אמא שלום, האם החמישית
אמא שלום, האם החמישית

אמא שלום, האם החמישית

חוה פנחס-כהן

משוררת, עורכת כתב העת לתרבות "דימוי"

 

נשות ארגון "ארבע אמהות" הביאו אל זירת הפוליטיקה והמערכה הצבאית את החרדה הראשונית של אם לחיי בניה, אבל הן חסרו את הראייה הכוללת של האם החכמה, המבינה את כל צורכי המציאות ודואגת לכל חלקי העם; אפשר להציב כנגדן כדימוי את אמא שלום,  אם תלמודית, המגלמת גם אהבת אדם, וגם חוכמה וכוח עמידה.

 

המציאות התרבותית, הפוליטית והחברתית, או מה שקרוי ההוויה הישראלית, נעה כמטוטלת בין קטבים, מטלטלת ושוברת כל העומד בדרכה. זוהי הוויה המגדירה ומנסחת עצמה בין קטבים: גלות וגאולה, ירושלים ואתונה, יהדות ודמוקרטיה, ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, דת ומדינה. היא עושה זאת באמצעות קונפליקטים. מטבע הדברים יוצרת הוויה כזו שפה דיכוטומית, שפה המתרגלת ונוהגת להגדיר, להביע ולהמשיג את המציאות לפי עמדת הדובר מתוך הקוטב האידיאולוגי או התרבותי שבו הוא נמצא, או כלפי הקוטב שאליו הוא פונה כדי לשכנע בצדקתו. אבל ברוב המקרים לא מדובר בשכנוע אלא בהכחשה, ביטול, או דה לגיטימציה של ה"אחר".

לטעמי, כל מציאות מורכבת מקדמת עצמה אל תוך תהליכים היסטוריים מתוך קונפליקטים והכרעות בזמן קונפליקט. ואולם השאלה הבסיסית היא, מתוך איזו עמדה נפשית הדיבור נעשה. האם מתוך ניכור, שנאה, גישה אנתרופולוגית, או ידיעת המורכבות, אמפתיה ואחווה.

במקורות היהודיים אני מוצאת לא פעם עוגן רוחני לתחושה שאין הוויה יהודית שאינה מכילה מראש מתח וקונפליקט בין כמה אפשרויות קוטביות, העומדות לפני הכרעה, וכל בחירה היא נקיטת עמדה הדורשת הנמקה. להיות יהודי פירושו להימצא בתנועה רוחנית מתמדת בין קונפליקטים, תנועה שיש בה יחסי פנים-חוץ ויחסי קטבים במרחב. אין הכרעה אחת שהיא הנכונה ואין בלתה. המחלוקת היא לכאורה המנוע הרוחני, יסוד התנועה, אך יש לדעת איך לנהל אותה כדי להביאה לידי שלום, קרי שלמות. המחלוקת מחדדת את גבולות התודעה, יוצרת שפה חדשה ומבררת את עולמו הנפשי של הדובר. יש בכוחה לברר ולחדש, ויש בכוחה לפורר ולהפריד. יש בכוחה להפוך אלם לדיבור ויש בכוחה להפוך אלם לאלימות.

בתלמוד ובעולמם של חכמים יש מודעות רבה למתח הזה, מתח שיש בו כוח ארוטי יוצר, בבחינת ארוס הלימוד. לארוס הזה, המתחרה בארוס לאשה,  היו מודעות נשות חכמים. כך היתה אמא שלום, שניצבה בין רבי אליעזר, בעלה, לבין רבן גמליאל, אחיה. רבן גמליאל פגע בנפשו ובכבודו של רבי אליעזר, וזה הרגו באמצעות התפילה. אמא שלום ניסתה למנוע את האסון, אך לא היה בכוחה. אמא שלום היא המיתר בין שני כוחות רוחניים ותרבותיים הניצבים זה לזה.

 

                                          *

 

דמותה של אמא שלום, אשתו החכמה של רבי אליעזר, עלתה בי בעקבות מפעלן המצליח של ארגון "ארבע אמהות". הארגון הזה קם מתוך מטרה אחת, והיא  להוציא את צה"ל מלבנון, להפסיק את  נפילתם של חיילים צעירים. בעצם הקמתו של הגוף וקריאת האמהות היה  משהו מרענן. הנשים, מתוך חרדתן לבניהן, חשו את מגבלות החשיבה הצבאית, חשיבה שהיה לה כיוון ידוע מראש, והן ניסו להסב את תשומת הלב לחשיבה אחרת. ארבע אמהות עמדו בתווך, בין הצבא והפוליטיקאים, לבין הבנים. מבחינתי, היה בזה משהו מניסיונה ותבונתה של אמא שלום, כאשר ניסו לעמוד בין שני כוחות חזקים מהן, הקרובים בקרבת משפחה, שהיחסים ביניהם אינם שווים, ויש איום על החיים.

ואולם, השפעתו והצלחתו של הארגון המחישו וביססו את היכולת וההשפעה שיש ויכולה להיות לקבוצת אנשים חדורה באמונה ודבקה במטרה אחת. ארבע אמהות שינו את דמותו של צה"ל. צה"ל הפך בעטיין מצבא של לוחמים, צבא של חיילים שעניינם קרבות ומלחמה באויב, לצבא של ילדים במדים. מאחורי כל ילד במדים יש אמא שתגן על בנה בגופה. היא תצא להגן עליו בהתאם להשקפתה, בהתאם לרגשותיה האימהיים.

ארבע אמהות נקטו לשון ועמדה שלא ייצגו את האמהות באשר הן, אמהות הדואגות גם לגורל ילדי קריית שמונה, הנתונים באותם ימים תחת אש קטיושות. לעומת זאת, הן נקטו לשון דיכוטומית, רגשנית, הרואה רק אפשרות אחת כנכונה. הן הפרו את האיזון של אמא שלום, של מחלוקת המבקשת לראות בחולקים חלק מהשלם. ארבע אמהות מעמידות את החלק האחד, הקוטבי, כשלם. הן פעלו כשלוחה של תנועת "שלום עכשיו", שעצם שמה מעמיד כל אפשרות לברור מחלוקת כבלתי אפשרי.

מאבקי כוח הם חלק מהחיים הפוליטיים, המביאים את העם ואת העומדים בראשו להכרעה. מי שמעמיד את העכשיו כמושג דומיננטי, כנושא להשגת מטרה חד משמעית, דוחה את התפיסה הדיאלקטית, המבינה התפתחות מתוך שיח של ניגודים, שיח שאינו מוגבל לשניים חולקים, אלא לצלעות רבות יותר במחלוקת, שיחד אוחזות שלם מורכב. המלה עכשיו היוותה כוח הרסני ואנטי דמוקרטי, שכן  ביטלה את האופציה להבנת התהליך והזמן כגורמים מכוננים ומחנכים בתוך תהליך. היא הורידה את השיח לכדי השגת סיפוקים מיידיים. במונחים אחרים, היא הביאה את השיח למצב של דחיקת הקץ.

גם המושג שלום עדיין לא התמלא בתוכן. עוד לא נכתבה אמנה חברתית-תרבותית-ישראלית, המנסה לנסח את חזון השלום בחברה, במדינה ובאזור. עד כה הדיבור על השלום הוא כעל מונח ריק מתוכן, או כזה העומד כצלע קוטבית למלה מלחמה. אך האם העדר מלחמה פירושו שלום? האם שביתת נשק כמהלך טקטי היא שלום? האם כל שאיפתו של העם היהודי בהקמת מדינת  ישראל, מסתכמת  בשביתת נשק והפסקת לוחמה? או שזה צעד הכרחי לקראת מהלך רחב יותר?

ואכן, ארבע אמהות דחקו את הקץ, ואהוד ברק פעל כמי שנענה לקול הרגש הדוחק, ולא פעל ליציאה מלבנון כחלק מתהליך מדיני וצבאי כולל, אלא כמענה לדרישה בעלת סף סיפוק נמוך ומיידי. בהופעותיו הטלוויזיוניות שלפני הבחירות, ובמיוחד בראיון שנתן לנסים משעל, הרחיב את הדיבור והעמיד את היציאה מלבנון כקוטב חיובי שימנע קברים עתידיים, כמתכון למניעת לוויות. זה היה בעיני המשכו של השיח שיצרו ארבע אמהות. לכאורה, מלחמה ושלום, מוות וחיים, הם ערכים סימטריים המובילים את ההיסטוריה היהודית והציונית. ולא היא. החיים ההיסטוריים היהודים מונחים על הקו הדק שבין המיתי לעכשווי, בין תחושת יעוד למעשה קונקרטי.

כמו בחיים הפרטיים, בחיי משפחה, לא כל מריבה וויכוח מעמידים בקוטביות שבין חיים יחד או גירושין. לפעמים, דווקא מאבק או מחלוקת בין בני זוג מביאים  ליתר הבנה ולשלום בית. ילד חולה שאין ידוע אם יירפא או ייצא כנכה ממחלתו, אין מחלוקת כי ראוי הוא למלחמה ולמאבק בכל מחיר על חייו, למרות העמדת עלויות מול תועלת. למוות ולדרך שהוא חודר לחיינו ולדרך התקבלותו יש משמעות.

אהוד ברק, בדבריו, סילק את משמעות המאבק על החיים והפך את המוות למקור דמעות ואבסורד. הוא קרא לעם לבחור בו בזכות העובדה שנסוג נסיגה מבוהלת ומנע קברים. בכך נטל את משמעות החיים כאן, נטל את משמעות המהלך של דורות רבים הנושפים בעורפו מתוך ההיסטוריה, מאז אברהם אבינו.

בשם האם החמישית, לא יכולתי לסלוח לאהוד ברק. האם החמישית בעיני היא אותה אם שמסוגלת לאחד את ראיית העבר הרחוק עם תקווה לעתיד. היא זו שמסוגלת לדאוג לפרטי הפרטים של החיים, לגדל תינוק ולמוד חומו. לעולם לא להאכילו דייסה חמה מדי או קרה מדי. היא זו שהדאגה נמצאת תמיד בשורש קולה, והיא אינה הופכת את דאגתה לכלי מניפולטיבי להשארת ילדיה במטבחה, אלא יודעת, כמו ציפור, לשלחם מהקן, ללמוד את כישורי התעופה, אולי גם לבכות בלילות אל תוך הכר בחרדה. לגדל ילד משמעותו לגדל ציפיות מודחקות וגלויות. לספר לו מי היו הוריו וסביו ולקוות שילך בדרכם, ואולי יעלה עליהם.

האם החמישית היא זו, שלפני שחותמים הסכם שלום תשאל, מה דמות לשלום החתום בדיו של דם. האם החמישית היא זו שתאמר שעם העושה משפט מוות בכיכר העיר, שיצריו מבקשים ריח דם, שמעוף טורף לא החליף נוצותיו ליונה, הוא עם שפניו למלחמה. האם החמישית היא זו שתקום לשאול אם הבנים שנפלו במלחמת העצמאות, בדרך לבניית בית לאומי לעם היהודי, נפלו לשווא. האם החמישית היא זו שתאמר שהארץ הזאת והמדינה הזאת שוות שנגן עליהן. האם החמישית היא זו שתעמוד מול המנהיג ותאמר לו, סמוך עלי, שמור על העם ועל הדמוקרטיה, אני אעמוד בזה בכל מחיר, לטובת עתיד טוב יותר, ואדע גם להתאבל.

היהדות מסרה לאם את התפקיד של מורישת הזהות היהודית, ההמשכיות והרצף. מתוקף זה קמו ארבע אמהות וקראו לארגונן בשם הטעון הזה. אך לאמהות אין רק תפקיד מגונן. תפקידן גם לראות לטווח דורות, ולשלב בין השניים.

יהודה ליבס, בהרצאה אקדמית שנשא במכון ון-ליר בירושלים, "הרהורים על המשמעות הדתית של מחקר הקבלה", מעלה לקראת סוף הרצאתו חיבוטים והרהורים אישיים, מתוך ראיית המטוטלת הפוליטית הישראלית. הוא מעלה שאלות על הקשר שבין המציאות ההווה והמתהווה, לבין המיתוס ותפקידו בחיינו. כמה מדבריו ראוי להביא כמות שהם:

"העיסוק במיתוס והפנמתו בחיים ובתרבות, אכן מתאימים במיוחד לימי שיבת ציון. יכולתי להצביע על תודעה כזו בספר הזוהר, שביקש לחבר בין הגאולה הלאומית לבין תיקון האלוהות, שהוא החזרת ממדיה המיתיים. יכולתי אף להשוות זאת בכללים ובפרטים עם תודעתו של יונתן רטוש, משורר גדול של תחייתנו, שלא חלם על השוואה כזאת, בהיותו מורד ביהדות, שכמו רבים הוטעה לחשוב שהיא בלתי מיתית. ככל שרב-גוני הוא המיתוס היהודי, תמיד ניכר בו היסוד הלאומי. הממדים האלוהיים שהוא מעניק לגלות ולגאולה עשויים להאציל מרוחניותם גם על חיי העם בארצו ועל רצון החיים, שהתרופף בזמן האחרון. אין אמת בסברה הליבוביציאנית שאין אנשים קדושים ומקומות קדושים, ושלא יכולה להיות קדושה בממסדים שלטוניים. אך לפתח זה רובצת כידוע גם הטעות ההפוכה, חילול הקודש והפיכתו כלי למטרות ארציות. מתבקשת אפוא העמקה בהבנת מהות המיתוס הדתי, שהוא ...איננו  קבוע אלא משתנה תדיר, ואינו קונקרטי עד גמירה, ומקומו בתווך הדיאלקטי שבין הגשמי לבין המופשט, בין הפרטיקולרי לאוניברסלי, בין האישי ללאומי".

 

                                         *

 

מול ארבע האמהות העכשוויות עומדות ארבע האמהות המקראיות שלנו. כל אחת מהן היא סיפור מאבק על זהות, מאבק על האיש שלה, שאין אהבתו מובנת מאליה, שאין משפחתה מובנת מאליה. חיי ילדיה ועתידם, למרות ההבטחה שבעורפם, אינם מובנים מאליהם. אפילו הנבחר בילדים, יצחק, נמשך למבחן הקצוות, נקשר למזבח על ידי אביו. סימן הסף הזה שבין החיים תחת משמעות לבין המוות המזומן מתוך הכרעת אהבה, צורב בנפשנו עד היום הזה ועד בכלל. אליהן אני רוצה לצרף את אמא שלום, שהיא בעיניי מטפורה אפשרית לאם החמישית.

אמא שלום היתה נתונה בין שני גברים, שהם שתי ישויות גדולות ומרשימות, שתי אישויות שהן גם תרבויות יריבות. וכך אומר עליה ארי אלון:

"אמא שלום הוא שמה של לבה רותחת הזורמת אלפי שנים למרגלות הר הגעש, אבא מלחמה. אמא שלום הוא גם שמה של אחת משלוש הנשים היחידות שהצליחו לחדור לתוך מבצר התלמוד הגברי ולהחדיר לתוכו הן דבר חכמה המיוחס להן והן את שמן המפורש... אמא שלום היא דמות ספרותית פיקטיבית שנוצרה על ידי גברים אמיצים אלו. למרות זאת, היא טומנת בחובה גרעין לתפיסת עולם חברתית, שמעולם לא היתה קרובה למימוש כמו בעצם הימים הללו. תפיסת עולם חברתית זו היא תפיסה מובהקת של רדיפת שלום, המנסה לקבוע סדרי עדיפויות שונים למצוות ולעבירות. את הפגיעות הנפשיות שבין אדם לחברו (הלבנת פנים,  לשון הרע) היא מתארת כעבירות החמורות ביותר. ואילו את המצווה החשובה ביותר היא מגדירה כמצוות הבאת שלום בין בני האדם, מעמדות, מינים, דתות ועמים. את מידת הרחמים היא שואפת להשליט על מידת הדין, ומנסה ליצור דין חדש בישראל - דין רודף שלום".

ארי אלון מרבה לחקור ולעסוק בדמותה של אמא שלום בתלמוד, ובשנה האחרונה הוא כותב דף שבועי היוצא לאור מבית מדרש "בינה" באפעל, בנושא פרשת השבוע. כותרתו לקוחה משמה: "דין רודף שלום, סוגיית הבית של פרשת השבוע על פי תלמודה של אמא שלום". קולה של אמא שלום מגויס להיות הקול הנשי החסר בתוך התלמוד, שבו הקול הגברי הוא הדומיננטי, קולה של התרבות. ארי אלון האיש משמש  כלי תרבותי להעברה והנכחה של הדמות הנשית אל קדמת התרבות הלמדנית.

רבי אליעזר היה אדם חכם ורגיש במיוחד. הוא היה מוערך מאוד על ידי בני דורו, תלמידיו, אך דווקא עוצמתו ויכולתו האינטלקטואלית היו מקור בדידותו החברתית. תכונה אחרת שהיתה בו היא רגישותו. זו היתה כה עמוקה עד כי בכאבו, בהיות עיניו זולגות דמעות, היתה לו השפעה קוסמית על העולם. יש בכך עניין מיוחד, שכן הדמעות מזוהות בדרך כלל עם נשים ונשיות.

סיפורו של רבי אליעזר מתחיל על רקע מחלוקת הלכתית המפורסמת במקורותינו, "תנורו של עכנאי". במחלוקת של חכמים (בבלי, בבא מציעא, דף נח ע"ב-נט ע"ב) דנים בענייני טומאה וטהרה, והם ניצבים כשני מחנות: "תנן התם: חתכו חוליות ונתן חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין". מבלי לפרט את כל סיפור המחלוקת, אציין רק שמשמיים התערבו כמה פעמים כדי להוכיח שהצדק ההלכתי עם רבי אליעזר. ובהמשך: "יצאה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. -  מאי לא בשמים היא?  - אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות. אשכחיה רבי נתן  לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? - אמר ליה: קא חייך ואמר ניצחוני בני, ניצחוני בני".

 למרות הצדק המוחלט של רבי אליעזר, שאפילו מהשמיים יוצאת בת קול שאומרת הלכה כמותו בכל מקום, תגובת חכמים היא שיש להבדיל בין הערכים המוחלטים והחוק, לבין הבחירה האנושית וחופש הפירוש. על כך יצא המדרש המתייחס לפסוק המקראי: "והלוחות מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים הוא חרות על הלוחות" (שמות ל"ב ט"ז): "אל תקרא חרות אלא חירות", ומוסיפים כאן חכמים את היסוד הדמוקרטי, "אחרי רבים להטות".

מכאן ברור שהצדק המוחלט הנעלה יוצר מרחק ובידוד, ואילו הבינוניות האנושית היא מקום לסמכות החברתית והאנושית. מנהיגות רוחנית אינה יכולה להתבצר בצדקתה. היא חייבת לקיים קשר עם קול הרוב.

אני חוזרת לרגע אל המציאות היום ושואלת, האין דומה הדבר למהלך שנעשה אצלנו וקרוי על שמה של אוסלו, מהלך שנעשה בידי בודדים שרצו להטות את מהלך ההיסטוריה לכיוון שרוב העם לא היה שלם אתו. הוא לא הביא שלום בתוך העם, לא היה שלום בין שתי אופציות תרבותיות וחברתיות של העם, שני חלקים שהועמדו לכאורה כשני קטבים. לא היה המיתר הפנימי הנושא בתוכו את שני ה"אחים" ונושא באחריות להכיל את קצות התהליך לשלם אחד, ולגודל הזעזוע איבדנו מנהיג ברצח נורא.

ובחזרה לסיפורה של אמא שלום:

 "אותו היום הביאו כל-טהרות שטהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו.

אמרו: מי ילך ויודיעו?

 אמר להם רבי עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון, ויודיעו ונמצא מחריב את כל העולם כולו.

מה עשה רבי עקיבא?

לבש עקיבא שחורים ונתעטף שחורים וישב לפניו ברחוק ארבע אמות.

אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מיומיים?

אמר לו: רבי כמדומה לי שחברים בדלים ממך.

אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי הקרקע.

זלגו עיניו דמעות.

לקה העולם שליש בזיתים,

ושליש בחיטים ושליש בשעורים,

ויש אומרים: אף בצק שביד אשה תפח,

שנו: אף גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו רבי אליעזר עיניו נשרף.

ואף רבן גמליאל היה בא בספינה. עמד עליו נחשול לטבעו.

אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס.

עמד על רגליו ואמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל. נח הים מזעפו.

אמא שלום אשתו של רבי אליעזר אחותו של רבן גמליאל היתה. מאותו המעשה ואילך לא היתה מנחת לו לרבי אליעזר ליפול על פניו.

 

                                          *

 

לאחר מחלוקת תנורו של עכנאי היה ברור, שמצד הצדק ההלכתי רבי אליעזר צודק, אך מבחינת דרכי העולם וטובת החברה וחיי בית המדרש, חברת בית המדרש היא הצודקת. ובראש החבורה רבן גמליאל, אחי אשתו, ורבי עקיבא תלמידו. בסיפור שלפנינו נראה שבין שני המחנות עומדת גם מעורבות עליונה. יש בכוחו של רבי אליעזר לשנות סדרי עולם, ואין זה משום היותו קוסם, אלא שכוחו הרוחני כה עצום שהוא משפיע, עד כי ביום כאבו הגדול, יום שבו עירערו על פסיקתו ופסלו כל שהיה מטהר, "שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף". כאבו האישי וכוחותיו הרוחניים, שבלשוננו היום היינו קוראים להם כוחות מיסטיים, פעלו ככוחות הרס במציאות. העיניים, שהם מקור לתבונה, ובעברית משמשת אותה מלה למקור מים, כלומר היסוד המנוגד לאש, היו מקור לחורבן בסביבתו, והדבר מעיד על כוחו ומידת ניתוקו מהסביבה.

 אשתו, אמא שלום, היתה מודעת לכוחו המיוחד של בעלה. מאחר שחשה עד כמה נפגע, חששה שמכוח עלבונו יפגע עד מוות באחיה, יריבו. משום כך, מאותו יום לא היתה נותנת לו ליפול על פניו בתפילה נוקבת. היא ידעה את כוח תפילתו. אמא שלום עמדה כאן בין בעלה, הפגוע, הכואב, לבין אחיה, ששיקוליו הם שיקולי הכלל, וכך הוא אומר בלב סערה לא טבעית בים, "שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל". כלומר, רבן גמליאל מעמיד את העם ואת החברה בראש סדר העדיפויות שלו, בעוד רבי אליעזר הוא מיסטיקאי, איש בודד המפתח ועובד על הקשר הישיר והמיוחד שלו עם אלוהיו. הוא ורגשותיו ועולמו הרוחני וחיבורו אל התורה ואל האלוהי עומדים במרכז הווייתו, ולא החברה על ריבויה ועל מורכבותה.

אמא שלום עמדה בתווך בין שתי אופציות תרבותיות מרתקות וניסתה,  בשתי דרכים, לעשות שלום ולהציל. הדרך האחת היא עצם נישואיה כבת למשפחת מנהיגים ותלמידי חכמים לתלמיד חכם שדרכו שונה, דרך המיסטיקה, דרך קוטבית למשפחתה. היא מעזה באמצעות אהבתה לבעלה ומסירותה לאחיה לאחד ולעשות שלום בין שתי האופציות הקיומיות.

הסיפור התלמודי אינו מסיים כדרך סיפור הוליוודי. למרות מאמציה של אמא שלום למנוע מבעלה להגיע למעמד תפילה נוקבת עולמות, תפילת מיסטיקן שיש בכוחה להחיות ולהמית, היה רגע שבו היה לה הסח הדעת, וכוחה לא עמד לה להעדיף את תפקידה כשומרת בעלה על פני  היותה נותנת צדקה לעני העומד בפתח.

"אותו היום ראש חודש היה, בא עני ועמד בפתח. עד שנתנה לו פת, מצאה אותו שהוא נפול על פניו.

אמרה לו: קום, הרגת את אחי.

תוך כדי כך יצא קול שופר מבית רבן גמליאל (לבשר על מות הנשיא).

אמר לה: מנין ידעת?

אמרה לו: כך מקובלני מבית אבא. כל השערים ננעלו, חוץ משערי אונאה".

הסיטואציה מרשימה באינטנסיביות שבה. לאחר שנפרש לפנינו עולמם המתוח של חכמים, לאחר הפרק על תנורו של עכנאי ונידויו של רבי אליעזר ואחרי עלבונו ותפילתו של רבן גמליאל, רק אז נכנסה אמא שלום לתמונה. היא נכנסה בתוך הסצינה הביתית, כי היא אשתו. אבל מקדים הסופר ונותן לנו את תאריה. "אמא שלום אשתו של רבי אליעזר אחותו של רבן גמליאל היתה". ואכן, בתגובתה על נפילתו של בעלה אפיים, תפילה מלאת כאב ורגש, היא יודעת עוד לפני הודעת הכרוז כי מת אחיה.

את הסיבה אנו מקבלים בסוף הסיפור. אמא שלום יש ביכולתה לאחד את עולמו של אחיה הלמדן ואת עולמו של בעלה. את בעלה היא יודעת ומכירה את כוחו המיסטי, ומבית אביה הביאה את הידיעה התלמודית: "כך מקובלני מבית אבא - כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה". אותה אמא שלום יש להניח שבנעוריה היתה נערה מתרוצצת בבית אביה הנשיא לתלמידי חכמים, ושמה היה שלומית או שולמית, ורק בבגרותה קיבלה, כגברת מכובדת, את כינוייה אמא שלום. זאת למדתי בשיחה שבעל פה מפי ד"ר עירית אמינוף ממדרשת אורנים.

בגמרא המקדימה את סיפור תנורו של עכנאי מתקיים דיון מרתק בסוגיות שבין אדם לחברו, בהעמדת כבודו של אדם ועלבונו באותה מידה של חשיבות כמו בהונאה של מסחר, של קנייה וממכר. בין השאר נאמר שם, "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה פורענות אונאתה קרובה. מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, ואף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו. כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה". את זה ידעה אמא שלום מנעוריה. שערי העלבון ושערי תפילה כוחם לא תש, והם מבקיעים רקיעים. משום כך לא חיכתה לקול שופר מבשר אלא ידעה, לפליאתו של בעלה, את התשובה מראש.

המשנה מזהירה את תלמידי חכמים באונאת נשותיהם, וסיפורו של רבי אליעזר מדגים אונאת דברים שבין שני תלמידי חכמים, ואף בכך מראה הסיפור עד כמה עולמם של חכמים אינו מסודר בסימטריות ובסטריאוטיפים ידועים מראש, אלא מצייר תמונת עולם אנושית ומורכבת.

 

                                        *

 

יצרתי קשר אישי, במובן מסוים, בין חיי העיליים, חיי היום יום, ההוויה הישראלית המתוחה, האינטנסיבית, לבין חיי התחתיים, אותו רובד בשפה ובתרבות היונק מהמקורות היהודיים, התרבותיים, הרובד החתרני מתחת לחיי היומיום השוטפים במהירות ובעוצמה המאיימת להשכיח ולהשטיח הכל. הרובד החתרני מאפשר יצירת פרספקטיבה היסטורית, בחינת מבטה של האם החמישית, פרספקטיבה שאינה ממקדת מבט בצורכי ההווה בלבד, אלא מתבוננת בהווה מתוך מבטים מלכדים של עבר ועתיד, ושל קטבים המבקשים להתקיים באותה הוויה בלי להרוג.

זו פרספקטיבה של שני אחים יריבים לאותה משפחה, הנוטלים אחריות לקיומו של עתיד שלם יותר. זוהי הפרספקטיבה של אמא שלום, שיש ביכולתה לקשור את עולם הרוח המתאווה להינתק מהאדמה ולקבל השראתו מבת קול שמימית אידיאולוגית, המייצגת את עולמו של בעלה, עם הארציות, עם האדמה, עם הבנת הרצף הדיאלקטי בהיסטוריה, המחייב את קיומו של רבן גמליאל לצד רבי אליעזר.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד