בין החייל והמתנחל
בין החייל והמתנחל

בין החייל והמתנחל

מוחמד מסאלחה

תלמיד לתואר שלישי בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית ומורה באוניברסיטה הפתוחה

 

ראיונות עומק עם צעירים פלשתינאים שהשתתפו באינתיפאדה הראשונה מגלה, שבצד הפלשתיני התגבש דימוי רב-ממדי של הישראלי. היחס והדימויים של הפלשתינאים לישראל אינם מצביעים על "שנאה תרבותית", אלא על שנאה לכובש הנחוצה למאבק השחרור ממנו.

 

שאלת "דימוי האחר" מלווה את הסכסוך הישראלי-פלשתיני ואת הסכסוך הישראלי-ערבי מאז תחילתם. ההתעניינות המחקרית בנושא זה בישראל התמקדה  בינתיים בפן אחד - דימויי הפלשתינאים והערבים בעיני הישראלים. הפן השני, דימוי הישראלי בעיני הפלשתינאים והערבים, כמעט לא נחקר. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא אולי ההנחה של הישראלים שהדימוי שלהם בעיני הפלשתינאים הוא "מובן מאליו", ו"שהפלשתינאים שונאים את הישראלים ואת היהודים".

הוויכוח היחיד בין ישראלים בעניין דימוי טוטלי וחד-ממדי זה מתמקד בשאלת מקור השנאה. באופן גס, הוויכוח חילק את היהודים לשני מחנות: המחנה הראשון, המהווה מיעוט בחברה הישראלית, סובר שמקור השנאה של הפלשתינאים כלפי הישראלים הוא בסכסוך עצמו, ולכן פתרונו יביא להיעלמותו. המחנה השני הוא של אלה הטוענים שהדימויים השליליים והשנאה הפלשתיניים (והערביים והמוסלמיים בכלל) כלפי הישראלים מקורם אינו בסכסוך. הסכסוך, לטענתם, איננו אלא ביטוי של השנאה ולא הגורם לה. הטענה היא שהדימוי השלילי של היהודי הוא חלק בלתי נפרד מהדת ומהתרבות המוסלמית, ולכן אינו ניתן לשינוי.

החתימה על הסכם אוסלו והתחלת תהליך הפשרה ופיוס חידדו את הוויכוח בין שני המחנות בישראל. במרכזו עמדה שאלת "אמינות" הצד השני, הפלשתיני. שיאו של ויכוח זה הוביל לרציחתו של ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. הוויכוח הזה נמשך עד עצם היום הזה. לצד שאלת ה"אמינות" רק נוספה שאלת ה"פרטנריות" של ערפאת. אינתיפאדת אל אקצה וההתקוממות העממית של הפלשתינאים אזרחי ישראל "סיפקו" לישראלים רבים, גם למי שאינם נמנים עם  הימין, "הוכחה" לשנאה הגדולה של הפלשתינאים כלפיהם. האינתיפאדה, טענו רוב הישראלים, ובעיקר המחנה הלאומי והדתי, היא הוכחה למי שעדיין צריך הוכחה, ששנאת הפלשתינאים והערבים והמוסלמים את היהודים היא "שנאה תרבותית" ולא "שנאה פוליטית".

מטרת המאמר זה היא לנסות להאיר את דימוי הישראלי בעיני הפלשתינאים. במרכזו תעמוד הטענה שדימוי הישראלי איננו חד ממדי, כפי שמציגים  אותו ציבורים נרחבים בישראל. אני טוען שבצד הפלשתיני התגבש דימוי "רב ממדי" של  הישראלי. חשוב לומר שהמאמר יתרכז בתקופת האינתיפאדה הראשונה, זו של שנת 1987. גם חשוב לציין ש"הפלשתינאים" במאמר זה הם צעירים שהשתתפו בעימותים עם החיילים הישראלים באינתיפאדה. החומר שעליו יתבסס המאמר הוא ראיונות עומק שקיימתי  עם צעירים אלה, בשנים 1996 עד 1998, לצורך דוקטורט שלי על "דור האינתיפאדה".

*

הדיון על דימוי הישראלי בעין הפלשתינית, בתקופת עימות ישיר, הוא בעל משמעות רבה משני טעמים לפחות: האחד הוא שאינטראקציה בעת עימות אלים יש בה כדי לחדד מאוד דימויים של כל צד על הצד האחר, עד שהם "צפים אל פני השטח". קל יותר להכירם. הטעם האחר קשור בבני הנוער הפלשתינאים, שהם דור העתיד ומנהיגי העתיד, האמורים להוביל בבוא היום את החברה הפלשתינית ביחסיה עם ישראל.

דימוי החייל והישראלי בעיני הפלשתינאים באינתיפאדה הושפע משני דברים הקשורים זה בזה: הראשון היה הקונטקסט של האינתיפאדה, שהוגדר על ידי שני הצדדים כקונטקסט של מלחמה, והשפיע באופן מכריע על מהות האינטראקציה בין הצדדים, ועל הדימויים. האינתיפאדה גרמה לשינויים משמעותיים ביחסי שני העמים ונוצרו "כללי משחק" חדשים.

הגורם השני הוא השינוי שחל בדימוי העצמי של הפלשתינאים, ובמיוחד בדימוי העצמי של בני הנוער והצעירים שהשתתפו בעימותים. בניית הדימוי של ה"אחר" התחילה להיות מושפעת מתפיסת יחסי הכוח החדשים. הפעילים באינתיפאדה ראו עצמם כ"חיילים לכל דבר" המנהלים מלחמה נגד אויב, למרות ההבדלים בציוד ובנשק. בפעם הראשונה הגיעו הפלשתינאים בשטחים הכבושים למסקנה, שלמרות העליונות הצבאית הברורה של הישראלים, יש ביכולתם להתעמת אתם ואף לנצח. אין ספק שזה היה שינוי עצום בדימוי העצמי שלהם.

לדעתי, הניסיון הפלשתיני באינתיפאדה חידד אצלם את ההבחנה בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. ייתכן מאוד שהוויכוח שעוררה האינתיפאדה בישראל תרם לא מעט להבחנות האלה. כך, למשל, ענה לי אחד המרואיינים שנשאל מיהו האחר הישראלי בשבילו:

"הישראלי בימי האינתיפאדה היה בלתי ידוע. אמנם היה אויב, אבל בלתי ידוע... החוויה שלך עם הישראלים היתה חוויה רעה, שהישראלי שאתה רואה הוא החייל, ואם אתה לא פוגש חייל אתה פוגש את הפקיד במשרד תעודות הזהות, או פקיד השב"כ, כך שאני מתאר שהיה גרוע... בשבילי בתקופה ההיא ישראל היתה מפה אחת. בשבילי ישראל לא היתה מפה, בשבילי היתה גוף אחד.

"אלא שאני משנה משוואה זו. יש מפלגות בישראל שלא שמעתי עליהן עד לפני שנתיים. יש מרקסיסטים. אנשים אלה, אם אתה מכיר אותם, רדיקאלים יותר... כמו כן התחלתי לראות את הישראלים מנקודת ראות אנושית... האחר הזה בקשר אלי צריך לבטל אותו לגמרי, או שיש גבולות לקשרים, בתנאי שיתן לי את המקום המיוחד שלי, בעומק ההבנה הפרטית שלי את האחר".

*

הפלשתינאים מתייחסים באופן שונה לקבוצות ולאוכלוסיות בחברה הישראלית. הבחנה בין הקבוצות נעשית על בסיסים שונים, טריטוריאליים, אידיאולוגיים-פוליטיים, דתיים ולאומיים. הבחנות אלו אינן תמיד חד משמעיות ובהרבה מקרים הן מצטלבות. על הבסיס הטריטוריאלי, מבחינים הפלשתינאים בין המתנחלים לתושבי ישראל בגבולות 1967. ה"מתנחלים" נתפסים כקבוצה מונוליתית קיצונית, דתית לאומנית, ובזה הפלשתינאים אינם שונים לדעתי מישראלים לא מעטים, הרואים במתנחלים קבוצה דתית-משחית קיצונית. בעיני הפלשתינאים, המתנחלים הם "האחר האולטימטיבי", והסמל החי והמוחשי לסבל שלהם ולאסונם הלאומי. יש לזכור שבשביל רבים מהם, ובמיוחד הצעירים, הקשר עם המתנחלים, כוחות הביטחון והחיילים הוא הקשר הבלתי אמצעי היחיד עם ישראל. היחסים האלה אינם מתנהלים על בסיס שוויוני, אלא על בסיס של כובש ונכבש, חזק וחלש, משפיל ומושפל. את הישראלים שאינם מתנחלים, או אנשי שירות הביטחון או חיילים, הם מכירים בעיקר דרך אמצעי התקשורת, ודרך סיפורים של הורים או אחים מבוגרים יותר, שעובדים עם ישראלים. ובכל זאת, הישראלי בעיני הפלשתינאים אינו רק מתנחל או חייל. קיים גם ישראלי שונה.

ההבחנה הפלשתינית השנייה היא על בסיס אידיאולוגי-פוליטי. הם מבחינים בין שמאל פוליטי לימין פוליטי. השמאל מזוהה בעיקר עם ארגונים כמו שלום עכשיו ותנועות חוץ-פרלמנטריות המתנגדות לכיבוש: "די לכיבוש", "נשים בשחור" וכדומה. הימין הם כל אלה שאינם מסכימים לחלוקת הארץ: מפלגות הימין הדתיות והחילוניות, וכמובן המתנחלים, אך גם מפלגת העבודה. מפלגת העבודה, אף שהיא התחילה את תהליך השלום, היא גם המפלגה שדיכאה את הפלשתינאים באינתיפאדה.

לעומת הימין, שמטרותיו ביחס לשטחים הכבושים ולפלשתינאים החיים בהם ברורות, מפלגת העבודה נתפסת כמפלגה בעלת מסרים כפולים, שבהם יש נגלה ונסתר, ומשום כך היא מסוכנת יותר. אחד האנשים שראיינתי המשיל את מפלגת העבודה לחבית מלאה. השכבה הראשונה והדקה היא דבש, אבל מתחת מלאה החבית בזפת. הימין, טען אותו מרואיין, הוא כחבית שכולה זפת ומשום כך אתה לא מתפתה לאכול ממנה מלכתחילה.

הבחנה שלישית נעשית על בסיס דתי ולאומי. במישור זה מבחינים הפלשתינאים בין היהודים והיהדות כדת, לבין היהודים כלאום, כציוניים. הבחנה זו נעשית על בסיס אינטלקטואלי-רעיוני ולא על בסיס התנסות, כמו במקרה של המתנחלים או המחנות הפוליטיים. חשוב לציין שהבחנה זו מושפעת משיוכים אידיאולוגיים-ארגוניים פלשתיניים, ומאופן ראיית הפתרון לסכסוך. כך, למשל, הבחנה זו משמעותית וחשובה לאנשים המשתייכים לארגונים כמו החזית העממית לשחרור פלשתין והחזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין. בשבילם, ההכרה ביהודים כלאום ובישראל כישות לאומית משמעותה היחידה היא ביטול הפלשתינאים כעם וכבעל זכות על כל פלשתין. משום כך, הפתרון שלהם הוא "מדינה חילונית דמוקרטית" שתכלול את כל תושבי הארץ, כולל היהודים. לגבי הרוב, המשתייך לתנועה לשחרור פלשתין ( פת"ח), ההבחנה הזו נשארת, אם בכלל מתייחסים אליה, ברמה האבסטרקטית.

"הטיפולוגיה" של שלושה ההבחנות שנזכרו אין פירושה שאין הבחנות אחרות, או הבחנות משנה, שעושים הפלשתינאים. יש ניואנסים והבחנות משנה על פי שיוך עדתי, למשל, כמו הרוסים, המרוקאיים, האתיופים. יש גם "קול אחר" של פלשתינאים שאינם עושים כל הבחנה, ובשבילם הקטגוריות של יהודים, ישראלים, חיילים, מתנחלים, ימין ושמאל, הן רק הבחנות "קוסמטיות" ומטעות. כולם אינם אלא כובשים.

*

השאלה המתבקשת, שאנסה לדון בה בהמשך, היא היכן "נופלים" החיילים והצבא הישראלי בהבחנות הללו, ומה הדימוי שלהם בעיני "החיילים" של האינתיפאדה. בהקשר זה מתחייבת הבחנה בין ההתייחסות והדימוי של הצבא כישות וכארגון, להתייחסות ולדימוי של החיילים כיחידים. הדימוי הפלשתיני של הצבא הישראלי אינו בהכרח הדימוי שיש לחיילים.

הדימוי הראשון של הצבא הישראלי הוא של צבא "כל יכול ובלתי מנוצח".  שינוי בדימוי הקשור ביכולותיו של הצבא הישראלי לווה בשינוי בדימוי העצמי של הפלשתינאים ביכולתם לעמוד מול הצבא. ההתנסות בעימותים עם הצבא המצויד והחזק והמודרני ביותר, בצד "ניצחונות" קטנים אך משמעותיים מאוד בעיני הפלשתינאים, שינו אצלם את התפיסה של "אין מה לעשות נגד צבא כזה".  הראיונות מלאים באמירות המצביעות על שינוי תפיסתי זה. מבטאות זאת אמירות כמו "עד היום היחסים שלנו אתם הם יחסים של מנוצח, אבל היום אני יכול לנצח אותו", או  "אנחנו הוכחנו שאנו יכולים לצבא החזק ביותר ובאבן שלנו ניפצנו את האגדה הזו".

דימוי הצבא "כחסר אונים" משתלב היטב בוויכוח הישראלי סביב יכולתו, או מוכנותו של הצבא להתמודד עם "מרי אזרחי" כמו האינתיפאדה. הרבה פעמים הוצג הצבא בוויכוח הזה כ"חסר אונים" מול צעירים, נשים וילדים המתקיפים אותו באבנים, שכן אינו בנוי למשימות כאלה.  אך מקור הדימוי של "צבא חסר אונים" שונה אצל הישראלים והפלשתינאים. בשביל הפלשתינאים, הדימוי נבנה על הצטברות התנסויות בעימותים עם הצבא, שהסתיימו לא פעם בניצחונם של הפלשתינאים. "חוסר האונים" נתפס כנובע מיכולתם ומפיתוח טקטיקות פעולה שאיפשרו התמודדות מוצלחת. כך תיאר זאת אחד המשתתפים בעימותים:

"ואז התחילו הפגנות ואף חייל לא נשאר במחנה. באותו יום הביאו, יכול  להיות, ארבעה מטוסים למחנה... מטוסים הביאו... אני זוכר שאלף או אפילו אלפיים חיילים ואולי יותר, בכל שכונה יכול להיות 100 חיילים, מעל לכל בית 10 חיילים, ואנחנו באותו יום נאבקנו ביתר שאת על אף החיילים הרבים, באותו יום נפצעו בין 40 ל60- איש... אתה היית צריך לראות אותם, כמו עכברים במלכודת אותו יום, זאת היתה מערכה של ממש, מערכה מלאה בדם, מטוסים חגים מעל למחנה עד שבסוף הם השתלטו על המצב והשבאב ברחו מהמחנה על מנת שלא יהרגו אותם".

בצד דימויים על יכולתו של הצבא, יש דימויים על תכונותיו. הדימויים הנפוצים ביותר הם: "צבא הרשע", "צבא ההרס", "כוחות הכיבוש" "כוחות האופל", "צבא הכופרים", "הכוחות הפולשים", "צבא הכיליון" "הצבא הציוני" ו"הצבא הטטרי". הפלשתינאים משתמשים בתארים אלה לא רק משום שהם נתפסים כאמיתיים ותואמים את התנהגותו של הצבא בשטחים, אלא גם משום שהם מדגישים את קו המבדיל בין "הטובים" ל"הרעים", בין התוקף למתקיף ובין בעל הבית לפולש.

לדימויים האלה יש מקורות השראה שונים. כך, למשל, מקור ההשראה של הדימוי "צבא הכופרים" הוא דתי-אסלאמי, והשימוש בו מעניק משמעות דתית למאבק בצבא הישראלי. כאן מקבל המושג "ג'יהאד" הדגש מיוחד. השימוש בדימוי זה שכיח יותר אצל מרואיינים דתיים, המייחסים לסכסוך משמעויות דתיות-טרנסצנדטליות. כך מעיד אחד המרואיינים:

"היינו מחויבים לאינתיפאדה והיינו מתפללים כל הזמן... היית מרגיש שביום מן הימים אם היו יורים בך ונפלת חלל, שאתה באמת חלל, ז"א כאשר היית מתפלל ויוצא להפגנה לא היית מפחד בכלל בכלל. אני זוכר למשל שלפעמים היינו יוצאים במארשים גדולים - אתה יודע מה זה מארש, כן - והיינו רעולי פנים ולפני שהיינו יוצאים היינו מתפללים כקבוצה, זהו כאילו שאנו יוצאים למלחמה או לג'יהאד כנגד הכופרים האלה... יוצאים ואנו בטוחים, ללא פחד".

אין זה אומר שמרואיינים לא דתיים אינם משתמשים במושג "ג'יהאד", אך המשמעות המוענקת למושג איננה דתית אלא פוליטית.

מקור השראה אחר לדימויי הצבא הוא מיתולוגי. בדימויים כמו "צבא הרשע" ו"צבא האופל" בולט הממד המיתולוגי, הלקוח מעולם אגדות המציגות את העולם כמאבק מתמשך בין כוחות האור לכוחות החושך. ההיסטוריה של העמים משמשת גם היא מקור השראה, ובמיוחד עמים שכרעו תחת נטל כיבוש או קולוניאליזם. כדאי לציין שלוחמים נגד משטרים קולוניאליים, באסיה, באפריקה או בדרום אמריקה, משתמשים בדימויים כאלה או בדומים להם. דימויים כאלה נפוצים למשל בספרים על מלחמות שחרור של העמים הערבים נגד צבאות קולוניאליים, כמו הצרפתים והאנגלים.

למרות הגיוון במקורות ההשראה לדימויים אלה, המשמעות העליונה של השימוש בהם הוא, לדעתי, הישענות על הניסיון ההיסטורי של עמים אחרים מחד גיסא, ועל "הטבע האנושי" הנלחם ברשע ובאי-צדק מאידך גיסא. בדימויים אלה יש ממד חזק מאוד של זמניות. במלים אחרות, טמונים בהם לכאורה הזרעים שיובילו בהכרח לקצו של מצב הכיבוש.

*

הדימויים שנוצרו סביב החייל הישראלי בתקופת האינתיפאדה אינם כוללניים וטוטליים כמו הדימויים על הצבא או המתנחלים. במקרה של החיילים קיימת למשל הבחנה בין חיילים, לאנשי משמר הגבול, לאנשי שב"כ. שלוש הקבוצות אמנם מייצגות את הכיבוש, אך הדימויים שלהן אינם זהים. ההשוואות שעושים הפלשתינאים בין הקבוצות מושפעות בעיקר מדפוסי התנהגות של כל אחת מהן ביחסיהן עם הפלשתינאים. כך, למשל, הדימויים הקשורים בחיילי משמר הגבול ואנשי השב"כ הם שלילים באופן גורף וטוטלי. הם התגלמות הרוע והאכזריות, ובמיוחד החיילים הערבים שבהם. "יעני זה הוא האויב", אומר אחד המרואיינים בהתייחסו לחיילים, "יעני החייל מגלם בתוכו את כל ישראל, הוא הכובש. אבל למשל היו מג"בנקים ערבים, על אלה היינו כועסים הכי הרבה. יותר מהיהודים".

ביחס לאנשי מג"ב הפלשתינאים מרבים להשתמש באמירה ערבית ידועה, בעלת משמעויות פוליטיות וחברתיות עמוקות: "המכה של הזר היא אמנם כואבת, אך המכה של הקרוב (בן עמך, ידידך וכדומה) היא הרבה יותר כואבת ומשפילה". קבוצת החיילים הכי מושמצת בצד הפלשתיני (וגם על ידי קומץ יהודים, כמו שולמית אלוני) הם המסתערבים. הם מכונים "יחידות המוות",  והמרואיינים משווים אותם למלאך המוות שאלוהים שולח כדי לקחת את נשמתו של האדם. כך מספר אחד המרואיינים: "יותר קל לפגוש את 'עוזראיין' (כך נהוג לקרוא למלאך המוות בסלנג הערבי) מאשר המסתערבים... תדע לך, אם תופסים אותך אפילו אללה לא יעזור לך".

לעומת זאת, יש שני טיפוסים של דימויי חיילים. הראשון הוא של דימויים סמליים. כאן דימויו של החייל נבנה ונקבע על בסיס מה שהוא מסמל, כלומר הכיבוש. החייל, בעיני הפלשתינאים, הוא  סמל קונקרטי לזרות כפולה: הם רואים בו זר שאינו שייך למקום, ומצד אחר הוא מסמל בשבילם, ובמיוחד בשביל תושבי מחנות הפליטים, את הזרות שלהם בארצם. כך מעיד אחד המרואיינים:

"יעני יכול להיות שהוא.... תן לי לספר לך, כשהייתי ילד לפני האינתיפאדה היינו.. מאז שהייתי קטן הייתי מנסה להיכנס למצבי עימות ואתה מבין איך, ולמען האמת בסוף יש פחד ואני רוצה לצאת מהפחד.... והחייל תמיד היה סמל ודוגמה שאתה לא חופשי אפילו בארץ שלך, וכל פעם שאתה רואה אותו אתה מרגיש שזה לא מכאן, זה לא המקום שלו, אתה מבין, וגם אתה זה לא המקום שלך, כך שיכול להיות שהוא תמיד מזכיר לך את הקונפליקט ואת שפת הקונפליקט ושיש קונפליקט, יש כיבוש".

הטיפוס השני של דימויים הוא זה המתייחס להתנהגות ולביצועים של החיילים בעימותים. כך, למשל, מרבים הפלשתינאים לתאר את החיילים כשפנים וכפחדנים, ובמיוחד כשהם פועלים ביחידות או בקבוצות קטנות. גם מתארים את החיילים כ"עיוורי צבעים", כלומר, אינם מבחינים ויורים לכל הכיוונים. אבל מה שמעניין הוא שהפלשתינאים רואים בחיילים שליחים, לפעמים שלא ברצונם, של השלטון הכובש. הם מבינים שהחיילים, בסופו של דבר, "מבצעים את תפקידם" בשליחות הממשלה. התיאור הבא של אחד המרואיינים מעיד יותר מכל  על התפיסה הזו: "פעם בקסבה של שכם רדפו אחרינו חיילים ואנחנו התחלנו לברוח לכל מיני כיוונים, אני ראיתי אותו מאחורי החייל הזה, תאמין לי, בקושי בן 19, הוא יכל לרסס אותי ואת כולנו, אבל הוא לא עשה את זה, לא כולם אותו דבר. אני התפלאתי למה הוא לא ירה, בטח הממשלה זורקת אותו כאן בשביל להרוג פלשתינאים".

בעניין זה נבדלים החיילים מהמתנחלים. בשביל הפלשתינאים זו האוכלוסייה הכי מסוכנת לקיומם. החיילים הם אמנם כובשים, אך בסופו של דבר הם שליחים של הממשלה ותפקיד החייל הוא "זמני". המתנחלים וההתנחלויות, לעומת זאת, נתפסים כמחלה מתפשטת ומסמלים את היסוד הקבוע שבכיבוש.

*

אינתיפאדת אל אקצה עוררה מחדש את הוויכוח בישראל על יחס הפלשתינאים לישראלים. מחנה ה"אמרנו לכם", שהתנגד לכל הסכם בטענה "שהפלשתינאים שונאים אותנו ומבוקשם הסופי הוא לחסל אותנו", מצוי היום בעמדת בכורה בחברה הישראלית. התזה של מחנה זה, ש"השנאה ליהודים" היא שמניעה את הפלשתינאים, וששנאה זו עומדת לעצמה ואיננה תלויה במצב פוליטי או במשתנים אחרים, היא תזה מסוכנת במיוחד. משמעותה היא שהסכסוך הפלשתיני-ישראלי איננו פתיר.

אני חושב שמאמר זה מציג מראה תמונה שונה. עיקרה הוא שהיחס והדימויים של הפלשתינאים ביחס לישראל ולישראלים אינם מצביעים על "שנאה עמוקה" או שנאה "תרבותית". הציטוטים שהבאתי, ואחרים המצויים בראיונות שעשיתי, אין בהם התבטאויות של שנאה "גורפת", כלפי הישראלים או היהודים או כלפי החיילים. אם משווים בעניין זה בין המקרה הפלשתיני למקרים היסטוריים כמו אלג'יריה ווייטנאם למשל, נראה שהתגובה הפלשתינית לכיבוש מפתיעה ב"קלותה". לדעתי, השנאה לכובש היא מבנית למצב של כיבוש. שנאה לכובש הכרחית למאבק השתחררות ממנו. אני מודע לעובדה ששנאה הוא מושג מעורפל וקשה למדידה, אף שמרבים להשתמש בו. אין לי יומרה לבנות שיטה לבדיקת גודל השנאה, משימה זו אני משאיר לפסיכולוגים ולמדעני ההתנהגות.

אסיים במדברים שאמר לי אחד המרואיינים, כששאלתי אותו להרגשתו כאשר חברו הקרוב נפל לידו מאש חיילים. הם בעיני האנטי-תזה לעמדות ולדימוי שיש לחלקים גדלים והולכים מהחברה הישראלית על הפלשתינאים:

"יכול להיות שהשנאה לכיבוש, ז"א באותו זמן, יותר טינה לכיבוש, ויותר מלחמה, אתה מבין, ואתה מתחיל לרצות יותר, אתה רוצה יותר להכאיב לכיבוש, לא רק ברמה של הפגנה, שזה לא מספיק".

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד