אמא וילד, בתוך בועה
אמא וילד, בתוך בועה

אמא וילד, בתוך בועה

ד"ר תמר הגר

מרצה בבריטון הול קולג' ובמכללת תל חי

 

את התגובות הפיסיולוגיות שאחרי הלידה, הדימומים, הכאבים, והתגובות הרגשיות הקשות, כמו דיכאון, עצב, ניתוק, מתארים כמכשולים רגעיים בדרך להסתגלות ואל הרגעים המאושרים של ההורות. ההתייחסות הזאת היא תוצאה של שני דימויים תרבותיים של אימהות.

   

בגיל 30 ו..., כשכל החברות שלי היו כבר אמהות לתינוקות, אני לא רציתי להיות אמא. בשיחות עם חברות ועם אנשים אחרים, שנדהמו שבגילי עוד אין לי ילדים, התברר לי שהרצון להיות אמא הוא דחף ביולוגי שמרגישים אותו לפעמים בדיוק במקום שנמצא בו הרחם; התברר לי גם שאם אני לא אהיה אמא,  אפסיד אהבה שאני לא ארגיש לאף אחד אחר וגם אף אחד לא ירגיש אלי.

וכשאמרתי שאימהות נראית לי אחריות בלתי נסבלת, שיש עוד אנשים שמעורבים בזה, כמו למשל התינוקות, ושאם אין לי דחף להיות אמא או להיות אימהית, מישהו עוד עלול לסבול מזה, למשל הם, אמרו לי שהדחף יבוא. המון אנשים, גם כאלה שחשבתי שזה לא עניינם, כמו מנהלת החשבונות בעבודה, נהג מונית, מוכרת הירקות והקוסמטיקאית שלי, הסבירו לי שיש אינסטינקט אימהי, מין דחף שחבוי באשה ומתעורר בהריון, איך שמרגישים את הבעיטה הראשונה, ואם לא, מיד אחרי הלידה, כשמסתכלים ביצור הזעיר האדום מצריחה ראשונה.

האינסטינקט הזה מקל על הכניסה לאימהות. הוא מראה לך מה זה להיות אמא, את אפילו לא צריכה ללמוד, כי זה פשוט חלק ממך, טבוע בך, הדאגה לילדים, האכפתיות, יכולת ההקרבה. ואם את לא מרגישה אותו עכשיו, אמרו לי, זה יבוא עם ההריון או הלידה. אז גם יופיעו תחושת האחריות שהיא בעצם טבעית, וגם האהבה, וכל זה ישנה לך פתאום את סדר העדיפויות. וזה שהחיים שלך השתנו לגמרי, זה לא יהיה אכפת לך בגלל הילדים.

היום אני אם לתאומות. במידה מסוימת, הטפות האלה עבדו עלי. אולי פחדתי שכולם צודקים ואחמיץ משהו שאי אפשר להחמיץ, אפילו שידעתי שאין דבר כזה, כי הכל אפשר לעשות או לא, אפילו לחיות. בכל מקרה זה לא בא לי טבעי, האימהות הזאת. ההריון היה קשה וארוך והלידה היתה סבל מתמשך שבעיקר רציתי שייגמר. התינוקת הראשונה יצאה ואחריה גם השנייה, אבל לא הרגשתי מה שכל ספרי ההדרכה ומה שהמדריכה בקורס להכנה ללידה הבטיחו: שזה הרגע המאושר ביותר בחיים שלי. מה שהרגשתי היה יותר קרוב להקלה, שסוף סוף זה נגמר. לא הייתי מאושרת בכלל, הייתי מבוהלת, מטושטשת, מנוכרת וכואבת. 

אחר כך היתה ההחלמה. אני קוראת לזה החלמה, אבל אף אחד לא קורא לזה כך. כולם אומרים שהימים הראשונים אחרי בית החולים הם קשים, כי צריך להתרגל לתינוקות שלא ישנים, כי צריך להתאים את החיים ליצורים הקטנים שחדרו לבית והשתלטו על החיים. את התגובות הפיסיולוגיות שאחרי הלידה, הדימומים, הכאבים מהתפרים, הטחורים, כאבי הגב, והתגובות הרגשיות הקשות, כמו דיכאון, עצב, ניתוק, מתארים כמכשולים רגעיים שיוצרים אי נוחות מסוימת בדרך להסתגלות ואל הרגעים המאושרים של ההורות. לא יותר מזה, לפחות לא אצל האמהות הנורמליות.

 ישנן האמהות הלא נורמליות, שאצלן זה באמת אחרת, אבל הן צריכות טיפול מיוחד ולא כדאי לך להיות הן. אני נחשבתי לנורמלית. היו לי כאבים ותחושות רגילים לגמרי ואף אחד לא המליץ על מנוחה או טיפול. לכאבי הגב האיומים הרופאים נתנו טיפות אופטלגין ואיש לא דיבר על פיזיותרפיה. על אותם כאבים זכיתי בפיזיותרפיה כשסבלתי מהם בלי לידה.

*

אני חושבת שההתייחסות הזאת היא תוצאה של שני דימויים תרבותיים של אימהות. דימוי אחד, שהופיע לפי ההיסטוריון ג'ון ר. גיליס (Gillis, 1996) עוד במאה ה -14, הוא שאימהות היא סבל, והסבל הזה, ולא הבתולין, הופך נשים לקדושות. זה מתקשר כמובן למה שנאמר לחווה, "בעצב תלדי בנים". התייחסות הממסד, החברות והדודות שלי לאמהות מקדשת את הסבל הזה, ואינה מנסה להקל עליו. אני הייתי אמורה לסבול. זה נחשב נורמלי לסבול אחרי לידה. בטח לידה של תאומים.

יש נשים שמנצלות את הסבל הזה לעורר כבוד בילדים שלהם ובסביבה הקרובה. אני עצמי מציינת מדי פעם, די בגאווה, שילדתי במשך 22 שעות ושזה היה נורא. אני חושבת שזה קלף של חלשים. אם אנחנו סובלות ואף אחד לא רוצה לעזור בזה - הממסדים הרפואיים, למשל, לא חושבים שצריך להשקיע משאבי מחקר כדי להפוך את הלידה לקלה יותר ואת ההחלמה ליותר פשוטה -­ אז לפחות שנקבל הערכה על הסבל.

הייתי אמורה לעשות עוד משהו, וזה קשור לדימוי השני של אמהות. אני חושבת שאז, בימים הראשונים אחרי הלידה, הבנתי באמת, למרות שידעתי את זה עוד קודם, שמעכשיו מצפים ממני שאני, בן אדם עם כאבים ותחושות רצונות ושאיפות ורגשות מגוונים, אשים את עצמי לתקופה בלתי מוגבלת בצד, שאתמעט, אעלם, אמחק.

אדריאן ריץ', בספרה הקלאסי על אימהות, "ילוד אשה" (Rich, 1997), מתעכבת על דימוי האמא הטובה. אמא היא אדם בלי זהות נוספת לאימהות שלה. היא אחת שמוצאת את סיפוקה העמוק משהייה עם ילדים קטנים, ומכך שהיא מכווננת לצרכים של אחרים. אהבה אימהית היא אהבה ללא תנאי ומשמעותה חוסר אגואיזם ברמה קיצונית. ריץ' היתה אשה צעירה בשנות ה -50 השמרניות בארצות הברית, ובגיל 26 ילדה את ילדה הראשון. את הספר שלה היא הוציאה לאור ב -1976  אבל לאמא הטובה לא קרה מאז כלום. היא נשארה בדיוק עם אותן תכונות גם בשנת 2000 בישראל.

הייתי בת 40 כמעט וידעתי שהדימוי הזה אינו אמת. אין אמהות כאלה, אין נשים מקריבות כל כך שאהבתן אוטומטית וטוטלית. זאת הבנייה חברתית שנועדה, כמו הרבה המצאות תרבותיות אחרות, לדכא נשים. קראתי את זה במאמרים ובספרים ומה שלא קראתי שמעתי מחברות פמיניסטיות, כמוני, שכבר היו אמהות והתפכחו. אבל הניסוחים התיאורטיים על הדימוי האימהי, מול המציאות האימהית, לא הקלו עלי. האמת היא שלא רציתי להיות אמא בדיוק בגלל הדימוי הבלתי אפשרי הזה שאדריאן ריץ' כל כך היטיבה לנסח. פשוט לא רציתי להפוך רק לאמא, לאבד את חלקי אישיותי האחרים.

לא רציתי שיהיה לי כל כך אכפת ממישהו אחר ומהצרכים שלו/שלה עד שלא יהיה אכפת לי מעצמי. לא רציתי לשכוח את גבולות הגוף שלי, את גבולות הנשמה שלי. רציתי להמשיך לחיות עם עצמי. לכן, האיום של האמא הטובה, שהרבה אנשים סביבי האמינו בו, עמד בפינה של החיים שלי כמין אזהרה: אם תהיי אמא תהפכי למשהו אחר לגמרי, משהו שהוא אמא וזהו.

*

ובכל זאת הפכתי לאמא, בהדרגה ולא מיד. הלידה הפכה אותי לאמא רק בעיני הסביבה. גם הפגישות הראשונות עם הבנות שלי בבית החולים לא שיכנעו אותי שיש בינינו קרבת משפחה. אחר כך, כשהשתכנעתי, לא בדיוק הבנתי מה לזה ולאהבה או לאובדן העצמי שלי. למה אני בדיוק צריכה להקריב את עצמי בגללן, בשבילן. למי זה יואיל. בהתחלה רק הבנתי שאני זו האמורה לדאוג להן. אחר כך באה ההתאהבות. היא באה בהדרגה, עם ההיכרות.

כשרק הכרנו, אני והן, ניסיתי בכל כוחותיי להיות עוד הרבה דברים חוץ מאמא. חזרתי מהר לעבודה, הלכתי לקולנוע, נסעתי למוזיאונים של לונדון ולחופים של יוון. אבל לאט לאט האמא השתלטה. כל יום היא נעשתה לחלק יותר מרכזי בחיים שלי, וכל יום השאר נדחק יותר הצידה. החיוכים של הבנות, המחלות, הצעדים הראשונים, המלה הראשונה, החיבוק הראשון התסכול הראשון והשני והשלישי, הפכו לדברים הכי חשובים, לנושאי השיחה הכי מעניינים ודחקו כמעט כל דבר הצידה.

החיים שלהן התערבבו כל כך בחיים שלי, שלא ידעתי עוד מה הם החיים שלי. גם לא ממש התחשק לי לעשות אותם הדברים שבחיים הקודמים שלי מילאו אותי שמחה: ללכת לסרט, לשוחח שיחת נפש עם חברה, לשתות אלכוהול, לשחות בבריכה, לקרוא רומן. אולי יהיה יותר מדויק לומר שלא היה לי כוח יותר להיאבק בי, לשמור בכוח את החלקים של הלא אמא שאני.   

האם העובדה שבשנים הראשונות אחרי הלידה אנחנו הופכות כל כך מהר לשלוחה של הילדים שלנו ורק אחר כך, במאמצים, מצליחות לחזור, היא הוכחה לכך שיש אינסטינקט אימהי, דחף ביולוגי שמכתיב לנו איך להתנהג כלפי הילדים שלנו? אני חושבת שלא. אני חושבת שנשים בוחרות להיות בעיקר אמהות בשנים הראשונות לא בגלל אינסטינקט אלא בגלל שני דברים. האחד הוא העייפות. כבר יותר משנה אני לא ישנה לילה רצוף. אני יודעת שזאת לא רק הבעיה שלי. רוב הנשים שאני מכירה ישנו שעות ספורות בשנים הראשונות שלאחר הלידה.

אני לא אומרת ששנת האבות לא נפגעת, אבל היא נפגעת פחות. הם חייבים לקום לעבודה, הם עדיין המפרנסים העיקריים ברוב המשפחות. זה נחשב נורמלי שאמהות לא ישנות בלילות. זה כל כך נורמלי, שאף אחד לא מדבר על זה או על ההשפעה של זה על הזהות עצמית, על התפקוד והאישיות.

סיבה שנייה למחיקת העצמי היא חיברות יעיל ביותר. החיברות הזה נועד לגייס את יכולת ההולדה שלנו למטרות חברתיות ולאומיות. בחברות שיש בהן בעיה דמוגרפית, כמו אצלנו, השלטונות מעודדים ילודה באמצעות חינוך, חקיקת חוקים והפניית משאבים. זה בטח נראה כמו האשמה חמורה בקונספירציה. אני חושבת שזו באמת קונספירציה. אני חושבת שמי שאחראי לה ומי שמפקח על כך שתהיה לה השפעה, אינה רק הממשלה, אלא הרבה גורמים מכל המקצועות, המעמדות והקבוצות האתניות, שמאמינים ברעיונות שעומדים במסד שלה. למשל, בכך שכדאי שיהיו כאן הרבה מאוד יהודים. ושלא תחשבו שההתערבות הממשלתית הזאת היא רק אצלנו. היא מתרחשת גם ביוון, בצרפת ובפינלנד.

אנחנו חיות בעולם שבו הגברים קובעים, כי הם תופסים את עמדות הכוח. וגם אם יש הרבה גברים ממעמדות נמוכים, מקבוצות אתניות ולאומיות מדוכאות, מעמד הנשים תמיד נמוך יותר. כדי לשמר את המצב הזה מפנים את היכולת שלנו ללדת נגדנו. עושים את זה בכך שמחנכים אותנו שההגשמה העצמית שלנו מצויה לא רק בהולדה, אלא גם בהשקעה חסרת גבולות בצאצאים. כך מוציאים אותנו מהמשחק הכלכלי-פוליטי ומשאירים אותנו בבית, נחותות ולא מאיימות.

אם זה היה אינסטינקט אימהי, צפוי היה שההתנהגות האימהית תהיה דומה בכל החברות ובכל הדורות. אבל זה לא כך, משום שהמצב החברתי, הכלכלי, הפוליטי שונה בכל מקום וזמן. אמינטה פורמה (Forma, 1998), שחקרה את מיתוס האימהות, טוענת שאימהות, כפי שאנחנו מכירים אותה היום בחברה המערבית, היא תופעה חברתית חדשה שהתחילה בתחילת המאה ה -19. עד אז, כמה דקות אחרי הלידה נלקחו התינוקות מהאמהות שלהן, בלי צל מחאה, והוסעו קילומטרים רבים עד לפרבר או לכפר, לבית אשה ממעמד נמוך יותר, שהיתה אמורה להניק אותם ולטפל בהם. התינוקות חיו שם שנתיים לפחות ולעתים קרובות שלוש, ארבע, חמש שנים. אמהות ביקרו את ילדיהם לעתים רחוקות.

*

האריסטוקרטים במאה ה -16 היו הראשונים שהשתמשו במינקות. הם העדיפו לעסוק בעניינים מדיניים, ענייני החצר, ובעניינים אינטלקטואלים ואמנותיים בסלונים שלהם. היו להם דברים יותר מעניינים לעשות מאשר לטפל בילדים. במאה ה -17 הצטרפו אליהם הבורגנים ומאה שנים אחר כך, כל מי שיכול היה להרשות לעצמו להעביר את ילדיו לטיפול מישהו אחר, עשה זאת. במאה ה -18 היה השימוש במינקות נפוץ באירופה ובאמריקה. בפאריס ב -1780, מתוך 21,000 ילדים רשומים שנולדו בעיר באותה שנה, 1,000 בלבד לא נשלחו מהבית.

מנקודת הראות של חיינו היום, הנטישה הזאת של תינוקות נראית תמוהה. האם האמהות האלה היו אדישות כל כך כלפי הילדים שלהן? ההיסטוריוניות שולמית שחר (שחר, 1990) ואולוון האפטון  (Hufton,1997) חושבות שלא. שתיהן טוענות שאם מביטים בהתנהגות האמהות בהקשר היסטורי רואים שהן דאגו לילדיהן. החוקרות טוענות שהמחשבה שלנו, שלא היה אכפת להן, היא בעצם פרשנות מוטעה להבדלי הנורמות בינינו לבינן. ההתנהגות שלהן כלפי הילדים, וההתנהגות שלנו, מתבססות על אמונות בנות הזמן ביחס לגידול נכון של ילדים.

אחת האמונות במאה ה -17 היתה שהחלב של נשים אריסטוקרטיות חלש וחסר חומרים מזינים בהשוואה לחלב של איכרה. העיר נחשבה, במידה של צדק, לסביבה לא בריאה, מלאה במחלות. הפטון טוענת כי הנשים האמינו שהן שולחות את התינוקות שלהן מהבית בעיר המזוהמת אל המינקת הכפרית מלאת הוויטמינים, בגלל שהן דואגות  לבריאותם.

ובכל זאת, קשה להסביר חלק ניכר מההתנהגויות כלפי ילדים אז כדאגה או אכפתיות. ההיסטוריון ג'ון ר. גיליס (Gillis, 1996) טוען שהאדישות הזאת היתה הגנה מפני מוות ואובדן. הורים לא השקיעו בילדים בגלל שיעור תמותה גבוה. אנשים חיו בדרך כלל עד אמצע שנות ה -40 שלהם, ושיעור התמותה של תינוקות עד גיל שנה היה 15% עד 30%. 50% מהאוכלוסייה מתו לפני גיל 20. לילד היה סיכוי נמוך מאוד לשרוד מחלות. היה סיכוי גבוה שכל קשר רגשי או השקעה חומרית יסתיימו במפח נפש וכאב.

מה שנתפס אז כטיפול סטנדרטי בתינוקות נתפס היום, גם לפי החוק בהרבה מדינות מערביות, כהתעללות. נסיעת התינוקות לבית המינקות נעשתה לפעמים בקבוצה גדולה, שרק אשה אחת אחראית לה. חלק גדול מהתינוקות לא שרדו את המסע, משום שהיו חלשים מדי, או נפלו מהעגלה, או נמחצו על ידי תינוקות אחרים. קבלת הפנים שציפתה להם לא היתה נעימה במיוחד. רוב המינקות היו נשים שחיו בעוני מרוד. כדי לשרוד לקחו לביתם כמה תינוקות, אבל לא יכלו להאכיל את כולם. לכן, האינטרס שלהן היה לגמול את התינוקות כמה שיותר מהר. יש המון דיווחים על מינקות שהאכילו את התינוקות אוכל מוצק לפני שמערכת העיכול שלהם היתה מסוגלת לזה. חלק מהתינוקות מתו.

שיטות הטיפול הנפוצות כללו התעלמות מהתינוקות לימים ארוכים, תוך השארתם בשתן ובצואה שלהם; שימוש בנדנוד אלים או באלכוהול כאמצעי הרגעה; תליית גופיהם הקטנים על יתד בטענה שכך מונעים מהם לפגוע בעצמם, אבל בעצם כדי למנוע מהם להפריע. הכאה חוזרת ונשנית; בכי וצרחות בעקבות מכות נתפסו לא כתגובה לסבל, אלא ככעס של יצורים חוטאים.

מות ילדים היה שכיח. אמהות השתתפו בלוויות רק לעתים רחוקות. על פי עדויות שהשאירו נשים מאותה תקופה, הכאב על האובדן לא היה גדול משום שאפשר היה להחליף תינוק בתינוק. נשים נטו תכופות לשכוח את שמות הילדים ואת גילם, והתקשו לנקוב במספר הלידות שעבר. רצח תינוקות היה אחד הדרכים שנקטו בכל המעמדות לתכנון המשפחה. היא מתקיימת עדיין בסין ובהודו.

תומס קוראם, שיסד בית יתומים בלונדון במאה ה -18, סיפר כי הרעיון לפתוח מוסד כזה עלה במוחו כשראה את ערמות גופות של תינוקות בביבי העיר. הבגדים שלבשו המתים העידו שחלקם היו ממשפחות עשירות.

לאור כל זה, לא נותר אלא לחשוב שאין קשר בין הולדה לדאגה לצאצאים ונוהגים מסוימים של טיפול. למעשה, כל חברה ותרבות בכל תקופה יוצרת את הנורמות שלה. אליזבט בדינטר (Badinter, 1981) טוענת בספרה The Myth of Motherhood שאהבה אימהית אוטומטית אינה קיימת. האהבה העצומה שרוב הנשים חשות היום לילדיהן היא רגש שצומח בהדרגה בעקבות המגורים המשותפים והדאגה היומיומית, ובגלל נורמות וערכים חברתיים מסוימים. כלומר, אהבה טוטלית לילדים, שנראית לנו מובנת מאליה, מוכיחה שעברנו חיברות אפקטיבי, שהופך אותנו לחלק מסדר הדברים הקיים.

גם הנשים במאה ה -18 היו תוצרים של חיברות מוצלח, בן הזמן שלהן. גם ביניהן היו נשים שלא רצו להעביר את ילדיהם לרשות אחרים והעדיפו להשאירם בבית. אבל זה היה בלתי אפשרי. הן היו חלק מתרבות שבה מקובל וצפוי לוותר על הילדים בשנות חייהם הראשונות. רק תחשבו על אם שתחליט היום לשלוח את הילד שלה לאשה אחרת, שאינה קרובת משפחה, לשלוש השנים הראשונות. שלטונות הרווחה יחליטו ייקחו ממנה את התינוק. סנקציה כזאת או אחרת הוטלה אז על נשים שהתנגדו לנורמה של שליחת התינוקות למינקת.

ההבדל בין האמהות הנורמטיבית במאות ה -17 וה -18 ונורמת האמהות היום מפריך לדעתי את התיאוריות על אינסטינקט אימהי, על רגש אימהי מולד ועל תפקיד אימהי קבוע.

*

גם הרעיון של אמא טובה משתנה מתקופה לתקופה. כעיקרון זהו מיתוס שצמח בהדרגה מסוף המאה ה -18 ונשאר אתנו בגרסה כזו או אחרת. היווצרות הדימוי של האמא הטובה קשור למגמה הולכת וגוברת לחבר בין האם לתינוק ולהפריד את שניהם מהעולם. יש בספרות ניתוחים היסטוריים של הדימוי ודיונים על תהליך היווצרותו. החוקרים מסכימים שהוא הופיע לראשונה במהפכה התעשייתית.

עד המהפכה הזאת לא נעשתה ההבחנה שאנחנו חיים במסגרתה, בין בית לעבודה. מקום העבודה היה בבית ועבדו בו הגברים, הנשים ומגיל מסוים גם הילדים. המהפכה התעשייתית הוציאה את העבודה מהבית. על הגברים הוטל לדאוג למתרחש בחוץ ועל הנשים הוטל לטפל בבית, כלומר, ליצור קן חמים ונפלא לילדים ולבעל החוזר מעבודה מתישה. התפקיד האימהי המחודש, שאפיינה אותו התמסרות לצרכים של הילדים והבעל, הוגדר קצת אחרת בכל כמה עשורים. הוא היה תלוי, למשל, בתפיסות כלכליות ופוליטיות.

הקריאה של ז'אן ז'אק רוסו לנשים צרפתיות, בספרו "אמיל" שיצא ב -1762, להחזיר את התינוקות הביתה ולטפל בהם, קשורה קשר ישיר, שהוא עצמו חושף, בהפחתה הניכרת של אוכלוסיית צרפת, שהתגלתה במפקדי האוכלוסין הראשונים שנעשו במאה ה -18 (Forma, 1998). רוסו, שחשב כי טיפול נכון בילדים יגדיל את האוכלוסייה והטיל את האחריות על הנשים, ביטא תפיסה כלכלית חדשה ולפיה יש קשר בין הון לאומי לגודל האוכלוסייה.

תפקיד האמא הטובה היה והוא עדיין תלוי מעמד. בתקופה הוויקטוריאנית היה הבדל בין אימהות בורגנית לאימהות במעמד הפועלים. אמא מלאכית, כזו שנשארת בבית, שיודעת לרקוד, לרקום, לשוחח, לדאוג לאחרים, אבל לא לתקציבים של משק הבית, שהיא א-מינית ונוטה להתקפי היסטריה, היתה אמא בורגנית.  החברות בכת "האמא הטובה" היתה תלויה בשכרו של הגבר. מי שסבל, בעיקר, היו נשים ממעמד הפועלים, שהמשיכו לעבוד מחוץ לבית כדי לפרנס את המשפחה, אבל ציפו מהן שבכל זאת יהיו אמהות טובות.

למעשה, אף אחד לא עמד או עומד בדרישה החברתית לאמהות טובה. בתקופה הוויקטוריאנית, משפחות שכרו את שירותיהן של מטפלות, שחיו בבית המעסיקים, מה שאיפשר לעקוב אחרי מעשיהן. העניים השתמשו בהפלות או ברצח תינוקות כאמצעי מניעה, כי מספר גדול מדי של ילדים פגע ביכולת ההישרדות של המשפחה. גם היום, טענות הממסד המדעי, רופאים, פסיכולוגים וכו', שאמא טובה היא אמא השוהה הרבה עם הילד משום שזה טוב יותר לבריאותו הנפשית, אינה מונעת מנשים מהמעמד הבינוני, ומהמעמד הנמוך (בגלל עזרת המדינה), להפקיד את ילדיהם בידי נשים אחרות.

גם אם לא עונים היום לדימוי האמא הטובה, זה לא אומר שהוא לא מטריד את מנוחתנו, גורם לנו לפעול בצורה מסוימת או גורם לנו להרגיש אשמה. הסיבה היא שהדימוי הזה מופץ באופן אגרסיבי על ידי אמהות, שממלאות בלי דעת ומתוך אמונה פנימית עמוקה, את תפקיד המחנכות והמפקחות על הנשים. מפקחים ומחנכים נוספים הם המוסדות: רופאים, אחיות, כותבי מדריכים, פסיכולוגים, מרצים בחינוך. יש ביניהם כמובן אמהות, אבל גם אבות שאמא טובה בבית מועילה להם.

אחד הביטויים המרכזיים של אמהות טובה היום היא ההנקה. אחת הדרכים להחדיר ולהפיץ אותו היא ספרי ההדרכה להורים. ספרי ההדרכה הראשונים נכתבו בידי גברים. הראשון הופיע ב -1769. אפשר ללמוד מהם רבות על הדימויים של האמא הטובה שהממסד רצה לטפח בתקופות שונות. הרבה מהכותבים הם גם היום גברים, אבל נשים הצטרפו לחבורה. כל הספרים דומים ברוחם ובטון הדעתני, הדידקטי והמזהיר שלהם. ואם יש מחלוקות בין הכותבים, הם אף פעם לא נסבים על הנקה. כולם מסכימים שהנקה זה כמעט  MUST.

פנלופה ליץ' (ליץ', 1989) היא מדריכה שנותנת את הטון כבר שנים. הספר שלה, "התינוק והילד: מדריך להורים", נחשב לפופולרי מאוד. היא מסבירה לאם המתחילה כי "כיום מסכימים אנשי הרפואה והחוקרים בשטח התזונה שחלב אם הוא המזון האידיאלי לתינוקות". לדבריה, המון אמהות בארצות המפותחות זונחות את הבקבוק ומניקות את ילדיהם, וש"אם אין לך סיבות מיוחדות להחליט מראש לוותר על ההנקה, כדאי שתשאירי לעצמך את האפשרות לבחור בהנקה או בהזנה מהבקבוק; התחילי להניק, שכן תמיד תוכלי לעבור לבקבוק אחרי כן..." (שם: 49) 

למה זה חשוב כל כך להניק? ד"ר עמוס בר וטלי רוזין (בר ורוזין, 1998) מסבירים, במדריך שלהם, שזה טוב יותר לבריאות התינוק, זה מפתח את החניכיים ומגדיל את הבונדינג. ואחרי עמודים שלמים בזכות ההנקה, עם חזרות רבות על אותו עניין והצעה חוזרת ונשנית לנסות שוב ושוב, הם כותבים "גם אם תחליטי לא להניק, אין הדבר מעיד כלל על האימהות שלך" (שם: 423).

כשהגעתי למשפט הזה, לא האמנתי להם. המסר הסמוי של הספר הוא שאמהות לא מניקות הן אמהות לא טובות. שאם לא כן, למה אמהות לא מניקות מתוארות בספר (שם: 422) כעצלניות, בעלות דימוי עצמי נמוך (שדיים נוטפים עלולים לדעתן לפגוע במיניות שלהן), גרגרניות (רוצות לאכול הכל) או אנורקטיות (רוצות לעשות דיאטה בלי להתחשב) ובודדות (אין סביבה אוהדת שתתמוך בהן).

אני טוענת שספרי ההדרכה הם חלק ממערכה חברתית מאסיבית למען ההנקה, ושהמערכה הזאת, שכוללת אמהות שהיניקו וצריכות לאשר את הבחירה שלהן, רופאים, טיפת חלב, פסיכולוגים ועוד, מתנהלת בצורה מתוחכמת ומעורפלת. ההנמקות של המערכה הזאת מורכבות ולא אנתח אותן כאן. מה שברור הוא שהתוצאה שלה היא דיכוי הבחירה החופשית של נשים, אם להניק או לא. אגע בזה קצת דרך הסיפור האישי שלי. התמודדות עם עצם המעשה "הטבעי" הזה העלתה בי מחשבות שאינן מופיעות בספרי ההדרכה. הקטע הזה לקוח מספר שאני עוסקת בכתיבה שלו עכשיו.

*

לא הינקתי את מיה ומיכל. לא שלא רציתי. דווקא כן. אפילו שלפני כן, כשעוד לא הייתי בטוחה שיהיו לי ילדים בכלל, הרעיון הזה של הנקה די הגעיל אותי. זה תמיד העלה לי בראש אשה גדולת ממדים עם שדיים גדולים, שחזית השמלה שלה רטובה. אבל אחרי שמיה ומיכל נולדו, עוד בבית חולים, כשהאחיות בתינוקייה שאלו אותי אם אני מיניקה, ומהטון של הקול שלהם היה כאילו ברור שכן, אמרתי שאני לא יודעת, אפילו שעד אז נדמה היה לי שאני יודעת טוב מאוד, שלא.

 ואז אחת מהן אמרה לי להוריד את החלק העליון של הפיז'מה ולחשוף שד אחד. די נדהמתי כמה טבעי לחשוף שד בציבור. כולן עשו את זה שם. ישבו עם  הפיז'מות חסרות הצורה של הבית חולים וחשפו שדיים לפיות של יצורים קטנים ואמרו לאחות: אני לא יודעת מה קורה לו, הוא יונק קצת ואחר כך נרדם להמון זמן, או: אחות הוא לא יונק כלום, או: אחות הוא בסדר? תראי, הוא כאילו יונק אבל לא יוצא כלום.

הוצאתי את השד הגדול שלי, שלא הצלחתי להתרגל אליו אפילו שעברו כבר תשעה חודשים, וחיכיתי שהילדה שלי, שהיתה מונחת לי על הגוף, תמצא אותו. היא היתה קטנה, הילדה, פחות משלושה קילו, וגם הפה שלה היה קטן והיא לא מצאה כלום. ככה גיליתי שהטבעיות הזאת שכולם מקשרים עם יניקה היא לא טבעית לאף אחד, לא לתינוק ולא לאמא, היא משהו שצריך ללמוד אם רוצים.

זאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי, שהיחס להנקה כאל משהו שחייבים לעשות זה לא רק בגלל ההנקה אלא בגלל דברים אחרים. למשל, זה שאשה שמיניקה היא פחות ניידת; היא נשארת יותר בבית כי אין לה ברירה. היא מיניקה ולא יכולה לעזוב את הבית ליותר משלוש שעות רצופות, כי אולי התינוק יהיה רעב, ובשלוש שעות אי אפשר לפתח קריירה. ונניח שרוב הנשים עושות לפחות שניים-שלושה ילדים בגיל שהגברים מתחילים לפתח את הקריירה שלהם, והן מניקות כל ילד לפחות חצי שנה, הן מבזבזות לפחות שנה וחצי רק בגלל שהן חייבות להיות קרובות לילדים.

אני לא אומרת שאין בהנקה גם שמחה אמיתית, חברות שלי אמרו לי שיש. אני הייתי קרובה להרגיש שמחה כשהחזקתי את היצור הקטן, בתי, וניסיתי להניק אותה. אבל המחשבות, שהרבה אנשים שאני מכירה קראו להן נגטיביות, על טיב ההנקה והתפקיד שלה ומה שהיא עושה לי ולאחרות, הפריעו לי לחייך באושר. מיכל ומיה לא הצליחו ממש לינוק, אבל לפני שנטשתי את זה, בתמיכה חלקית של האחיות שאמרו: נו טוב, עם תאומים זה בדרך כלל לא מצליח, חשבתי שאולי היה כדאי להתעקש. אבל איכשהו מובן שלא התעקשתי, גם אם אני מכירה מישהי שהיניקה יותר משלושה חודשים בשיטת הפוטבול. הפוטבול, למדתי, היא שיטה שבה מחזיקים את שתי הבנות בשתי ידיים והן יונקות משני השדיים בו זמנית.

מיואשת מזה שבתי לא תופסת את הפטמה ומתחילה לאכול בתאוותנות שהיא אחר כך גילתה כלפי הבקבוק, לא חשבתי את כל זה, אבל המחשבה כבר התחילה. אחות ראתה את הייאוש שלי וראתה כנראה איך אני עוד מעט מוותרת ומחזירה את מיה או מיכל לעריסה שלהן ומחפשת בקבוק, קפצה עלי ושאלה אם אני רוצה להניק. אמרתי שאני לא יודעת, אני מנסה, אבל בינתיים זה לא מצליח והיד שהחזיקה את הילדה שלי בחוסר נוחות (גם זה לא בא לי טבעי) כאבה.

האחות לקחה את מיה או את מיכל בידיים מיומנות מ30- שנה של ניסיון, כך היא אמרה, והניחה את הראש שלה על השד שלי ואז ותפסה את הפטמה שלי די בגסות ודחפה אותה לפה של מיה או של מיכל, שהניעה את השפתיים בתנועות רפות שהרגשתי ולא הרגשתי. זה היה נעים המחשבה הזאת, שהילדות שלי לוקחות ממני את האוכל שלהן. אבל זה גם היה מאיים. לא מספיק שהן חיו לי תשעה חודשים ברחם, אני אחראית עכשיו שהן ישרדו. ומה אם הן לא. מה אם אני לא אהיה מספיק אחראית ואתן להם למות ככה. אז  אהיה רוצחת. ואם אני לא אוהב אותן, למה שאני בכלל אהיה אחראית עליהן. ומאיפה לי שאני אוהב אותן בכלל.

 כשהמחשבות האלה ואחרות טסות בראש שלי, ישבתי בתינוקייה, אשה גדולת ממדים וחסרת אונים, על כיסא כתום מפלסטיק, החזקתי את הבת שלי וחיכיתי לתנועות הרפות שלה על הפטמה שלי, ליניקות הקטנות שלה שרוב הזמן לא הייתי בטוחה אם אני לא מדמיינת אותן. ישבתי ככה, מקווה שזה יימשך ושזה ייגמר. סבלנית ורוצה כבר ללכת.

*

עד כאן הקטע מהספר.

אבל בסוף לא הינקתי את מיה ומיכל. אחות טיפת חלב שביקרה אצלי בבית אחרי הלידה שאלה אותי למה. היא הרשתה לעצמה לחדור לפרטיות ההחלטה שלי בלי להתבייש.  אמרתי לה שזה לא עניינה. אבל אחרי שהלכה, נעלבת, חשבתי על השאלה שלה. אני חושבת שלא הינקתי בגלל שלא נהניתי, ואולי בגלל שהן היו תאומות, ובטח היו עוד סיבות. אבל אני בטוחה שבעיקר משום שלא רציתי להיות אחראית עליהן לבד. היה לי בן זוג ורציתי שהוא יהיה שותף מלא שלי. לא רציתי שיהיה להן בונדינג רק אתי. רציתי שגם אתו יהיה להם.

אני רוצה לדבר רגע על הבונדינג הזה. הפירוש המעשי שלו הוא שהנשים נשארות עם הילדים לבד. כשיש בונדינג בין אמא לילד היא היחידה שיכולה להרגיע אותו, ואז היא זו שהוא תמיד זקוק לה ולא לאף אחד אחר. אני זוכרת שפעם ניסיתי לקבוע פגישה בערב עם אשה שהיו לה שלושה ילדים. היא הסבירה לי שהיא לא יכולה לעזוב את הבית בערבים, כי התינוק שלה סובל מסיוטים והיא לא יכולה להטיל אותו על בייביסיטר וגם לא על הבעל שלה, כי הוא צריך את אמא שלו לידו. זה הבונדינג. אשה וילד במין בועה שאף אחד לא ממש יכול להיכנס אליה.

אני לא אומרת שאין אמהות שנהנות לחיות בבועה הזאת. אני חושבת שיש נשים שמעוניינות, אפילו שהן לא אומרות את זה לעצמן, לבנות קשר בלעדי עם הילדים שלהן, כדי שלא יהיה להן תחליף. הנקה היא אחד הביטויים לזה, אבל יש עוד הרבה אחרים.

הבונדינג והבלעדיות הזאת הם די חדשים, יסודותיהם במאה ה19-, אבל הם השתכללו במאה ה20-.  גיליס (Gillis, 1996) והיסטוריונים אחרים מספרים שפעם נשים לא נשארו לבד. אנשים חיו במשק בית גדול עם קרובי משפחה, מבקרים שנשארו בבית חודשים, עובדים, שוליות. אימהות, כמו אבהות וילדות, היו סטטוס שהוגדר חברתית ולא ביולוגית.

אמהות היו גם נשים שלא ילדו ושעסקו במשימות של אימהות. בין אלה היו אחיות גדולות, דודות, סבתות, משרתות וגם מבקרות. מערכת היחסים הזאת נשארה על כנה במעמד הפועלים באמצע המאה ה -19 ,כשהבתים הגדולים כבר התפרקו. נשים עדיין נעזרו באמהות, חמות, דודות, קרובים, ילדים גדולים יותר, שכנים ולפעמים גם בעלים כדי לטפל בילדים. לפי כמה מקורות נשים אפילו חלקו את תפקיד ההנקה כדי להקל זו על זו ((Davidoff, Doolittle, Fink and Holden, 1999.

אני לא חושבת שאז היה יותר קל. העזרה ההדדית נבעה גם מצפיפות, מקשיים כלכליים, שהרבה פעמים היו קשיים קיומיים אמיתיים. אבל מה שאני אומרת הוא, שהאימהות לא היתה תפקיד מבודד. היא בקושי היתה תפקיד מוגדר, היא היתה מטלה כמו כל מטלה אחרת.

היום, בחברה שמורכבת ממשפחות גרעיניות, כשקרבת הדם היא הדבר החשוב, שהעזרה ההדדית נעלמה, נשים סגורות בכלא חברתי עם התינוקות שלהן, לפעמים בלי מבוגרים אחרים מלבד הבן זוג, במשך ימים ארוכים. זה מקשה על האימהות הטובה, שהיא מלכתחילה בלתי אפשרית. קשה לשאוב הרבה אנרגיה ממערכת יחסים עם תינוקות, שמבוססת בעיקר על נתינה. קשה מאוד להרגיש עניין ושמחה. קל מאוד לאבד את עצמך, לאבד את האשה המבוגרת עם הרצונות והצרכים, להימחק.

אבל ספרי ההדרכה לא מדברים על זה, על הבידוד הזה שנמשך לפעמים כמה שנים. הם מתעכבים על החודשים הראשונים שאחרי הלידה. שם, לדעתם, טמון הקושי. אחר כך הוא עובר. הילד גדל. ההתעסקות העיקרית היא בצרכים של התינוק. האמא בספרים האלה היא בעצם כלי לגידול הדור הבא. 

ספרות ההדרכה, שתפקידה לספק לנו את כל המידע שאנחנו צריכות, מספרת לנו רק את החלק שהמחברים, שהם חלק מצי השוטרים החברתיים שלנו, חושבים שהוא חשוב. על חוסר השינה הממושך ועל השעמום לא מספרים לנו כלום. אני רוצה לתאר קצת את מה שלא מספרים. גם הקטע הזה לקוח מהספר שאני כותבת עכשיו.

*

נראה לי שבעיקר לא מספרים על השעמום. אמרו לי שזה יהיה קשה. אמרו לי שלא אישן. את זה שהן ירוצו הלוך ושוב, כל אחת לכיוון אחר, לא אמרו לי, כי לאף אחד סביבי לא היו תאומים, לכולם היה רק אחד, אבל את זה קראתי במאמרים וספרים, כשקראתי, כשהתחשק לי לקרוא ולדעת מה שממילא ידעתי. כי אני הייתי זאת שרצתי הלוך ושוב ושלא ידעתי אחרי מי לרוץ קודם ושתמיד היה לי רושם שעשיתי החלטה לא נכונה כשרצתי אחרי זו שאחריה רצתי באותו רגע. כי השנייה נראתה מועדת או לוקחת משהו רע לפה, או...

אמרו לי עוד המון דברים. למשל, שאני ארגיש שאני מקריבה את חיי למענם, אבל שזה יסתדר לי בסוף, כי סדר העדיפויות משתנה. אמרו לי שפיפי, קקי ומטרנה באמת יעניינו אותי איזה זמן, וגם איך מכינים מרק לתינוקות, אינהלציה ואיך נותנים סירופ לילדה ששונאת לאכול מכפית.

גיליתי שמסובך להיות הורה עוד לפני שנולדו לי ילדות. ראיתי את זה על החברות שלי. לכן אולי לא רציתי להיות הורה. אבל אחר כך, כשהייתי בהריון וקראתי בספרים, הבנתי שצדקתי, שהספרים נכתבו כדי להבהיל, לבלבל, להבהיר לי שמה שאני לא אעשה זה לא יהיה טוב. מה שצריך, ככה כתבו, זה למצוא את האיזון בין טיפול בעצמך לטיפול בהם. אל תזניחי את הזוגיות, כתבו, עקבי אחרי ילדך ברגישות רבה, ייתכן שהוא זקוק לך יותר מכפי שנדמה לך. זה היה כל כך בלתי אפשרי, גם להיות מה שהספרים תארו כאמא טובה וגם להיות מה שהספרים תארו כאשה טובה. אחרי כמה זמן ויתרתי על הטובה. אבל תהיתי אם אני בכלל אמא או בת זוג.

מה שלא סיפרו היה איזה שעמום זה להיות אמא. זה היה נורא משעמם לשבת עם הילדה המתוקה שלי, אחת מהן, שהכניסה כוס לכוס ולכוס, ואפילו שהייתי משוכנעת שהיא גאון, כי היא פתאום הכניסה לכוס הכחולה גרב, במקום את הכוס הירוקה. זה היה משעמם כי אחרי הגילוי הזה היא הכניסה, דקות ארוכות, את הגרב לכוס והוציאה, הכניסה והוציאה. 

האחיות בטיפת חלב, החברות שלי, העיתונים והספרים אמרו לי שאני צריכה לדבר עם הבנות שלי, כמה שיותר. כמה שתדברי יותר הן יידעו לדבר מהר יותר ועשיר יותר. זו חתיכת אחריות. בעיקר שזה מאוד הביך אותי לדבר, בלי להיות בטוחה שהן מבינות אותי, למרות שלפעמים הן הסתכלו עלי ברצינות שאפשר היה לחשוב שאולי הן כן.

דבי, החברה האנגלייה שלי, סיפרה לי על שכנה שלבעלה נתפס הגב. הוא נתפס כל כך חזק שנאלצו להזמין אמבולנס. והאמבולנס בא ונעצר מול הבית. השכנה הרימה את הילדה הקטנה שלה לחלון ואמרה לה: את רואה, זה אמבולנס, אמבולנס זאת מכונית שלוקחת אנשים חולים ופצועים, את רואה מה שהאיש עם הבגדים הלבנים מחזיק, זה מסיכת חמצן, מסיכת חמצן היא מסיכה ששמים על פנים של מישהו אם הוא לא נושם כל כך טוב.

מלמעלה אפשר היה לשמוע את גניחות הכאב של בעלה, שפתאום קלט כנראה את הצפירות של האמבולנס וצעק למטה: יקירתי, האמבולנס בא? כן, יקירי האשה ענתה, את רואה שם את הדבר הלבן, זו אלונקה, אלונקה היא מיטה על גלגלים שבה לוקחים חולים לבית החולים. רק רגע, יקירי, אני כבר פותחת להם את הדלת. את אבא ייקחו תכף לבית חולים, על מיטה כזאת.

היא לא היתה נבוכה.

אבל הכי קשה לי היה השעמום מול הכוס והגרב, או מול הקוביות שמיה ומיכל התעקשו להפיל שוב ושוב מהמדף ולהחזיר שוב ושוב ושוב. המעשים האלה הוציאו ממני רק מלה אחת שלא העשירה את אוצר המלים שלהם: יופי...יופי...

*

אני חושבת עכשיו על הבנות שלי, שיקראו את הספר ויגידו לי: אמא, זה היה באמת רק משעמם? זה היה גם. הכל בחיים זה גם. זה בטוח לא אושר נשגב, כמו שסיפרה אשה בסרט "תשעה חודשים" עם יו גרנט, שראיתי בטלוויזיה אחרי עוד יום של התמודדות עם אימהות, ועם זה ששום דבר לא יהיה כמו פעם ושאולי זה יישאר כך, הצורך הפיזי שלהן בי כל הזמן. הצורך הנפשי שלי להיענות לכל מה שהן רוצות, אפילו זה לא נוח לי, או לאחרים, או שזה לא חינוכי.

לאשה בסרט היו כבר ילדים והיא, כמו ספרי ההדרכה, ידעה הכל. ומה שהיא סיפרה היה שיש רגעים של אושר נשגב. שבין הפחד הנורא מפני השעבוד והאושר הנשגב מפרידה רק ההבנה שמוותרים על החופש בשביל אושר. יש מעט מאוד אנשים שמעדיפים חופש על אושר. אבל הבחירה הזאת היא המצאה. הבחירה הזאת לא קיימת. לפחות לא בשביל כמה אנשים, שאני אחת מהן. אולי יש אנשים שמרגישים אושר נשגב בגלל הילדים. אני לא הרגשתי, לא בגלל ילדים ולא בגלל דברים אחרים. כלפי הילדות שלי הרגשתי שלל רגשות מורכבים, שהחיוביים שבהם היו שמחה, סיפוק, אהבה, חיבה, גאווה.

אבל זה לא מקרי שהרגש המשווק באופן האגרסיבי ביותר הוא אושר נשגב. זה מה שרוצים שנזכור. לא את השעמום. שמחה וגאווה לא מסתירות שעמום, הן רק מפיגות אותו. אפשר להרגיש שמחה ואחר כך להשתעמם, או ההפך. אבל אי אפשר להרגיש אושר נשגב ואחר כך להשתעמם. זה בלתי סביר. אפשר אולי להרגיש אושר נשגב ואחר כך דיכאון עמוק ואז להתאבד. זה שאין הרבה אמהות שמתאבדות מראה שאושר נשגב הוא משהו שלא הרבה מרגישות.

   

ביבליוגרפיה

ליץ', פנלופה, 1989. התינוק והילד: מדריך להורים (ירושלים, כתר)

בר, עמוס וטלי רוזין, 1998. המדריך הישראלי להריון ולידה (תל אביב: זמורה ביתן)

  

Badinter, Elizabeth, 1981. The Myth of Motherhood (London: Souvenir Press)

Davidoff, Leonore, Megan Doolittle, Janet Fink, Katherine Holden, 1999. The Family

Story: Blood, Contract and Intimacy 1830-1960 (London and New York:

Longman)

Forma. Aminata, 1998. Mother of All Myths: How Society Moulds and Constrains

Mothers (London: HarperCollins Publishers)

Gillis John R., 1996. A World of Their Own Making: Myth, Ritual, and the Quest For

            Family Values (Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press)

Hufton, Olwen, 1997. The Prospect Before Her (London: Fontana)

Rich Addrienne, 1997 [1986]. Of Woman Born: Motherhood as Experience and

Institution (London: Virago)

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד