"העורך הוא שבשבת, אדם שמבין מצ
"העורך הוא שבשבת, אדם שמבין מצ

"העורך הוא שבשבת, אדם שמבין מצוין מה ההמונים רוצים"

ראיון עם ירון לונדון

שוחח: רוביק רוזנטל

 

ירון לונדון, אחת הדמויות המרתקות והחשובות בתקשורת הישראלית זה עשרות שנים, שפעל בעיתונות הכתובה, ברדיו ובטלוויזיה והשאיר בכולן חותם, עדיין יוצר תוכניות חדשות, ושומר בעולם הטלוויזיה הרדוד על רעננות אינטלקטואלית. השיחה היא על התקשורת ההמונית בכלל, על התקשורת בישראל, ועל ירון לונדון, כאיש תקשורת.

 

האם יש לתקשורת ההמונים השפעה רבה כפי שמייחסים לה?

אין שום דרך להעריך את זה. אין לנו קבוצת ביקורת של חברה מודרנית שחיה ללא תקשורת. כל מה שיש בידינו זה רק השערות. יש אומרים שהתקשורת מאיצה את קצב המאורעות. היא מביאה את הדברים מקצה העולם ועד קצהו במהירות, אבל המראות שהיא מביאה היו מתרחשים בלאו הכי.

אתה יכול לקבל את הקביעה שהתקשורת אינה מעצבת את האירועים,  אבל מה שאינו קורה בה לא קיים מבחינה ציבורית?

יום יום  נפצעים ונהרגים אנשים בשטחים. האם אלמלא היתה תקשורת והשמועות על קורבנות בשטחים היו עוברות מפה לאוזן, או במקש תופי טמטם, הדברים היו אחרים?

הם היו בוודאי איטיים יותר, ייתכן מאוד שחלק מהמראות שנוצרים בשביל הטלוויזיה, בעיקר הטלוויזיה הבינלאומית, לא היו נעשים כלל. אבל נדמה לי שמדובר לי בעם השואף לחירותו, שהיה מורד בלאו הכי. התקשורת משפיעה על הטקטיקה:  ההצגה מול הטלוויזיה, שרפת הדגלים, הריקודים השבטיים, שליחת הילדים לחזית.

מותו של הילד אבו דורה והלינץ' ברמאללה זכו לעוצמה מכרעת בזכות התקשורת.

נכון.

אבל האם העם הפלשתינאי המשועבד לא היה מורד לולא היתה תקשורת?

הוא היה מורד כך וכך. הוא  מרד ב21-', הוא מרד ב-39 , הוא מרד ב -48 .העם הפלשתיני מרד עוד נגד מוחמד עלי בתחילת המאה הקודמת. הוא עם שמורד במשעבדיו.

התקשורת משפיעה על עמדות?

האופן שבו אנשים מפרשים מסרים אחידים יכול להיות שונה בתכלית. יש כאלה שמקישים מן הסיטואציה העכשווית את הציווי לפרוש מן השטחים, ויש כאלה שמקישים לכיוון ההפוך.

כלומר, ההשפעה כאן שולית.

העמדה ביחס לסכסוך ולשאלה מה עושים היא  פרי דיספוזיציה הרבה יותר עמוקה מהתקשורת. היא מתחילה בתקשורת בין האם לבנה, בתוך משפחת המוצא, זה האווירה והתרבות שבתוכה גדל האדם, והספרים שהוא קורא, ובית הכנסת שאליו הוא הולך. אלה דברים הרבה יותר עמוקים מ"ידיעות אחרונות".

כלומר, אנחנו מפריזים מאוד בהשפעה של התקשורת גם על האירועים וגם על העמדות.

לטווחי הזמן יש כאן משמעות עצומה. אם אתה אומר שהשלום או המלחמה הטוטלית יבואו מחר או בעוד דור, יש לזה חשיבות עצומה, ואם התקשורת היא בעניין זה גורם מאיץ, יש לזה חשיבות עצומה. אבל האירועים המרכזיים היו מתרחשים בלאו הכי. ברית המועצות היתה מתמוטטת גם בלי סי-אן-אן. היא היתה בנויה על אדני כזב, ובסופו של דבר היתה מתמוטטת. אולי אלמלא הסי-אן-אן זה היה לוקח עוד חצי דור.

היה לנו ראש ממשלה שנולד בתקשורת, והוא ביבי נתניהו. בארה"ב הנשיא תלוי בתקשורת כדי להיבחר.

האם זה לא היה ככה בימי קדם, כאשר הכריזמה בשדה הקרב היתה מתבטאת באופן שקספירי? הנה משה מרים את ידיו ושניים תומכים בו. יש לו כריזמה, יש לו איש יחסי ציבור והוא אהרן. הכריזמה מיתרגמת באמצעים טכנולוגיים שונים, אבל דמות האדם המצודד קיימת תמיד. לעתים קרובות הוא נבוב, אבל גם המסתורין האופף אותו הוא אמצעי שליטה. דה גול אמר שלשליט אסור להסיר את לוט המסתורין. הוא היה השליט הכי אנטי טלוויזיוני ועם זאת הכי תיאטרלי, עבר בו הקסם הישן.

יש טענה שהתקשורת מחזקת את הדמוקרטיה, מאזנת את הכוחות השולטים, וכך משפיעה על החברה.

זה בוודאי נכון. אך גם כאן אתה יכול לשאול האם הדמוקרטיה התפתחה בגלל אמצעי התקשורת, או ששינויה של החברה היה תנאי להתפתחות אמצעי התקשורת המודרניים.  הנטייה שלי היא להנחה השנייה.

*

הגישה העממית אומרת שהתקשורת נוקטת עמדה, במקרה הישראלי שמאלית, ולוקחת חלק במשחק הפוליטי.

אני רוצה לערער על ההנחה הזו. עובדה היא שחלק ניכר מאוד מהציבור איננו חשוף לכלי התקשורת הגדולים, "ידיעות אחרונות",  "מעריב" ו"הארץ" ושני ערוצי הטלוויזיה. עשרה אחוזים שהם חרדים קוראים כמעט אך ורק את אמצעי התקשורת שלהם. אם אורתודוקסיה מהסוג הזה היא ימין, כי אז לפחות עשרה אחוזים שבויים לגמרי בידי תקשורת ימנית. יש כמיליון רוסים, מהם לפחות 600 אלף לא קוראים עיתון עברי, אלא עשרות עיתונים יומיים ומגזינים שלרובם נימה ימנית. זה עוד 15 אחוז. יש רבים שבכלל אינם צרכנים של תקשורת אלא של בידור תקשורתי. רבים חשופים לאמצעי התקשורת הפירטית. המונים, עד מאות אלפים, צורכים את ערוצי ש"ס, ערוצים רוסים וערוצים ערביים, ואינם חשופים לזרם ההגמוני.

ומה בדבר העיתונות ההגמונית עצמה? היא אינה שמאלית?

הטענה שלי היא שגם "מעריב" וגם  "ידיעות אחרונות" הם עיתונים ימניים. אביב לביא תיאר איך  באחד העיתונים דיווחו על קבלת הפנים שערכו בטייבה לדחלאן. "המונים גועשים וסוערים", "דחלאן הגיע במרצדס", כלומר, האוליגרכיה הפלשתינית המנוולת מנצלת את ההמונים. הכל צבוע בצבעים שתפקידם לגרום להרחקתו של דחלאן, להגדלת הבוז והשנאה אליו ואל הערבים בכלל. כשאתה רואה כותרת ב"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" המדברת על "רצח נתעב", או "דם ברחובות", ברור שבתוך הקונטקסט שעליו אנו מדברים זאת כותרת ימנית. העיתונים האלה נוקטים אבחנה חמורה בסמנטיקה בין מה שאנחנו עושים לפלשתינאים לבין מה שהפלשתינאים עושים לנו. "הם" תמיד רוצחים -  או נהרגים. הכותרות האלה ואופן הדיווח הזה, שפורט על הנימים הקסנופוביים של הזרת האחר ודחיקתו לקטגוריה אחרת, הם ביסודם מסרים ימניים, הם חומר הדלק של ידיעות  ימניות ושל תעמולה בכלל.

זה מפני של"ידיעות אחרונות" יש עורך בעל השקפות ימניות?

מה פתאום. זה מפני ש"ידיעות אחרונות" מדבר במידה רבה אל הבטן. הרי גם אני, ברובד מסוים של אישיותי, חושב ש"הם" רוצחים אותנו ו"אנחנו" רק הורגים אותם. לי יש באישיותי גם ממד ביקורתי, אבל כולנו פשיסטים קטנים וקסנופוביים.

כלומר, התקשורת נעדרת ממד ביקורתי?

אין לה בכלל ממד ביקורתי כלפי עצמה. העיתונאים אינם עוסקים כמעט בבחינה עצמית. אינם מבינים ולא מתעסקים ביחסי אובייקט-סובייקט, סמנטיקה. עיתונאי כותב ועורך  עם האצבעות אל המקלדת. אין מחשבה שנייה. זו מוקדשת רק לשאלה איך להגדיל את התפוצה, ולשכנע את הקהל ש"מעריב" או "ידיעות אחרונות" מזדהים עם רגשותיו. אנחנו ואתם חד הם. אנחנו חשים ומרגישים יחד אתכם. אתה רואה איך עיתונות הספורט מדווחת על אירועי ספורט  חשובים מבחינה לאומית ואתה מבין הכל. "אנחנו" ניצחנו. תשעה שחורים ושלושה ישראלים משחקים בעיירה ביוגוסלביה והם "אנחנו". הרצח הלאומני זוועתי יותר מרצח רגיל כי כך אנחנו מרגישים ברגע הראשון.

יש כאן ניסיון של העיתונים המסחריים לזהות את דעת ההמון, או  עיצוב שלה?

יש כאן הדהוד. ההמון תובע את זה, והעורך הוא שבשבת, אדם שמבין מצוין מה ההמונים רוצים. אחת היכולות המופלאות של עורך "ידיעות אחרונות" משה ורדי היא לחבר במהירות כותרת טובה יותר מזו של העיתון היריב, שתקלע לתחושות ההמון.

ביום כיפור השנה נהרגו ארבעה ישראלים במהומות, שניים יהודים ושניים ערבים, אבל רק תמונות היהודים פורסמו בשער "ידיעות אחרונות". זו החלטה ימנית מודעת.

לא מודעת, לדעתי. יש סדר יורד של כאבים. משפחה, קרובים יותר, רחוקים, הולכים אתך לבית ספר, אלה מעגלי האמפתיה. רבים מהמתנחלים לא שייכים למעגל האמפתיה הקרוב, וכמוהם הערבים בנצרת. הם לא ממש "שלנו". אבל אתה מציג את הימין במובן השטחי ביותר של המושג. בתשתיות ההכרה, ימין הוא דבר אחר. ימין הוא הקסנופוביה, ימין הוא הפרנויה, ימין הוא החשד, ימין הוא ההפרזה, הוא הנטייה ללכת אחרי התפרצויות הרגש בלי ביקורת. הוא הכאן והעכשיו לעומת יכולת לפרספקטיבה לאחור ולפנים.

"הארץ" מבחינות אלה הוא אי של עיתונות ביקורתית לא פשיסטית?

במידה רבה. לפחות אין בו אותו פשיזם עממי. שם יכול להתגבש סוג אחר של גרסה אליטיסטית. בעמדותיו החברתיות והכלכליות הוא ימין שבימין. כמעט אין שם קול אחד שהוא סוציאל-דמוקרטי. כולם כולם כמעט חסידי כלכלת שוק פרועים. במובן הזה "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" נעדרי צבע.

והטלוויזיה?

הטלוויזיה אוהבת מאוד שובתים, אוהבת מתייסרים. ככל שמצבם של השובתים רע יותר היא מתעניינת בהם יותר. העניים גם חשופים יותר למניפולציה של המצלמה. מהנדס רוסי חסר עבודה לא מראה לך את המקרר הריק שלו בנקל, או מתפרץ בבכי, או נושא את ילדו הרעב על זרועותיו, אבל אנשים שהשכלתם פחותה והם חשים נידחות, הם האובייקטים הטובים ביותר למניפולציה של המצלמה. הם פותחים בפניך את הרגליים. הם בוכים וצועקים. הם חומר קולנועי נהדר.

הטלוויזיה עוזרת לטפח מודעות חברתית?

כשאדם יושב בכורסה בצפון תל אביב, תוך שתיית קפה, עניין התופרות במצפה רימון ממלט מחזהו אנחה, ובזה פחות או יותר נגמר העניין. ממש כמו מותם של המונים בבנגלדש. לפני כמה חודשים היו בארץ שטפונות. הטלוויזיה הראתה את דרום תל אביב טובעת. דרום תל אביב זה ארבעה קילומטרים מביתי, ואנשים טובעים שם. צלצלתי למוקד העירוני ואמרתי, אם אין לכם איפה להלין אנשים שבתיהם הוצפו, תשלחו אותם אלי הביתה. המרכזן גיחך. אני הייתי היחיד בתל אביב שהתקשר. לעשרות אלפים בעיר הזו יש חדרים מיותרים.אז מה הטלוויזיה עושה? מעירה שלושה אנשים.

אתה מקבל את הטענה שהתקשורת עיוורת לצופה הערבי?

ודאי. גם לצופה החרדי. זה לא שוק. ככל שהשידור ההמוני יותר, הוא מתחשב בעיקר במכנה המשותף הרחב ביותר, אליו הוא פונה, והודות לזה הוא קובע את מחיר הפרסומת. להתעסק עם ערבים פירושו לבזבז חלק מהמקום המוקצה לפרסום על אוכלוסייה לא רווחית.

*

העיתונות הכתובה והאלקטרונית עוסקת בהרחבה בהבעת דעות ועמדות. זה משפיע?

זה נכון וזה בולט בעיקר בטלוויזיה, שבה האנשים מדברים ב"סאונד בייטס", אמירות קצרות הנחקקות בזיכרון. טומי לפיד הוא הדוגמה הכי יפה לאדם ששגשג והגיע לעמדת כוח כבירה בפוליטיקה הודות ליכולתו לדבר בסאונד בייטס. אם תחקור את מצביעיו של לפיד, מהי הפלטפורמה הליברלית, מה באמת רוצה לפיד חוץ מאשר שחרדים ילכו לצבא ויתנו פחות כסף לישיבות, מעטים יוכלו לספר לך את זה. מה שנשאר זה הדימוי של אדם רב כוח, תקיף, שיודע להגיד בקיצור רב בדיוק מה שאני מרגיש, ושונא בדיוק את מה שאני שונא. את זה הטלוויזיה יכולה לעשות. אבל לנהל דיון יסודי על שאלות חשובות באמת? עמיר פרץ מעלה את השאלה של העלאת שכר המינימום. על כך נכתבה ספרות כלכלית עצומה. זו שאלה שמיליון איש בישראל תולים בה את עיניהם, ולא תראה עליה דיון רציני. יהיו מאמרים  בעד ונגד של טל ושטרסלר ב"הארץ", של גדעון עשת מול סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות", ובזה יסתכמו הדיונים הכלכליים על השאלה הכל כך חשובה הזו.

אולי תקשורת ההמונים היא עולם שטחי בהגדרה וזהו, והדיונים המעמיקים לא יהיו בה אלא באזורים דלי רייטינג.

אין שום ספק. הטלוויזיה היא בדרך כלל מדיום שטחי, תוקפני, לא מעודן ולא אירוני. אם כי יש תופעות יוצאות דופן. המהדורה הראשונה של החמישייה הקאמרית. מונטי פייטון, הבלש המזמר. אני רואה בבי-בי-סי את המראיין טים סבסטיאן, אדם עם קרחת וקול צפצפני שמארח אישים מהעולם, איזה יופי. בלי פרובוקציה, אבל בדרך מעודנת.

למה אין כזה בטלוויזיה הישראלית?

קובי מידן מנסה לעשות את זה, ועושה את זה לא רע.

אתה איש תקשורת רב ערוצי, איך היית מגדיר את מעמדך? יש לך השפעה?

לדעתי אין לי שום השפעה. בין אפס למעט מאוד.

תמיד הרגשת כך?

אני חושב שכאשר היתה לנו מדורת שבט יחידה, טלוויזיה ממלכתית, ועשיתי שם כמה תוכניות, כמו "טנדו", ניסיתי להרחיב את מעגל הפנים שהגיעו לטלוויזיה. ב"עלי כותרת" היתה לי יותר אפשרות להתדיין לעומק. עשיתי סרטים דוקומנטריים ויכול להיות שהיתה לי אז יותר השפעה.

אתה נותן רק דוגמאות מהעיתונות האלקטרונית.

אני לא יודע כמה קוראים את עמוד הדעות ב"ידיעות אחרונות", שבו אני כותב. לפי התגובות שאני מקבל, כמעט איש לא קורא את מה שאני כותב. רוב התגובות הן  כאלה שבראשם כתוב "בס"ד", ורובם גידופים על כך שאני לא מאמין באלוהים או שאני אוהב ערבים. לפעמים אומרים לי, כתבת בומבה. אין לזה השפעה.

עד כדי כך?

יכול להיות שיש השפעה מצטברת. הרי יש משהו אצל האינטלקטואלים שמעורר קנאה, הרי גם הטינה לאינטליגנציה היא סימן שמרמז על כוחם. מהו אותו כוח לא מוחוור לי בדיוק.

אתה מקבל את ההנחה שהטלוויזיה היא מעין כלי משעבד מרצון של האדם המודרני?

רוב האנשים בוחרים במה שהם רואים על ידי זפזופ. מה שקובע אצלם הוא הזמן החופשי שיש להם כדי להשתעבד. הם באים הביתה, מתרחצים, משכיבים את הילדים, ואת הערב מבלים בתנוחה של ישיבה וכרסום. לזה יש השפעה עצומה, כלכלית וסוציולוגית.

למה הציוויליזציה בחרה בצורה כזו של ניצול פנאי כל כך פסיבי ושתלטני?

לא נתתי דעתי לשאלה החשובה מאוד הזו. מכיוון שאני מטריאליסט, ההנחה הראשונה שלי, הטעונה בדיקה, היא שזה מתאים למערכת העצבים שלנו. תמונות מתחלפות בתזזית, בלי שום תביעה לגיוס משאבים רגשיים ופיזיים, כנראה מאוד נוחה לנו. אם תבדוק, תראה שדחיסת מספר הבייטים לשנייה בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה עולה מדי שנה. הכל  יותר מהיר, המוסיקה יותר חריפה, הגירויים מתעצמים.  המהפכה רבת המשמעות בטלוויזיה של 15 השנים האחרונות היא הMTV-, כי היא מביאה יחסים חדשים בין סובייקט לאובייקט. אין יותר תוכן, יש ריצוד של תמונות. רק לעתים רחוקות אפשר לפענח סיפור. דור שלם צופה בדבר הזה, שאין לו שום משמעות. זה רפלקס.

זו עוד ראייה לכך שהטלוויזיה היא העדר המודרני.

אתה יכול לומר אחרת, שהיא חופש גדול. יש לך חופש לבחור לך תמונת עולם.

אבל כשאתה מזפזפ אתה מגלה דברים מאוד דומים בכל מקום.

יש חופש אמיתי? החופש לפגוש שכן בפאב? לישון מתחת לגשר? מבחר הגירויים קטן.

אפשר לראות בטלוויזיה תחליף דת?

זה לא תחליף דת, כי לדת ממוסדת יש כמה מרכיבים ברורים. אבות מייסדים, מקומות קדושים, כתבים קדושים וקנון, וזה לא קיים בטלוויזיה. ועדיין יש לנו רצון חופשי. אנחנו יכולים גם לסגור את הטלוויזיה. אנחנו לא שבויים לגמרי.

יש בטלוויזיה יסוד של מניפולציה. אתה חייב להגיע לפנץ' ליין, למשפט שאדם פשוט יכול להבין מיד.

הכלל הוא שככל שפרוסת הלחם יותר גדולה, אתה מורח יותר רדוד. ככל שהאילוצים הטכנולוגיים יותר גדולים, אתה צריך לציית להם. רדיו הוא זול וגם לזמן אין בו מחיר גבוה. הטלוויזיה היא בסך הכל אמצעי ייצור. מנקודת ראות מרקסיסטית, אמצעי התקשורת הם אמצעי ייצור והשאלה הגדולה היא מי שולט בהם. עשר קבוצות או משפחות שולטות בשמונים אחוז מכל אמצעי התקשורת, גם בפרסומות וגם במסרים. במה הם מעוניינים? בהרחבת דעת ההמונים? את זה הם עושים כשיש לחצים פוליטיים. במועצת הערוץ הראשון מיוצגות קבוצות שונות ומאלצים את הזכיינים לשדר כמות מסוימת מהמדרג העליון מהז'אנר הגבוה, תוכניות דת, תרבות, סרטים דוקומנטריים. אם הדברים היו תלויים רק באדוני התקשורת, היו משדרים את דן שילון וארז טל ודודו טופז ללא הפוגה. הם נענים לצווי השוק, עם קצת תיקונים.

ובכל זאת יש גם תוכניות איכות.

כי לאנשים ששולטים בעניין, אנשי המקצוע, יש לפעמים קצת עקרונות. אורי שנער או יוחנן צנגן, שבא בין חבריו, לא רוצה שיגידו לו, אתה מוכר פלאפל או קונפקציה. הוא אומר, כן, אבל יש לי גם אופנה עילית. הייתי רוצה הרבה יותר, אבל צריך להתחשב בבעלי המניות. יש תיקונים. התיקון הפוליטי, התיקון של האינטגריטי, של הטעם הטוב. גם אני מתנהל ככה, אולי אפילו יותר מהאחרים. אני מציב עכשיו את האישון האחר שלי על המשמר. אני יצרתי לעצמי מצב שאני לא עושה דברים שאינני רוצה, גם אם לא תמיד אני עושה כל מה שאני רוצה. אחד הקולגות שלי, שלא אוהב אותי כל כך, אמר שאינני עושה מה שאינני רוצה כי אני כבר לא מוכשר לעשות מה שכולם אוהבים. יכול להיות.

*

מה נדרש כדי להיות איש טלוויזיה טוב?

הטלוויזיה היא עבד של חוקי התיאטרון. היא פועלת בתיבת זמן מוגבלת, על ידי מערך התוכניות ועל ידי הפרסומות. כמו כל אינפורמציה שמועברת אליך בדרך איקונית, שהיסוד החשיבתי בה נמוך יחסית ליסוד הריגושי, יש לזה כללים מאוד הדוקים של קצב. אדם המופיע בטלוויזיה  צריך להיות בעל פנים שאפשר לשים על מסך לדקות ארוכות. אתה לא צריך תנועה באולפן אלא תנועה פנימית. לכן יש מעט  כוכבי טלוויזיה. הם אנשים כאלה. במידה מסוימת גם אני כזה.

אתה ממשיך בטלוויזיה את בית אבא, בצלאל לונדון. הוא שיחק על הבמה.

אבי דווקא לא היה שחקן כריזמטי. אמי לעומת זאת היתה אשה מאוד דרמטית. היה לה זיק של טירוף בעיניים, ולא הרשית לעצמך לאבד אותה.

אתה היית דודו טופז של שנות השמונים.

נכון. יש לי הרגשה שאם הייתי רוצה מאוד היום לעשות תוכניות להמונים יכולתי. לא רוצה. לא רוצה לקום בבוקר עם הרגשה רעה. הרי דודו טופז עושה עבודה נהדרת מסוגה. אמן גדול בסוגו. יש לו היכולת לראות את הצרכים של המונים רחבים, מה מעורר אותם, מה גורם להם להתרגש. לזה אני לא מוכשר.

בשנות השמונים היה קהל אחר, ואז אתה היית האדם המתאים?

לא ידענו. לא היו סקרי דעת קהל. מי שאל את הציבור? היום זו הדמוקרטיה של הכסף. יש מדדים, אתה יודע בדיוק אם עקרת בית, אשתו של סגן אלוף באפסנאות מרעננה, רואה טלנובלות או את דודו טופז, מה היא מעדיפה. האפיונים חדשים והפילוח דק להפליא. אני יודע בדיוק מי אוהב אותי ומי לא על פי קריטריונים של השכלה, רמת הכנסה, גיל, מקום יישוב. כשאנחנו קוראים תסריט או פיילוט של תוכנית, אנחנו יודעים בדיוק מי יראה אותנו. זו האכזריות של הסוציולוגיה.

אז איזה איש טלוויזיה בחרת להיות?

שעושה ככל האפשר את מה שמעניין אותו. פעם אמרתי שאני עלה התאנה על ערוות הטלוויזיה. תמיד אפשר להגיד - אבל יש לנו את ירון לונדון. אני פוחד להגיד את זה יותר מדי, כי יום אחד המעסיק שלי יבוא אולי ויגיד לי, אתה יודע מה, אנחנו כבר לא צריכים את ירון לונדון.

אבל אתה לא בוחר להיות פיבו ולעשות תוכניות אליטיסטיות ללא פשרות.

ניסיתי לעשות תוכנית כזו בערוץ הראשון והיא הלכה טוב. זה נגמר. אני מוכרח למצוא נוסחה שתספק אותי ותרצה אותי וגם תרצה את מעסיקי. למשל, "הינשופים". ביקשו אותי לעשות לייט נייט שואו, תוכניות שהיתה להן נוסחה מסוימת, דנה מודן, אייל קיציס. פטפוט מבדח. אצל דנה זה על עניינים שבין גבר ואשה לאנשים צעירים חצי סלבריטיס, אצל קיציס זה צחוקים אינטליגנטים וקומיקאי מוצלח. אני ניסיתי ליצור מעבדה של פסיכולוגיה ניסויית באולפן. רציתי שיקרה משהו לאנשים שבאים לתוכנית. לחבר אותם לכל מיני אלקטרודות. לבדוק את דפיקות הלב שלהם. להקרין לפניהם כל מיני דברים. להפתיע אותם. והיה לי רעיון עוד יותר עמוק, שזו תהיה תוכנית אינטראקטיבית בשידור חי, עם מצלמות בעשרות בתים. שיהיו משתתפים קבועים, בחדרי העבודה שלהם, ליד המחשב, ואנחנו נכיר את פריק המחשבים בן השמונה, ואת פריקת המחשבים בת השמונים. נלווה אותם שנה שנתיים, נדע מתי מישהו הולך למילואים. יהיו לי שלושים מוניטורים באולפן, מונחים על כיסאות עקומים, ונדע שכאשר טלוויזיה אחת מהבהבת, יוסקה במילואים. ויהיה מעגל עוד יותר רחב, של 100 או 200 אלף איש, מחוברים לאינטרנט, ואני אציג שאלות בזמן אמיתי, כמו, למשל, האיש האדום והאיש הירוק, את מי אתה יותר אוהב, ואקבל תשובות בזמן אמיתי. נשנה את המרחק בין העיניים של פוליטיקאי, ונראה איך האהבה אליו עולה או יורדת. דברים מהסוג הזה, והכל בשידור חי בזמן אמיתי.

ולא עשית את זה.

זה היה בלתי אפשרי. אין עוד פס רחב. לאט לאט הצטמצמתי, ונשארו כמה נסיונות, כמו לספר סיפור בהמשכים, שלא הצליח, למרות שבפיילוט זה הלך נהדר. ניסיתי להתבסס על קבוצה קבועה של אנשים ולא לגוון, רציתי שבמשך הזמן אנשים יתקשרו אליהם, הטוב והרע והיפה. זה היה ניסיון, ואני נורא מעריך את המעסיקים שלי, שהלכו אתי מרעיון העיוועים הגדול, לאט לאט צימצמו אותי, אבל נתנו לי לעשות ניסוי בטוק שואו קצת אחר. לא היו הרבה צופים, גם השעה היתה בלתי אפשרית, רבע לפני אחת עשרה, שעה שבה רק סרט מתח רצחני או פרסים גדולים יכולים לפתות את האנשים לצפות. התוכנית קיבלה חמישה אחוזים, זה לא הרבה, ורבים מהמבקרים לא אהבו אותה, שפכו עלי אש וגופרית. זה חלק מהמחירים שאדם כמוני משלם, אבל בסך הכל זה לוקסוס אדיר.

נראה שאתה  אוהב בעיקר את הטלוויזיה.

אני אוהב יותר לכתוב. הטלוויזיה כרוכה במאמץ עצום, אפילו פיזי. כשעשיתי תוכניות מצליחות, כמו "מסיבת גן", נדרשתי לשבת עם ילדים בני חמש, היה צריך להקליט שתי תוכניות יחד. הייתי צריך לשבת עשר או 12 שעות עם ילדים, שכשאתה רוצה לשאול אותם שאלה הם רוצים להשתין, וכל הזמן להיות בקשב שלא יאבדו את תשומת הלב, שיהיו מרותקים ומוקסמים ממך, לקרוא את המחשבות שלהם במשך  שעות, ולפעמים להתחיל מהתחלה. זו עבודת פרך ממש, ואני כבר בן שישים.

נסעת לא מזמן לסרטי מסע מפרכים.

כשאתה יוצא לדרום מזרח אסיה, עם צוות לחודש, בארבעים מעלות חום, תשעים אחוזי לחות, אתה רואה מקומות שמעט מאוד אנשים רואים, מגשים חלומות של תרמילאים בני עשרים על חשבונו של המפיק. אתה יוצא להרפתקה. לי מאוד חשובה רוח הצוות. אני מוכרח להתענג בהפקה. כשעשיתי את "השמן עם הסוני", היתה לי חבורה נהדרת, צלם נהדר, מפיקים נפלאים, ואני גם מנהיג טוב. לגמור יום כזה בשש, שבע ואחר כך לשבת במסעדת דרכים בוואן, זו הרפתקת נעורים, זו סיירת.

ובכל זאת, הכתיבה אהובה עליך יותר?

הצורה שבה אני מועסק דורשת ממני מחיר של המצאת פורמטים חדשים כל חצי שנה. רוב החברים שלי, ה"טלנטס", ממציאים נוסחה מוצלחת אחת או שתיים ועליה עובדים שנים, ולעתים קרובות מתעשרים. דן שילון מצא נוסחה ושיכלל ושיכלל והביא לשיאים ועבד עם זה תשע שנים. אני אנוס כל הזמן להמציא רעיון לסדרה, לטוק שואו, זה קשה מאוד, ואין לי  חבורת אנשים לסיעור מוחות. אני עושה את זה לבד, וזה מוצץ את הלשד.

וכתיבה היא מנוחה?

כן, כתיבה היא  במידה רבה קלה בהרבה. וגם התגמולים הרבה יותר קטנים. אתה כותב כתבה נפלאה של 3000 מלה, ובכלל לא שמו לב שאתה כתבת את זה. גם השכר שונה לחלוטין וזה לא בלתי חשוב.

למרות שלפי השמועה יודקובסקי נתן לך צ'ק פתוח כשגייס אותך ל"ידיעות אחרונות"?

מה פתאום? אני חבר מערכת "ידיעות אחרונות", יש לי שם משכורות לפי דרגה, והיא בהחלט רחוקה מהצמרת, ואני מקווה שאנשים כמו נחום ברנע וסבר פלוצקר מקבלים יותר ממני. הטלוויזיה משלמת לי. עזבתי את רשות השידור כשהייתי בן 48, והרווחה הכלכלית שזכיתי לה הודות לטלוויזיה היא בלתי צפויה.

*

נחזור אל עולם התקשורת הגלובלי. יהיו לדעתך שינויים מהפכניים בעולם הזה?

יש טכנולוגיות חדשות ומשפיעות כמו הפס הרחב והיכולת של אנשים לבדל עצמם לערוצים יותר ויותר דקים. איך המין האנושי ינצל את הטכנולוגיות האלה אני לא יודע. אם אהיה סופר מדע בדיוני לרגע, אני מניח שעוד כמה שנים המחשב, במתכונתו הקיימת, ייעלם. המסך יתחבר ישירות לאלקטרודות במוח שלנו, ואני אוכל לחשוב שאני רוצה לדבר עם סַפָּר בסין,  ואוכל לדבר אתו בלי שאזיז את האצבעות. בעיני חייזר האנושות תיראה כמו מוח אחד גדול, ולא כפרטים אלא כנוירונים של מוח על. שישה וחצי או שבעה מיליארד אנשים יוכלו להתקשר כל אחד עם כל אחד. אני חושב שזה יגיע, ולא עוד הרבה זמן. עוד שני דורות זה יהיה.

אתה רוצה לדבר עם ספר בסין?

כן, אני רוצה שתהיה לי האפשרות הזו, או נהג פילים במשולש הזהב. בסוף גם לא נצטרך שפות. אם חומסקי צודק, נגיע גם לזה, ואז נחשוב ישר ממוח למוח. בינתיים יהיו המון אפשרויות. גם היום אני אוהב את האינטרנט.

אתה גולש הרבה?

לא, אבל לצרכיי. חיפשתי היום שני מדענים המוזכרים במאמר שקראתי, ומצאתי במהירות האור מי הם, איפה הם מלמדים, איך אפשר להתקשר אליהם. מצאתי אפילו ראיון עם אחד מהם, שנתן לי מבט על עיקרי התיאוריה שלו. בשבילי, כאדם סקרן, זה נפלא.

האינטרנט אינו נוח לקריאת טקסטים ארוכים או משמעותיים.

עיתוני הרשת תמיד קצרים מאוד. יש פה ושם דברים טובים כמו slate, עיתון אינטרנט הממומן על ידי מיקרוסופט. יש שם, למשל, כל חודש שיחת קפה בין שני אינטלקטואלים שמתכתבים זה עם זה.

יש תחושה שעולם השוק שהעלה את האינטרנט יפיל אותו, אף על פי שהעולם חפץ בו כל כך.

השוק לא מצא את הפתרון. זה קורה לעתים קרובות. התפתחויות טכנולוגיות מרהיבות מפגרות אחרי התפתחות השוק. זה גם חלק מהפער בין פסגת העולם לתחתיתו. יש מאה מיליון איש שיוצרים את כל העושר הזה ויש להם כוחות המצאה עצומים והכנסה פנטסטית, ויש חמישה וחצי מיליארד איש שלא מכירים את זה ולא זקוקים לזה. מאות המיליונים לא יכולים לייצר הכל לעצמם.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
21/11/2018
היום תעלה להצבעה בכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק ...
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד