעיים".

בספרה "מעבר לעוצמה" מקשרת מרילין פרנץ' בין זהות נשית לבין כושר סיבולת, רגישות לאחר, יכולת הכלה, סתגלנות וקבלה של מחזור החיים. כתכונות "גבריות" היא מסמנת אקטיביות, שררה, לוחמנות, משימתיות, והתגברות על הטבע. מיומנויות/נטיות/ערכים אלה קיימים בחברה האנושית כולה, ובכל אדם. יתרה מזו, השוני ביניהם אינו היררכי, אלא "משלים": מאבק ופשרה, תוקפנות וקבלה, חשיבה מופשטת ואינטואיציה, מה יותר מושלם מן החיבור בין אלה? אך למעשה, כפי שהראתה כבר סימון דה בובואר בספרה החלוצי "המין השני", מעל כל ההגדרות עומדת אבחנה חריפה בין האני המגדיר, הסובייקט, שהוא הגבר, לבין האתה, המוגדר, האובייקט, שהוא האשה. המגדיר הוא שקובע איזה תכונה "נחשבת" יותר ומשייך אותה לעצמו.

הקיבוץ, עם כל יומרתו השוויונית, לא היה שונה בעניין זה מכל החברות הפטריארכליות שקדמו לו, כאשר סימן את הערכים החלוציים והפעולות שנגזרו מהם כ"גבריים", כפי שראינו, ואת היעד לכיבוש, את המקום, את האדמה, סימן כ"נשית" (חברי קיבוץ רבים מתייחסים לקיבוצם בלשון נקבה, כמו שיורדי ים מתייחסים לספינתם). עם זאת, הפיכתה של תפיסה לשונית מגדרית לפרקטיקה חברתית דרשה קפיצת מדרגה מסוימת. קפיצת מדרגה שתצדיק את הניגוד בין עקרון השוויון לבין סדר חברתי מגדרי.

קפיצת המדרגה הזו התאפשרה בזכות עיקרון חשוב אחר של החברה הקיבוצית, והוא השיתוף. הקיבוץ, בהגדרתו, שואף לא רק לקיים שוויון בין חבריו, אלא להשיג רמה של קירבה אנושית, של סולידריות ושל עשייה משותפת, שאיפות שמתמצות במושג השיתוף. השיתוף אמור לכלול את כל תחומי החיים של החברים: בעלות על רכוש, עמדות פוליטיות, ייצור, צריכה, מגורים, חיי תרבות. מבחינות רבות תואר הקיבוץ כמין משפחה, ואני מאמינה שבדיוק תפיסה זו של השיתוף הטוטלי, הכמו-משפחתי, היא שאיפשרה את הצלחתו הגורפת של הסדר הפטריארכלי שהושלט בקיבוץ.

כדי להסביר אמירה זאת, עלי להידרש למקומה של המשפחה בקיבוץ. לכאורה, היתה המשפחה המוסד שעבר את המהפכה הגדולה ביותר בחברה הקיבוצית. אין זה מפתיע, לאור השפעתם הרבה של תיאוריות סוציאליסטיות מצד אחד והפסיכולוגיה הפרוידיאנית מצד אחר, על החלוצים המייסדים. ב"מוצא המשפחה" שלו מגדיר אנגלס את המשפחה הבורגנית כיחידה חברתית-כלכלית שבה האשה מהווה קניין אביה ואחר כך בעלה, שזקוק לה להולדת זכרים יורשים. הגברים מנצלים את כושר הפוריות של האשה, כמו גם את כושר העבודה שלה, ממש כפי שמנצל הקפיטליסט את הפועל.

מכה נוספת הנחית על המשפחה הבורגנית פרויד, שתיאר אותה ואת האם העומדת בראשה כאֵם כל הפתולוגיות, תרתי משמע. הקיבוצניקים הצעירים הסיקו את המסקנות המתבקשות, והחליטו להימנע מהקמת משפחות "בורגניות". ראשית כל, על ידי עיקור המשפחה מכל היבטיה הכלכליים, ושנית על ידי הוצאת הילדים מ"בעלות" הוריהם ל"בעלות" הכלל. השיתוף בתוך הקבוצה אמור היה להחליף את המשפחה, ובעיקר לספק את הפונקציות הרגשיות שלה.

עד כמה היתה מהפכה זו חסרת משמעות רואים כאשר בוחנים את תפקידי המינים בתוכה. למעשה, הוסיפו הנשים בקיבוץ למלא את כל תפקידי האם הבורגנית, את הטיפול בילדים "של הקיבוץ", ואת הטיפול בצרכי "הבית הקיבוצי": בישול, כביסה, תפירה וכן הלאה. ההבדל היחיד היה, שבמקום לעשות זאת במשפחתן הפרטית, הן עשו זאת בשביל כלל חברי הקיבוץ. ומה שהצדיק את תפקידן היה לא רק "טובת הכלל" (זה הנימוק הפונקציונליסטי), אלא עקרון השיתוף: זה בסדר להיות בתפקיד אמא, כל עוד אינך אמם של ילדיך הפרטיים. זה בסדר לבשל ולכבס, כל עוד אינך עושה זאת בשביל בעלך. האשה בקיבוץ השליכה מעליה את תפקיד הרעיה והאם הבורגנית רק כדי לקבל עליה את תפקיד הרעיה והאם הקולקטיבית.

בתחום אחד לא הצליח הקיבוץ להחיל את האידיאולוגיה השיתופית על תפקידי האשה: בתחום הזוגיות. רעיון הקומונליות המינית ריחף ברקע בשנים הראשונות. יהושע סובול תיאר במחזהו "ליל העשרים" חבורת חלוצים צעירים אשר נסחפים להתפשטות קבוצתית, אולם אז מכריזים שנים מתוכם על היותם "זוג", ובכך מתחסלת האינטימיות השיתופית לעד. ואכן, למרות שברמה האידיאולוגית המשיכו חברי הקיבוץ להאמין כי התא המשפחתי הוא אלמנט חתרני ואנטי-קיבוצי, בפועל הם השלימו די מהר עם קיומה של זוגיות מינית ואיפשרו לזוגות מגורים נפרדים. מעניין לראות כיצד דווקא אלמנט "נסבל" זה הפך בהדרגה, ומאז הדור השני באופן גורף, לאחת מאבני היסוד של הפטריארכיה הקיבוצית.

 

                                         *

 

לחלוקת העבודה המגדרית בקיבוץ (גברים בייצור, נשים בחינוך ובשירותים) היתה השפעה מכרעת על מעמד הנשים בתוכו. ענפי השירותים נבנו מראש עם תקרת זכוכית שלא איפשרה מעבר למוקדי הכוח (בוועדת משק ישב מרכז הפלחה, אך לא מרכזת המכבסה, למשל). ענפי החינוך עוצבו כמערכת רוטציונית ושוויונית (אולי המערכת הכי "קיבוצית" בקיבוץ...), אך כזו  שלא מקדמת את חברותיה לשום מרכזי החלטות שמחוץ לתחומן. וכך יצא שמנהיגי הקיבוץ, בעיקר בתחום הכלכלי, הגיעו אך ורק מתחום ענפי הייצור, שממנו נעדרו הנשים כמעט כליל.

נקודת אור היתה אמורה לבוא מן התחום הדמוקרטי. ההחלטות החשובות בקיבוץ התקבלו הרי בשיחת הקיבוץ, שהיא מוסד פתוח ודמוקרטי, ושבו יש לנשים מעמד שווה לזה של הגברים. ואכן, בקיבוצים שבהם התקיימו נהלים דמוקרטיים חזקים הצליחו הנשים לשמר מידה כלשהי של השפעה. אך ככל שהקיבוץ נשא אופי "בולשביסטי" יותר, שההחלטות בו התקבלו בתוך הנהגה מצומצמת שריכזה בידה מידע, יוקרה והשפעה, כך נעשה קול הנשים בו שולי.

המעניין הוא, שבין כך או כך, כאשר בוחנים את הדור השני בקיבוצים, ניכרת בו העמקה של חלוקת העבודה המגדרית. דור המייסדות, שתחושת האחריות וה"בעלות" שלו על הקיבוץ היתה חזקה יחסית, פינה בהדרגה את מקומו לדור חדש של נשים, שמקבל את שוליותו החברתית כנתון בלתי מעורער. איך ניתן להסביר את הדבר הזה? במידה מסוימת, ניתן לקשור זאת להלך הרוחות הכללי בישראל, שהתאפיין בשנים אלה בשמרנות מעמיקה בכל הנוגד למעמד הנשים ולמשפחה. היטיבה לתאר את התופעה הזאת אריאלה פרידמן במאמרה "על פמיניזם ונשיות" בתוך הקובץ "מין, מגדר, פוליטיקה" שיצא באחרונה בהוצאת עם עובד.

ואולם בכך לא די. הקיבוץ הרי לא נטש את עמדותיו גם בשנות השישים, ולפחות לכאורה היה מחויב עדיין לשוויון המינים. במיוחד היתה השאלה חריפה לגבי בנות הקיבוץ. כיצד ניתן לחנכן לשוויון ובה בעת להבהיר להן את מעמדן השונה בחברה? כיצד למנוע את הסכנה שייקחו את רעיון השוויון ברצינות רבה מדי, ויחשבו שהקיבוץ אכן שייך גם להן? דרך אחת היתה חלוקת העבודה הישנה והטובה, שלפיה חיברו את הילדות מגיל צעיר למקומות עבודה "נשיים", ובעיקר לבתי הילדים, שהן הצד ה"מושך" יותר בחיי הרעיה-לעתיד. אך בכך לא היה די. היה צריך למצוא מנגנון חזק יותר, שיבטיח את המשך שליטתם של הגברים בחברה, והמנגנון הזה נמצא, שוב, בתחום המשפחה.

אנתרופולוגים מצביעים על שני מכניזמים אופייניים לחברות פטריארכליות שבטיות או כפריות: ה"פטרילינאליות" וה"פטרילוקליות". "פטרילינאליות" פירושה ירושה על פי האב. בשיטה זו, השושלת המשפחתית (ולכן גם הרכוש המשפחתי) עוברים מאב לבן. כזו היא למשל שיטת "הבן הממשיך" במושבים בארץ. בחברה המערבית העירונית נעלמה שיטה זו (בניגוד לאדמה, כסף די קל לחלק), ואנו מוצאים שריד לה בשם המשפחה שעובר מאב לבניו.

בקיבוץ אין רכוש פרטי, ולכן אין לכאורה שום משמעות ללינאליות. ואולם למעשה הקיבוץ כולו הוא נכס, ואני רוצה לטעון ששוב, כמו במקרה של תפקיד האם שנעשתה לו "קולקטיביזציה", כך גם בתפקיד הבן הממשיך. הקיבוץ כמכלול, כנכס משותף, מועבר על ידי האבות, מנהיגי הקיבוץ, אל ה"בנים ובני בנים" שפגשנו אצל צבי ארד. מובן שברמה המשפטית הנכס שייך לכלל חברי הקיבוץ, אך במובן העמוק יותר, של תחושת בעלות ושל ניהול בפועל, הוא לגמרי שלהם.

אין בידי נתונים מחקריים בעניין זה, אולם כל מי שהתגורר אי פעם בקיבוץ, מכיר את ההבדל ביחס שמקבלים בני קיבוץ לעומת נקלטים מבחוץ (בני חברות נוער, בני גרעינים, נקלטים בודדים). זה מתבטא בהזדמנויות ללימודים, בקידום בעבודה, בתפיסת עמדות מרכזיות בעבודה ובחברה. גם אם לכאורה, לפחות, מחויבותם האידיאולוגית של מצטרפים-מבחוץ אמורה להיות גבוהה מזו של בני קיבוץ (בשל אקט הבחירה שבהצטרפותם), הרי שבעצם התחושה הקיבוצית היסודית היא שהבעלים האמיתיים של המקום הם בניו.

תופעה זו מתקשרת לשאלת מעמד הנשים דרך תחום הדמוקרטיה. הפטרילינאליות מטבעה היא שיטה אנטי דמוקרטית וריכוזית, כי היא מעבירה את הכוח לקבוצה מצומצמת של אנשים שנבחרת לפי קשריה המשפחתיים ולא לפי כישוריה. כפי שטענתי קודם, אני מניחה שככל שהתפיסות הדמוקרטיות והביזוריות חלשות יותר בקיבוץ, כך מידרדר מעמדן של הנשים בתוכו.

ואולם בכך אין הסבר מספק, שכן לפחות לכאורה, בתוך קבוצת ה"בנים ובני בנים" נכללות גם בנות. שוב, אינני מסתמכת על מחקר אלא על היכרות אישית עם בנות קיבוץ רבות, ואני מרשה לעצמי לטעון שלפחות עד הצבא, אין כמעט הבדל בין בנים לבנות בתחושת הקשר, הנאמנות והמחויבות שלהם לקיבוץ. ההבדל הגדול נפער עם ההגעה לגיל הנישואין.

בשאלון שנעשה באחד הקיבוצים הוותיקים בארץ ("הקיבוץ" 21.1.2000) ענו 100% מהנשים שהגורם המכריע בהחלטה על עזיבת הקיבוץ או הישארות בו, הוא רצון בעליהן. שאלה זו, של קביעת מקום מגוריהם של בני זוג נקראת בשם "לוקליות", והתפיסה שביטאו נשות אותו קיבוץ נגזרה במידה רבה מהשיטה ה"פטרילוקלית".

בנישואין פטרילוקליים הזוג הצעיר עובר לגור במקום מגוריו של הגבר. לשיטה זו יש כמה השלכות חשובות. הבעל ממוקם בחברת "האנשים שלו" (בני משפחה, חברים, מכרים), בעוד אשתו מנותקת מן "האנשים שלה"; הוא יכול להתבסס על הישגים קודמים, בעוד אשתו פועלת ללא "רקורד"; הוא מכיר את המערכת ויודע לפעול בתוכה, היא צריכה ללמוד הכל מחדש; הוא מדבר את השפה,  היא לא; בקיצור: הוא בבית והיא לא. ממצב זה, שבו האשה ממנותקת ממקורות הכוח שלה ותלויה בבעלה כמקשר בינה לסביבה, נגזרת נחיתות בלתי נמנעת.

 

                                          *

 

כדי לברר עד כמה חזק בקיבוץ דפוס הנישואין הפטרילוקלי, עשיתי סקר בשבעה קיבוצים, שונים זה מזה בגילם, במיקומם ובאופיים החברתי (לוחות 1-4). בסקר התייחסתי לכל החברים שבין גיל נישואין (35) לבין גיל הבנים הבכורים של הקיבוץ. חילקתי אותם לפי הקטגוריות הבאות:

נשואים

בני קיבוץ עם נשים מבחוץ (הבחנתי בין נשים שבאו לקיבוץ ממוטיבציה עצמית קודם לנישואין, כגון בנות גרעין, לבין נשים שהנישואין הביאו אותן לקיבוץ)

בנות קיבוץ הנשואות לגברים "מבחוץ" (עם הבחנה פנימית כנ"ל)

זוגות ששני חבריהם אינם בני קיבוץ (עם הבחנה פנימית כנ"ל)

יחידים

בני קיבוץ (לגבי הגרושים והאלמנים בדקתי למי היו נשואים קודם, לפי האבחנות שלעיל)

בנות קיבוץ (לגבי הגרושות והאלמנות בדקתי כנ"ל, ולגבי רווקות הוספתי קטגוריה של אמהות חד-הוריות)

חברים שבאו מבחוץ (עם פירוט כמו לגבי בני קיבוץ)

חברות שבאו מבחוץ (עם פירוט כמו לגבי בנות קיבוץ).

כמו כן ביררתי, לגבי כל קיבוץ, מה מעמד הנשים בו, אף כי בירור זה לא נשען על פרמטרים מדעיים אלא על שיחות התרשמות.

בשבעה הקיבוצים שסקרתי לא נמצא ולו חריג אחד להעדפת הדפוס הנישואין הפטרילוקלי. הפער המתון ביותר שמצאתי בין בנים שהביאו רעיות לבין בנות שהביאו בעלים היה 4:5 לטובת הבנים. הקיבוץ שהחזיק בפער זה (נקרא לו לצורך העניין "נבגים"), מתאפיין עד היום בשיעור גבוה במיוחד של נשים פעילות ומשפיעות, הן בתוך הקיבוץ והן מחוצה לו. לגביו מצאתי גם חריגות רבות במיוחד ממבנה המשפחה המסורתי (רווקות, אמהות לא נשואות, זוגות חד מיניים).

הפער הגדול ביותר לטובת הבנים היה 2:5, והוא התקיים באותו קיבוץ ותיק שאימץ את שירו של צבי ארד כהימנונו, ולכן נכנה אותו להלן בשם "גבעת צבי". עוד כמה נתונים מעניינים לגבי קיבוץ זה: מחצית מבנות הקיבוץ הנשואות שנשארו בו, נשואות לגברים שהקשר שלהם לקיבוץ קדם לקשר הזוגי, ולכן לא היו לגמרי "חיצוניים". (לשם השוואה, רק חמישית מבני הקיבוץ נישאו לנשים כאלה). נתון נוסף המלמד על עוצמתו של הדפוס הפטרילוקלי הוא מצבם של מי שלא נענו לו. כך, לדוגמה, אנו מוצאים כי מחצית מן הגברים ה"חיצוניים" שנישאו לבנות קיבוץ אינם חברי קיבוץ מלאים, אלא נמצאים במעמד חיצוני כלשהו ("תושבים").

דוגמה דומה היא שיעורן הגבוה של בנות הקיבוץ שחיות בקיבוץ לאחר שהתגרשו מבעלים "חיצוניים" (הללו עזבו כולם את הקיבוץ). נתון זה יכול ללמד על אי הצלחה של קשר זוגי המנוגד לדפוס המקובל (לשם השוואה, שיעור בני הקיבוץ הגרושים בקיבוץ הוא זניח).

האם יש חשיבות מעשית לממצאים אלה? האם דפוס הנישואין הפטרילוקלי אכן משפיע על מקומן ומעמדן של נשים בקיבוץ? את התשובה לכך אני מוצאת במקבץ ראיונות שעשתה סטודנטית לאנתרופולוגיה שבאה לקיבוץ "גבעת צבי" בעקבות נישואין, עם נשים ב"מצבה". בראיונות אלה דיווחו הנשים על תקופת התאקלמות בקיבוץ של שבע עד עשר שנים. הן הסבירו כי עם נישואיהן ועם המעבר למקום החדש, נקלעו לשלוש זירות שונות וחדשות: המשפחה, "הקולקטיב" (החברה), והעבודה. כשהיה עליהן להחליט באיזה מן התחומים ישקיעו את מרב מרצן ומאמציהן, בחרו בתחום המשפחה.

העדפת המשפחה כמעט מובנת מאליה. לא בגלל (כפי שטענו הסוציו-ביולוגים) שנשים נוטות מטבען לקינון ולגוזלים, אלא מכיוון שאותן נשים בחרו בבן זוגן, ובחרו ללדת ילדים, אך הן לא בחרו (מלכתחילה) בקיבוץ ובאנשיו, ולרוב גם לא במקום העבודה שסודר להן. רק טבעי הוא לאדם להרחיב את התחומים האהובים עליו ולא את אלה שנכפו עליו.

בני הזוג, לעומת רעיותיהן, יכלו לבחור באופן חופשי בין שלוש הזירות. וכאן היה המצב הפוך. מבחינת הגברים, העבודה והחברה היו תחומים ידועים ומוכרים, שמסלולי הקידום שלהם פתוחים ומזמינים, ודווקא זירת המשפחה היתה חדשה, קשה ולא-מקובלת. ניתן להבין מדוע שמחו הגברים להיענות להעדפות בנות זוגן, והשאירו להן את כל האחריות על התחום המשפחתי. וכך, בעוד הנשים מתבססות בתחומים המסורתיים של משק בית, ילדים ויחסים משפחתיים, התבסס תפקידם של הגברים כמי שנושאים במרב האחריות לקיום הכלכלי והחברתי של הקיבוץ.

חלוקת עבודה זו תאמה במידה רבה גם את העדפות המערכת הכלכלית והחברתית של הקיבוץ (שבלאו הכי נשלטה בידי גברים). זו ביכרה לקדם ולהטיל אחריות על הבן שתכונותיו כבר מוכרות ועמדו בניסיונות בעבר, ולא על הרעיה, שהיתה בבחינת חתול בשק. להעדפה זו  היתה דינמיקה של הקצנה, כי ככל שבן הזוג היה נחוץ יותר לצורכי המערכת, כך היה צריך "לפנות" אותו מהמטלות המשפחתיות.

בדור הראשון נפתרה הבעיה הזו על ידי מוסד האמהוּת הקולקטיבית, אך אמהוֹת הדור השני באו מבחוץ והסתדרו הרבה יותר טוב עם האמהות המסורתית מאשר עם גרסתה הקומונלית. והקיבוץ, כיוון שהיה זקוק לַבן, וכיוון שמעולם לא עירער בעצם על תפיסת האשה כרעיה וכאם, ויתר על פן מסוים בקולקטיביזם שלו, ואיפשר לנשים להתרכז בתפקידיהן המסורתיים, בכך ששיחרר אותן במידה רבה מן התחומים האחרים.

תיאור זה מסביר היטב מדוע העמיקה חלוקת התפקידים המגדרית בתקופת הדור השני לקיבוץ. עם זאת, הוא אמור לרמז לנו על מקורות אפשריים לחריגה מחלוקת תפקידים זו. מקור אחד שאותו בדקתי בסקר היה קליטתם בקיבוץ של זוגות, ששני חבריהם באים מבחוץ. ההשערה שלי היתה שזוגות כאלה יהיו דומים יותר בחלוקת העבודה המשפחתית שלהם לדור המייסדים, שכן שני בני הזוג הם בעלי מוטיבציה עצמאית לחיי קיבוץ. יתר על כן, שיערתי שקיבוצים בעלי שיעור קליטה גבוה יהיו קיבוצים דמוקרטיים יותר, ובתור שכאלה פתוחים יותר למעורבות נשית.

עיקר מחשבתי היתה על קליטת "גרעינים", קבוצות חזקות של בוגרי תנועת הנוער, שעשויות להשתלט על עמדות כוח והשפעה בקיבוץ ובכך לרסן את מגמת השושלתיות של המייסדים (גם אם לא את חלוקת העבודה הקיבוצית הרווחת).

השערה זו התאמתה רק באופן חלקי. הקיבוצים הקולטים אכן התגלו כיותר דמוקרטיים, אך רק חלקם הוכיח יתר שוויוניות ביחס לנשים. לעומת זאת, מצאתי התאמה בין אי-קליטה לבין מעמד נמוך במיוחד של נשים.

גם בהקשר זה בלט הקיבוץ הוותיק "גבעת צבי", שקלט שתי קבוצות גדולות בגיל הבנים הראשונים, ולא יסף. מתברר ששתי קבוצות אלה רוסקו למעשה בידי המייסדים, כאשר במסגרת "משבר סנה" הוצאו מהקיבוץ עשרות מחבריהן באשמה של "שמאלנות וחתרנות" (מעניין לציין שמנהיג סנאיסטי בולט מקרב המייסדים נשאר בקיבוץ ולא הורחק). אותם חברי גרעין שנשארו בקיבוץ דוכאו לאורך השנים וכמעט לא שולבו בהנהגת הקיבוץ ובעמדות כוח. בשנים שבאו לאחר מכן נמנעה התנועה, מסיבות שונות, מלשלוח גרעינים תנועתיים ל"גבעת צבי", והוא נאלץ לגדול "מחולייתו", עובדה שללא ספק חיזקה ושימרה את אופיו הפטריארכלי.

 

                                         *

 

מאז סוף שנות השמונים עומדת השיטה הקיבוצית הישנה במתקפה קשה, מתקפה שלנשים יש חלק מכריע בה. אני מאמינה שהנשים, שמאסו בחלוקת העבודה המפלה והדכאנית, התמרדו, אבל במקום להתמרד נגד המקור האמיתי של הבעיה, הדיכוי המגדרי, הן התמרדו נגד המסגרת השיתופית שאיפשרה אותו. אין להתפלא על כך. אחרי הכל, הכוח שצברו במשך הזמן התבסס כולו על מעמדן בתוך המשפחה, כאמהות וכרעיות, וערעור על חלוקת העבודה המגדרית היה בגדר איום בלתי סביר על זהותן זו. לעומת זאת, ערעור על המסגרות השיתופיות של החינוך, לדוגמה, יכול היה להיעשות דווקא בשם "האמהות הטובה".

ארחיב מעט בעניין החינוך, כי הוא מדגים את התהליך כולו. הנשים שנישאו לבני הקיבוץ הראשונים נתקלו במערכת חינוכית נוקשה ביותר, ששיקפה במידה רבה את אופי החברה. "החינוך המשותף" היה משותף בכך שהסמכות ההורית ניתנה לקולקטיב (שנציגתו עלי אדמות היתה המטפלת), ולא בכך שקיים יחסי הדדיות ושיתוף בין עובדות החינוך לבין ההורים. מרבית האמהות (שבאו מבחוץ, כזכור), נכנעו למערכת ה"שיתופית", אך שמרו לה טינה, ועם חלוף הזמן פירקו אותה. הן "לקחו את הילדים הביתה", ביטלו את "הלינה המשותפת" לטובת "לינה משפחתית", ורוקנו מתוכנה את "הקבוצה החינוכית" - אותה מסגרת חד-גילית שאמורה היתה להחליף במידה רבה את המסגרת המשפחתית של הילד.

תופעה זו חזרה על עצמה בכל תחומי השירותים, שעברו הפרטה עמוקה, המתרחשת היום גם בתחום הייצור: קיבוצים רבים עוברים למשכורת דיפרנציאלית. וכאן אומר משהו על ההפרטה הקיבוצית. ההפרטה הקיבוצית מגובה באידיאולוגיה המערבית של חירות הפרט. היא מתקוממת נגד עריצותם של "מוסדות", "ועדות", ו"אנשי מפתח" ודוגלת בהעברת האחריות לאדם. אך בפועל, הקיבוצים לא העבירו את מרכז הכובד לאדם הפרטי אלא למשפחה, ולא ביצעו הפרטה, אלא "התמשפחות".

לדוגמה, במקום שהמכבסה המשותפת תכבס לכולם, מחלקים לכל משפחה תקציב כביסה. במקום שהמטבח יבשל לכולם, מחלקים לכל משפחה תקציב מזון. שיטה זו מגדילה את החשיבות של המשפחה כיחידה צרכנית ובכך מחזירה לה את אותו היבט כלכלי שראשוני הקיבוץ נטלו ממנה. בקיבוצים שעשו צעד נוסף והחליטו על משכורות דיפרנציאליות (בניגוד לתקציב אחיד לכולם), הופכת המשפחה גם ליחידה יצרנית המושפעת בהכרח מיחסי המגדר בשוק האזרחי (לדוגמה, נשים מרוויחות פחות מגברים ולכן כדאי יותר שהגבר ייצא לעבודה והאשה תטפל בילדים).

בכך הושלמה למעשה העברתו של מאבק הנשים לשוויון ושחרור אל התחום ה"טבעי", שבו הוא מתקיים בעולם המערבי היום - המשפחה. ובתחום זה, מתברר, לא שונה מעמדן של הנשים בקיבוץ מזה של חברותיהן בעיר, ואולי הוא אף גרוע יותר. הפרטת החינוך והשירותים העמיקו את שעבודן לתפקידיהן כאמהות ועקרות בית (אמנם, פרטיות ולא קולקטיביות), והמשכורות הדיפרנציאליות מצאו אותן בעמדת זינוק נחותה במיוחד.

אינני חושבת שעמידתן של הנשים בחזית ההפרטה נבעה מכך שהן מאסו בשיתוף או בשוויון באשר הם. להפך, לאורך ההיסטוריה הנשים היו ממציאות הקהילה ואלופות השיתוף. המאבק של חברות הקיבוץ נבע מכך שמעולם לא היו חלק אמיתי בקהילה. הן פירקו את השיתוף שלמעשה לא שיתף אותן, ופירקו את השוויון שהפלה אותן מן היום הראשון. אך בסופו של דבר, הניצחון היה נצחון פירוס, ואם הושג פה "צדק פואטי" כלשהו, הוא לא כזה שהיטיב עם הנשים.

עד כמה לא היטיב עם נשים אפשר ללמוד מהשינויים שחלו בתחום יחסי העבודה בקיבוץ. בתקופת הדור השלישי נפתחו קיבוצים לעובדים חיצוניים והחלו לאפשר לחבריהם עבודה מחוץ לקיבוץ. לכאורה, אמור היה שינוי זה לפעול לטובת הנשים, שקודם לכן אולצו על ידי שיטת הממשק הסגור לעבוד בשירותים ובחינוך, שכן אף אחד אחר לא היה עושה זאת במקומן. אבל כמו במקרה העובדים הזרים במשק הישראלי, זוהי פתיחות שמיטיבה רק עם השכבות החזקות. חברות קיבוץ מעטות הצליחו להשתחרר ממקומות העבודה שלהן ולהתפתח לתחומים חדשים. רבות אחרות סבלו מירידת סטטוס חריפה במקומות העבודה שלהן, והתופעה של אבטלת נשים הפכה מכת קיבוצים כללית (מה שרק חיזק את תדמיתן כ"נתמכות" על ידי הגברים).

גם קיבוצים שרצו לכאורה להפוך את הנשים לחברות יצרניות בחברה, לא השכילו לעמוד על הקשיים הכרוכים במהפך מעין זה. שנים של חוסר ניסיון, היעדר הכשרה מקצועית, בעלים שלא מוכנים לשנות את סדרי המשפחה המקובלים, מערכת חינוך ושירותים שלא ערוכה ל"נשות קריירה" (למשל, שעות הפתיחה של כל מרכזי השירות בקיבוץ הן שעות היום בלבד, בהנחה שאין לנשים בעיה לצאת ממקום העבודה שלהן ו"לעשות סידורים"), ודעת קהל שמוכנה אולי לראות נשים נושאות בעול כפול של בית ועבודה, אך בשום אופן לא מוכנה שיזניחו את תפקידן הראשוני כאמהות ורעיות - כל אלה עשו את השינוי לבלתי אפשרי כמעט.

לכך יש להוסיף בעיה מיוחדת של חברות הקיבוץ, והיא היעדר אותה מוטיבציה כלכלית שמאלצת נשים עירוניות לצאת לעבודה למרות קשיים דומים. אמנם, בעיה זו קיימת גם לגבי חברי הקיבוץ, אך לגברים יש עוד מגוון מוטיבציות לעבודה, החל בחשיבות הסטטוס המקצועי בבניית הזהות העצמית, וכלה במחויבות המוגברת שלהם לקולקטיב הקיבוצי.

תקופת הדור השלישי ראתה שינוי נוסף שאמור היה להיטיב עם הנשים. אני מתכוונת להסתלקותו של "דור הנפילים" שיסד את הקיבוץ, ועמו דעיכת הסגנון הפטריארכלי הישן. אלא שהשינוי לא הביא עמו דמוקרטיזציה וביזור, אדרבא. אם להסתמך על ובר, הרי שהקיבוץ עשה את זה ממש "לפי הספר" ואת דור הגברים המייסדים, שהתאפיין בסמכות כריזמטית גורפת, החליפו גברים מהדור החדש, שבשם ערכים של "התייעלות" ו"מקצועיות" השליטו בקיבוצים הנהלות ממדרות, ריכוזיות, ביורוקרטיות במקרה הטוב, ואנטי-דמוקרטיות במקרה הגרוע. מיותר לציין שהשפעתן של נשים בהנהלות אלה הנה מזערית.

שוב אנו רואים את כוחה המופלא של הפטריארכיה להתגלגל ממשטר למשטר ומתקופה לתקופה, כשהעיקרון היחיד שהיא משמרת בלא פגם הוא האבחנה המגדרית וההיררכיה שבין המינים.

מהו אם כן הלקח של כל זה? מן ההיבט הפמיניסטי, הלקח הוא פשוט: הקיבוץ הוא מקרה מבחן המאשר את ההנחה שמה שנחוץ לנשים הוא לא רק שוויון אלא גם שחרור. שוויון חוקי ושוויון כלכלי הם תנאים הכרחיים אמנם, אך בלתי מספקים. ללא טיפול מעמיק בהגדרות מגדריות ובתפקידים מגדריים, טיפול שישחרר כל אחד מן המינים ויאפשר לו לחיות בטווח רחב של התנהגויות ותפקידים חברתיים, יחזרו תמיד התפיסות הישנות לעצב את החברה.

הלקח השני שלוּח לחברה הקיבוצית, והוא אומר שמי שרוצה בחיזוק ערכים קהילתיים ושתפניים, כדאי שיקפיד על מקומן של הנשים בקהילה - ולו רק בשל כוחות ההרס הטמונים בנשים בלתי מרוצות...

הלקח השלישי מתייחס לשאלת הצדק החברתי. קריסת מערכות השיתוף בקיבוץ לא נבעה מכך שערך השיתוף "אינו ניתן למימוש", או משום שהוא "נוגד את טבע האדם". הן קרסו בגלל שלא מומשו כראוי. וכפי שאמרו כבר חכמים לפני: כל חברה שמבססת את עצמה על שעבוד ועל דיכוי של חלק מחבריה, מבטיחה לעצמה את המהפכה הבאה.

 


 

לוח 1 : הזוגות הנשואים ב"גבעת צבי" מגיל הבנים הראשונים ומטה

 

%

מכלל הזוגות

% מזוגות של בני קיבוץ

 

סה"כ

בני קיבוץ

סה"כ

בני זוג עם קשר מוקדם לקיבוץ

בני/ בנות

זוג מבחוץ

 

57%

73%

61

6

55

6

49

בני קיבוץ

27%

35%

29

 

23

8

15

בנות קיבוץ

77%

  (84%)

100%

(108%)

84 

(90)

6

78

14

64

סה"כ

22%

___

24

------

24

10

14

חברים מבחוץ

100%

----

108

6

102

24

78

סה"כ

 

לוח 2: יחידים ב"גבעת צבי" מגיל 35 עד גיל הבנים הראשונים

 

גברים

 

נשים

 

סה"כ

גרוש/פרוד

אלמן

רווק

 

סה"כ

גרושה/פרודה

אלמנה

רווקה

 

 

חברה מבחוץ

מבת קיבוץ

חברה מבחוץ

מבת קיבוץ

 

 

 

מחבר

מבחוץ

מבן

קיבוץ

מחבר

מבחוץ

מבן קיבוץ

אם

ללא ילדים

 

7

2

 

3

1

1

 

17

10

___

 

__

1

3

3

בני/

בנות

קיבוץ

5

2

1

2

__

__

 

17

7

2

6

2

__

__

מבחוץ

 

12

4

1

5

1

1

 

34

17

2

6

3

3

3

סה"כ

 

12

5

6

1

 

34

19

9

6

 

 

לוח 3: בני ובנות קיבוץ "גבעת צבי", מגיל 35 ומעלה

 

סה"כ

בנות קיבוץ

בני קיבוץ

 

90

29  

1/3 מן הנשואים

2/3 מבנות הקיבוץ

61  

2/3 מן הנשואים

90% מבני הקיבוץ

 

נשואים

22

15  

2/3 מהנשואים

1/3 מבנות הקיבוץ

7  

1/3 מהנשואים

10% מבני הקיבוץ

לא נשואים

112

44

68

100%

סה"כ

 

 

לוח 4: חברים מגיל 35 עד גיל הבנים הראשונים ב-7 הקיבוצים שנסקרו (ב-%)

 

יחידים

נשואים

קיבוץ

גברים מבחוץ

נשים מבחוץ

בני קיבוץ

בנות קיבוץ

2 בני זוג מבחוץ

2 ילידי קיבוץ

בני קיבוץ

בנות קיבוץ

 

מכלל יחידים

מכלל יחידים

מכלל בני הקבוץ

מכלל יחידים

מכלל בנות הקבוץ

מכלל יחידים

מכלל הזוגות

מזוגות

ילידי קיבוץ

מכלל הזוגות

מזוגות ילידי קיבוץ

מכלל הזוגות

מזוגות ילידי קיבוץ

מכלל הזוגות

 

11

37

12

15

37

37

22

7

5

66

52

27

21

1.גבעת צבי

---

35

14

17

36

48

29

15

10

48

34

38

27

2  נבגים

22

15

21

26

35

37

32

15

10

53

36

32

22

3

3

36

28

38

22

23

28

10

7

50

37

40

28

4

---

---

5

11

44

89

36

3

2

66

42

31

20

5

אין נתונים

27

28

21

47

34

25

18

6

31

15

17

23

29

31

49

---

---

60

31

40

20

7

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

   

מקורות:

 

מרילין פרנץ', מעבר לעוצמה, זמורה ביתן 1991

סימון דה בובואר, המין השני, בבל 2001

אריאלה פרידמן, "על פמיניזם, נשיות וכח של נשים" בתוך מין מיגדר פוליטיקה, עם עובד 2000

פוגל-ביז'אווי ושפר, יחידה 7 בתוך החברה הקיבוצית שינוי והמשכיות האוניברסיטה הפתוחה 1992

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד