בין לשון הסב ללשון נכדתו
בין לשון הסב ללשון נכדתו

בין לשון הסב ללשון נכדתו

דן בניה-סרי

סופר

 

בשיפוט היסטורי קצר, ואולי קצר מדי, ניתן לומר שכשלנו.  איבדנו את הנימים לטובת המלים. אותה לשון עתיקה שהצליחה לצנן את ההר העשן, נעשתה בימינו למטרד לשוני, לפוחלץ מילולי

 

הערה: המאמר הובא כהרצאה מפי המחבר במושב הסיום של כנס איל"ש, האגודה הישראלית לבלשנות, שנערכה בחודש אוקטובר באוניברסיטת בן-גוריון

 

לפני שנים הרבה, סמוך לנישואי, גיליתי בבית אחותי הבכורה, כמעט בפליאה, ספר ישן שקיבלה כמתנה ליום הולדתה מידי אבי ז"ל. לא הספר, רומן משל בורלא, דומני, אלא ההקדשה של אבי היא שהביאה אותי לידי התרגשות עצומה. תחילה היה זה כתב ידו המופלא והמהפנט של אבי, אך יותר מכך, מלות ההקדשה הפיוטיות שניסו ואף הצליחו להמריא מעבר לתדמיתו כחנווני פשוט בשכונת הבוכרים.

זו היתה לי בפירוש הפתעה מרעישה. כי מעט מאוד הכרתי את אבי בחייו. הוא נפל במלחמת השחרור בהיותי כבן 11, וגם בחייו לא ידעתי ממנו הרבה, לפי שאבא, בשל התחרות הפרועה שהיתה באותן שנים בין בעלי המכולת הרבים בשכונה, אנוס היה לפתוח את חנותו בחמש בבוקר, כשאנו הילדים היינו עדיין ישנים, ונעל ואתם בעשר בלילה, ופעמים סמוך לחצות, כשאנו הילדים היינו כבר ישנים. זה היה כמו להיות יתום כשהמת עדיין בחיים.

וכך, עומד נסער ונרגש מול ההקדשה המפתיעה של אבי, נדמה היה לי שהכרתי לראשונה את חייו הטרגיים. כמו רק אז, נוכח המלים המתפייטות, למדתי להכיר את רוחו, את נפשו, נפש של משורר שקיפח את שירתו בין שלולית הזיתים לפחי גבינת הזבובים. אפשר רק אז גם התבאר לי לראשונה, מפני מה שקע אבי בשבתות בזווית הספה, עיניו בתקרה ורק שפתיו נעות.

ואז, בתחושה כמעט ודאית של חשד, פניתי לאמא ושאלתי אותה, שמא מפניה לא הסתיר אבא כלום. והיא, בלשון שקטה, ואפילו מפתיעה בשלוותה, סיפרה לי, שאבא אכן נהג מפעם לפעם לקרוא  לפניה שירי אהבה, ואם להתרשם  ממבע עיניה הנבוכות, היו אלה כנראה שירי חשק שובבים. היא הוסיפה, באותה נימה עייפה של שלווה, שכאשר התעניינה אצל אבא לשמו של המשורר, חייך אבא באלף צבעים של פנים והשיב: "אפילו בעיתון לא ציינו את שמו".

כך, אם תרצו, חי משורר תימני. אלמוני מעיני הציבור ואלמוני גם מעיני עצמו, שניסה, אך לא הצליח לבכות את חייו במלים, לכבוש את ננסיותו בשירים. כדור הצלפים שהשיג אותו מקץ שנים רק סיים חיים שמתו שנים רבות קודם לכן בשתיקתו הנוראה.

וכך, לימים, כשבאתי, בעקבות אבי, אל נתיב הסורים של המלים, ידעתי שלא על עצמי אני בוכה, שלא על חיי אני מקונן, אלא על קולו המת של אבי אני מתאבל. מנסה  בייסורי לתרגם את זעקותיו למלים, להצפין את דמעותיו הרותחות בתוך אותיות מתות. וכך, לימים, היו להם סיפורי, לאיש הנפלא ההוא, לפה, בוכים כאהרן את עילגותו של משה.

ואכן, לימים, כשזכה ספרי "ציפורי צל" לחסד כלשהו מצד הקוראים, ואף יצא נקי מציפורניהם של המבקרים, עמדה האוניברסיטה העברית, ובאחד מפרצי ההומור הנדירים שלה, זימנה אותי, כמו גם את ספרי, לעמוד במרכז אחד מימי העיון הספרותיים שלה. אני, שמעולם לא חבשתי את ספסלי האקדמיה, שכל השכלתי המפוקפקת היתה ונשארת בית ספר תיכון ערב, זוכה לפתע בקפיצת הדרך לעמוד מול ארזי האקדמיה ולשאת לפניהם דברים.

ועם זאת, ומעבר לאוויר הפסגות של אותה קתדרה, ידעתי שלא אני הוא העומד אותה שעה מול קהל המריעים, שלא אני הוא המנער לעיניהם את נכסי, אלא אבי המת, אותו חנווני פשוט מחוק פנים, שאת נהמתו האילמת העליתי בכתובים. וכך אותו ערב אף יצאו מפי המלים. משא קינה לאיש היקר ההוא, שהוריש, בכאב שאפשר אין נורא ממנו, את כתרו לבנו. וחתמתי את דברי במלים האלה. "נשאתי אבא דברי זיכרון אלה לעילוי נשמתך דווקא  במוסד הזה. אתה, שכל הימים ראית בו חומה בצורה, דלת נחושה שלא הצלחת לעבור בבריחיה, ועתה, על כורחם של שומרי הסף, הוספתי על שי הלוחות גם את שמך הקדוש".

כך אפשר זכה אבי ושב קולו מן התוהו. שב בשנית אל האדמה. אך האם בכך תם מסעו? שב עפרו והיה לבשר? או אם אשאל, במידה לא מעטה של התבוננות כואבת: האם ילדי, שהם גם נכדיו, היו מצליחים לבוא אל שיריו, להישאב אל לשונו, לשון שיש בה יותר מאקלים בית הכנסת, מסיפורי היראים, ממדרשי החכמים,  מכל אותו נפח לשוני שנכדינו מגדירים כיום, במידה רבה של סלידה, "לשון של שבת". וזו השאלה שאנסה, ברשעות מאוד לא אקדמאית, לגעת בה כאן, "מה בין לשון יהודית ללשון ישראלית".

                                         *

ואמנם, קווי המתאר של כל לשון הם האשנב התרבותי של בעליהם. הכלי הכמעט ראשוני שבו נתפסת תרבותו של עם, או בצמצום מרושע, תרבותו של האדם, איכותו של האדם. די בכמה העמדות תפלות מצדי בכדי ללמד על כוונתי. אדם קם בבוקר, ועוד קודם שזיהה את פניו בראי מנפח ריאותיו ואומר "זו התנהגות צינית". אינך צריך במקרה זה לסעד מהמחלקה לזיהוי פלילי כדי לדעת שהדובר מול הראי הוא עוד חבר כנסת. או אם שמעת מהדירה הסמוכה את שכנך אומר לאשתו ברגע של זחיחות דעת, "הבה זוגתי ואמושך", אינך חייב להציץ בתעודת הלידה שלו בכדי לקבוע בוודאות את גילו.

זה אכן כוחה של הלשון. אלה הם גבולותיה רבי הצמתים והפנים. אין היא רק כלי פשטני להיכנס עמו אל חנות המכולת ולצאת עם שקית החלב, אלא הנפח העשיר שבו נמדדים עמים וארצות, תרבויות וזהויות אנושיות.

ואם כך לשונות שבעולם, מה אשר ללשון המושלת בנו היום. במה נמדד כוחה. היכן מתחילים והיכן מסתיימים שריריה. והיכן מתחילה המחלה הארורה המכרסמת את מעיה. זו אכן שאלה מעוותת, ומאוד כפוית טובה, שכל איש תמים הירא לנפשו ראוי לו למהר ולהציל עצמו מפניה. אשים נפשי בכפי ואטבול את ידי בשלולית הדם.

כל לשון בריאה של עם אינה אלא ההבשלה ההיסטורית של תולדותיה. אין היא ביטוי כוחני או רכושני של דור זה או אחר, אלא הסך העולה מכלל דורותיה. מן היום בו נעשו בעליה לעם, ועד לרגע זה ממש, שבו אפשר פועה לראשונה בבית החולים הסמוך תינוק שזה עתה יצא מרחם אמו. זה אמור להיות דינה וחוסנה של כל לשון בריאה. הנבל שממיתריו מתנגנים קולותיו הקדומים, כמו גם העכשוויים,  של כל עם ועם.

ומה אשר לניגון של לשון עמנו? היכן הנבל והכינור, המינים והעוגב, מהם אמורים לעלות מצהלותיו של עם. או אם אצמצם את עדותי לימינו אלה בלבד, מה הוא המסע האומלל שעשתה הלשון העברית ב50- שנותיה של המדינה, עם בואן של שיירות העולים הראשונות אל חלום ההיסטוריה הנושן כאן בארץ ישראל. מה שמנו בפיהם של אותם מהגרים. כיצד ניסינו לטשטש אל תוך קדרה אחת את אוסף הפנים והזהויות של  אותן שיירות. ואכן, לכאורה, כדרך אותם בנאים נבובים שבלל אלוהים את שפתם במגדל בבל, נדרש היה גם האוסף הצבעוני הזה של העולים ללשון אחת, תקיפה ואמיצה, שתלכד את מעקפיהם לכלל עם אחד.

וזו אכן, יש להודות, היתה מלאכה סיזיפית. כי אל תוך זו צריך היה לצקת לא רק את תרבותו האנושית של השוק, שכל כך מושלת היום בלשונם של ילדינו, אלא גם את אותה מנגינה נושנה, את שפת השורשים ששימרנו בכל הדורות, מעבר לכל הנהרות - שפת לוחות הברית.

וכאן, דומני, כשלנו. לא השכלנו  לברוא לשון שיש בה את הרצף משפת העבדים בהר-סיני ללשון הנגאלים מהרי האטלס, מואב וערבות סיביר. עם השב לבנות חלום אינו יכול לשכוח את שפת החלום, את הלשון הפלאית שבה ניתנו לראשונה הלוחות על ההר העשן. השפה שהסירה בשעתה את הכבלים מעל כתפי העבדים, היא זו שאמורה להיות אבן הפינה ללשונם החדשה של הנגאלים. מקו זינוק זה אמורה היתה שפתנו המתחדשת לפרוץ. ישן וחדש אל תוך גיגית אחת. קודש וחול. ואפילו ביאליק מגרונם של יושבי הקרנות. בימי הבראשית של המדינה  עדיין עמד המאמץ הכביר,  אם גם התמים, לכרוך קודש בחול, את לשון השוק עם שפת האקדמיה.

היום, בשיפוט היסטורי קצר, ואולי קצר מדי, ניתן לומר ששוב כשלנו.  איבדנו את הנימים לטובת המלים. את המיתרים לסתם אוסף חוטים. אותה לשון עתיקה שהצליחה לצנן את ההר העשן, נעשתה בימינו למטרד לשוני, לפוחלץ מילולי. האזנו ללשון הכיכרות ושכחנו את  שירת העשבים. נואלנו מלדעת שתינוק השוכח את שדי אמו, מהם ינק, עשוי גם למרוד בעפר ממנו נוצר.

ולכן, אבן הבוחן של כל לשון היא תרבות המלים, האקלים הלשוני שמורישים הורים לילדיהם. היום, בבחינה כמעט אומללה, בושים אנו להודות כיצד הפכה הלשון  בפי זאטוטינו לשק אגרוף. לשון אנורקטית זולה וענייה, כמו זה עתה יצאה מפח האשפה. אפשר אולי, בסלחנות יהודית, לגונן מעט על ילדינו ולומר במה השחיתו הם את שלא קדמו להם מנהיגיהם, כל אותם אמרכלי ציבור, חברי הכנסת ושאר תרנגולי בוקר צווחניים. מה נלין על יורשינו מול תרבות המלים והמידות, האש ומלח הגופרית העולים מביצת הפופוליטיקה.

ואכן, מכוחה של אותה נימה סלחנית, ניתן לטעון שכל עוד היתה לשון שדופה ומעליבה זו כלי הביטוי היחיד  בפי דור המהגרים הראשון, שארץ זו אגמה באדיקות לא תמיד  אוהדת אל מעיה, יכולנו להשלים ואף לברך על כך. כי אמנם, רק בזכותה של לשון דלה וחסרת ויטמינים זו, יכול היה המהגר לבוא אל השוק ולצאת מתוכו בשלום עם שקית המלפפון.

אך בשעה שמוצאים אנו שלשון זו מחלחלת טיפין טיפין ונעשית לנחלתם התרבותיות של יורשיהם, הדור השני לגאולה, חייב להתנשא התמרור האדום, שדרך זו אסורה ללא מוצא. סמרטוט לשוני זה, שהיה בשעתו כסות אנושית להוריהם, אי אפשר לו שייעשה בפי יורשיהם לחליפת שרד למאה ה21-. חובת אלה שפרנסתם היא טיפוח הדור, לנקז לגרונם של ילדינו את לשון ההוד וההדר של מגילת שיר השירים עם פרחיה המתחדשים של משוררינו העכשוויים. זאת, כל עוד אנו מצפים מילדינו שיהיו לנו המאור התרבותי, המלאכים החדשים העולים למעננו במעלות סולם יעקב עד לשמי מרומים.

אלא ששוטטות, ואפילו שטחית, ברחובותינו, מגלה שילדינו, כמו גם נכדינו, הגיעו רק עד סולם הסיידים, ומשם צובעים הם לנו את תרבותנו, אם להידרש לרגע ללשון הגששים, בפסי כסף עשויים מלחם קימל וביצה קשה. זו לשון החמסינים השורפת את ריאותינו. לשון עצלי התרבות המאיימים למחוק בהבל גרונם כל סיכוי לפרחים בערוגותינו. ואז, בל נשתאה, ששעה שיתפתו האוהבים לרדת אל גינת אגוז שבנתיב הכרמים, כל שימצאו על קרקעיתה הוא רק פגרי הגפן ואנקת הרימונים.

ואין זה רק חטאו של מוסר העבודה ההסתדרותי של מורי הלשון שלנו, אלא בעיקר האקלים בו חיים יורשינו, זה הנכון לשאת בשלוות נפש, כמעט פושעת, את פערי הלשון המסוכנים המסכסכים בין העשירונים השונים של צאצאינו.

היכן, אפוא, טעינו, כיצד הבאנו עצמנו אל לשון כמעט גששית, שבה כל ירקן המכריז-צוהל בשוק ש"כל שסק מלמליאן וכל תאנה היא חגיגה במיטה", נעשה ליורשה הנבואי של תרבותנו האלוהית. היכן טעינו?

וכאן צריך היה להזכיר, את מה שאולי כבר הספקנו לשכוח, שבשנה זו, דומני, זכו חברי להקת "הגשש החיוור" בפרס ישראל. לכאורה פרס הוגן ואף ראוי, שאילו אך ניתן לפרץ ההומור העממי השופע מתוכו, הייתי ראשון המטפסים אל גגות העיר בתרועות "הללויה". אלא שהלשון הגששית, שמאופיה תחמה עצמה לגבולותיו האנורקטיים של ההומור, הפכה עם הזמן לשק המציאות של ילדינו, לניגון המפוקפק העולה מגרונם, לדעת מפיהם, שכל אשה, ואפילו לידתה מאיזו מגילה יהודית עתיקה, היא עוד פצצה או חתיכת בשר לאיזו חורשה אפלה.

                                         *

עדיין פלאי פלאות בעיני, כיצד לא יצא עד כה אף לא אחד ותבע ממני, בתקיפות מאוד אקדמאית, שאציג לפניו את טיעוני מול ההכללה הגסה שזה עתה נגרפתי לתוכה. אלא שאני, ככל שצודק אותו טוען, עומד לעקוף את תביעתו, וזאת מפני שני טעמים. האחד, שאין בי הכלים ואף לא את העמקות האונברסיטאית להרצות את טענותיי. והטעם האחר, השני, שכמודד קרקעות קפקאי, איני יודע לשרטט, אף לעצמי, את גבולותיה של אותה באר שזה עתה ירקתי לתוכה.

ועם זאת, ועל מנת שלא אצא חייב ממשפטו של אותו טוען עקשן אנסה, אם גם בקפיצת דרך מפוקפקת, לאסוף אתכם אל שולחן כתיבתי, אל שוקת החמורים ממנה אני שואב, אם גם בבושת פנים, את מימי. אפשר בכך, טוען יקר שלי, אף שלא נתכוונתי לכך מלכתחילה, נמצא עצמנו, שנינו, נוגעים במה שפתחתי, מה בין לשון סבא ללשון נכדו, או יומרני יותר, מה בין לשון יהודית ללשון ישראלית.

ואפתח בעימות כמעט משפחתי, שהיה לי עם בתי הבכורה, שנתפתתה פעם, באחד מרגעי החולשה שלה, לקרוא את הנובלה שלי "אלף נשותיו של נפתלי סימן-טוב". אם משום שצפתה בסרט שעובד על פי אותה נובלה, ואם משום שחשה חמלה כלפי מולידה. ואכן, בתי, לאחר שסיימה לקרוא את הסיפור, לא לפני שנעזרה בכך, קודם לכן, במלונו של אברהם אבן-ששון, הפתיעה אותי והציעה לי נוסח ישראלי, כמעט עממי, למה שהיא כינתה שפת החרטומים הלועזית שלי. אביא  זו מול זו את שתי הגרסאות. זו שלי המתיימרת להיות יהודית, וזו של בתי המתעקשת להיחשב עממית.

"לא היו ימים יפים יותר לפלורה מאותם ימים שבישרו אותה בנפתלי. לא שנתאוותה, חס ושלום, על בחורים, ואף אותן מחשבות מגונות הממלאות לבן של נשים אחרות לא הפריעו אותה כהוא זה מסדר יומה, אך בשעה שבא לה מפיו של ארוג'אס השדכן שאשה נאה כמותה, בת כ"ד שנים למניין הבריאה, אי אפשר לה מן התורה שתהא פנויה, מיד התמלאה שמחה על גואלה, ויחד עם אמה גמרו בדעה צלולה שצריך אותו עניין שיענו אחריו אמן" (ציפורי צל, 9).

בתי, לאחר שראתה את המוקש הזה שהצגתי לפניה, עמדה ואמרה לי: אבא, מחמת כבודך הנה לפניך נוסח הרבה יותר אנושי. וכך הציעה:

"פלורה היתה מאוד מאושרת כשגילה לה שלומי השדכן שמצא לה חתן. עד אז לא חשבה פלורה על חתונה, ואפילו לא על סתם בחורים, אך כשבא שלומי וגילה לה שהיא כמעט בת עשרים וארבע, גיל שמתאים לכל אחת בשכונה להיות כמעט סבתא, רצה אל אמה ויחד הסכימו שתיהן למהר עוד באותו ערב לביתו של שמעון החתן".

שמרתי על קורטוב של גאוותי והקשיתי לפני בתי כמה קושיות שקשורות אולי בניגון היהודי וציינתי כמה משפטים שיש בהם ערך כלשהו, כגון "לא היו ימים יפים יותר לפלורה מאותם ימים שבישרו אותה בנפתלי". לא אומר לך המשפט הזה ולא כלום? הסתכלה בי באותו מבט של חמלה ובמעט דאגה רפואית. אמרתי לה, הנה אמרו במאמרי חז"ל, לא היו ימים יפים יותר לישראל מט"ו באב ויום הכיפורים. וכך, המשפט הזה שכתבתי, מלמד על לידה חדשה. ט"ו באב, שבנות ישראל היו יוצאים בכלי לבן בכרמים. לכאורה האשה מוצאת לה חתן, הרי בפועל היא נולדת מחדש, עוזבת את אביה ואמה ודבקה בבעלה. וביום הכיפורים אדם הולך לבית הכנסת ומכפר על חטאיו ויוצא ממנו והרי זו מעין לידה חדשה. ואני ממשיך לטעון על כבודי ואומר לה, נאמר שם שהיא היתה בת כ"ד שנים למניין הבריאה, נכון שהיתה בת 24, אבל כשאני אומר שהיתה בת כ"ד שנים למניין הבריאה, אני מנסה לקורא הנעלם להתנתק משהו ולהעניק קמצוץ של הומור בדרכי שלי, אולי יבין את זאת, שהבריאה יש בה ממד אחר ואינפורמציה אחרת שיש לנו למלה בריאה.

ובתי, לאחר ששמעה את סטיותיי הכמו יהודיות, הוסיפה להתבונן בי בחמלה, מה שהביא אותי להשתטות ולהביא לפניה עדויות נוספות מאותה נובלה. עדויות המדברות בשתי נשותיו הראשונות של נפתלי סימן-טוב שמתו עליו, כך הכתוב אומר, בדרך מוזרה ואפילו מחשידה. על הראשונה, מרסלה, שהיתה רזה וכחושה מאוד, עומד הכתוב ומעיד:

"נפתלי סימן טוב, אם להודות על האמת, אף שהאזין ברוב קשב לדרשה, דומה שלא מיהר לצאת בהכרזה. ישב מול פני השדכן, וכמותו החל אף הוא מנמנם. דברים רבים ידע בחייו, ועניין זה בפלורה, אף שהיה מן החשובים שבהם, לא המריצו להוציא מים מן הסלע. בן מ"ד שנים היה וכבר נודע בקרב הבריות אלמן נכבד מאוד. שתי נשים נשא בחייו, ושתיהן, רחמנא לצלן, מתו עליו קודם לידתן. הראשונה, מרסלה, דומה היה מלכתחילה שנבחנית היא, ואף שלא מצאו עליה הרופאים כלום, שמו הבריות לבם לאותו שיעול טורדני שדבק בה מיום שנולדה. 'אפשר שירכה אמה דרכיה עם כלב שוטה', התלחשו האנשים אחריה, ומשכך, ראו בהסתלקותה רמז מן השמיים, או כדרך שהיה נפתלי אומר עליה: 'הכל היה טוב בה, במרסלה, חוץ מאותו תיקון חצות'" (שם, 10).

שאלתי את בתי, מה אומר הקטע "לא המריצו להוציא מים מן הסלע". אני מנסה לתת מין הגבהה אירונית, ואם נתרגם זאת לשפה ישראלית ולא מעט יהודית כפי שהתכוונתי, נמצא אולי מאבדים משהו, כמו אותן נשים עתיקות לפני הרבה דורות, שהיו צריכים לצנן את הדייסה לתינוק, וכדי לזרז את תהליך הצינון היו מעבירות מכלי לכלי ובסופו של דבר, כשהכלי היה צונן, היו מוציאות רבע ממידת הכוס.

או אותו פסוק "הכל היה בה טוב ממרסלה, חוץ מאותו תיקון חצות". וכאן בתי יצאה משתיקתה, נדמה שמכה בי במותן, מכה שאין ממנה תקומה, ואמרה, מה זה, אבא, מה זה תיקון חצות? אמרתי לה, מהו תיקון חצות בלשון המקרא ובלשון ההלכה יודעים הכל, אבל אני התכוונתי שאותה נבחנית היתה משתעלת ומשתעלת ומעירה אותו, וזה היה בחזקת תיקון חצות, שהיה צריך לקום מהמיטה. כך בדרכי ניסיתי לתת מטאפורה צוננת ואירונית למצבו של נפתלי.

                                         *

לאחר שנואשה בתי מלהכות בי במותן השני חזרה לשתיקתה. אלא שאני לא נואשתי ואמרתי לבתי הבכורה הזו, שמעי כיצד מרחיב הכתוב גם בממדי גופה של אשתו השנייה של נפתלי, בלפוריה:

"לא כך עלה בגורל אשתו השנייה. זו נודעה בבריאותה המופלגת  ובאיבריה הגדולים, שאילו אך ביקש, יכול היה בן-ציון הגבאי להעמיד עליהם בבטחה את כיסא הנימולים. ולא כיסא בלבד, שולחן ערוך גם כן. יין וכוסות, צלחות ומינים של בוטנים. כרס מבשילה לתפארת. ונעליה הפלאיות גם הן. מי חכם וידע את מצולתן. עמוקות אף ממקורה של חסידה. כל-כך, שאילו, חלילה, מעדה לאחת מהן פרתו של אלקוצר, סנהדרין גדולה לא היתה פודה אותה מקרקעיתה. לפיכך לא היה ספק בלב איש שאף את זו מצא נפתלי בתולה". (שם, שם)

ועדיין בתי בוחנת אותי, ולבסוף, בשמץ דאגה, אף אומרת: "אתה בטוח אבא שאינך זקוק לכוס מים!" ואז שאלה אותי בתי שאלה, והיא שאלה שמציקה גם לכולנו. הרי בסופו של דבר אני משתמש בקודים לשוניים ובאינפורמציה כמעט מקראית. "תיקון חצות", "כיסא הנימולים של אליהו הנביא", "סנהדרין שלמה וגדולה", אלמלא באתי מבית דתי, ספק בעיניי אם הייתי מבין במה המדובר. צודקת בתי האומרת, אבא, אתה מניח מוקשים, דבר אל תלמידי ישיבות וכתוב להם את הסיפור הזה. ירצו יקראו, לא ירצו לא יקראו, אבל לפחות לא יאמרו שהם זקוקים למילון. אבל מה אתה עושה לילדים האלה של דורנו? מה אתה מציע להם? בכמה מוקשים אתה צריך לרפד את כתיבתם כדי שמישהו יתעשת לקרוא דף אחד מכתיבתך?

אסיים בציטטה מתוך הנובלה "עוגיות המלח של סבתא סולטנה", שבעטיה כבר נמצאתי מוקצה ומאוס בעיניהם של רבים מתלמידי בתי הספר התיכוניים. זה הקטע שבו מקדימה אם הכלה לבתה קלרה, בלשון ירושלמית מאוד נקייה, את שעתיד בעלה לעשות בה בליל הכלולות.

"קודם שנישאה קלרה לאליהו לקחה אותה אמה אל זווית החדר והסתודדה עמה בלחש. הרבה דברים הפליגה בשבחו של בעלה לעתיד, שאפילו מעט צולע, חכמתו מכסה על כל פגמיו. ועיקר הוסיפה, בלחש כמוס, שאם יתאווה למשש בשמלתה, תניח לו. עניין זה יפה הוא בין אשה לבעלה, לא כל שכן בינה לבין אליהו. מופלג היה דבר זה בעיניה. וכי מה צריך אליהו לבגדיה, אלא שאם הקפידה אמה וציוותה זאת במפורש, תניח לו לעשות כרצונו. בלילות שבאו אחרי נישואיה העמידה את השמלה על מסעד הכסא שבצד מיטתה והשימה עצמה ישנה. תאבה היתה לדעת מה יעשה בה אליהו, ויותר ממה שיעשה בה, שלא ישחיתה, חלילה, בציפורניו השחורות. כך חלפו הלילות עד שנתעייפה. בבוקר היתה מוצאת את שמלתה כדרך שהניחה אותה, נקייה וישרה על הכיסא. שמחה עליו בליבה, ויותר משאהבה אותו על מה שהגידה לה אמה, אהבה אותו על מה שלא קילקל בכסותה" (79).

ואילו ביקשתי, מתוך קנטרנות אבהית, לשאול את בתי, מפני מה סיימתי את הקטע במלה כסותה, ולא בחלופה היותר שפויה, שמלה או בגדה, היתה בתי שבה ומסתכלת בי ובלשון כמעט רפואית אומרת: אבא, אתה בפירוש מקרה. ואילו ניסיתי להצטדק לפניה ולרמז שהמלה "כסותה" מופיעה באחד משלושה ציוויים שנדרש בהם בעל לאשתו בכתובה, היתה בתי ממשיכה ואומרת: "עכשיו אבא, אני גם משוכנעת שאתה חסר תקווה".

עתה, שגם בתי הוציאה עלי כרת, מה נותר עוד בידי. לשון סבא או לשון נכדתו? לשון עגנון או לשון הגשש העולה מכל מלפפון? מה היא תקוות הבאר העתיקה, אם לא קולות המים הצוהלים המפכים מכל ברזיה. כיצד נלמד את נכדינו לדעת, שחוסנה של כל לשון, כגזעו של העץ, במניין קליפות הצבע המקיפות אותה. שלשונו של סבא, אפילו נדמית היא פעמים כלוקה בניוון שרירים, היא היא ניגון המיתרים, ההר העשן, בכי הלוחות, שבזכותם, כאז גם היום, נעשינו מעבדים לבני חורין.

לדעת, בתי, ששירת חנה, כמו גם קינתו של דוד, עולים צלולים מאותה באר מופלאה, מתוכה קולחים היום גם מימיהם של עמוס עוז, א"ב יהושע, סמי מיכאל, אהרון אפלפלד ושאר ארזי הספרות האיתנים אלה - כמו גם אלה, בתי, כתאומי סיאם, דברי אלוהים חיים. אז, אם תאמיני גם את עם לשון אפשרית זו, ישוב ההר העשן מזעפו, ואלוהים, כזאטוט שובב, ירדוף עם דורך כולו, הילדים, כמו גם עם הנכדים, בשדות אחר העפיפונים.

ואפשר באותה שעת חסד, בתי, נדע שנינו, את ואני, מפני מה נעו בדומייה שפתיו של אותו חנווני תימני בשבת. הוא לא היה שיכור, בתי, גם לא נביא, אלא סבא פשוט ואוהב שהתבושש לפני נכדתו לשורר, שמא גם היא, כמו כל בני דורה, הלך לבה אחר ניגוני השוק, אחר שירתו של אותו ירקן המטיף להאמין שכל שסק הוא רק מלמליאן, והתאנה היא הסיכוי האחד לחגיגה במיטה.

חבקי את סבך, בתי שלי, אל תירתעי מפניו. לטפי את קולו, את מלותיו האילמות, כי הן רק דמעות שלא זכה בחייו על כתפיך לבכות.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד