כלים הולכים ונשברים
כלים הולכים ונשברים

כלים הולכים ונשברים

יואל בן-נון

ראש ישיבת הקיבוץ הדתי בעין-צורים

 

החינוך הדתי נמצא במשבר עמוק במאבק על נפש הנער הדתי, בתחום תוכניות הלימודים והחוסן הכלכלי. הוא נקרע בין הדרך החרדית המתבדלת לבין החשיפה של הנוער הדתי למודרניות, ומתקשה להצמיח מנהיגות רבנית חינוכית, בעוד "החסידות החדשה" מציעה חלופה אטרקטיבית ומסוכנת

 

אפתח בשבחיו של החינוך הדתי בישראל, ובראש וראשונה, בשבח הדוגמה האישית. לפי עצם טבעו בנוי החינוך הדתי על דוגמה אישית ועל מופת אישי, וזהו האידיאל החינוכי שאין למעלה ממנו. לפי מיטב שיפוטי המצב בשטח, אף שהוא כמובן איננו אידיאלי, ולעתים רחוק מזה, הוא טוב למדי. הביקורת של תלמידים, הורים ומורים, היא רשת ביטחון חזקה למדי, ודי קשה למורים ולבעלי תפקידים חינוכיים להתמיד במופת שלילי - במשך הזמן דברים כאלה נחשפים. אמת, היו מקרים חמורים בשנים האחרונות, שזעזעו את המערכת והכניסו מוסדות מפוארים למשבר קשה ביותר, אבל הפקת הלקחים היתה כואבת ואמיתית.

לכן נראה לי שהרמה האישית, המוסרית והחינוכית, של רוב המחנכים והמורים היא טובה באופן יחסי. אם יש חיפוי נרחב במקומות מסוימים, אני מקווה שתלמידים והורים יעזו לקרוע את המסך, ואני משוכנע שיקבלו גיבוי מהנהלת החינוך הדתי. אבל הדוגמה האישית של מחנכים ומורים איננה מספיקה. יש חשיבות עצומה לכך שתביעה חינוכית מתלמידים לא תתבסס על כך שמחנך, מורה או מנהל, הוא בעל סמכות, שררה, יכולת להעניש, מבוגר ובעל ניסיון, אלא על הרעיון הדתי המרכזי והוא, שבורא עולם, שנתן תורה לעמו ישראל, מחייב במצוות ובנורמות ההתנהגות המוסרית את המורה ואת התלמיד כאחד. המחנך והחניך, המנהל והמתנהלים, כולנו מחויבים באותה רמה. כולם שווים לפני הקב"ה.

יש לדעתי פער גדול מדי בין הרעיון הזה לאווירה השוררת במוסדות החינוך הדתיים, לפחות בחלקם. במקומות רבים מדי עדיין מדגישים את מקור הסמכות של האדם, דהיינו המנהל והמורה או "המוסד", כנימוק מכריע בענייני משמעת. אלה מקומות ששוררת בהם אווירת לחץ, מאבקי משמעת, כפייה והטפה מתנשאת. שם החינוך הדתי נכשל, והתלמידים נוטשים, תחילה בלבם ואחר גם בהתנהגותם. בכל מקום שבו המחנך משדר לתלמידיו תחושת שוויון ערכי, מפני שהקב"ה מחייב את שניהם בשווה, שם החינוך הדתי בעצם תפארתו, בתנאי שהתלמידים אכן מאמינים שאין כאן העמדת פנים. לא קשה לבחון את הדבר ולהוכיח, שיש יחס ישר בין אווירה חינוכית כזו לבין הצלחה, שכולם מסכימים עליה.

נקודה שנייה המאפיינת את החינוך הדתי היא המתח הערכי. החינוך הדתי בעצם טבעו מאזן בין ערכי המוסר החברתי, שנותנים משקל רב למשפחה, לקהילה, לעם ולמדינה, אל מול עולמו של היחיד, מימוש רצונותיו, שאיפותיו ויצריו. האיזון הזה מעניק ערך רב גם ליחיד וגם לציבור. רעיונות המימוש העצמי משפיעים על תלמידי החינוך הדתי לא פחות מעל כלל הנוער, אבל אינם יכולים לפרק את יסודות המחויבות, את תודעת הגבולות, את הצורך לשמור על המשפחה, על העם, על החברה ועל המדינה. לפיכך, החינוך הדתי, בהכללה, שומר די  יפה על המתח הערכי ועל איזון הערכים.

לעומת זאת, עדיין יש מקומות רבים, ומחנכים רבים, שנותנים משקל רב יותר למצוות שבין אדם למקום מאשר למצוות שבין אדם לחברו, בניגוד לקו החינוכי של הנביאים ושל חז"ל. כאשר פוגעים באנשים, רומסים את כבודם ומשפילים את דמותם, ובפרט אם הם חלשים, עניים או בעלי ייסורים, אין ה' חפץ בתפילות, בשבתות ובחגים ואף בלימוד התורה, כפי שאמר ישעיהו הנביא (פרק א', פרק נ"ח ועוד). אין כבוד לתורה אם היא נתפסת בעיני רבים כאטומת לב, כמתנשאת, כאכזרית, או כבלתי מוסרית. כל זה כלול ב"חילול השם" שהוא העוון החמור ביותר, הדוחה מפניו גם עבירות מפורשות לפעמים (ראה בבלי יבמות ע"ט, ורמב"ם הלכות יסודי התורה סוף פרק ה'). יש חשש של מחנכים רבים שמא יעזבו תלמידים את הדת אם ידגישו באוזניהם את הערכים המוסריים, מפני הנטייה הרווחת להסתפק במינימום הכרחי, נוסח  "אני, לא מתאים לי להיות צדיק או חסיד או חכם - העיקר להיות בן-אדם", כתירוץ לנטישה. אבל החשש הזה איננו יכול להכשיר מעשי נבלה מחופים בצביעות פסאודו-דתית. גם אין הצלחה חינוכית לקו כזה, מפני שהתלמידים הם הראשונים שחשים בעיוות ומגיבים נגדו. גם כאן, יש עוד הרבה לעשות.

                                         *

המשימה העיקרית שנטל עליו החינוך הדתי היתה להכשיר את בוגריו להשתלב בחיים המודרניים בכל תחום שירצו כמעט, מבלי לאבד את אמונתם ואת אורח-חייהם הדתי. בכך שונה החינוך הדתי, לפי הגדרת מטרתו, גם מן החינוך החרדי, שחותר באופן מוצהר להרחיק את בוגריו מהחיים המודרניים, וגם מן החינוך הכללי, שיש בו הרבה חופש ופתיחות, אבל חיזוק שמירת האמונה והמסורת איננו מטרתו. לשם כך השקיע החינוך הדתי מאמצים כבירים לצורך שכלול כלים, מיומנויות, דרכים וערכים, שיפתחו לפני התלמידים והבוגרים את שני העולמות: גם תורה וגם השכלה, גם אמונה וגם מדע, גם דת וגם מדינה, גם תרבות תורנית וגם תרבות כללית, גם הלכה וגם דמוקרטיה.

מאז ייסודה של "תורה עם דרך ארץ" בידי הרב שמשון רפאל  הירש, כתריס בפני הרפורמים, ועד משנתו של הראי"ה קוק, ששילבה "תורה ועבודה", ציונות-דתית ו"אורתודוקסיה מודרנית", נמשכת מגמה זו של "איחוד העולמות" והתגברות על השסע הדיכוטומי המאיים על עתידו של העם היהודי. היא פועלת בדרכים שונות, במחשבה, בפתרונות חינוכיים מקוריים, ביצירה ייחודית, תורנית וכללית, ובעבודת שטח קשה ומסועפת.

כאן גם עיקר הצלחתו של החינוך הדתי, שבוגריו משתלבים בחיים המודרניים ללא שום נחיתות, בכל הרמות והתחומים, וגם שומרים על רמות של דתיות. קשת רחבה של מוסדות חינוך דתיים פורשת אפשרויות רבות ונוסחאות מגוונות ל"איחוד העולמות", מהדגשת התרבות המודרנית והסתפקות במסורת דתית חלקית, ועד להדגשת התרבות התורנית לזרמיה והסתפקות בהשתלבות חלקית ומקוטעת בעולם המודרני. אבל המכנה המשותף לכולם, והמאפיין המבדיל בין חינוך דתי לבין חינוך חרדי או כללי, הוא בעצם המחויבות לשני העולמות.

מכיוון שזו המטרה המוצהרת והמאפיין העיקרי, וכאן מושקע גם המאמץ המרכזי, יש לבחון את הצלחתו של החינוך הדתי בנקודה זו דווקא. לכאורה, שיעור גבוה יחסית של חילון בקרב בוגרי החינוך הדתי הוא כישלון המערכת. הוא דוחף רבים מן ההורים לעבר חינוך יותר תורני, בבתי ספר תורניים, ישיבות ואולפנות לבנות, ואף אל חינוך חרדי, שמתייאש מן המודרנה מלכתחילה, או כתוצאה של טראומות אישיות וחינוכיות.

ואולם במבט מעמיק יותר, יש כאן תופעה אחרת. מרכיב יסודי של התרבות המודרנית הוא "חופש בחירה", הדומה ושונה מ"מחופש הבחירה" במובן הדתי. התורה דוגלת בחופש בחירה בין טוב לרע ובין אמת לטעות, וזה מטיל על האדם אחריות מוסרית למעשיו, לדרכיו ולמחשבותיו. המודרנה מציגה "חופש בחירה" בין אופציות שוות בערכן, כאידיאל.

מטרתו של החינוך הדתי ניתנת להגשמה רק אם יש דרך לגשר בין "חופש הבחירה" הדתי, שבצידו גמול טוב או רע, לבין "חופש הבחירה" המודרני, הנייטרלי, הפוליטי, התרבותי והצרכני. הנוסחה העיקרית שנמצאה היא סובלנות וסבלנות. לפי תפיסה זו החילוניות היא טעות שאפשר וצריך לחשוף את סיבותיה, אבל אין נלחמים נגדה אלא באמצעות חיזוק האמונה, לימוד התורה ושמירת ההלכה. המוטו מופיע ברבים ממוסדות החינוך הדתיים בצורת אמרתו של הראי"ה קוק, שנחשב בצדק לאדריכל הרוחני של הדרך הזאת, אף כי בוודאי לא היה מסכים עם רבות מהפרשנויות שניתנות בשמו: "...הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק - אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה - אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה". (ערפלי טוהר, צ"ט).

דומני שזהו אחד הקטעים הרווחים והידועים ביותר מכתבי הראי"ה קוק, אם לא הידוע שבהם. התוצאה המפתיעה של נוסחה זו היא אקלים ליברלי יותר בחינוך הדתי מאשר בכל מקום אחר. בחינוך הדתי מצטערים כמובן על בוגרים שפרשו והתרחקו מאורח החיים הדתי, וכל שכן אם פרשו גם מן המסורת ומן האמונה, אבל מודעים לכך שזהו מימוש של "חופש הבחירה" שלהם. רואים בהם בנים שטעו ואולי עוד יחזרו ברבות הימים, אך ובדרך כלל אין מנדים ואין מחרימים אותם, שומרים על קשרים, מזמינים לאירועים, ולפעמים גם משתבחים בהישגיהם בתחומי החיים המודרניים. כל זה לעומת התגובה החרדית, שמתבטאת כידוע בחרם ובניתוק קשרים אפילו במשפחה הקטנה. כמעט באותו האופן מתייחסים, בדרך כלל, לבוגר החינוך הדתי שנעשה חרדי. יש כמובן חריגים, והם בעיקר בוגרים שבועטים בחינוך הדתי, מצד זה ומצד זה, וסופגים בעיטות בתגובה.

לפיכך, החינוך הדתי הוא המקום היחיד בישראל שבו מעניקים כלים וערכים משני העולמות, כדי שבוגר יוכל להתקדם ולגדול בתורה ובמדע, ולהיות תלמיד-חכם או חוקר, רב או פרופסור או שניהם גם יחד, חקלאי, איש מחשבים, יוצר תרבות, עיתונאי, משפטן או רופא - דתי, מסורתי, חרדי או חילוני, מאמין, ספקן ואפילו, חלילה, כופר בכל. גם אם ינטוש את אורח החיים הדתי ואת האמונה, תישאר לו, במקרים רבים, היכולת לעיין בדף גמרא, במדרש, בפרק תנ"ך, במפרשים, או בספרות העברית היונקת מהם, ולהבין מה הוא קורא. גם אם נעשה חרדי, עדיין יוכל לקרוא יצירה תרבותית כללית, ולהבין מה אומרים אוהדיה ומבקריה. כל זה מתרחש באווירת חופש מפתיעה במקצת, שהרי מדובר ב"חינוך הדתי".

לעומת זאת, רובו של החינוך הכללי, בעיקר ה"אשכנזי",  מונע מבוגריו את האופציה הדתית, נמנע מלתת בידם כלים ללמוד גמרא או להבין מדרש, ואפילו לקרוא תפילה ולהבינה. זאת על אף הפתיחות הרבה שלו, ובניגוד מפורש לחוק חינוך ממלכתי (ר' דו"ח שנהר). כך נוצרת אווירה חילונית סוחפת, שרק דתיים מעטים יכולים לשרוד בה. זהו, בעצם, מעין חינוך חרדי במהופך.  אלה מונעים מתלמידיהם את האופציה המודרנית ואלה את האופציה הדתית, ובדרכים די דומות: התעלמות כמעט מוחלטת, עושק תרבותי, יצירת סטריאוטיפים של ה"אחר" וקיפוח זכות ה"בחירה החופשית". אלא שהחרדים מודים בכך, והחילוניים, ברובם, מסרבים להודות. זאת למרות העדים הרבים, בוגרי החינוך הכללי, שמעידים על חוויית העושק התרבותי, ומדווחים על המאמצים האישיים שעשו (לימודים בבתי-מדרש ייחודיים, שלומדים בהם יהדות גם חילונים,  או "חזרה בתשובה"), כדי להתמודד ולהתגבר. יוצאים מן הכלל מוסדות חינוך מעטים, שמספרם גדל במעט באחרונה, וחלק ממוסדות החינוך הכללי שפועלים בקרב אוכלוסייה מסורתית, ברובה "מזרחית".

במלים אחרות, החינוך הדתי מצליח די יפה במטרתו העיקרית, ואגב כך יוצר חופש רוחני נדיר, כך שגם כשלונותיו הם עדות להצלחה בלתי רגילה במימוש "חופש-הבחירה" בנוסחה הדתית, שהיא סינתזה בין הפירוש הדתי לפירוש המודרני-החילוני של המושג. נכון, רבים וטובים בחינוך הדתי מודאגים וחרדים ממצב של "חופש בחירה" כה רחב בחינוך הדתי והם חותרים לצמצמו, ולהבטיח ככל האפשר את "בחירתם הדתית" של הבוגרים, בחינוך יותר תורני. הם גם צודקים באומרם שמטרתו המוצהרת של החינוך הדתי הינה בוגר שיכול להשתלב בחיים המודרניים מבלי לנטוש את דרכו ואת אמונתו; ואילו במצב הנוכחי החינוך הדתי מוציא אל הפועל לא רק את תוכניתו שלו, אלא גם את זו של החינוך הכללי. כשליש מבוגרי החינוך הדתי, ואפילו מחצית במוסדות מסוימים, הם ציונים חילוניים ומסורתיים בעלי רקע וידע מסוים ביהדות. בצדק טוענים שזה תפקידו של החינוך הכללי ולא של החינוך הדתי. ואולם גם המוסדות התורניים המובהקים מוציאים 10 עד 20 אחוז בוגרים כאלה, וגם כלפיהם נוקטים סובלנות אישית ושמירה על קשרים אישיים, עם כל הצער על ההתרחקות. המערכה מתנהלת אם כן על הגבלת ה"חילון" והדגשת העולם התורני, בתוך החינוך הדתי, בלי לזנוח את הסינתזה.

                                         *

בשלושה תחומים מצאנו הצלחה בולטת של החינוך הדתי. בתחומי הערכים של מורים ותלמידים, בגישור בין שני העולמות וב"חופש הבחירה". בכל זאת, ברצוני לקבוע כי החינוך הדתי נמצא במשבר עמוק, ועל פרשת הדרכים הנוכחית יוכרע עתידו. ועמו גם מעמדו ועתידו של הציבור הדתי, שאיננו חרדי ואיננו חילוני או מסורתי. מדוע?

הסיבה הראשונה היא  התגברות המגמה החילונית-רדיקלית בציבור הכללי. המאפיין המובהק שלה איננו פילוסופיה אתיאיסטית אלא אנרכיה מתירנית בתחום המוסרי. זהו איום קיומי על הציבור הדתי וזהו גם הגורם העיקרי לחיזוק המגמה החרדית של בדלנות על פני ההשתלבות הדתית. הגורם העיקרי שמרחיק ציבור דתי וחרדי בהיקפים גדלים והולכים מהעיתונות הישראלית, למשל, הוא פרסום תמונות בלתי צנועות בעליל, ובצבע. אנשים רבים שרצו לקרוא עיתון כללי, לא מפני שהם מסכימים עם תוכנו אלא מפני שרוב עם ישראל קורא בו, אינם מסוגלים להכניס הביתה עיתון כזה, ולהתמודד מול ילדיהם עם פריצת גדרי המוסר והצניעות.

  מנגד מתגברת המגמה התורנית-חרדית, המתגוננת ומסתגרת מפני השתלבות מלאה בחיים המודרניים. כאן מתחולל גם מאבק של תחרות בין החינוך הדתי בשכונות ובעיירות הפיתוח לזרם החינוך של ש"ס. מאבק זה גורר גם הקצנת עמדות בחינוך הדתי, שצריך להוכיח את נאמנותו לתורה. האידיאולוגיה של "תורה עם דרך ארץ" (או בניסוח החלוצי, הארצישראלי, "תורה ועבודה") הולכת ונחלשת, העיסוק בהשכלה כללית מוצג במקרים רבים כצורך פונקציונלי ולא כעמדה ערכית-תורנית. חריף מזה היחס המתנכר לתרבות הכללית. כתוצאה מכך נתפס השילוב בין דתיות ומודרניות כהכרח שבדיעבד, לא כמטרה רצויה ונשאפת, והחינוך הדתי כולו נגרר אל שתי המגמות הרדיקליות שתוארו לעיל.

ההנהגה התורנית-ציונית, לאחר פטירתם של מו"ר הרב צבי יהודה קוק, הרב שלמה גורן, הרב שאול ישראלי, הרב יוסף קאפח, והרב משה צבי נריה, הולכת ונעלמת. בשורה הראשונה כמעט אין היום רבנים בעלי שיעור קומה תורני, שהם גם ציונים, וגם בעלי השכלה כללית ובעלי הבנה בתרבות הכללית, ויחד עם זה בעלי השקפת עולם ציונית-תורנית. יוצאים מהכלל הזה הם ראשי ישיבת הר-עציון, שרק פוליטיקה נמוכת רוח וקומה דוחקת אותם לשוליים. התפוררות הרעיון והתודעה של רבנות ראשית ממלכתית, פסקי סירוב הפקודה וקול ענות חלושה בפולמוס השמיטה מול החרדים, הן רק שלוש דוגמאות מרבות להתפוררות ההנהגה התורנית-ציונית.

במקביל, צומחת במהירות שכבה רחבה של רבנים בוגרים וצעירים שעונים בבירור להגדרות המאפיינות ציונות-תורנית. הם מבקשים למלא במהירות את החלל שנוצר. אבל בינתיים הם  חסרים חוט שדרה, סמכות וביטחון עצמי של הנהגה, ויכולת הכרעה בשאלות קשות.

המשבר האידיאולוגי-פוליטי דוחק את האידיאולוגיה הדתית-לאומית מהמרכז לפינה מאז הסכמי קמפ-דייוויד וחורבן ימית, ועד להסכמי אוסלו ורצח רבין. הקנאים המטורפים הגיבו באלימות. המתונים הגיבו בשינוי אידיאולוגי, שמדגיש את הערכים של עם ישראל על פני הערכים של ארץ ישראל. אך רובו המכריע של הציבור הדתי-לאומי הגיב במבוכה ונותר על פרשת הדרכים. ממשלת אחדות לאומית, למשל, עשויה להחזיר את הרוח למפרש הדתי-לאומי, לפחות לזמן מה, כפי שקרה ערב ששת הימים. אבל המשבר לא ייפתר, ואולי אף יוחרף, אם  יתגבשו שוב הסכמים שיפגעו בהתיישבות היהודית ביש"ע, כמו בימי ימית. גם מצב ביטחוני קשה ומתמשך עלול לפגוע בהתיישבות היהודית שהוקמה לפי תפיסה של ימי שלום.

המשבר האידיאולוגי-פוליטי מותיר את הנוער הדתי-לאומי ללא יעד מוסכם וברור שניתן לפעול למענו. חלק ממשיכים להזדהות עם מפעל ההתיישבות ביש"ע, חלק פונה לעבר יעדים חברתיים מוסכמים יותר על כלל הציבור הישראלי. לא מעטים מן הנערים שגדלו ביש"ע נמשכים דווקא למשימות חברתיות ולגרעינים בערי פיתוח, למסלולי הידברות בין דתיים וחילוניים ולקליטת עלייה. אין פירוש הדבר שצעירים אלה משנים את השקפותיהם, אלא שהם מחפשים התקרבות אל הכלל-ישראליות והתרחקות מן המחלוקת. ועם זאת יש"ע זקוקה לתמיכה ולהגנה ולמאמץ של עשייה בהרחבת ההתיישבות, בעיקר במאחזים ובמצפים,  ובחיזוקה. אבל יש קושי גדל והולך לגייס את טובי הנוער למשימות אלה.

מוקד המשבר הנוסף הוא העלייה המובהקת במשקלה ובעצמתה של ההשכלה והתרבות הכללית בציבור הדתי. זו גורמת לכך שהנוער הדתי-לאומי שלמד להתמודד כראוי עם חיי הצבא ועם בעיות בשדה ובמפעל, מתמודד היום עם בעיות קשות דווקא בתחומי ההשכלה והתרבות. משבר החילון מתחולל היום בעיקר באוניברסיטאות. בדור הקודם המוקד היה בצבא.

שאלות שאפילו לא נלחשו באוזן בדור הקודם, כגון ביקורת המקרא, ביקורת התלמוד, פילוסופיה, מיסטיקה ותרבות, מיניות מול איסורים הלכתיים, מעמד האשה, ההלכה והחיים המשתנים, עולות היום בפומבי, ונשמעים קולות רבים בתוך בית המדרש, שבעבר נתפסו ככפירה בעיקר. אין קושי להוציא קולות אלה החוצה, אלא שמהלך כזה יביא לנטישה נרחבת ולמשבר בנוסח תקופת ההשכלה. רוב המחנכים הדתיים מבינים, שיש הכרח קיומי להתמודד בתוך בית המדרש עם תופעות חדשות ודעות ישנות, ולמצוא להן מקום בתוך העולם הדתי. אלא שרובם אינם יודעים איך לעשות זאת בלי לזעזע את יסודות האמונה והחיים הדתיים. יתר על כן, חלק גדול מהמחנכים הדתיים מעודכנים הרבה פחות מתלמידיהם. וכיצד יכולים הם להתקבל כסמכות בעיני הצעירים, שחשים את מוגבלות הידע וההבנה של רבותיהם?

העולים מאתיופיה נקלטו ברובם המכריע בחינוך הדתי. הפעם אי אפשר להאשים את מפא"י ואת "כור ההיתוך" הישראלי-חילוני. כל כשלון, בין בהשתלבותם החברתית של העולים ובין בקליטתם הדתית בישראל יוטל על אחריותו המלאה של החינוך הדתי. החינוך הדתי קלט את העולים ברוב המקרים במוסדות היותר חלשים שלו, ורבים מהם הפכו למוסדות שבהם מתחנכים בעיקר בני העולים. ישראלים שיש להם יכולת לבחור ברחו מהמוסדות האלה. כך נשארים בני העדה בתוך הבועה החברתית שלהם, קליטתם בישראל נעצרת, נוצרות בעיות חברתיות ומוסריות חמורות, ומתרבות התופעות של פריקת עול במובן הדתי, וגם במובנים אחרים.

הדרך היחידה לפתרון היא הקמת כיתות מיוחדות לעולים מאתיופיה בכל המוסדות המובילים של החינוך הדתי, ושילובם ההדרגתי במוסדות אלה. היקף העלייה אינו כה גדול, והדבר אפשרי אם תהיה התגייסות מלאה. אבל לשם כך צריך להתגבר על הרתיעה הגזענית, על החששות ההלכתיים, ועל הגאווה האליטיסטית של ה"אצולה" הדתית. רק מדיניות קליטה תקיפה ובלתי מתפשרת של מינהל החינוך הדתי תביא לתוצאה חיובית. אחרת צפויה קטסטרופה.

                                         *

עם אלו כלים ובעזרת אלו מערכות מתמודד החינוך הדתי עם בעיות קיומיות שרובן בעיות רוחניות-עקרוניות? לעת עתה הכרחי לומר שהכלים אינם מתאימים למשימות, המערכות מיושנות ובחלקן קורסות, ומערכות שהוכיחו את עצמן לאורךזמן נתונות באיום, מבחוץ או מבפנים.

המוסד החשוב ביותר בחינוך הדתי, זה שני דורות, הוא הישיבה התיכונית, סמל השילוב של תורה, השכלה ומדע, ושל חיי תורה וחיים מודרניים. אי אפשר לתאר את הציבור הדתי "מתרומם מהקרשים", ממשבר שנות הארבעים והחמישים, בלי הישיבה התיכונית. מוסד זה נמצא במשבר כפול ומשולש, ותוך זמן קצר אנו עלולים למצוא את עצמנו בלי ישיבות תיכוניות; או שהן תעבורנה שינוי מרחיק לכת. רבים מדור המקימים הלכו לעולמם, או יצאו ממעגל החינוך וההוראה עקב גילם. מוסדות מובילים ויוקרתיים נקלעו למשבר. הורים רבים מואסים בפנימיות, ותלמידים רבים אף פעם לא אהבו אותן במיוחד. יש מגמה של חזרה "הביתה", לתיכון הדתי עם המגמה התורנית. ובעיקר: ההורים אינם רוצים ואינם יכולים עוד לעמוד בנטל הכבד של תשלומי חינוך. משפחה דתית-לאומית ממוצעת, שיש לה חמישה עד שמונה ילדים, מוציאה בסעיף חינוך תיכוני וגבוה פי שניים עד פי שלושה ממשפחות חילוניות, ואף ממשפחות חרדיות, שכן החינוך החרדי מסובסד הרבה יותר.

ביטול משרד הדתות והעברת הסמכויות למשרד החינוך כנראה יובילו לביטול כפל התמיכה וישיבות תיכוניות ואולפנות רבות, שתקציבן גירעוני ומעורער ממילא, ייסגרו. המאמץ להוכיח שאפשר לגדל בני-תורה בעלי השכלה כללית משמעותית, שישתלבו גם בישיבות וגם באקדמיה ללא נחיתות, עומד לפני סכנה חמורה. ספק אם התיכונים הדתיים והתורניים יוכלו לשאת לבדם בנטל ההוכחה. גם היום מתחזקת המגמה של צעירים ההולכים למכינות קדם-צבאיות ולא  לישיבות גבוהות ולישיבות הסדר. מגמה זו תתעצם אם ייחלשו הישיבות התיכוניות והאולפנות לבנות.

כידוע לכל מנהל, אי אפשר לקיים בישראל מוסד חינוכי תיכוני מצליח בלי גורם ציבורי שמוכן להשקיע כשליש עד 40%  ואף יותר מתקציב המוסד. משרד החינוך ותשלומי ההורים מכסים עד שני שלישים, לכל היותר. לכן, מוסד תיכוני שנתמך על ידי מוסד אקדמי, או חברה כלכלית, או בהסדרים מיוחדים במערכת החינוך, כמו האגודה לקידום החינוך, החינוך ההתיישבותי ועוד, יש לו סיכוי. מי שאין לו תמיכה כזאת נשאר מאחור, יורד ברמתו, מאבד את ההורים בעלי היכולת, ונאלץ להוריד את הרמה. והתוצאה קשה. כפל התמיכה יש בו אולי פגם מוסרי (משרד הדתות בפן הישיבתי ומשרד החינוך בפן התיכוני), אך הוא איפשר לישיבות תיכוניות ולאולפנות להתקיים עם יום לימודים ארוך מאוד, כולל ערבים וחינוך פנימייתי. צמצומו יותיר רק מוסדות כאלה מדרגה בינונית ומטה, וגם זה מוטל בספק. במקומם יבוא חינוך חרדי-לאומי בלי השכלה כללית ראויה לחלק אחד, וחינוך תיכוני-מודרני בלי לימוד תורה ראוי לרוב.

סיבה  אחת לאוזלת היד בתיקון המשבר נעוצה בחומר הנלמד. מתכונת הבגרות ותוכנית הלימודים, בפרט בתנ"ך ובתלמוד, המקצועות המובילים בחינוך התורני, היא מיושנת לגמרי, אינה עונה לבעיות הקשות ומזיקה בעליל. הוכחה חד-משמעית נמצאת במכינות הקדם-צבאית, בתוכנית הלימודים שלהן ובאווירה החינוכית השוררת בהן, המנסה להתמודד עם התוצאות הקשות של "משמעת דתית", והקניית מיומנויות בדרכים משעממות. לפני כשנתיים ביקרתי, יחד עם אברהם בורג, אז עדיין יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, במכינה בעלי. בורג שאל בחדות את הרב אלי סדן: במה נכשל החינוך הדתי במשך 12 שנה, שאתה יכול להצליח בו במשך שנה אחת? הרב אלי ענה בצטטו תלמיד: 12 שנה לימדו אותי איך להיות דתי, אבל איש לא הסביר לי בשביל מה!

תוכנית הלימודים מדגישה מיומנויות לימודיות בתלמוד ובתנ"ך, ובורחת לחלוטין מהמשימה החינוכית המרכזית. התלמיד הטוב יידע לנתח הבדלים בין פרשנים וידע לפרש קטעי גמרא עם רש"י ותוספות. התלמיד הבינוני לא יידע כלום, ושניהם לא יאהבו את התורה, ובוודאי לא את איסוריה ואת סייגי ההלכה. מעטים יוצאים מכלל זה. כך מתבזבז המאמץ העיקרי של החינוך הדתי, ותלמידים מדרגים את הלימוד התורני ברמה נמוכה יותר מלימוד אנגלית, מבחינת העניין והרלבנטיות.

כבר הוכח, במוסדות ייחודיים ובדרכי ניסוי, שאפשר לבנות תוכניות אלטרנטיביות, שתלמידים יאהבו ללמוד תורה. גם אם יבוא הדבר על חשבון רמת הידע והמיומנות - וזה מוטל בספק רב - זה כדאי, ואף הכרחי. צריך ללמוד הרבה יותר אגדה ומחשבת-ישראל, ולימוד תנ"ך ערכי ומשמעותי. אך בהנהגת החינוך הדתי ניצחו בשנים האחרונות כוחות שמרניים מובהקים, ולנצחונם יש תוצאה קטלנית. במכינות לומדים מעט מאוד תלמוד, כי הצעירים בורחים מזה. גם הישיבות נאלצות להתמודד, בקשיים עצומים, עם חוסר העניין והרצון בלימוד גמרא, בפרט בלימוד מעמיק. כל תחליף מתקבל ברצון, והתוצאה היא דור של דתיים שטחיים, רמת דרשות של "עיתוני בתי-הכנסת", דפים שמשמשים חומר קריאה עממי בזמן קריאת-התורה וההפטרה, לדאבון לבם של תלמידי חכמים. אם לא תשתנה תוכנית הלימודים במקצועות התורניים המרכזיים, פשוט חבל על הזמן ועל המשאבים.

מוקד שלישי של משבר ההנהגה הנוכחי הוא המורה, המחנך, ראש-הישיבה, שהם הדמויות שמייצגות את התורה בעיני רוב התלמידים. ואולם הבעיות של כלל מערכת החינוך, שהבריחו ממנה את רוב הגברים, משפיעות, באיחור אמנם, גם על החינוך הדתי והתורני. מפרנסים ראשיים של משפחות גדולות אינם יכולים לקיים משפחה ממשכורת אחת של מורה. שורדים רק אלה שמצליחים להשיג משרה וחצי עד שתיים. עומס זה משפיע לרעה על יכולתם להתמסר לבעיות אישיות, חינוכיות, מוסריות ורעיוניות של תלמידים רבים. כיתות שיש בהן יותר מ30- תלמיד יוצרות בהכרח סביבה אנטי-חינוכית. לתלמידים אין כתובת ראויה. רמת המורים יורדת, ומי שיכול לברוח מן ההוראה ובפרט מהחינוך, בורח.

גם המורות המוכשרות כבר למדו שאפשר להרוויח פי שניים ושלושה במקצועות אחרים, והיתרונות של מערכת החינוך לאם לילדים הם עדיין רבים, אבל יש תחרות. הירידה ברמת המורים והמורות היא האסון הגדול ביותר בכל מערכת החינוך. הבעיה חמורה במיוחד בחינוך היסודי. מפרנסי משפחות ראשיים אינם יכולים לשרוד שם, כי אינם יכולים ללמד משרה וחצי (=45 שעות שבועיות). נותרים רק מתי מעט אידיאליסטים, שיש להם סיוע כלכלי מהצד. גם מורות טובות בורחות מפני העומס והשחיקה, ומפערי השכר. אבל בגיל שבו נוצרים רוב הפערים נחוצים כוחות הוראה מעולים. מוסדות החינוך התיכוני והגבוה לא יצליחו להדביק את הפערים שנפתחו בשנות החינוך היסודי.

זו בעיה מערכתית במדינת ישראל - בגילאי החינוך היסודי רוב התלמידים עדיין רוצים ומוכנים ללמוד, אבל חסרים הכוחות. בגילאי התיכון רוב התלמידים כבר הרימו ידיים והשלימו עם "מצבם", ובקושי הם מתמודדים עם בעיות ההתבגרות.

בנוסף לכך  הפיצול בין מוסדות החינוך הדתיים, ובפרט התורניים, הולך ורב. לכאורה, יש בכך תרומה חשובה להתמודדות עם הבעיות הרעיוניות, מפני שגיוון רב של כיוונים חינוכיים יכול לפתח גם דרכים רבות וחדשניות להתמודדות עם בעיות, בפרט במישור האידיאי. אבל הפיצול גם מקשה מאוד על קביעת מדיניות מרכזית ועל הוצאתה לפועל, מפני שהמוסדות המובילים מחליטים בעצמם על דרכם, והאחרים הולכים בעקבותיהם.

שורת המשברים שניצבת לפני החינוך הדתי היא חמורה וקשה במידה כזו, שאי אפשר להתגבר עליה בלי הנהגה מרכזית, נבונה ואחראית, שיש לה סמכות לקבוע ולהוביל. אבל הפיצול החריף עלול לסכל כל מאמץ מרכזי. באחרונה נבחר הרב שמעון אדלר למנהל החינוך הדתי. זו בחירה מצוינת, לדעתי, אבל אפילו יכולתו המוכחת, תבונתו ומנהיגותו עשויות לא להספיק. הבעיות כבדות מאוד, ואי-הצלחה משמעותית עלולה להיתפס ככישלון וכאכזבה. זהו מצב מסוכן שרק בשילוב כוחות של הנהגה חינוכית אפשר להצליח לשרות עמו.

*

כרקע למשבר יש להבין כי מתחזק והולך הזרם החסידי, גם זה שהולך בדרכו של הרב קוק וגם זה שמושפע מחסידות ברסלב. יש להם נוסחאות פתרון לכל הבעיות שתוארו לעיל. הם נותנים לתלמידים עוצמה של אמונה דתית, תשובות חד-משמעיות, שטחיות בדרך כלל,  לשאלות הגדולות והקשות, תחושת ביטחון בדרך ובמנהיגות התורנית, דרך סלולה לכאורה בין החילוניות הגואה לחרדיות המתבדלת, ובעיקר, תשובה רוחנית ליחיד ולעולמו הפנימי, בעידן שבו מתערערות האידיאולוגיות הקולקטיביות. בכך יתרונם הגדול של החסידים החדשים בציבור הדתי, על פני המסגרות שנוסדו על ברכי רעיונות כלליים. במשבר הנוכחי יש משיכה מיוחדת לכיוון החסידי, מפני שהוא נותן תשובה רוחנית רלבנטית למבוכה הגדולה של הצעירים.

אבל המחיר של הכיוון הזה יהיה כבד. הדרך החסידית החדשה שונה מאוד מהחסידות הקלאסית, אבל יש גם דמיון מסוים.  דרך זו בנויה על "שלמות פנימית" שתובעת מידה מסוימת של ניתוק מן המציאות, כפי שתופס אותה ה"אדם הסביר". למציאות עצמה אין כל תוקף, אלא כפי שהיא מתפרשת על ידי "השלמות הפנימית". זה דבר מאפשר לסלק כל איום חיצוני, להביא למרגעה נפשית ולהארת פנים. אבל דרך זו איננה מאפשרת שום סינתזה, בוודאי לא עם השכלה, תרבות וציונות. לפיכך יש כאן ביטול גמור של החינוך הדתי-הציוני והחלפתו בחינוך חסידי-חרדי-לאומי.

אם תהיה הצלחה גדולה לזרם החסידי הוא ימשוך אחריו, לכל היותר, 10% עד 20% מהנוער הדתי, ויבודד אותם מההשפעה המסוכנת של ההשכלה, התרבות והתקשורת. רובם המכריע לא ילכו לאוניברסיטאות, רובם המכריע לא יקרא ספרות ולא יצפה בטלוויזיה. רוב הבעיות הקשות לא ייחשפו כלל לתודעתם. רוב רובו של הנוער הדתי ייזרק החוצה אל החילון הגמור, בדיוק כפי שקרה במזרח אירופה.

הצלחת החסידות החדשה תמשוך אליה את הכוחות היותר תורניים ותשאיר את כל אלה שרואים בסגנונה "שטיפת מוח" חסרי כוחות וכלים להתמודדות רצינית. הנוסחה שתיווצר, ש"חסידים" הם "דתיים מאמינים באמת" ו"האחרים" הם "חילוניים חובשי כיפות", היא נוסחה שמחזקת את עצמה. לא לאורך זמן ימשיכו "האחרים" לחבוש כיפות. הזרם החסידי מאיים להרוס את הישגיו העיקריים של החינוך הדתי, שמבוססים על האמונה היותר דתית שאפשר לקיים יחד תורה ומדע, תורה והשכלה, תורה וציונות, תורה ומדינה מודרנית, יהודית ודמוקרטית. הזרם החסידי יבוא במקום החינוך הדתיויגביר את הקיטוב והניכור בחברה הישראלית.

אכן, גם החסידות במזרח אירופה הצליחה לבנות חומות יעילות נגד ההשכלה ונגד המודרנה בכלל, והרבה יותר מעולם הישיבות הליטאי, שנשאר מחובר לקרקע המציאות. חומות יעילות אלה הדפו בנקל גם את הציונות על פכחונה האכזרי וקריאת המציאות שלה. כתוצאה מכך נקלעה היהדות במזרח אירופה, ובפרט בפולין, אל עיוורון מוחלט ערב השואה. שיטת "ההתבוננות הפנימית" החותרת אל השלווה וההארה הפנימית כמעט אינה מאפשרת מבט מפוכח החוצה,  אלא חוץ מאשר אצל ענקים כרב קוק.

כמה מן המובילים של הזרם החסידי החדש הם אנשי אשכולות, מלאים  את "חיבור העולמות" של תורה והשכלה ומדע ותרבות. אבל תלמידיהם לא יוכלו לקבל מהם חיבור מעמיק כזה, בהעדר כלים והכשרה נאותה, ויצמחו כחרדים-לאומיים בסגנון חסידי, על כל המשתמע מכך. חיוני לחזק את הזרם המרכזי בחינוך הדתי, הממשיך בדרך הציונית, ולא להפקיד את המלאכה בידי החסידים החדשים, עם כל הלהט האמוני היפה שלהם, שימשיך לפעול בנתיבים המיוחדים להם.

דבר דומה יש לומר ביחס לתנועת הנוער בני עקיבא. בני עקיבא היא המאפיין הראשון והאחרון של הציבור הדתי-לאומי כבעל ייחוד, מטרה, צביון ודרך. יד המפצלים, שהפכה את החינוך הדתי לקונפדרציה רופפת של קבוצות, מוסדות וכיוונים, לא הצליחה "להרוס אל הקודש פנימה", ובני עקיבא נותרה תנועת נוער שלמה, הגדולה בישראל למיטב ידיעתי, עם כ50- אלף חניכים ופעילות ענפה ביותר, שמשפיעה על כל תחומי החיים בחברה. גם במחלוקות האידיאולוגיות הקשות בשנים האחרונות השכילו ראשי בני עקיבא לשמור על התנועה, מה שלא הצליחה לעשות ההנהגה הפוליטית ולא ההנהגה התורנית.

אמנם המפגש בין בנים לבנות בבני עקיבא היה תמיד לצנינים בעיני תלמידי חכמים וראשי ישיבות, אך גם הם "הרימו ידיים" לנוכח הצלחת התנועה וחיוניותה. המחמירים הקימו את "אריאל", כתנועת נוער שבה כל הפעילות לבנים ולבנות נפרדת, אבל זו לא הצליחה לסחוף אחריה את מיטב הנוער. עכשיו מנסים לפרק את בני עקיבא מבפנים, כפי שעשו "בהצלחה" בחינוך הדתי. "סניפים נפרדים", ופעילות ארצית "נפרדת", יפרקו את בני עקיבא. "הדתיים יותר" ילכו ל"סניפים הנפרדים", וכל השאר ילכו לדרכם. במקום 50 אלף חניכים, שרובם בינוניים, אבל יש בהם כ20%- מצוינים, יישארו בתוך כמה שנים 5,000 חניכים דתיים ותורניים. השאר ייגרפו אל "כור ההיתוך" המסורתי-חילוני. ההנהגה הנוכחית מתקשה לעמוד בפרץ. זה מה שצפוי גם לחינוך הדתי ולציבור הדתי, אם לא תקום מנהיגות תורנית בעל שיעור קומה, שתעצור את הזרמים המפרידים והמתבדלים ותגן במלוא הכוח על הדרך הציונית-דתית.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד