החופש איננו פנטסיה
החופש איננו פנטסיה

החופש איננו פנטסיה

רוני אבירם

ראש המרכז לעתידנות בחינוך באוניברסיטת בן גוריון.

ספרו "לנווט בסערה: חינוך ודמוקרטיה פוסט מודרנית" יצא לאור בהוצאת מסדה ב -1999 

 

קץ עידן העבודה ממשמש ובא, ואם נגיב עליו באופן מושכל בחברה ובחינוך, הוא יהיה חלון ההזדמנות ראשון למימוש האידיאל ההומניסטי  של האדם האוטונומי. הדבר יהיה אפשרי לכל אזרחי החברות הפוסטמודרניות, לא כפנטסיה שנועדה להשכיח לרגע את תלאות היום, אלא כאידיאל היכול להכיל את התלאות הללו לאחר שהצטמצמו מאוד.

 

"העבודה היא כבר בהחלט לא חיינו - הם צעירים, הם משכילים, הם מצליחים, והם רוצים להפסיק לעבוד"

(כותרת של מאמר מאת דודי גולדמן, ידיעות אחרונות, מוסף ממון, 8.10.00, עמ' 10-11)

אנו חיים כעת בתקופה של מעבר מהיר ואינטנסיבי  מאוד בין שני עידנים בתרבות המערבית: המודרני והפוסט מודרני. אחד המאפיינים הבולטים  של העידן  הפוסט מודרני, המבדיל באופן חד לא רק בינו לעידן שקדם לו, אלא גם בינו לבין כל העידנים הקודמים  בתולדות האדם, הוא תופעת קץ העבודה. מתפתחת במהירות  מציאות ובה שלושה תהליכים מקבילים.

בתהליך הראשון מפיקות החברות הפוסט-מתועשות (להלן אשתמש בביטוים "פוסט מודרני" ו"פוסט-מתועש" לפי ההקשר, כדי לתאר את החברות המפותחות בנות זמננו) הרבה יותר שירותים ומוצרים, תוך התבססות על מספר הולך וקטן של  "ידיים עובדות", עקב ייעול ומיכון מתמידים המבוססים על תקשוב וידע מתוחכם. התוצאה: בחברות הפוסט-מתועשות, ובהן ישראל, מצטמצם באיטיות אך בהתמדה זמן העבודה של מי ששייכים למעגל העובדים.

התהליך השני הוא שתוחלת החיים של הפרט בחברות הפוסט מודרניות מתארכת באופן משמעותי, מכ50-60- שנים לפני דורות מעטים ל80-85- שנים היום,  כך שתקופת החיים לאחר היציאה ממעגל העובדים בכוח הולכת ומתארכת. במקביל, עקב ההארכה המתמדת במספר שנות הלימוד, גיל התחלת העבודה הולך ומתאחר, מכ14-16- שנים לפני דורות אחדים עד 20-25 שנים היום. החלק היחסי של  התקופה בחיי אדם שבה הוא שייך לכוח העבודה הולך ומצטמצם. כך יורד ירידה דרסטית עוד יותר מבעבר הזמן המוקדש לעבודה בחייו של הפרט.

החברות הפוסט מודרניות יכולות להרשות לעצמן, עקב התהליך הראשון, למתוח רשת ביטחון שתבטיח תנאי מחייה מינימליים ויותר לכל האוכלוסייה, לרבות אלו שאינם עובדים,  "תלמידים",  "סטודנטים"  "מובטלים" "מוגבלים" "פנסיונרים".

התוצאה של שילוב שלושת התהליכים הללו היא, שבפעם הראשונה בתולדות האדם אנו חיים במציאות שחלק מכריע בחיי האדם לא צריך יותר להיות מוקדש לפעילות למען פרנסה. עדיין איננו מודעים לדרמטיות של מהפכה זאת, שאנו מצויים בעיצומה, מה גם שהירידה בשעות העבודה של מי שעובדים למחייתם היא איטית והדרגתית, ומתפרסת על פני כמה עשורים. אך התהליך האיטי הזה מואץ. קבוצות רבות של עובדים בחברות הפוסט מודרניות יעברו משבוע עבודה בן ששה ימים ו-45  שעות (שנות הששים והשבעים) לשבוע עבודה של ארבעה ימים ו -30 שעות בעשור הקרוב, ואולי לשבוע עבודה של שלושה ימים  ו -25 שעות בעשור שאחריו.

מדינת הרווחה, שבה חי החלק הגדול של אזרחי החברות הפוסט מודרניות, השתנתה לבלי היכר. המדינה דואגת עתה לכל או לרוב מחסורם של התלמידים, באמצעות הקצבות להוריהם ולמערכת החינוך, באמצעות מימון לימודי סטודנטים ומלגות קיום, לפנסיונרים מוגבלים שאינם יכולים לעבוד. המדינה מבטיחה  את קיומם בארה"ב ובאנגליה ואת רווחתם ברוב ארצות אירופה המערבית. בפעם הראשונה בתולדות האדם ניתן לו לחיות בלי הקללה "אדם לעמל יולד". "עמל" בקשר זה פירושו הן "עבודה" הן "סבל", או "ניכור" בלשון מודרנית. כהמשכו של אותו פסוק מקראי, "כי אדם לעמל יולד ובני רשף יגביהו עוף" (איוב ה', ז')­, הוא יוכל לראשונה "להגביה עוף", לעסוק רוב שנותיו במימוש עצמי.

כדי שבני החברות הפוסט מודרניות יוכלו להגביה עוף לא די בתופעות הנ"ל. עליהם לעבור טלטלה אדירה בתפיסת עולמם ולשנות את הפרדיגמה הבסיסית המכוונת את מחשבותיהם ופעולותיהם: זו התופסת את העבודה כהכרח, או מקדשת אותה כתנאי חיוני לחיים האנושיים הטובים.  כפי שטוען הפילוסוף ג'ון וייט, כל זמן שפרדיגמה זאת תמשיך לשעבד את תודעתנו, שלוש ההתפתחויות הנ"ל יצרו מציאות של פנאי מנוכר, שבני האדם אינם יודעים מה לעשות בו, חרדים ונסים מפניו - אומללות אנושית גוברת והתפוררות חברתית.

                                          *

תמיד היתה העבודה תנאי ליכולת ההישרדות האנושית ולפעילות האדם כמעט בכל שעות הערות שלו. בעת העתיקה ובמרבית ימי הביניים ותקופת הרנסנס היא נתפסה כרע הכרחי, אך מאז ראשית העידן המודרני היא היתה לחלק מרכזי  ב"חיים הטובים".  שינוי זה נבע מהשפעתן המכרעת של התפיסות הפרוטסטנטית והפוריטנית על דפוסי המחשבה והפעולה הבסיסיים  של המודרניות. השפעה זאת יצרה שתי מגמות, במידה רבה סותרות - האינדיבידואליזם והרציונליזם המודרניים. קידוש העבודה סתר את המסורת המערבית, שראתה עד אז בעבודה רע הכרחי להמונים.

כפי שהראה הסוציולוג מקס ובר, במסה הידועה שלו על האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם, תפיסה זו עמדה בבסיס צבירת ההון והשקעתו, ואיפשרה את פיתוח הקפיטליזם. באמצעות הקפיטליזם, שהיה בסיס למודרניות מראשיתה, הפך קידוש העבודה ערך מרכזי בתפיסת העולם המודרנית, גם בסוציאליזם. תוך כמאה שנה התהפכו היוצרות בתפיסת העולם המערבית. העבודה הפכה מפעילות בזויה של חוסר ברירה לחלק מהותי מהחיים הטובים.

מנטלית, אנו עדיין משועבדים במידה כלשהי לתפיסה העתיקה ש"אדם לעמל יולד", ובמידה רבה יותר למחליפתה המודרנית של "העבודה היא ברכה". אם נמשיך להיות משועבדים לתפיסות הללו נמצא עצמנו, כתיאורו של ניל פוסטמן, נטולי עבודה  אך חסרים אותה ומחפשים אחריה בייאוש, שכן כבודנו העצמי וזהותנו היו כרוכים בעבודה וניטלו מאתנו; או נסים בחרדה מהחלל שהותירה, במסעות אין סופיים למרכזי קניות, או בים המלל של הבידור והאינטרנט.

הצמצום המשמעותי והמתמשך של העבודה בחיינו, מבלי שרווחתנו תיפגע, הוא עובדה קיימת. השאלה הפתוחה היא, האם הוא יהיה ברכה או קללה בחברות הפוסט מודרניות. האם, כפי שקורה בברירת המחדל היום, הוא יטול מאתנו את מסגרת  הקיום הבסיסית שהכרנו עד כה, ויותיר אותנו כהמונים חרדים, כ"מוץ אשר תישאנו הרוח", או שנשכיל לנצל אותו לשחרור המשמעותי ביותר שידע המין האנושי, שיאפשר לחיינו להיות במידה רבה מימוש עצמי.

בספר "החינוך וקץ עידן העבודה" מקדיש וייט מקום רב לדיון בשאלה מהי המציאות החברתית הרצויה, מציאות שתעודד התפתחות ומימוש האוטונומיה של הפרטים במצב של פנאי פוטנציאלי רב. התשובה שלו היא עדיין ראשונית, חלקית ומשורטטת בקווים כלליים מאוד. החברה הרצויה, לפי וייט, היא חברת רווחה מהסוג המקובל היום באירופה המערבית, שמוסיפה לרשימת הצרכים האנושיים שהיא מחויבת לספק, או לרשימת זכויות הרווחה של הפרט, גם את הצרכים או הזכויות לפנאי, לעיסוק משמעותי בפעילויות אוטונומיות, כלומר: פעילויות שביצוען הוא תחום העניין של הפרט.

וייט מבהיר כי "חלוקה צודקת" של עבודה, משאבים ופנאי, אינה עומס עבודה זהה או הכנסה זהה לכל. בחברה החדשה תוקצה לכל פרט העבודה שהוא מעדיף לאחר בחירה אוטונומית, ותאפשר לאלה המעדיפים שלא לעשות זאת הכנסה מינימלית,  שתאפשר להם לחיות חיי רווחה מתוך פנאי. את הטענה הזו יתקשה לקבל מי שלא השתחרר מהפרדיגמה המודרנית שהעבודה חיונית לחייו הטובים של הפרט, ומי שאינו עובד הוא "בטלן" או "פרזיט". לפי וייט, רק כאשר נותרת "עבודה בלתי רצויה" יש לחלקה באופן שווה בין בני אותה חברה.

וייט מבהיר כי "חלוקה צודקת" של העבודה כוללת גם הפיכת תנאי העבודה, שעדיין יהיה צורך לחוללה, לנעימים ורווחיים ככל האפשר, כך שפרטים אוטונומיים יהיו מוכנים לעסוק בה מרצונם. זאת, בניגוד למצב הקיים שעבודות מנוכרות הן המתוגמלות ברמה הנמוכה ביותר. בנקודה זו עושה וייט אבחנה חשובה בין "עבודה אוטונומית", שעשייתה היא תחום עניין של הפרט ויעד עיקרי בחייו, לעבודה מנוכרת הנעשית בצורה אוטונומית, כלומר, עבודה שאדם בוחר לעשותה בגלל מאפיין אחד או יותר שלה, אף שעשייתה אינה יעד עיקרי בחייו.

כפי שעולה מהתיאור של וייט, גם במציאות הרצויה תהיה עבודה ואפילו עבודה מנוכרת, ויהיו פרטים רבים שיצטרכו לעשות אותה. ואולם היא תהיה מצומצמת עבור רובה הגדול של האוכלוסייה, מבחינת משך הזמן שיידרש לעשותה. הכמות פה היא משמעותית במידה ההופכת אותה לאיכות. ההבדל הכמותי-איכותי הזה יאפשר לחברות המערביות להעמיד את האוטונומיה של הפרט לפני מחויבותו לעבודה. העבודה לא תהיה עוד חלק בלתי נפרד מ"זהותו".

במצב החברתי הרצוי, זהותו של הפרט תיקבע בראש ובראשונה לפי תחומי העניין שלו, או היעדים המרכזיים של חייו, כפי שהוא גוזר אותם מתחומי העניין שלו. יהיו פרטים רבים שימצאו עבודות הזהות לתחומי העניין שלהם, יהיו אחרים שהעיסוק שלהם אולי לא יתאם את תחומי העניין שלהם, אבל מאפייני משנה שלו, כגון נסיעות, מגע עם אנשים מסוג מסוים, יענו לתחומי העניין. יהיו גם רבים   שיעסקו בעבודה שלא היא ולא מאפייני המשנה שלה ימשכו אותם, אלא כאמצעי חיוני במסגרת תוכנית החיים שלהם למימוש תחומי העניין, עקב הכנסה הגבוהה הכרוכה בה.

                                         *

כדי שמדיניות רווחה מתוגברת כזאת תהיה אפשרית נדרש תחילה לבצע צעד  עמוק ורדיקלי יותר: השחרור מכבלי האתיקה הפרוטסטנטית שחדרה עמוק לשורשי תודעתנו והשולטת בה היום לחלוטין.  כל עוד לא ניפטר מהאתיקה הזאת, יחושו האזרחים חסרי העבודה חרדה לאבדן כבודם העצמי ומעמדם החברתי, במקום שמחה על הסיכוי לממש את עצמם. הפוליטיקאים ומעצבי מדיניות ידאגו ליצירת מקומות עבודה נוספים, כפי שנעשה היום במסגרת ברירת המחדל בכל החברות הפוסט-תעשיתיות, במקום ליצור תנאים למימוש אוטונומי ופרודוקטיבי של הפנאי.

בשלב הבא ניתן לאמץ את המדיניות החברתית הדרושה או לעבור  ממדיניות של דאגה מתמדת ליצירת "מקומות עבודה" ו"חיסול אבטלה" למדיניות של הרחבה רבה ככל האפשר של הפנאי, חלוקה צודקת ככל האפשר של העבודה והפנאי,  תמיכה נדיבה "בנהנים מפנאי" (במקום ב"מובטלים"), ופתיחת סדנאות להסבה תפיסתית שתאפשר למי שאינם עובדים ליהנות מהפנאי  ולנצל אותו למען מימוש עצמי.

למבוגרים, תידרשנה סדנאות להסבה מנטלית. לצעירים, המעבר מחיים מכווני עמל וניכור לחיים מכווני פנאי ואוטונומיה מצריך מהפכה מהותית בחינוך. אבל לפני שנתמקד  בהבהרת ההשלכות החינוכיות של המעבר, ברצוני להבהיר את המשמעות הדרמטית שלו. קודם לכן הוצג החינוך לאוטונומיה אישיותית רק כמוצא האפשרי מברירת המחדל של חינוך לחיים של אבטלה אומללה, אבדן זהות והתפוררות חברתית. 

חשוב מאוד לזכור כי מדובר בהרבה יותר מכך. מדובר בסיכוי חסר תקדים בתולדות האדם למימוש הערך העליון של ההומניזם והדמוקרטיה הליברלית שהיא יוצאת חלציו: הערך של טיפוח האוטונומיה האישיותית ומימושה. זהו ערך שהולדתו ברנסנס, ערך שהתפתח והפך להיות הערך העליון של ההומניזם המערבי כבר לפני שלוש מאות שנה, והערך העליון של התפיסה הדמוקרטית-ליברלית במאתיים השנים האחרונות. אבל זאת רק ברמה התיאורטית, במציאות מעולם לא היה סיכוי לממשו.

כפי שציינתי, המודרניות הושפעה משתי מגמות סותרות שנבעו מהאתיקה הפרוטסטנטית: האינדיבידואליזם והרציונליות, וקידוש העבודה. המגמה השנייה חנקה את הראשונה ואיפשרה לה לבוא לידי ביטוי רק בטווח האינסטרומנטלי הצר של ההירתמות לעבודה. דמות האדם שנפוצה עקב התפשטות ההשכלה והמודרניות היא של הפרט כמכונת חישוב הפועלת להגברת רווח, ובמקרה הטוב להנאות. מגמה זאת של תפיסת היחיד כאוטומט מחשב-תועלות התחזקה עוד יותר עקב ארגון העבודה בחברות המודרניות סביב המודל של ההתמחות ופס היצור.

דפוס היצור הזה בנה את המודל הארגוני המכני-פונקציונלי המבוסס על התמחויות ספציפיות, שהוא היררכי-קשיח. זה הפך להיות המודל האקסקלוסיבי במודרניות. האדם המתאים  לתפקוד בארגון כזה הוא "איש הארגון" הצייתן, הדייקן, המנוכר, המתורגל לדחות סיפוקים או לוותר עליהם, והלומד להתייחס לעצמו ולזולתו רק באופן אינסטרומנטלי ופונקציונלי. ק' של קפקא ו"האיש ללא תכונות" של רוברט מוסיל הם שתי דוגמאות ספרותיות בולטות לטיפוס אנושי זה.

החינוך מיהר להתגייס ליצירתו של איש הארגון. מי שלומד מבוא לסוציולוגיה של החינוך אינו יכול שלא להיתקל בטענה המקובלת שבית ספר המודרני, כפי שעוצב בסוף המאה ה19-, הוא העתק המבנה הארגוני של בית החרושת. העתקה מבנית זאת לא היתה  מקרית. מטרת בית הספר המודרני היתה להרגיל את הילדים לנורמות ההתנהגות שיידרשו להן ליד פס היצור או מכונת הכתיבה, או בתפקידי ניהול בארגון ההיררכי. אלה הן ציות, דייקנות, יכולת לתפקד בתנאי ניכור, לבצע פעולה משעממת לאורך זמן, תוך שליטה על התסכול המתגבר. זו גם היכולת לתפוס אחרים ולהיתפס על ידם רק באמצעות אספקטים אינסטרומנטליים צרים הרלבנטיים לתפקוד ליד פס היצור.

היו במודרניות ניסיונות רבים לחרוג מתפיסת היחיד כמכונת חישוב פונקציונלית לעבר תפיסה ששורשיה נעוצים כבר בעת העתיקה וברנסנס, של הפרט כישות רוחנית החותרת למימוש עצמי ושלמות. הזרמים ההומניסטיים והרומנטיים, שהיו בהיסטוריה של העת החדשה "הקול השני" של המודרניות, העלו על נס את "האדם המשחק" (שילר),  או "האדם הנהנה באופן אסתטי ונטול אינטרסים " (קנט), או ה"אדם התבוני" (הגל), "האדם היוצר" (שופנהאואר, ניטשה ובמידה רבה מרקס הצעיר). כל אלה פעילויות חופשיות המבוצעות לשם עצמן ולא להפקת תועלת חיצונית, היפוכה של העבודה. המבצע אותן הוא היפוכו של "איש הארגון".

לאידיאל הומניסטי-רומנטי זה היו גם ביטויים רבים בתודעה העממית. אלה הם דמויות "החופשי והמאושר", הדנדי, הבוהמיין, הקלושאר, הביטניק, ההיפי, "הטייל בטרקים של דרום אמריקה", "המואר", איש ההיי טק  "שעשה מכה" והוא פנוי למימוש עצמי או חיפוש רוחני. כולם ביטויים חד ממדיים ופלקטיים משהו של האידיאל ההומניסטי העמוק. האידיאל ההומניסטי והדמויות העממיות שנגזרו ממנו נשארו בהיסטוריה של העת החדשה הקול  הבלתי נשמע של המודרניות, ששיקף לכל היותר פנטסיות רחוקות. רק למעטים יכלו לממש אותן, או רבים לתקופות קצרות שבין פעילות מנוכרת אחת לרעותה.

קץ עידן העבודה, אם נגיב עליו באופן מושכל בחברה ובחינוך, הוא חלון ההזדמנות ראשון למימוש ערך זה הלכה למעשה. מבחינה מעשית, מימוש האידיאל ההומניסטי  של האדם האוטונומי אפשרי לכל אזרחי החברות הפוסט מודרניות, לא כפנטסיה שנועדה להשכיח לרגע את תלאות היום, אלא כאידיאל מעשי היכול להכיל את התלאות הללו לאחר שהצטמצמו מאוד.

מול הפנאי הרב המעודד אוטונומיה ומימוש עצמי ניצב הפנאי המנוכר.  חיי רבים בתסריט הפנאי-המנוכר ינועו בין תקופות קצרות של עבודה אינטנסיבית ומעייפת לתקופות אחרות, קצרות או ארוכות, של שיווק עצמי המלווה במתח מתמיד. התקופות הנותרות של פנאי (מרצון או לא מרצון) יוקדשו לעיסוקים הדוניסטים של "התפרקות" ושכחה עצמית. כפי שהדברים עומדים היום, תסריט זה נראה כברירת המחדל הסבירה ביותר.

                                        *

מהתיאור שלי מסתמנת כבר תמונה של האתגר האדיר הניצב לפני החינוך בחברות הפוסט מודרניות בנות זמננו. אתגר זה מתקיים בטווח הקצר ובטווח הארוך.

בטווח הקצר, כל עוד המציאות והתודעה המערבית נשלטות על ידי ראיית העבודה כרע הכרחי או דבר שצריך לקדשו, מערכת החינוך חייבת לחתור מתחת לתפיסה זאת, כפי שהיא עושה ביחס לתפיסות מזיקות ומוטעות אחרות, כגון תפיסות גזעניות או תפיסות מפלות. באופן קונקרטי, נדרשת כאן פעולה יסודית של סקירת תוכניות הלימוד בכל הנושאים הנלמדים, מהגיל הרך עד סוף בית הספר תיכון, כדי לסנן מתוכן אותם טקסטים המציגים באופן בלעדי, מפורש או סמוי, את תפיסת העבודה כרע הכרחי או כמקודשת.

תוכניות הלימודים המתאימות לתפיסה החדשה בכל המקצועות הרלבנטיים, ספרות, היסטוריה, מדעי החברה, ידגישו את המעבר מחברה אנושית מכוונת עבודה לחברה אנושית מכוונת פנאי, ואת ההשלכות האתיות, האישיותיות והחברתיות של מעבר זה. מערכות החינוך יפתחו תוכניות לבחינה ביקורתית של תפיסת קידוש העבודה, על ההיסטוריה והתקפות שלה בהווה, ולחשיפת הצעירים להסדרים חברתיים ולאפיקי התפתחות עצמית חלופיים.

 כל תוכניות ההתפתחות האישיותית הקיימות היום בבתי ספר ("כישורי חיים", "תכניות מניעה" תכניות של חינוך לקריירה, תוכניות של חינוך לחיי משפחה) יאוגדו לתוכנית חינוך אחת מכוונת לחינוך לאוטונומיה, שתהיה בעלת משקל בתוכנית הלימודים הכללית.

 תוכניות לימוד דיסציפלינריות ייבחנו מתוך כוונה להסב אותן ככל האפשר לתוכניות לימוד מכוונות אוטונומיה. כך, למשל, אפשר להסב תוכניות בספרות, היסטוריה, סוציולוגיה, תנ"ך, תולדות האמנות לתוכנית על-דיסציפלנרית המוקדשת להצגת דפוסי התמודדות אנושיים עם תהליכי משבר ומעבר בחיים. הדיון בדפוסים אלו ישמש כרקע ומבוא לפיתוח שיחות רפלקטיביות מקדמות אוטונומיה עם התלמידים.

המבנה הארגוני והתוכני של בית הספר, על כל הפרמטרים שלו (תכנים, שיטות, מקום, זמן, קבוצת הלמידה) יוגמש ויהפוך אינדיווידואלי יותר. זאת, כדי להסב אותו במידת האפשר מהמבנה הארגוני ההיררכי המקורי, המכשיר לעבודה מנוכרת, למבנה ארגוני המאפשר ודורש טווח גדול של התמודדות עצמאית מצד צעירים.

כל התהליכים הללו הם רק הקדמה חלקית למהלך הדרוש לטווח ארוך יותר, עם המשך הגידול הפנאי בחיינו וקריסת קידוש העבודה. יש צורך להבנות מחדש, באופן רדיקלי, את התהליך החינוכי כך שמטרתו העליונה תהיה חינוך לאוטונומיה. בעל  אישיות אוטונומית הוא אדם  שמסוגל לזהות את המאפיינים הייחודים לו, כלומר: את תחומי העניין שלו, כשריו, סגנונות הפעולה שלו, רגשותיו, ערכיו, לפי אידיאל האותנטיות או ההכרה העצמית. הוא מסוגל להסיק, מהכרה פנימית, מטרות חיים אידיאליות,  להמיר אותן  לאחר בחינתן לאור המציאות למטרות חיים ריאליות, להסיק מהן תוכניות פעולה לפי אידיאל הרציונליות, ולממש אותן בעזרת תכונות אישיותיות המאפיינות בגרות רגשית: דחיית סיפוקים, ויסות או הכלת תסכול או עצב, אמפתיה לזולת, לפי אידיאל ההכוונה העצמית.

 "הכוונה עצמית" היא יכולתו של הפרט הבוגר בנפשו לשלוט בפעולותיו וברמת ההבניה של מצבו, ולעבור ממצב למצב. הפרט ההטרונומי מסוגל לחיות רק במציאות מובנה הנשלטת על ידי מוקד חיצוני, כדי שיוכל לתפקד בעבודה מנוכרת. הפרט האוטונומי יכול לתפקד במגוון מצבים: ממצב של שליטה חיצונית ועד למצב של שליטה פנימית, ממצב המאופיין במערכת חוקים ברורה עד מצב של תפקוד ספונטני שלא במסגרת.

לפי התפיסה ההומניסטית, הפרט האוטונומי מתפתח בתהליך של "התנסויות רפלקטיביות בחיים".  הפרט לומד להכיר את עצמו, תחומי העניין שלו, יכולותיו, סגנונות הפעולה שלו, באמצעות מעורבות במצבי החיים ורפלקסיה עליהם ועל עצמו. הוא לומד גם להסב את המטרות האידיאליות שלו למטרות ריאליות, לתרגם אותם לתוכניות פעולה, ולהפעיל או לפתח את התכונות החיוניות למימושן.

                                         *

ממטרת העל  של החינוך לאוטונומיה נובעים שלושה יעדים חינוכיים אופרטיביים. היעד הראשון הוא חינוך הפרט למימוש האוטונומיה שלו. היעד השני הוא חינוך למוסר, או חינוך הפרט לכיבוד זכותם של הפרטים האחרים לפתח ולממש את האוטונומיה שלהם. היעד השלישי הוא חינוך לשייכות והשתתפות חברתית דמוקרטית ודיאלוגית. שני היעדים הראשונים אינם יכולים להתקיים אלא במסגרת חברתית המאפשרת אותם ומספקת את התנאים הדרושים למימושם. מסגרת זאת היא חברה דמוקרטית דיאלוגית, שבה הפרט תופס עצמו כשייך לכלל ואת הכלל כמסגרת שעמה הוא נמצא בדיאלוג ושעליה הוא יכול להשפיע באופן חברתי ופוליטי.

אתעלם כאן משני היעדים האחרונים ואתרכז בראשון, שהוא המרכזי והחשוב שבהם. כדי לקדם התפתחות של האנשים הצעירים כאנשים אוטונומיים על סמך תפיסת התפתחות האוטונומיה כמבוססת על "התנסויות רפלקטיביות בחיים", צריכה מערכת החינוך למקד את פעולתה בעידוד ניסיונות בחיים המלווים בתהליך של רפלקסיה שיטתית עליהם בשלושת התחומים שממצים את חיי האדם: עבודה, חיי חברה ותחומי עניין.

תחום עניין הוא כל פעילות שאדם עושה לשם עצמה ולא לשם תועלות חיצוניות העשויות לנבוע ממנה כגון כסף, כבוד, כוח. כלומר, זו פעילות שעצם עשייתה מביא לסיפוק ושמחה. מטרתה של מערכת החינוך צריכה להיות לסייע לאנשים צעירים לזהות את תחומי העניין שלהם, או לפחות להקנות להם את הכלים הקוגנטיביים והרגשיים לכך, להכיר את יתר מאפייני האישיות הייחודיים להם ואת המציאות הרלבנטית להם, ולפתח תוכנית חיים שמאפשרת לממש את תחומי העניין שלהם, תוך שילוב אופטימלי בשני התחומים האחרים.

כדי לממש תהליך חינוכי זה יש לבצע מהפך דרמטי בחינוך. לא קשה להצביע על נקודה להתחיל בה את המהפך: מתוכנית לימוד המבוססת על תכנים תיאורטיים מוכתבים ועל פרמטרים קשיחים ומוכתבים של זמן, מקום, קבוצת למידה, משך למידה וכיו"ב, יש לעבור לתוכנית פעילות (אין עוד טעם לדבר על תוכנית לימודים)  המאפשרת לאנשים צעירים להתמודד עם התנסויות בשלושת התחומים הנ"ל. כל הפרמטרים הנ"ל של הפעילות יהיו גמישים וישקפו ככל האפשר את רצונות האנשים הצעירים ומגוון האפשרויות הקיימות בתחומים אלו.

מוסד חינוכי המסייע לאדם להפוך לאדם אוטונומי החי חיים משגשגים במציאות של פנאי רב, צריך בראש ובראשונה לסייע לו באיתור תחומי העניין שלו. וזאת, לא בלמידה על תחומי העניין או כתיבת עבודות עליהם, כפי שנעשה היום, אלא בביצועם הלכה למעשה, ולאחר מכן, במימוש שוטף של תחומי עניין אלו. מוסד כזה לא יכול להתבסס עוד על תוכנית הלימודים התיאורטית, כי אין סיבה להניח שלמידה של תכנים תיאורטיים לאורך זמן היא תחום עניין של רבים. יתר על כן, מוסד כזה אינו יכול להניח תוכנית פעילות ידועה מראש, שכן אינו יכול לחזות מראש את התחומים שבהם ירצו חניכיו להתנסות. עליו להפוך ממוסד טוטלי, שכל פעילותו מרוכזת בין כתליו, למוסד פתוח מאוד לסביבתו, בעל מבנה גמיש ומשתנה תדיר, שחלק גדול מפעילותו נעשה מחוץ לכתליו. הוא גם צריך להקנות מידה רבה של חופש להתנסות לאנשים הצעירים.

המהפך הוא דרמטי, מן הסתם הדרמטי ביותר בתולדות החינוך.  אם לא נבצע אותו אנו דנים את רוב האנשים הצעירים המתחנכים היום לחיים של אבטלה  מנוכרת ותסכול מתמשך, על כל הקלקלות האישיותיות והחברתיות הכרוכות בכך.

 

 

ביבליוגרפיה

אבירם, ר. (1993) "ביקורת המודרניות של ניטשה," בתוך: א'. שגיא וד' סטטמן (עורכים) דת ומוסר, ר"ג: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, עמ' 94-75.

אבירם, ר'. 1999, לנווט בסערה - חינוך בדמוקרטיה פוסטמודרנית, מסדה ת"א.

אבירם, ר'. 2001, "תוכנית לימודים הומניסטית חדשה" בתוך בית הספר העתידני, מסדה, (בדפוס)

אבירם, ר'.  בר-און נ'. ואטיאס, מ'. 2001א, בית ספר כמרכז תקשורת - מסדה, (בדפוס)

גולדמן, ד. 2000, "העבודה היא כבר בהחלט לא חיינו", ידיעות אחרונות, מוסף ממון, 8.10.00, עמ 10-11.

ובר, מ. 1984, האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם, עם עובד, תל-אביב.

וייט,ג,2000, חינוך וקץ עידן העבודה, הוצאת מסדה, ת"א (עומד לצאת לאור)

סינטר, מ. 1999,  עשה את אשר אתה אוהב - הכסף יגיע,  אופוס ת"א.

פוסטמן, ניל. 2000, בידור עד מוות (תרגום: אמיר צוקרמן), ספרית הפועלים ת"א

שנהב, י. 1991,  אידיאולוגיות ניהול בעידן הרציונליות, משרד הביטחון, תל אביב.

שרן, י'. האפטום א'.  וסופר, ט'., 1998, "פנאי בישראל - מגמות שנות 2000" המרכז הבינתחומי לניתוח ותחזית טכנולוגית ליד אונ' ת"א, ת"א

Aviram, A &Yona, Y. 1998, On Flexible Control (unpublished)

Aviram, A. 1999, “New Humanistic Curriculum”, in H. Maranz (ed), Judasim and education – essays in honor of Walter Akerman, Ben Gurion University

Gergen,K. 1992, The Saturated Self, Basic Books, New York:

Hurn,C. 1978, The limitis and possibilities of Schooling, Alliyn and Bacon, Boston

Postman,. N. 1992, Technopoly, Alfred A. Knopf, New-York.

Rifkin,j. 1995, The end of work Tarcher/Putman, New –York..

Whyte W,H. 1956, The Organization Man, Simon & Schuster, New York

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד