עבדי הזוגיות
עבדי הזוגיות

עבדי הזוגיות

ד"ר עוז אלמוג

מרצה בכיר בחוג לסוציולוגיה, המכללה האקדמית עמק יזרעאל. המאמר הנ"ל הוא קטע מתוך ספרו "פרידה משרוליק, שקיעה וזריחה בתרבות הישראלית", שייצא לאור בשנת 2002

 

בשני העשורים האחרונים עובר פולחן האהבה הזוגית המערבי שלב אבולוציוני חדש. מודל הזוגיות הפסיכולוגי המערבי והישראלי בכלל זה הוא יותר ממודל משפחתי חדש, הוא חלק ממודל מוסרי המופץ גם בשדות אחרים של החברה. ספרי הדרכה זוגית הם גם מדריכים כלליים להתנהגות ולחשיבה דמוקרטית

 

לזוגיות ואהבה רומנטית יש ייצוגים סמליים כבר במיתולוגיות העתיקות של רוב העמים והתרבויות. ואולם רק אירועים ותהליכים חדשים יחסית הפכו את בחירת בן או בת הזוג ואת קשר האהבה הרומנטי למיתוס יסוד, ציר שסביבו מומרץ האדם החילוני לבנות את שאיפותיו וחלומותיו. המצאת הדפוס איפשרה לשגר מכתבי אהבה ולפרסם רומנים. התמסדות הדתות וביטול הפוליגמיה יצרה מחויבות לאשה אחת. הארכת תוחלת החיים פינתה זמן לפלרטוטים וחיזורים. צמיחת הערים הגדולות החלישה את הפיקוח על בחירת בן/בת זוג. התפתחות תרבות הבידור ובראשה הקולנוע ההוליוודי תרמה למיתוס הזוגיות תרומה מכרעת.

הביטויים הרוחניים (אהבה רומנטית) והפיזיולוגיים (סקס) של הזוגיות הם היום הנושאים המדוברים ביותר בתרבות המערב. הפזמונים הפופולריים, סרטי הקולנוע והצגות התיאטרון, סדרות ותוכניות הטלוויזיה - רובם סובבים היום סביב האהבה והזוגיות, ובאמצעותם מתורגלים בני התרבות המערבית לחשוב במונחים של זוגיות ולצרוך מוצרים בעלי הקשר רומנטי. המלה "אהבה" נעשתה זה כבר למעין מנטרה רוחנית בשפות רבות, ורגש האהבה נתפס כחוויה של הארה דתית והחיזור כטקס חילוני קסום. בכלל, דומה כי אהבת האל המונותיאיסטית ואהבת המולדת הלאומנית מוחלפות בהדרגה - לפחות מבחינה סמלית ומיתולוגית - באהבה אינטימית, מעט נרקיסיסטית, לבן/בת הזוג, והיא נתפסת כמפתח לאושר שמימי ולגאולה חילונית.

 

                                         *

 

רומיאו ויוליה "עובדים על הקשר". בשני העשורים האחרונים דומה כי פולחן האהבה הזוגית המערבי עובר שלב אבולוציוני חדש: השלב הדמוקרטי. התפתחות המחקר הפסיכולוגי, עליית הפמיניזם, התגברות הלחצים הפיזיים והפסיכולוגיים המופעלים על משפחה שבה שני בני הזוג "קרייריסטים", וניתוקה של המשפחה הגרעינית מהמשפחה המורחבת, כל אלה מביאים שני שינויים מהפכניים במודל האהבה והזוגיות.

השינוי הראשון הוא במבנה מערכת היחסים. המודלים האביריים, השתלטנים והנאיביים, בנוסח "סינדרלה והנסיך", "קזנובה ואהובותיו", או "טרזן וג'יין", מוחלפים בהדרגה במודל שוויוני יותר, המתבטא בחלוקת תפקידים וסמכויות חדשה ובמערכת ציפיות הדדית חדשה. השינוי השני במודל הוא בהגדרת המפתח להתאהבות ולחיי נישואים מאושרים. אם בעבר נתפסה האהבה כעין נס או הארה חד-פעמיים, "פגיעת חץ האהבה של קופידון", משהו "שמוצאים" במזל, הרי בשנים האחרונות, בעקבות התפתחות המחקר הפסיכולוגי העוסק באנטומיה של אהבה וזוגיות, היא נתפסת בהדרגה כתהליך שיש ללמוד ולשכלל אותו וכמשהו המצריך השקעה ו"תחזוק" יומיומי, משהו "שמפתחים".

הפסיכולוג ג'ון גריי, אחד מנביאי העידן החדש של הזוגיות, העיר על כך ברצינות גמורה באחד מראיונותיו: "רומיאו ויוליה התאהבו, והסיבה היחידה לכך שאהבתם היא נצחית היא העובדה שהם מתו. לו היו מתחתנים, אהבתם לא היתה מחזיקה מעמד". דומה כי זו הסיבה שלצד המלה אהבה הולכת ונפוצה מלת מפתח פסיכולוגית חדשה, "קשר", ובנוסח השכיח, "לעבוד על הקשר".

ההגדרה האידיאולוגית של המלה היא: זיקה רגשית עמוקה בין בני הזוג, שותפות במעמסות החיים ותמיכה הדדית, רעות אינטלקטואלית, תחושה של אינטימיות, ו"צמיחה" שפירושה "מעבר משלב ההתאהבות ליחסי אהבה בוגרים ומספקים - תהליך הדורש עמידה במטלות התפתחותיות לשם מימושו התקין". המודל החדש של הזוגיות מופץ בעולם המערבי בעיקר באמצעות סדרות טלוויזיה יאפיות, סרטי קולנוע וספרות יאפיים. הראשונה בסדרות הטלוויזיה  היתה "שלושים ומשהו" ששודרה בשנות השמונים.

"בן לוקח בת ובת לוקחת בן". המיתולוגיה של האהבה הרומנטית החלה לחלחל בארץ ישראל כבר בשנות הארבעים, עם התפתחות שידורי המוזיקה לריקודים ברדיו והופעת הפטפון. רוב השירים ששודרו ברדיו והושמעו בתקליטים היו פזמונים רומנטיים שיובאו מארצות-הברית ואירופה. היא זכתה לתאוצה עם צמיחת בתי הקולנוע כמוקד בידור בערים הגדולות.

ממחצית שנות השמונים, עם התפתחות תרבות הצריכה, המבוססת בין השאר על קיטש וסנטימנטליות, ועם התרחבות כלי התקשורת בישראל והבשלתו של דור חדש, שנחשף מגיל צעיר להשפעה אמריקאית, הפכה האהבה הזוגית בישראל לפולחן ממש. שידוכים, משחקי היכרויות וחשיפה אינטימית של מערכות יחסים נעשו בידור שכיח ברדיו, בטלוויזיה, בתיאטרון ובקולנוע. סדנאות ומטפלים "לטיפוח הזוגיות" צומחים ונובלים חדשות לבקרים, והאוכלוסייה הפוקדת אותם הולכת ומתגוונת בהדרגה.

גם העיתונות הכתובה נשטפה בגל הלבבות. העיסוק ברומנטיקה ובספיחיה נע בהתמדה ממדורי הרכילות הצדדיים למרכז החדשות. הולך וגדל מספר הכתבות, הטורים והמוספים המוקדשים היום ל"מערכת היחסים". בתוכם נשפכים מפלי מלים ורעיונות ממוחזרים, המופצים על ידי יועצי משפחה, פסיכולוגים, סוציולוגים, סקסולוגים ועיתונאים, על טכניקות, בעיות וחוויות בתחום הרומנטי.

החיים כטלנובלה. השפעותיו של פולחן האהבה המודרני בישראל ניכרות במיוחד בדור הצעיר החילוני, משום שצעירים פתוחים יותר לקליטת מסרים חדשים ושואפים להצטיין במה שנחשב אופנתי, ומשום שזוגיות היא נושא המעסיק את בני התשחורת בלי קשר לזמן ומקום. השיחה על "הוא והיא" מעסיקה היום ילדים כבר מגיל שש ומהווה מוקד חברתי מרכזי בכל הגילים. טקסי אהבה כמו המשחק "אמת או חובה", או ריקודי זוגות שהיו מתורגלים לפני עשור מגיל הבר-מצווה ואילך, מקובלים היום כבר בכיתות ג'. תוכנית הטלוויזיה של דן תורן "מפתח הלב", שעלתה לשידור בשנת 2000, ושבה בנים ובנות בני 13-11 משוחחים זה עם זה ועם המנחה על סוגיות בחיי האהבה שלהם, היא ביטוי מזוכך למרכזיותו של פולחן האהבה בקרב צעירים, חיקוי למה שרואים בסרטים אמריקאיים.

שטיפת המוח שעובר הדור הצעיר בתחום המחויבות לאהבה הרומנטית נעשית בעיקר באמצעות הטלוויזיה והיא אפקטיבית, כפי שמוכיחים סקרים, מגיל מוקדם מאוד. אופרות סבון מיובאות ומקומיות, העוסקות ביחסי האהבה של צעירים, והטלנובלות הדרום אמריקאיות, מרתקים צעירים מגיל בית ספר יסודי. שיעור הצפייה בהם מרקיע שחקים.

סביב האהבה הולכת ומתעצמת בארץ מסורת חילונית מגוונת. למשל, ט"ו באב, יום האהבה הבינלאומי. במקורו הוא "יום ולנטיין", שהותאם למסורת יהודית נשכחת. בעבר הלא רחוק הוא לא עורר כל עניין ציבורי, בשנים האחרונות הוא לובש צביון של חג ופסטיבל, בעיקר בקרב יאפים צעירים. גם התחרויות השנתיות של ריקודי זוגות, או של "הנשיקה הארוכה ביותר" (הנשיקה מפה לפה נעשתה כבר מזמן לאחד מסמלי רוח הזמן), הופיעו באחרונה כחלק מאותו פולחן. פסטיבלי הרוק, המתקיימים ברובם באביב ובקיץ, מושכים אליהם מדי שנה עשרות אלפי ילדים ובני נוער, החוגגים את החירות, המוזיקה והאהבה במשותף.

במיוחד ניכרת המגמה החדשה בתחום טקסי החיזור והגישושים. מתנות מקוריות, זרי פרחים, ארוחות רומנטיות ועוד פרפראות היו לשכיחים מאוד במסורת החיזור של היאפי/ת הצעיר/ה. העובדה שיותר ויותר צעירים מתגוררים יחד לפני הנישואין, כעין מבחן ו"ניסוי כלים" מוקדם, משקפת את החשיבות הגדולה המיוחסת לאהבה במערכות היחסים היום. גם טקס האירוסין החילוני סופח כקובץ חדש של סמלים, ובתוכם אפשר למצוא הצעות נישואין "משוגעות" ומסיבות רווקים/רווקות של טרום-חתונה.

 

                                    *

 

מפיקים חתונה. אחד המראות המעניינים בהתפתחות פולחן הזוגיות בישראל הוא טקס החתונה, על שלל מנהגיו וסמליו. עד סוף שנות השישים נחגגו רוב החתונות בישראל במוסדות התרבות המקומיים, כמו בניין ההסתדרות, בית המפלגה, בית החייל וכו', בבתי הכנסת העירוניים או בבתים פרטיים. רק מיעוט עשיר יכול היה להרשות לעצמו להתחתן בבתי מלון או ב"אולמות האירועים" הספורים בערים הגדולות. אולם-החגיגה השכיח היתה צנוע בגודלו וכך גם מספר המוזמנים, בעיקר בני המשפחה הקרובים. ברוב המקומות שנחגגה בהם החתונה לא היה מטבח מקומי, והמשפחה היתה שותפה בהכנת המטעמים, שחוממו על פלטות חשמליות, ובסידור המקום, כולל הבאת כיסאות, תאורה וכו'.

במחצית שנות השבעים חל גידול במספר "אולמות האירועים" בארץ, והחגיגה בהם נעשתה שכיחה יותר. באותה תקופה התפתח, למשל, אזור החתונות בתל אביב סמוך לתחנה המרכזית. גם גודל האולם הממוצע גדל בהדרגה, כדי להכיל מספר גדול יותר של מוזמנים, מכ -300 בשנות השבעים עד ל -1000 מוזמנים ויותר בשנות התשעים. בשנות השמונים, עם המהפך הכלכלי, חלה התפתחות נוספת בתרבות החגיגות המשפחתיות. הן נעשו זוהרות, מפוארות, יקרות ומפתיעות יותר ויותר. את המפנה בישרה אופנת "גני האירועים", שהחלה בסוף העשור והתחרתה בהצלחה הולכת וגדלה באופנת האולמות. גני האירועים פתחו פתח לשינויים בתחום האסתטיקה והאווירה של המסיבה המשפחתית: עריכת הטקס תחת כיפת השמים, תוך פיתוח הולך וגדל של התפאורה לטקס.

עיצוב האירוע והפקתו נעשו מאותה תקופה לחלק מהותי מכללי המשחק החדשים, ומושקעים בהם מחשבה רבה, תכנון מדוקדק של הזוג ושל החברות המפיקות את האירוע, וממון רב. זה כולל סידורי פרחים על השולחנות, זר הכלה, הדקורציה של האתר, התאורה, מיקום החופה, המראה החיצוני של החתן והכלה, כולל ביגוד, הנעלה, תסרוקת, איפור, הסעתם לאירוע, טבעות הנישואין, הצילומים, המוזיקה ועוד.

מעניינת ואינדיקטיבית בהקשר זה היא המגמה היאפית לעצב חתונה בחותם אישי ומקורי. ההזמנות לאורחים מתחרות זו בזו על שנינות וחברמ'ניות. הזוג בוחר אתרי חתונה לא שגרתיים, כמו אתרים היסטוריים או חוף הים, חתונה רומנטית באתרי תיירות בחו"ל, חתונה ביערות ובבתי כנסת ייחודיים וכו'. כך גם עיצוב טקס הקידושין: שבועת אמונים מחורזת, הקראת שירי אהבה מהקלאסיקה העברית והעולמית, הפקת קליפים אודיאו-ויזואליים של הזוג.

השאיפה להיות מיוחד ולהפתיע את המוזמנים הצמיחה סוגה חדשה של "חתונות נושא", המנסות לשוות לאירוע גוון תיאטרלי. חתונות בסגנון אפריקאי, בסגנון אינדיאני, חתונה בסגנון מסיבת אסיד, בסגנון יוון העתיקה וכיוצא באלה. למעשה, הולכת ומתהווה מעין תחרות סמויה בין הזוגות היאפים על החתונה המקורית ביותר, והדבר מנוצל על ידי חברות מסחריות רבות המציעות לזוג החוגג אטרקציות מגוונות, כמו תאורה גרנדיוזית, זיקוקי דינור, תפאורה תלת ממדית, מופעי לייזר, רקדניות בטן, קוסמים.

העלייה הכללית בחשיבות מסיבת החתונה ובהשקעה בה נולדה על רקע העלייה ברמת החיים והתפתחות ההדוניזם, והיא קשורה מן הסתם גם לתחושה של מיצוי הריגושים והפלורליזציה של החברה, לאמור: הלגיטימציה לחרוג מהשבלונות, להביע את חירותך ולעצב לעצמך את החיים, ובכלל זה את טקסי המעבר. היא גם מהווה מעין מניפסט של יצירתיות, אנינות טעם וחוש הומור בריא של הזוג הצעיר. אך מעל לכל, התהליך הזה מבטא את חשיבותו העולה של אתוס הזוגיות.

 

                                    *

 

מדריכי הזוגיות כ"ספרי מוסר" דמוקרטיים.

האהבה הרומנטית בין זוגות נשואים, טבעה שהיא דועכת, או לפחות מאבדת עם הזמן את עוצמתה הראשונית. זוגות רבים ממילא אינם מתאימים זה לזה מסיבות אנושיות מגוונות. זוגות במשבר "מומרצים" אפוא לפתוח בתהליך שיקום שיגאל את היחסים משיממונם, מהצרימות המלוות אותם, ויחזיר לזוג המתוסכל את גן העדן האבוד הרומנטי. אמצעי הגאולה הדמוקרטי המוצע על ידי הפסיכולוגיה, אחד הגנרטורים החשובים של העידן הפוסט-מודרני, הוא טיפול זוגי ברוח התובנות הפסיכולוגיות.

הטיפול הזוגי, שצמח בשנים האחרונות במערב לתעשייה משגשגת המגלגלת מיליונים, נעשה בסדנאות לשיפור היחסים, בקליניקות של פסיכולוגים מוסמכים, במשרדיהם של יועצי נישואין, מטפלים משפחתיים ומדריכים לתקשורת זוגית, במכונים לתקשורת בין-אישית (בתי ספר לידידות) ובבית, תוך צפייה בתוכניות ייעוץ פסיכולוגיות (למשל "קשר משפחתי") וב"טוקשואוס". מי שאינו יכול או אינו חפץ להטריח עצמו לקליניקה יכול להיעזר היום גם בספרי הדרכה ושיפור עצמי (self improvement), שמאות מהם ראו אור בשנים האחרונות. הספרים הללו עוסקים בבירור בעיות בנישואין ובפרימת "פלונטרים" רגשיים בין בני זוג, ולא פחות משהם משמשים מדריכים פרקטיים הם מהווים קטליזטור להתפתחות שיח ציבורי סביב נושא האהבה והזוגיות.

לאחר שסקרתי כמה עשרות מדריכי זוגיות שפורסמו בעשור האחרון, הגעתי לניסוח תשעה עקרונות-יסוד המאפיינים את מודל הזוגיות הפסיכולוגי:

הבנת עצמנו. כדי להשיג תפקוד נאות ביחסים עם בן/בת הזוג יש להכיר את האני האמיתי, שהוא האני הפנימי. לשם כך דרושה אנליזה פנימית, או כפי שניסחה זאת הפסיכולוגית בוני מאסלין: "אנחנו חיים בנישואין של כעס משום שהסיבות האמיתיות, הפסיכולוגיות להיותנו לכודים, אינן ידועות לנו. למעשה, רגשות חבויים ומודחקים הם הכוחות המניעים שמתחת לסגנון הנישואין שלנו. למרות זאת אין לנו מושג מה הם וכיצד הם מניעים את התנהגותנו. זוהי המלכודת. הצרכים האמיתיים טמונים בתת ההכרה, והם בלתי זמינים ובלתי נגישים. עקב כך איננו יכולים ליצור אתם קשר, ובמקום זאת עלינו לחיות בזעם אין אונים של תסכול - תמיד זקוקים ולעולם לא מקבלים".

"הבה נדבר בגילוי לב על הבעיות שלנו". כדי לפתור בעיות ומועקות במערכת היחסים יש לאבחן אותן ואת מקורן. האבחון נעשה באמצעות דיבור, כלומר בשיחה גלוית לב, תוך ליבון בעיות. זהו תהליך קשה ומהפכני, בעיקר עבור גברים המתאפיינים, כדברי רוב המטפלים, ב"הסתרת רגשות, בשליטה עצמית ובהעדר כישרון להקשיב לזולת". תהליך הדיבור התרפויטי מתרחש בין הזוג והתרפיסט המקצועי ו/או בין הזוג לזוגות אחרים (לרוב חברים) ו/או בין האשה לגבר, ובו גם נלמדת שפה פסיכולוגיסטית חדשה המגדירה אנשים ומצבים וממפה מערכות יחסים: "מסרים שליליים", "מערכת אהבה בוגרת", "הטענת מצברים", "פרטנר נכון", "תקשורת לקויה".

השיחה גלוית הלב חשובה גם משום שהיא מאפשרת תמיכה משותפת, הסתייעות בבעלי ניסיון, ויצירת אינטימיות (שהיא על פי הפסיכולוגיה הבסיס לזוגיות טובה). יתרה מזו, עצם הדיבור משכך כאבים ופורק מתחים, על משקל "אוננות מילולית". אך מעל לכל, השיחה חסרת העכבות חשובה גם ל"הפיכת האישיות", כלומר לטרנספורמציה הגברית שאליה מטיפה הפסיכולוגיה, שהיא תנאי להרמוניה זוגית.

גברים, על פי חוקרי הזוגיות, הם "אנשי מעשה" ולכן מדברים פחות על רגשות. החינוך השמרני הישן רק חיזק את הנטייה הטבעית של הגבר להבליג על כאב ולהצפין רגשות, שכן הוא מסווג את גילוי הלב וחשיפת הנפש כסימן לחולשה ולטשטוש גבולות מגדריים. הנשים, לעומת זאת, כפי שמנסח זאת אמנון בי-רב, "מנהלות את התקשורת שלהן בשפה אישית יותר. הן נוטות לדבר עם בעליהן על רגשות, על ילדים, על אהבה, על כאב או על דיכאון. גם הן מחויבות ליחסים ולמשפחה, אך הן גם רוצות לדבר על זה כל הזמן, או רוב הזמן. ואם לפעמים אינן מוצאות אוזן קשבת אצל הבעל, הן מדברות על כל אלה עם חברות לעבודה, עם שכנות או עם ידידות אישיות".

"גברים ממאדים נשים מנוגה". ההנחה הרווחת בפסיכולוגיה היום היא שנשים וגברים הם בעלי צורת חשיבה שונה ולפיכך דוברים ומבינים שפות זרות. "נשים מדברות ושומעות צלילים של קשר ואינטימיות וגברים מדברים ושומעים צלילים של מעמד ועצמאות", כך ניסחה זאת הפסיכולוגית דבורה טאנן בספרה הידוע "קצר". טאנן מצאה, לאחר ניתוח אלפי שעות צפייה והאזנה לגברים ונשים בקלטות שמע ווידאו, כי גברים מדברים בשפה דיווחית, קצרה, תכליתית, ונשים מדברות בשפה רגשית-אמפתית, עמוסת פרטים ואסוציאטיבית.

ג'ון גריי, פסיכולוג ו"תעשיין" של סדנאות לשיפור הזוגיות בארה"ב, ניסה להדגים את בעיית חוסר התקשורת בין גברים ונשים בדימוי מקורי: זכרים ונקבות תוארו על ידיו כתושביהם של שני כוכבי לכת רחוקים, מאדים ונוגה, שאינם מבינים זה את שפתו של זה. הוא תיאר זאת בספר בשם "גברים ממאדים ונשים מנוגה", שהפך לרב-מכר עצום ולאירוע תרבותי ותקשורתי במערב ובישראל. לאחר הצלחת ספרו הפך גריי ליועץ פופולרי בכלי התקשורת. הוא מפרסם טור יומי בעיתון "לוס אנג'לס טיימס" ובעיתונים רבים ברחבי העולם, שבהם הוא עונה לשאלות קוראים ומייעץ כיצד להעשיר את היחסים הזוגיים ולשפר את התקשורת בין המינים.

במאי 1999 החל "ידיעות אחרונות" לפרסם את הטור של גריי במוסף "זמנים מודרניים". גריי, כרוב חבריו למקצוע, טוען כי כיוון ששורשי הקונפליקט הזוגי טמונים באי הבנה הדדית ובתקשורת לקויה, כדי לשפר את היחסים יש לרכוש את שפת המין השני וללמוד להקשיב (במובן הרחב, ולא רק הפיזי) זה לזה.

שינוי מודלים ישנים של התנהגות מגדרית. הפסיכולוגיה לא רק הצמיחה את אתוס הפמיניזם והשוויון, אלא גם גילתה, באמצעות סקרים, שנשים אינן מעוניינות בהכרח במאצ'ו, אלא בגבר ליברל רגיש ומתחשב. בי-רב כותב על "גבר שיש בו גם תכונות נשיות, שימצאו ביטוי בהשתלבות בעבודות הבית ובגידול הילדים. גברים, לעומת זאת, ישמחו לראות את האשה משתתפת בפרנסת המשפחה, יודעת לקדוח חור בקיר, או להחליף גלגל במכונית המשפחתית כאשר הדבר מתבקש. ככל שהאשה תהיה פחות חלשה, תלותית ובכיינית, ויותר אסרטיבית, הישגית ומשכילה, היא תתרום יותר לשביעות רצונו של בעלה מחיי הנישואין שלהם".

המפתח לזוגיות טובה הוא אפוא בשינוי מודלים מגדריים. הגבר אמור ללמוד ש"התחברות לצד הנשי שבו" ואימוץ התנהגויות שנחשבו בעבר לטריטוריה נשית, עשויים למעשה לקדם את חיי האהבה שלו. באותה מידה לומדת האשה, כי פסיביות, חוסר ביטחון עצמי וחוסר עצמאות, העדר אמביציה והעדר תובענות ועמידה על שלך, היא מתכון לבדידות ואומללות בחיי האהבה. יש להדגיש כי עד כה, רוב קוראי המדריכים הן נשים ולא גברים.

אמנות הפשרה.  מכיוון שנישואים הם עסקת חליפין וקשר מתמשך על בסיס של נתינה ולקיחה, יש להגיע לפשרה מבחינת הגשמת המאוויים והציפיות ההדדיות. פשרה כרוכה גם בהורדת רף הציפיות ובוויתור על כוחניות ושליטה אבסולוטית. ככל שנהיה ריאליסטים יותר ושתלטנים פחות, כן נהיה מאושרים יותר.

קבלה עצמית, ומימוש עצמי. כה אמר הפסיכולוג אבי גריפל, בראיון עיתונאי: "לא ניתן למצוא אושר זוגי, או אושר משפחתי, אם לא יצרת בתוך עצמך היכל אושר פנימי של אהבה עצמית וקבלה עצמית. לא ניתן להקים קן משפחתי אוהב, אם אין בלבך אהבה והתמסרות לכלל האנשים בעולם כולו. [...] אם אתה רוצה, באמת ובתמים, ליצור חיי משפחה אידיאליים - עבוד על עצמך! רוצה אתה לאהוב אחרים? למד לאהוב את עצמך! [...] מבקש אתה אהבה בחיק משפחתי? למד לאהוב את עצמך ואת העולם כולו" [...].

גיוון והשתנות מתמדת. באהבה הקפיטליסטית, כמו בקפיטליזם בכלל, השגרה נתפסת כאויב. ללא שינוי אין התקדמות אלא ניוון ושחיקה, וללא גיוון אין ריגוש אלא שעמום. ההתמודדות עם שחיקה בנישואין ובאהבה צריכה להיעשות באמצעות משחקי אהבה ומחוות אהבה, ובכלל זה ביטויים טקסיים. הלן פארקר ודורין וירטו מציעות מגוון טקסים: קריאת פרק ספרות או שירה יחד; הוספת פתק עם מלים של אהבה לכריך שהבעל לוקח לעבודה; הענקת תשורה קטנה, אך בלתי צפויה; מילוי מקום בן/בת הזוג בעבודה בלתי נעימה מבלי להתבקש לכך; גילוי מחשבה טובה, שחשבת על בן/בת הזוג במשך היום. אגב, בכך מהווים מדריכי הזוגיות גם מכשיר אינדוקטרינציה קפיטליסטי, מכיוון שבני הזוג מומרצים לצרוך עוד ועוד מוצרים.

אינטימיות "פומבית". כדי להשביח את הזוגיות ממליצים המומחים על "זוגיות תומכת", ו"ניהול רגשי", כלומר, הפגנה של אינטימיות. למשל: מגע גופני מתמיד (להחזיק ידיים, לנשק, לחבק), גילוי לב הדדי (מחמאות, אמירות גלויות, כגון "אני אוהב אותך"), בדיחות פרטיות, פינוק, הפתעה ותשומת לב (מתנה ליום הנישואין, יום הולדת וכו').

דוגמה למדריך בנושא אינטימיות אפשר למצוא באחד המאמרים שפורסם בטור העוסק בזוגיות בכתב העת "הורים וילדים". להלן קטעים נבחרים מהמאמר: (א) "אינטימיות היא אחת מאבני היסוד של זוגיות טובה, וכדי שזו תתקיים, צריך לפעמים לגעת זה בזה. מגע נכון אינו קשור למין ואין כמוהו לחיזוק הקשר. יש סדנאות זוגיות שבהן לומדים בדיוק איך נוגעים זה בזה"; (ב) גבר שלא נוגע בבת זוגו, פרט לזמן קיום יחסי מין, הוא גבר מפוחד ומאופק. אשתו יכולה להתקרב אליו בעדינות, להסביר לו שאולי כרגע הוא לא רוצה ליטוף, אבל לה מתחשק לשבת לידו, ולהתחבק אתו; (ג) "אתה יכול לומר לאשתך שאתה אוהב אותה, אבל אם לא תלטף אותה ולא תעניק לה מגע אוהב, היא תחוש מרוחקת".

"קמא סוטרא" פסיכולוגיסטי. כתוצאה מהחשיבות המיוחסת לפיתוח מערכת יחסים אינטימית ולנתינה הדדית, יחסי המין מקבלים בזוגיות המודרנית הגדרה חדשה. המין נתפס לא רק כמכשיר לסיפוק התשוקה, אלא כביטוי לאהבה ספונטנית, לפתיחות, לריגוש רוחני, לקשר הדוק ולחריגה מהשגרה. מכאן שעל בני הזוג ללמוד ולשכלל את יחסי המין ביניהם, ופירוש הדבר להכיר את צורכי הזולת ולגוון את הביצועים.

הסיבה הגלויה לפופולריות הגדלה של מדריכי הזוגיות, שחלק גדול מהם פשטניים ומביאים פתרונות שטחיים, "מוכנים וארוזים", לבעיות הנישואים כמיטב המסורת האמריקאית, היא תרומתם לשיפור אושרם של בני הזוג והמשפחה. אך כאשר מגדילים את "העדשה" של המיקרוסקופ הסוציולוגי מגלים דבר מעניין: דומה כי הם מהווים לא רק ספרי הדרכה זוגית אלא, באופן סמוי ובלתי מודע, גם מדריכים כלליים להתנהגות ולחשיבה דמוקרטית.

מודל הזוגיות על פי בית מדרשה של הפסיכולוגיה מהווה מודל פונקציונלי-סמוי להפצה והעמקה של תפיסת העולם הדמוקרטית. הוא מציע לבני הזוג הנקלעים לקונפליקט/מתח שנוצר בין שני אנשים החיים במערכת סגורה, באותו בית, עם אותו תקציב, עם אותם ילדים ועם מחויבות הדדית לנאמנות, פתרונות שהם דמוקרטיים במהותם. במלים אחרות, אף כי המודל נועד במקורו לפתור בעיה קונקרטית בקשר הזוגי, "לתחזק" את הנישואים, להעמיק את הקשר בין בני הזוג ולמנוע חיכוכים הרסניים, בעקיפין הוא מלמד ומתרגל את בני הזוג ל"חשיבה דמוקרטית". הנה כי כן, כאשר מתמצתים את עקרונות ה"עשה" ו"אל תעשה" המשותפים לרוב מדריכי הזוגיות, נפרשים במלוא הדרם עיקרי ההתנהגות הדמוקרטית באשר היא, לא רק בתוך המשפחה.

 

                                         *

 

הדמוקרטיות של מודל הזוגיות הפסיכולוגי, כפי שתואר לעיל, מתמצה בכמה וכמה היבטים. המודל מלמד על חשיבות הרגישות וההקשבה ההדדית ועל הצורך ללמוד את שפתו של הצד השני וללבן בעיות מתוך רצון טוב. הוא מלמד על חשיבות הפשרה, הסובלנות והכבוד לזולת כפתרון של קונפליקטים וממחיש את הרסנותה של התוקפנות למין האנושי.

מודל הזוגיות ממחיש את העובדה ששורש הקונפליקטים נעוץ לעתים קרובות באי הבנה של הצד השני, מדגיש שהטלת אשמה איננה מובילה לפתרון, ומתרגל את התפיסה שאין אחד מהנצים שכולו "חייב" או כולו "זכאי". זהו מודל המעודד מגע, שיתוף פעולה, תקשורת ופיוס, ואין תמה שגם מערכת המשפט החלה ליישם אותו בשנים האחרונות, ולא רק לבעיות בתחום המשפחתי.

מודל הזוגיות המודרני תוקף את השובניזם הגברי, שהוא ביסודו אנטי דמוקרטי והתייחס לאשה כאובייקט וכשפחה. המודל מלמד שחשוב לסלוח לעצמך ולזולת על חולשות ולאפשר מרחב קיום גם לפגמים אנושיים. הוא מטיף לאי העמדת פנים, גם כלפי עצמך, כלומר, לחתירה לכנות ואמת, שהיא המפתח לחיים דמוקרטיים.

תרבות החיזור הפתוח מבטאת ומתרגלת את האוטונומיה של היחיד בבחירותיו והעדפותיו, ואת זכותו להיות שותף בקביעת גורלו, שכן היא מחנכת אותו לבחור בכוחות עצמו בבן/בת זוג המתאים/ה לטעמו/ה ולצרכיו/ה. זאת, בניגוד למסורת השידוך, שבה אנשי הפיקוח החברתי בוחרים בשבילך. המודל תורם להבנתנו את "הסיבוך שבכמיהה לקירבה אנושית וברתיעה ממנה". הוא מלמד על חשיבות הניסיון המדעי בחשיפת אמיתות ובגיבוש פתרונות רציונליים ואת התועלת שיש בהיפתחות ובבקשת עצות. האהבה הזוגית מסמנת בעקיפין לא רק אחווה בין שניים, אלא גם את האחווה האנושית בכללותה. לא במקרה האמרה "עשה אהבה לא מלחמה", נעשתה אחד מסיסמאות הדמוקרטיה המערבית.

מודל הזוגיות הפסיכולוגי הוא אפוא יותר ממודל משפחתי חדש, הוא חלק ממודל מוסרי חדש, המופץ גם בשדות אחרים של החברה. ספרי הקודם "הצבר - דיוקן" (עם עובד, 1997) התבסס במידה רבה על ניתוח ספרות ההנצחה הישראלית, שבה גיליתי מאגר חשוב של צפנים חברתיים ו"הוראות הפעלה" תרבותיות. ספרי החדש עוסק בעידן הפוסט-צברי, עידן שבו נעלמים ספרי הזיכרון המסורתיים ואתם גם תרבות השכול הציונית. אך האם זה, כפי שרבים נוטים לחשוב, העידן האנטי אידיאולוגי או האנטי-מיתולוגי? לא בהכרח, כפי שנרמז ממדריכי הזוגיות.

כאשר סקרתי את מדריכי הזוגיות עלה בדעתי שהם דומים להפליא, מבחינת תפקידם החברתי הסמוי, לספרי הזיכרון לחללי המלחמה שהיו נפוצים בישראל עד שנות השבעים. גיליתי שהם חלק ממנגנון האינדוקטרינציה של "האמונה הדמוקרטית", אותה אמונה חילונית גלובלית המשתלטת על חיינו, שעליה כתבתי באחד הגליונות הקודמים של "פנים". כשם שקריאה בספרות ההנצחה היתה שיעור מאלף לא רק לתרבות השכול הישראלית אלא למערכת הערכים והתפיסות הציוניות, כן קריאה במדריכי הזוגיות המציפים אותנו היא שיעור סוציולוגי מאלף לא רק בפסיכולוגיה וטיפול משפחתי, אלא במערכת הערכים הרחבה של היאפי הישראלי-הגלובלי. הם מאפשרים הצצה לנבכי האידיאליזם הדמוקרטי, או השקפת העולם היאפית בכללותה, כפי שהיא מופצת בארץ ובעולם.

כשם שספרות ההנצחה הציונית היתה יותר ממחווה של זיכרון לנופלים ולמשפחותיהם ושימשה גם חומר הדרכה והמרצה אידיאולוגי, כך מדריכי הזוגיות הם יותר מאמצעי לחיסון ושיקום של חיי הנישואין. כאשר צומח אתוס חדש, בפרט אתוס בעל ממדים מוסריים, הוא יוצר מודל של הצטיינות. אם בעבר הגדרת "האדם המעולה" בחברה הישראלית נגזר מהגדרת "הציוני והפטריוט המעולה", המתגלמת בדמות "הנופל בקרב", הרי היום היא נגזרת מהגדרת "הדמוקרט המעולה", שאחד המדדים להערכתו הוא תפקודו כבן/בת זוג.

במלים אחרות, כיוון שזוגיות מעולה פירושה, על פי האתוס הדמוקרטי, רגישות וסובלנות לזולת, ריסון תוקפנות, ויתור על שליטה טוטלית, הרי שהצטיינות בה, כמו בתחומים משפחתיים מקבילים כדוגמת הורות, מסמנת בעקיפין גם הצטיינות דמוקרטית.

התפתחות מודל הזוגיות-הפסיכולוגי היא אפוא בשורה טובה לאנושות, הן מההיבט של הגדלת האושר האישי והן מההיבט של צמצום האלימות והעמקת החשיבה וההתנהגות הדמוקרטית. אתוס הזוגיות תורם לעלייה במערכת הציפיות, בעיקר של צעירים מהמעמד המשכיל, מהקשר הזוגי. במובן זה הוא מעלה את "רמת היחסים" בתוך המשפחה. במלים אחרות, כאשר מצפים מבן/בת הזוג ליותר התחשבות, רגישות, שיתוף פעולה, כנות וכיוצא באלה, עולים הסיכויים לזכות בהתנהגויות אלה מבן/בת הזוג, בבחינת ציפייה המגשימה את עצמה. יתרה מזה, כאשר תכונות דמוקרטיות כמו פשרה, הבלגה וכנות זוכות להערכה חברתית גבוהה, הסיכוי שיותר אנשים ינסו להצטיין בתחום זה, לא רק בתוך המשפחה, גדל.

אך באליה הזו יש גם קוץ גדול: אימוצו של המודל איננו ערובה לשיפור מערכת היחסים הזוגית, מה גם שאיכות הזוגיות היא עניין יחסי וערכי במידה רבה. כידוע, ציפיות גבוהות מובילות גם לאכזבות גדולות ולפעמים גם לייאוש ושיתוק. דומה כי מודל הזוגיות הפסיכולוגי-דמוקרטי יוצר אידיאליזציה של חיי הנישואין, החוזרת לפעמים כבומרנג. כאן טמון הפרדוקס: המודל בא לשפר את חיי הזוגיות ולפעמים להציל אותם, אך בבואו לברך הוא לפעמים יוצא מקלל, כלומר, מאיץ את התמוטטותם ואף מונע התקשרות יציבה.

כך, למשל, החיפוש אחר בן/בת הזוג המושלם (שהוא בין השאר "הדמוקרט המושלם") תורם מן הסתם לעלייה בשיעורי הרווקות והגירושין. כאן צריך לסייג ולציין כי המחקר מוכיח שרוב המתגרשים שבים ונישאים, מה שמוכיח שפירוק הנישואים לא מדכא בהכרח את חלום האהבה. אולי להפך.

מודל הזוגיות איננו תורם בהכרח לאושרם של בני הזוג, גם משום שהוא תובע השקעת אנרגיה גבוהה, שעה שהאדם המודרני, בעיקר היאפי, נדרש להשקיע אנרגיה עצומה בדברים נוספים כגון קריירה וילדים. התוצאה במקרים רבים היא עייפות כרונית, מתח, חרדה ורגשי אשמה, שהם כמלח על פצעי הזוגיות. במלים אחרות, בעקבות הציפיות החברתיות המאמירות, הנישואים הפכו לא רק להתמודדות יומיומית עם קשיים, אלא לאתגר של הצטיינות, והדבר מהווה מקור נוסף לנוורוטיות הכרונית של היאפי/ת המצוי המשפיעה גם על נישואיו/ה.

יתרה מזה, משיאי העצות לפעמים לא רק שאינם פותרים בעיה, אלא יוצרים אותה. זאת, מכיוון שהם גורמים לתופעות ולבעיות בחיי האהבה שלנו לקבל תווית של "תסביך" או "חולי", במקרים רבים ללא הצדקה. המודלים הפסיכולוגיסטיים יוצרים רף חדש לזוגיות מושלמת ומוציאים החוצה בעיות מוכחשות ובלתי מודעות, שאולי היה עדיף (מבחינת השקט הנפשי) לקבור אותן בתהום התודעה המודחקת. בקיצור, אין טוב בלי רע, והדרך אל האושר ואל הדמוקרטיה המושלמים רצופה גם במשפחות מפורקות.

 

מקורות:

 

בוני מאסלין, נישואים של כעס: להתגבר על הזעם, להחזיר את האהבה, זמורה ביתן, ת"א, 1996, 22.

אמנון בי-רב, הדרך לזוגיות מושלמת, הוד השרון: אסטרולוג, 1997,  87, 127.

דבורה טאנן, קצר: למה אין הבנה בין נשים וגברים, תל אביב: אסטרולוג, 1997, 39.

ד"ר אבי גריפל, 'החוק הראשון של האהבה', במדורו 'תודעה והתפתחות', ידיעות אחרונות: זמנים מודרניים, 10.9.1997, 20.

הלן ס' פרקר ודורין ל' וירטו, אם זו אהבה מדוע אני לבד?, הוד השרון: אסטרולוג, 1997, 187.

גלי פיאלקוב לוי, 'דברים שמנסים לגעת', בטור 'זוגיות', הורים וילדים, 118 (נובמבר 1997), 50-48.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד