ברק, קורבן אוסלו
ברק, קורבן אוסלו

ברק, קורבן אוסלו

פרופ' גיורא גולדברג

מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן

 

מעבר לכל הטעויות שעשה, נבעה תבוסתו של ברק בבחירות מטקס הקבורה שעשה ערפאת לתהליך אוסלו. האינתיפאדה הראשונה הביאה לריכוך עמדות הישראלים, לפשרה ולהסכם אוסלו. תוצאות ארוכות הטווח של האינתיפאדה השנייה עשויות להיות אחרות.

 

מאז 1977 מתנהגת המערכת הפוליטית הישראלית כאחוזת תזזית. בשבע מתוך שמונה מערכות הבחירות הלאומיות שהתקיימו מאז אירעו "מהפכים", לפחות "מהפכים" חלקיים.

סדרת ה"מהפכים" החלה ב -77, כאשר עבר השלטון מידי השמאל לימין, לראשונה מאז קום המדינה. כעבור ארבע שנים הצליח הימין לשמור על שלטונו. היתה זו הפעם היחידה שלא חל "מהפך" אלקטורלי. במערכת הבחירות הבאה, ב -84, איבד הימין את השלטון בעקבות התיקו שנוצר בין שני הגושים (60 מנדטים לכל אחד). ה"מהפך" החלקי הזה הביא לכינון ממשלת האחדות הלאומית.

ב -88 היה "מהפך" חלקי נוסף, כאשר הימין השיג ניצחון ברור על השמאל  (65 מנדטים לעומת 55 מנדטים; אך יצחק שמיר העדיף לצרף את מפלגת העבודה לממשלתו). ב -92  ניצחה העבודה בראשות רבין, אך ב -96 עלה בידי בנימין נתניהו לגבור על שמעון פרס והימין שב להגה השלטון. לא חלפו שלוש שנים והימין, שוב בראשות נתניהו, הובס בידי השמאל בהנהגת אהוד ברק. זה האחרון שמר על שלטון השמאל במשך פחות משנתיים. בפברואר 2001 נוצח בידי אריאל שרון והמטוטלת השלטונית נעה שוב ימינה. המעבר לבחירה הישירה ב -96 לא שינה דבר באופיה התזזיתי של הפוליטיקה האלקטורלית הישראלית.

*

ההסבר השגור לתוצאות בחירות 2001 מתמקד בממד הפרסונלי. בעידן של פרסונליזציה, שמה התקשורת דגש חזק במיוחד על הנופך האישי של הפוליטיקה, וזה גם ההסבר הפשוט ביותר, שכמעט אינו טעון הוכחה. אחת משתיים, או שהמועמד שניצח הוא בעל סגולות נעלות, "כוכב" ממש, או שהמועמד שנוצח הוא כושל ובלתי-מוצלח, עד שתבוסתו מובנת מאליה.

ואולם הקלישאות הללו מתנפצות בנקל. כיצד ייתכן שאותו נתניהו, שהיכה ב -96 את פרס בתנאי פתיחה נוראיים, הובס כעבור שלוש שנים בידי ברק? וכיצד ייתכן שאותו "כוכב לכת" שגבר על נתניהו ב -99 נמחץ על-ידי שרון שנתיים מאוחר יותר? אף אדם רציני לא יוכל להיתלות בטענה שנתניהו וברק עברו בכמה שנים שינוי יסודי בתכונותיהם האישיות. בנוסף לכך, נצחונו של מועמד "אפור" ובעייתי כשרון ממוטט את התזה הפרסונלית. ניתן לשפר, במידה מסוימת, את התזה הזו אם נוטשים את ההסבר של הסגולות האישיות וממירים אותו בקווי המדיניות ובתוכניותיהם של המועמדים.

שתי דוגמאות, האחת משנות השמונים והאחרת משנות התשעים, עשויות להבהיר עד כמה קטן, אם כי לא אפסי, הוא משקלה של אישיות המועמד ביצירת ההעדפה האלקטוראלית. החלפתו של מנחם בגין האטרקטיבי בשמיר המשמים ב -83 אמורה היתה ליצור, לפי התזה הפרסונלית, שינוי עצום בבחירות 1984. מה גם ששניהם התחרו באותו מועמד: פרס. ואולם הליכוד  איבד שבעה מנדטים בלבד מתוך 48 המנדטים שצבר בבחירות 1981. וכלל לא ודאי שבגין היה משיג תוצאה נאה יותר אם היה מתייצב בראש הליכוד בבחירות 1984.

לקראת בחירות 1992 עשיתי סקר דעת קהל בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת. הנסקרים נשאלו כיצד יצביעו אם פרס יחליף את רבין כמועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה (גולדברג, 1994, עמ' 191). לא פחות מאשר 91.4% מהמשיבים דיווחו, כי הדבר לא ישנה את העדפתם. שאלה נוספת באותו סקר בחנה מהו השיקול המכריע בהעדפה האלקטורלית. אחת מחמש התשובות האפשריות התייחסה לגורם הפרסונלי. רק 6.7% מנוטשי הליכוד שהצהירו על תמיכתם במפלגת העבודה ציינו, כי השיקול הפרסונלי הוא החשוב ביותר בהחלפתם (שם, עמ' 192).

תבוסתו של ברק לשרון היא קודם כל הפסדו של השמאל לימין. כמעט כל מועמד של השמאל היה מנוצח בתנאים שבהם התנהלה המערכה, אולי לכל מועמד מהימין. בטרם ינותחו הגורמים המהותיים ל"מהפך 2001", יש לציין כמה משגיאותיו הבולטות של ברק.

הטעות הקדומה של ברק היתה בעת כינון הקואליציה, לאחר הניצחון ב -99. הפוליטיקה הישראלית ב -25 השנים האחרונות היא דו-גושית במהותה, והרכב קואליציוני המתעלם מכך מועד לפורענות. הקואליציה הטבעית של  ברק היתה צריכה להיות מורכבת מישראל אחת, מרצ, מפלגת המרכז, שינוי (שלא זיהתה עצמה ישירות עם גוש השמאל, אך פסילתה את המפלגות החרדיות פירושה שיוך לגוש השמאל), המפלגות הערביות, עם אחד ושני פורשי ישראל בעלייה ("הבחירה הדמוקרטית"). קואליציה כזו היתה נתמכת בידי 62 חברי כנסת, ועל אף גודלה המינימלי היא הומוגנית למדי מבחינה אידיאולוגית, ומשקפת היטב את התמיכה בברק בבחירות 1999. קואליציה זו היתה נתקלת בקשיים פנימיים קלים יחסית בגיבוש מדיניותה בתחום החוץ והביטחון, ובתחום הדת והמדינה.

תחת זאת העדיף ברק להסתפק בשיתוף מרצ ומפלגת המרכז, והותיר את השותפים הטבעיים במדבר. במקומם שיתף את כל המפלגות הדתיות ואת ישראל בעלייה. בכך השיג אמנם תמיכה של 31 חברי כנסת בממשלתו, אך הקטין במידה ניכרת את ההומוגניות שלה. ההרכב הקואליציוני הזה התאים לסטטוס קוו, תוך שהוא מקשה על התקדמות מהותית בתהליך אוסלו וברפורמות חילוניות בענייני דת ומדינה.

ואכן, בזו אחר זו פרשו המפלגות הדתיות, ואף ישראל בעלייה, והותירו את הממשלה במצב של ממשלת מיעוט. הניסיון לשתף בקואליציה מפלגות שהמוני מצביעיהן תמכו בנתניהו ב -99 היה מרשם להתפוררות, אלא אם נכון היה ברק להקפיא את תהליך אוסלו ואת הרפורמות החילוניות. רצונו לפורר את גוש הימין באמצעות הפרדה בין הליכוד לשותפותיו בימין נועד לכישלון.

הותרת המפלגות הערביות מחוץ למחנה ("כ-ו-ל-ם" חוץ מערביי ישראל) בלטה באופן מיוחד ונקמה בברק ביום הדין, כאשר המצביעים הערבים החרימו את הבחירות. המפלגות הערביות עברו מאז 1984 תהליך לגיטימציה. ב -84 הן היו לחלק מ"הגוש החוסם" שכונן השמאל מול הימין. כעבור שש שנים הן היו אמורות להוות חלק מהקואליציה הצרה (אמנם לא באופן רשמי), שתיכנן פרס להקים לאחר שהצליח להפיל את ממשלת שמיר. "התרגיל המבריק" העלה צחנה, אך לא באשמת המפלגות הערביות. כעבור שנתיים נסתייע הדבר והמפלגות הערביות העניקו לממשלת השמאל, הפעם בראשות רבין, את הרוב המיוחל (ש"ס הצטרפה לקואליציה רק לאחר שהובטח הרוב המוחלט של השמאל). כדי לא להרגיז יתר על המידה את הציבור היהודי, לא הצטרפו המפלגות הערביות לקואליציה, אך הן חתמו הסכמים פוליטיים מפורטים עם מפלגת העבודה. הן הבטיחו את שלטון השמאל עד בחירות 1996.

לאחר שלוש שנות הבצורת של שלטון נתניהו קיוו המפלגות הערביות לשוב למעמדן הקודם כחלק אינטגרלי מקואליציית השמאל. הן נענו בסטירת לחי מצלצלת מידי ברק שהעדיף, כאמור, את המפלגות הדתיות וישראל בעלייה. כבר אז חש הציבור הערבי שהוא נבגד. לאחר הסגתן לאחור של המפלגות הערביות הוסיפו האירועים הקשים של אוקטובר 2000 שמן למדורת המחאה, וקברו את סיכויי ברק להשיג את תמיכת ערביי ישראל בבחירות 2001.

*

טעות גסה נוספת של ברק היתה הקדמת הבחירות לפברואר 2001. הוא נבהל משיבתו של נתניהו לזירה הפוליטית ולא הביא בחשבון גורמים אחרים. הערכת המצב שלו היתה שגויה לחלוטין. לפיה, אם ינוטרל נתניהו, שלא יכול להתמודד בבחירות מיוחדות משום שלא היה חבר כנסת, הניצחון ייפול לידי ברק כפרי בשל. ולא היא. חלקים גדולים בציבור זיהו בצעד זה תחבולנות וחוסר יושר, שהרי הותרת הכנסת בהרכבה הקיים לא תאפשר לציבור להביע את דעתו ותשתק את ראש הממשלה הנבחר.

קיום בחירות מיוחדות גם גרם לנטרול המפלגות שהיו יכולות, אם היו מתקיימות במקביל בחירות לכנסת, לסייע לברק בעיצוב סדר היום של המערכה בכיוון שיסייע לו. הנושא הדתי, לדוגמה, לא עלה לסדר היום בבחירות 2001, והדבר היה לרועץ לברק. מעבר לכך, בחירות בזמן אינתיפאדה, שחצתה הפעם את גבולות הקו הירוק והיתה מלווה בטרור רצחני ובאלפי פיגועי ירי, מועדות ממילא  להפסד למי שמחזיק בשלטון. אבדן הביטחון אישי בציבור היה כה עמוק, שגם ללא התייצבות נתניהו בראש הימין היה השמאל מפסיד.

קשה היה להבין למה חתר ברק בעצם הקדמת הבחירות. אם התקשה בגיבוש רוב קואליציוני בדצמבר 2000, מה יכול היה לקרות כעבור פחות מחודשיים, אם היה מנצח בבחירות? האם אותה כנסת "סרבנית" היתה מבטיחה לו לפתע את הרוב הדרוש?

בנוסף לכך, החלטת ברק להקדים את הבחירות התקבלה משום שהיה רוב פרלמנטרי להצעת אי-אמון נגדו, טרם שגובש הרוב הנדרש להעברת החוק לפיזור הכנסת. ההקדמה הפתאומית של מועד הבחירות מנעה מברק לנצל יתרון שנבע מעצם היותו ראש הממשלה: הזמן שנותר לניהול כלכלת בחירות היה קצר במיוחד, ולא הספיק לגיוס מסיבי של כסף לניהול מערכת הבחירות.

פוליטיקאי מנוסה גם היה צופה מראש את "אפקט פרס", האיש שלעולם לא יאמר נואש. ברק נהג בעניין זה כטירון פוליטי ופרס, "מלך מלכי הסקרים", הראה לו בהנאה גלויה את נחת זרועו הארוכה. הנה, סוף סוף קם לו מתחרה על תואר "הלוזר הגדול ביותר". שהרי הוא מעולם לא הפסיד ליריביו בהפרש של 25%. את שאיפות הנקם של פרס יכול היה ברק לצמצם, באמצעות שיתופו בהחלטה על הקדמת הבחירות ובהבטחה לקידום מיניסטריאלי.

בעניין פרס נדרשת הבהרה נוספת. כיצד ייתכן שהתמיכה שצבר בסקרי דעת הקהל היתה גבוהה בהרבה מהתמיכה בברק? פרס נתפס כמנהיג בעל השקפת עולם ברורה ומוצקה. מאז עבר בתחילת שנות השמונים מהמרכז לשמאל, הוא לא שינה את עמדותיו הבסיסיות בעניין הסכסוך הישראלי-ערבי. הוא נחשב, בצדק, למנהיגו הבכיר של האגף היוני ("מחנה השלום"). מדיניות החוץ והביטחון שלו תאמה במידה רבה את עמדותיו. בכך הוא עונה לתנאי המינימלי הנדרש למנהיגות לאומית: פרקטיקה פוליטית הנובעת מאמונה והניזונה מהשקפת עולם. אין לפיכך פלא שתמיכת הציבור היוני בו מובטחת.

ברק, לעומת זאת, התגלה מאז נבחר לראשות הממשלה כאופורטוניסט, מקיאווליסט שעיקר מעיינו אחיזתו בשלטון. הזיגזגים שעשה בתחומי החוץ והביטחון, כמו גם הדת והמדינה, היו תכופים וקיצוניים, עד שאיבד את אמונו של השמאל. כתוצאה מכך נאלץ להתמודד בבחירות בשתי חזיתות. בנוסף לתחרות בשרון על המרכז, צריך היה לשקם את מעמדו בשמאל.

לשרון, לעומתו, היתה מלאכה קלה יותר. תדמיתו הניצית סייעה לו בהשגה תמיכה אוטומטית מימין, והוא גייס את כל משאביו להתחרות עם ברק על המרכז. ברק השיג לבסוף את תמיכת רוב רובו של השמאל, אך כשל מול שרון בחזית המרכז. כשלונו הוא אות כבוד לבוחר הישראלי, שהעדיף מועמד בעל דעה מוצקה על  זגזגן סדרתי. הטרגדיה של ברק היא, שלמרות היותו הנועז במנהיגי השמאל מבחינת נכונותו לוויתורים, הוא לא נתפס כמי שמאמין באמת ובתמים במדיניותו.

*

מעבר לכל הטעויות הללו נבעה תבוסתו של ברק מטקס הקבורה שעשה ערפאת לתהליך אוסלו. הציבור הישראלי החל לנוע לכיוון יוני כבר במחצית השנייה של שנות השמונים, לאחר פרוץ האינתיפאדה (1991, Goldberg, Barzilai & Inbar). זה היה מן הסתם אחד הגורמים שהכריעו את הכף לחובת הימין בבחירות 1992 (גולדברג 1994, עמ' 13). תהליך אוסלו, שהחל ב -93, זכה לתמיכה ציבורית הולכת וגדלה. גל הפיגועים הנוראיים של ראשית 1996 היה אמנם בין הגורמים שמנעו את נצחון השמאל בבחירות 1996, אך התמיכה הבסיסית בתהליך אוסלו היתה כה חזקה, שנתניהו לא יכול היה לנצח אלא לאחר שאימץ, באופן חלקי, את תהליך אוסלו ("עושים שלום בטוח"). כראש ממשלה לא נרתע נתניהו ממימוש "הסכם חברון" ובסוף 1998 עשה, בתמיכת שרון, את המהלך שאמור היה להבטיח את נצחונו בבחירות הקרובות: "הסכם וואי".

האגף הניצי בימין פעל בעקבות מהלכו הנועז של נתניהו להפלת הממשלה ולהקדמת הבחירות, שבהן הפסיד לאחר שנותר ללא האגף הניצי בימין וללא המרכז שהתאכזב מכך שהסכם וואי לא מומש על-ידי ממשלת נתניהו.

התמיכה הציבורית בתהליך אוסלו הלכה וגדלה בתקופת כהונתו של ברק כראש הממשלה. השינוי שחל בדעת הקהל היה כה חריף, עד כי התמיכה בוויתורים משמעותיים כתנאי להשגת הסכם שלום עם הפלשתינאים היתה חזקה בציבור יותר מאשר באליטה הפוליטית. בעוד ששיעור התמיכה בהסכם קבע בין חברי הכנסת עמד על מחצית בערך, בקרב הציבור הגיע שיעור התמיכה לשני שלישים בערך. גם  חלק ניכר ממצביעי הימין לא נרתעו מתמיכה בהזנקת תהליך אוסלו לשלבו הסופי.

מבחינה זו, הוויתורים העמוקים שעשה ברק בקמפ-דייוויד שיקפו את עמדת רוב הציבור. ההפתעה האסטרטגית שנחתה על ברק ועל תומכי מדיניותו היתה הסרבנות הפלשתינית לחתום על הסכם קבע. הנוסחה "שטחים תמורת שלום" התגלתה כמקסם שווא. ערפאת וחבריו לא היו מוכנים לחתום על הסכם קבע גם לאחר שהובטחה להם הקמת מדינה כמעט על כל שטחי יש"ע, העברת חלק משטחי ירושלים לריבונותם, ואפילו הכרה עקרונית של ישראל בזכות השיבה.

הפלשתינאים יזמו התקוממות אלימה בהיקף אדיר. האינתיפאדה שפרצה בסוף ספטמבר 2000 היתה הקש ששבר את גב הגמל. הפלשתינאים רמסו את תהליך אוסלו, ירקו בפניהם של הישראלים ההמומים, תוך שהם מבהירים להם כי בא הקץ על חלומות השלום, וכי חזון המזרח התיכון החדש אינו אלא הזיה. תזת אוסלו נפלה שדודה. הניאו-קולוניאליזם הישראלי, שביסודו עקירת ילדי פלשתין ממטעי הזיתים והפיכתם לילדי היי-טק, נדחה על-ידי קורבנותיו הפוטנציאליים. רעיונות נשגבים כמו "קץ ההיסטוריה", גלובליזציה והשתלטות היחסים הכלכליים על הפוליטיקה, הושלכו לפח האשפה של ההיסטוריה.

שברי החלום התנפצו על ראשו של ברק. הוא הפך לקורבן העיקרי של ההלם שאחז בציבור תומכי אוסלו, ובעיקר באנשי המרכז שבהם. כראש הממשלה נאלץ לספוג את המהלומה הזו ולשאת בתוצאותיה. מעטים מ"מאוכזבי אוסלו" הודו בטעותם. יותר קל היה להם לתלות את האשם במי שעומד בראש הפירמידה השלטונית. האם נענש ברק משום שהיה למבשר האסון הנורא? האם נענש משום שהיה הראשון שהעז להכניס את ראשו לתוך לוע הר הגעש?

ברק נטה עדיין להאמין שהסכם שלום יחלץ אותו מן המצר, ויביא לניצחון במערכת הבחירות. הוא התבזה בקבלת תוכנית קלינטון, ושוב נתקל בסרבנות הפלשתינית. כמעט ברגע האחרון הדרים עד טאבה, ואף משם יצא בבושת פנים כשאמתחתו ריקה. הסרבנות הפלשתינית היתה כה בוטה, שלא נעשה שימוש במפולת הצפויה של ברק כדי להשיג ממנו ויתורים נוספים. לפני שירד המסך, פלט ברק כמה מלים נבובות על אודות "הקילומטר האחרון" בתהליך השלום, ולא יסף.

הישראלים במרכז המפה הפוליטית, שאינם מצביעים אוטומטית לאחד משני הגושים, סירבו לקנות את טיעוניו. כל מה שרצו היה להגיע לקניון בשלום. אפילו זכות זו נשללה מהם על-ידי ברק. הם לא התנגדו לנסיונו להגיע להסדר קבע עם הפלשתינאים, אך כשנוכחו לדעת כי ברק ממשיך במאמציו אף על פי שהסיכויים לכונן הסדר אפסו, נטשו אותו. ההערכה היא כי גודל המרכז הוא סביב 20% מהמצביעים. קבוצת הבוחרים הזו תמכה, רובה ככולה, בשרון, על אף כמיהתם של המוני ישראלים לשלום. ואולם משנטלו הפלשתינאים את חרבם, פתרון הסכסוך נראה בלתי אפשרי. ממשלת ברק נותרה עם סדר יום פוליטי שאינו רלוונטי עוד.

עוד לפני שנבחר לראשות הממשלה הציב ברק סף ציפיות גבוה שכלל, בין היתר, הסכמי שלום עם הסורים ועם הפלשתינאים, הוצאת צה"ל מלבנון וגיוס בני הישיבות לצה"ל. לאחר שנבחר התברר, כי אלה לא היו הבטחות לצורכי בחירות, אלא שברק מתכוון לממשן. הנסיונות לטיפול רדיקלי בבעיות יסוד, שקיבל בשלב מאוחר יותר ביטוי ברעיון "המהפכה האזרחית", היו חסרי סיכוי, מה גם שבאו על חשבון טיפול תוספתי בשלל הבעיות המטרידות את האזרחים.

רק בעניין לבנון מימש ברק את הבטחותיו, אולי משום שהיה כאן אקט חד-צדדי שלא דרש הסכמה מהצד השני. ההתרכזות בבעיות היסוד, בצד היעדר יכולת למצוא להן פתרונות, הביאו לניתוק הולך וגדל בין ברק לציבור. בעיות יומיומיות כמו איכות הסביבה, טיב השירות הציבורי, משכנתאות, בריאות, מיסוי, העסקה דרך חברות כוח-אדם, עובדים זרים, אלימות נגד נשים, פנסיה, חינוך, פשיעה, סמים ותחבורה, נדחקו לשוליים ולא טופלו כראוי. דווקא בנושאים מן הסוג הזה, חלקם פוסט-מטריאליים, המעסיקים את כל הדמוקרטיות המערביות, ניתן להגיע דרך טיפול תוספתי להישגים ולשכנע את הציבור כי השלטון אכן נענה לרצונותיו. ברק כשל, אם כן, בעיצוב סדר היום הפוליטי וגם בשיטות הפעולה שנקט.

בנוסף לכך, הוא עשה שימוש בשיטות ניהול המתאימות לארגון צבאי ואינן הולמות מערכת פוליטית של דמוקרטיה מודרנית. ברק פיקד על אזרחיו במקום להנהיגם, ואף לא שכח את החבר'ה מהסיירת, ששתל בתפקידים מרכזיים.

עד 1974 לא כיהנו מפקדים צבאיים בתפקיד ראש הממשלה. מאז נבחרו שלושה גנרלים, רבין, ברק ושרון, לתפקיד הזה. שניים מהם, רבין  מ -92 וברק, נטלו לעצמם את תפקיד שר הביטחון כאילו התפקיד הוא המשך ישיר לכהונתם כרמטכ"לים. מערכת הבחירות של 2001 היתה היחידה שבה שני המועמדים לראשות הממשלה היו גנרלים. המיליטריזציה של הפוליטיקה הישראלית עומדת בניגוד גמור לצמיחתה של חברה אזרחית המשוועת למנהיגים מסוג אחר. אפשר אולי להתנחם בכך ששרון הגיע לתפקיד ראש הממשלה כמעט 28 שנים לאחר שסיים את שירותו בצבא. נסיונו הפוליטי כחבר כנסת וכשר עשיר במיוחד, לעומת רבין וברק שהיו עם בחירתם בעלי ניסיון פרלמנטרי ומיניסטריאלי דל ביותר. גם נסיונו בפוליטיקה מפלגתית רב בהרבה מהניסיון שהיה לרבין עם מינויו כראש הממשלה ב74-' ולברק עם היבחרו ב -99. לגנרלים יש נטייה לתפיסה אנכית, בעוד המציאות הפוליטית היא אופקית ביסודה. הם מתקשים בניהול משא ומתן ובהבנת חיוניותם של תהליכי הבשלה בדרך לפשרות.

ההשפעה הניכרת שהיתה להתנהלות הסכסוך הישראלי-ערבי על תוצאות הבחירות של 2001 היא חלק מתופעה כוללת יותר, שביסודה השפעות הזירה החיצונית על הזירה הפנימית. הדוגמה הבולטת ביותר היא מלחמת ששת הימים, שסללה את הדרך לעליית הימין לשלטון. עד אז היתה חרות (אחד הגלגולים הקודמים של הליכוד) מפלגה בלתי רלוונטית, שהתרכזותה בענייני החוץ והביטחון וקיצוניותה היו בין הגורמים לבידודה. המלחמה ותוצאותיה, בעיקר כיבוש יהודה ושומרון, עשו את ענייני החוץ והביטחון לדומיננטיים, ועמדותיה המסורתיות של חרות לא נתפסו עוד כחריגות. כעבור עשור היא הנהיגה את המדינה.

קל יותר להצביע על השפעות בכיוון ההפוך, דהיינו, השפעות של הזירה הפנימית, בעיקר של מערכות בחירות, על הזירה החיצונית. עיתוי הפצצת הכור העירקי ליד בגדד ב81-' היה קשור, במידה מסוימת, בבחירות הקרבות. כך גם הימנעותה של ממשלת פרס מיישום סעיפי אוסלו בעניין חברון. פרס לא הסתפק בצעד זה. באותה מערכת בחירות אף רעמו התותחים בלבנון כתוצאה מיוזמת הממשלה שנקראה "ענבי זעם". הליכתו של נתניהו לוואי בסוף 1998 והסכם הביניים שהושג שם אמורים היו לחזק את תדמיתו המרכזית ולהבטיח את נצחונו בבחירות שאמורות היו להתקיים בשנת 2000. דהירתו של ברק לעבר הסדר קבע עם הפלשתינאים במערכת הבחירות של 2001 היא הדוגמה הטרייה ביותר להשפעות הזירה הפנימית על הזירה החיצונית. ברק החליט להשיג הסכם כמעט בכל מחיר והמשיך לוותר לערפאת בקצב ובאינטנסיביות שלא נודעו בעבר. הוא חולל נזק של ממש לאינטרסים של ישראל, משום שהעלה את ציפיות הפלשתינאים. הם לא היו מוכנים לוותר אחרי הבחירות על הישגיהם המדיניים הכבירים מתקופת מערכת הבחירות של 2001.

*

בספרות מדע המדינה נהוג להבחין בין שלושה סוגי בחירות: ממשיכות, סוטות וקריטיות. בבחירות ממשיכות לא חלים שינויים חשובים בדפוסי ההצבעה ובהזדהות המפלגתית. בבחירות סוטות לא מתרחש שינוי מהותי בנאמנויות המפלגות הבסיסיות, אף שהתפרצות גורמים קצרי טווח גורמת לחילופי שלטון. בבחירות קריטיות חלים שינויים מהותיים בדפוסי ההצבעה ובנאמנויות המפלגתיות, ויש לשינויים הללו השפעה לטווח ארוך. ניתן להדגים זאת בישראל באמצעות בחירות 1981 (בחירות ממשיכות), בחירות 1973 (בחירות קריטיות) ובחירות 1992 (בחירות סוטות). כדאי לתת את הדעת לכך שדווקא ב -73 היו בחירות קריטיות, בלי שאירעו חילופי שלטון. בנוסף לכך ראוי לציין, כי תוצאות הבחירות הללו הושפעו ישירות מאירוע חיצוני טראומטי, מלחמת יום הכיפורים.

כיצד להתייחס לבחירות 2001? אין ספק שהן לא היו ממשיכות. האם היו, אם כן, קריטיות או סוטות? התשובה לכך תינתן בביטחון רק לאחר הבחירות הבאות. ואולם כבר בשלב זה אפשר לומר, כי בחירות 2001 היו קרובות יותר לדגם הבחירות הסוטות מאשר לדגם הבחירות הקריטיות. ראשית, אופיין המיוחד כבחירות שבהן לא עמדו המפלגות לדין הבוחר, מקשה על מסקנה בכיוון של בחירות קריטיות. בנוסף לכך, וזה אולי חשוב יותר, בחירות 2001 התקיימו בצל אינתיפאדה סוערת שנתנה אותות ברורים בהתנהגות הבוחרים. קשה עדיין לדעת להיכן תוביל האינתיפאדה הזו. קודמתה היתה בין הגורמים שסייעו להעברת השלטון מהימין לשמאל. מעבר לכך, היא ריככה את עמדות הציבור הישראלי בכיוון של פשרה עם הפלשתינאים ונכונות לוותר על שטחי יש"ע והולידה את הסכמי אוסלו. לאינתיפאדה השנייה עשויות להיות, בטווח הארוך, תוצאות אחרות. בטווח הקצר היא סייעה להעברת השלטון מהשמאל לימין, ולא מן הנמנע שבניגוד לקודמתה, תגרור את הצדדים לשדה הקרב.

אינתיפאדה, בדומה לסוגי מלחמה אחרים, גורמת בטווח הקצר להסטת דעת הקהל לצד הניצי. בטווח הארוך חל היפוך במגמה והכיוון נעשה יוני. עיתוי הבחירות האחרונות היה אומלל למדי מבחינת השמאל. הוא נאלץ לספוג בקלפיות את אפקט הטווח הקצר. המהלומה שניחתה עליו היתה קשה במיוחד והיא תלמד את הפוליטיקאים הבכירים שלא להיגרר שוב לזירת הבחירות כאשר התותחים רועמים.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד