תקינות פוליטית, לשון נקייה והז
תקינות פוליטית, לשון נקייה והז

 

תקינות פוליטית, לשון נקייה והזניית השפה

פרופ' רפאל ניר

פרופסור לתקשורת ולחינוך באוניברסיטה העברית, חוקר את לשון העיתונות ופירסם מאמרים רבים על התפתחות העברית בת זמננו

 

מגמת "התקינות הפוליטית" השוטפת את העולם הגיעה גם לישראל, והיא מתייחסת ליחסי העדות, ליחסי המינים ולשסעים הפנימיים. בתחום הפוליטי היא לוקה בנסיון לייפות ולעצב מציאות קשה באמצעות מלים.

 

האמרה "חיים ומוות ביד הלשון"  אמנם נדושה, אך דומה שהיא נטענת במשמעויות חדשות בהתאם למקום ולזמן. לפרופסור מכובד ועטור פרסים מאוניברסיטת הרווארד, סטפן תרנסטרום, השימוש בלשון "לא נאותה" כמעט עלה לו במשרתו. הקריאות "גזען!  פשיסט!" ליוו אותו ימים רבים, בעת שצעד בשבילי הקמפוס, לאחר שבסתיו שנת 1987 השתמש בשיעוריו במלה "אינדיאנים", שנחשבה ל"לא תקינה מבחינה פוליטית", במקום בביטוי ה"כשר" בארה"ב של ימינו -  אמריקאים ילידיים.  תקרית זו היא אחד מהסימנים הראשונים של ההקפדה על "לשון תקינה" כחלק מהתנועה לתקינות פוליטית (ת"פ)  שהתעוררה בארה"ב ובבריטניה במחצית השנייה של שנות השמונים.

השימוש במונח תקינות פוליטית בהקשר הלשוני, לציון בחירת המלים משיקולים אידיאולוגיים, הוא בבחינת חריגה מן השימוש המקובל במושג "לשון תקינה", שמקובל לייחסו להבעה לשונית המותאמת לנורמות דקדוקיות. ואולם אף על פי שההיזקקות לביטוי ת"פ בתחום הלשון חדשה יחסית, עצם התופעה של אכיפת נורמות חברתיות בתקשורת לשונית היא עתיקת יומין. ידוע, למשל, כי בתקופה שבה נערך הקנון המקראי חל איסור ("טאבו לשוני") על השימוש בביטויים מסוימים משום שהיו טעונים בקונוטציות לא רצויות. במקומם השתמשו במלים חלופיות, ביופמיזמים ("לשון נקייה"). מאחר שאנשי המסורה לא העזו לשנות את הכתוב בטקסט המקראי, השתמשו בהבחנה שבין כתיב לקרי: המלה הכתובה נותרה בגוף הטקסט (כתיב), ואולם בשוליים צוינה החלופה "התקינה" (קרי). בדרך זו הועבר המסר כי בעת קריאת התנ"ך בבית הכנסת יש לקרוא, למשל, את הפועל ש'כ'ב' לציון יחסי מין במקום השורש ש'ג'ל', הרשום בטקסט המקראי (ישעיהו י"ג, 16). מן הסתם היה השימוש בפועל ש'ג'ל' בתקופת המסורה כרוך בתחושה לא נעימה בגלל הקונוטציות שנלוו אליו.

מקורו של המונח "תקינות פוליטית"  (political correctness) נעוץ ככל הנראה בתרגום מילולי מסינית, מתוך "הספר האדום הקטן" של מאו טסה טונג. השימוש בו בהקשר החברתי האמריקאי החל ככינוי אירוני בפי חוגים שהתנגדו לדרכי ההתנהגות של ארגונים ליברליים בארה"ב. בדרך זו ביקשו להצביע בצורה אירונית על חוסר הסובלנות של ארגונים אלה. ואכן, החוגים הדוגלים בתקינות פוליטית גילו במקרים רבים להיטות קיצונית אחר ביעור של ביטויים "פסולים". בעגה הישראלית אפשר לכנות נטייה כזו כ"הפוך על הפוך": דווקא אותם חוגים שחרתו על דגלם את אידיאל הסובלנות מגלים קנאות, לפעמים עד כדי ציד מכשפות מסוג חדש.

תחומי ההתייחסות העיקריים של הת"פ, כפי שהיא מוכרת מן ההקשר האמריקאי והבריטי,  הם גזענות, מינניות, הומופוביה וזקנה. ככלל, משקפת הרפורמה של הת"פ בתחום אוצר המלים את ערכיה של  החברה המגוונת, הפתוחה ורבת הפנים של זמננו. כאמור, תחילה השתמשו בביטוי "תקינות פוליטית" במשמעות אירונית ביקורתית, ואולם בשלב מסוים אימצו אותו  הקבוצות שכלפיהן הופנה, וכך הפך לחלק מן הלקסיקון של "תרבות הנגד",  counter culture. השימוש בביטויים "הנכונים" הפך לסימן היכר להשתייכות לקבוצת תרבות משותפת. מאוחר יותר החלו הארגונים הליברליים להשתמש בכינוי "תקינות פוליטית" גם לצורך אירוניה עצמית.

                                          *

אחד מן הצעדים הראשונים של "תיקון פוליטי" בלשון היה השימוש במלה  gender  במקום במילה sex לצורך ההבחנה בין המינים, גם מחוץ לענייני דקדוק. מקרה זה משקף את המוּדעות הגדלה והולכת בחברות שונות לביטויים הנחשבים למינניים (סקסיסטיים). גם בעברית חיפשו אחר מונח "נייטרלי" לג'נדר, וכך נוצר ה-מגדר.  מונח זה שימש תחילה סוציולוגים בתקשורת האקדמית-מדעית, ועבר במשך הזמן לשיח הציבורי הכללי. הרגישות לביטויים "מינניים" עולה מפעם לפעם לסדר היום הציבורי. זכורה, למשל, הסערה שקמה בישראל כאשר החלו להשתמש בביטוי מזכירה אלקטרונית. כדי למנוע את הזיהוי של המכשיר עם מזכירה ממין נקבה, הוחלט להנהיג במקומו את המונח משיבון. מקרה אחר הוא הביקורת שמתחו באחרונה חוגים פמיניסטיים על מנכ"ל רשות השידור על שכינה את הקריינית גאולה אבן בכינוי (המחמיא, לכאורה) יפהפייה. מפעם לפעם נשמעות מחאות על השימוש בביטויי חיבה עממיים לנשים, דוגמת מותק, חמודה, כפרה, מתוך טענה שכינויים אלו מבטאים גישה סקסיסטית, שהרי אין להניח שהיו משתמשים בהם, או בשכמותם, לכנות בהם גברים.

לאחרונה מורגשת נטייה בקרב חוגים ליברליים ופמיניסטיים בישראל  להמיר את המונחים אשתי ובעלי בצורות "פחות מינניות". החלופות המקובלות הן בת-זוגי, בן-זוגי. הצורה בן-זוג נוחה לשימוש גם בגלל הנטייה הרווחת בחוגים מסוימים לראות את מוסד הנישואין כבלתי מחייב לגבי הזוגיות. עם זאת אין הדבר פותר את הקושי של הציון הגנרי, משום שגם חלופות אלה מסומנות בעברית מבחינת המגדר הדקדוקי (בניגוד למונח האנגלי  spouse).

הת"פ בתחום המינני בעייתית במיוחד בלשון העברית, מחמת ההבחנה הדקדוקית בין המינים המושרשת בה. החיפוש אחר מונחים גנריים, נייטרליים מבחינת המגדר, אינו מוכתר תמיד בהצלחה. ידוע, למשל, כי מרצים באוניברסיטה מתלבטים בשאלה זו כשעליהם לנסח שאלוני בחינה לתלמידיהם ולתלמידותיהם. הפנייה אל הנבחן/הנבחנת נעשית לפעמים באמצעות השימוש בציווי-רבים (כִתבו, פַרטו, הדגימו), או באמצעות שם הפועל (יש  לכתוב, לפרט, להדגים). דרך זו, אגב, נפוצה גם בספרי הבישול, כדי להימנע מן הרמיזה שהבישול הוא עניין לנשים בלבד. אפשרות אחרת היא האזכור של שתי הצורות תוך שימוש בלוכסן (כתוב/כתבי, פרט/פרטי, הדגם/הדגימי). בכתיבה האמריקאית מקובלת לפעמים מעין "אפליה מתקנת", המתבטאת בהתייחסות לדמות גנרית באמצעות השימוש בכינוי she .

הרגישות לביטויים הקשורים למגדר כרוכה בהשקפה, שהשימוש בצורת הזכר להבעת גנריות (כלומר, מגדר סתמי), המקובל במקורות העבריים, עלול להשפיע על קהילת הדוברים בכיוון של הדגשת עליונות הגבר על האשה. השקפה זו עולה מן ההיפותזה של ב"ל וורף (B.L. Whorf), שלפיה הלשון שבה אנו מדברים מעצבת את דרך החשיבה ואת ההתבוננות בעולם. מן ההיפותזה הזאת נגזרת המסקנה ששינוי הלשון עשוי להביא בעקבותיו שינויים בערכים חברתיים, כולל ההתייחסות לקבוצות מקופחות.

                                      *

בצד התחום המינני מצויים תחומים אחרים שבהם מורגשת הנטייה להמיר ביטויים טעוני קונוטציות של אפליה או התנשאות במונחים הנחשבים ל"תקינים". אלה כוללים בלשונות אירופה את ההתייחסות לקבוצות הנחשבות למקופחות במיוחד, כגון מהגרים, כהי-עור, נכים, קשישים וכן בעלי העדפות מיניות חריגות. בישראל נמנים עם קבוצות אלה עולים, בני עדות ובני מיעוטים. לבחירה במונח "הנכון" נלווים במקרים רבים שיקולים פוליטיים ממש, במשמעותה הבסיסית של המלה "פוליטי".

הרגישות האופיינית לחברה הישראלית, לגבי ההתייחסות לעדות המזרח, הומחשה לאחרונה בהדים שגרר הראיון ב"הארץ" שעשה העיתונאי דניאל בן סימון עם ח"כ אורי אור. הסערה שקמה בעקבות השמעת דברי אורי אור נגעה אמנם בעיקר לתוכנם. עם זאת נראה שההסתייגות חלה גם על ה"איך", כלומר על בחירת המונחים. למשל: השימוש בכינוי  מרוקאים.

לרגישות לת"פ בתחום זה יש גם צד פוליטי מובהק. בשאיפה הכללית לשוויון ולביטול של מדרגים חברתיים-תרבותיים מעורבים גם מניעים פוליטיים. עקב משקלם האלקטורלי הגדול יחסית של עולי מרוקו קיימת ציפייה שפוליטיקאים יגלו בדבריהם התחשבות מיוחדת בעדה זו. הכינוי מרוקאים (או  מרוקנים)  ספג קונוטציות שליליות בתקופת העלייה של עדה זו לישראל (בדומה לכינויים של עולים מארצות אחרות, כגון רומנים, כורדים, גרוזינים, יקים/גרמנים) והומר במשך הזמן בביטויים "תקינים" יותר, כגון עולי מרוקו, עולי צפון אפריקה. כמעט כל קבוצת עולים כונתה בתחילה על שם מדינת המוצא, וכינויים אלה ספגו קונוטציות שונות בהתאם לדימוי שהודבק ליוצאי מדינות אלה. ככלל ניתן לקבוע כי הצירוף של: עולֵי + (שם המדינה), או יהודֵי + (שם המדינה),  הוא לעולם "תקין" יותר מן הכינוי  המזהה את הקבוצה עם אזרחי המדינה שממנה עלו לישראל.

בזיכרון של השיח הפוליטי בישראל נחרתה היטב התבטאותו של דודו טופז באסיפת הבחירות של המערך כאשר השתמש בביטוי צ'חצ'חים, שהתפרש ככינוי לבני העדה המרוקאית. זו אכן דוגמה קיצונית לשימוש בביטוי של זלזול לקבוצה גדולה בחברה הישראלית. ניתן להשוותו אולי עם השימוש בכינוי Nigger  לאמריקאי-אפריקאי.  באירוע אחר שהתרחש לא מכבר כינה קצין בצה"ל חייל ממוצא אתיופי בכינוי כושי. למרות האזכור המקראי החיובי של מלה זו ("הלא כבני כושיים אתם לי..."), הפך "כושי" לכינוי גנאי בחברה הישראלית בת-זמננו (כנראה בהשפעת האנגלית). זו הוכחה נוספת לכך שמשמעות קונוטטיבית נוצרת עקב תהליכים חברתיים-תרבותיים, ואינה מותנית תמיד במובנה במקורות הקלאסיים של הלשון.

לתופעת הת"פ בהקשר של העדות בישראל גילויים שונים. נזכיר, לדוגמה, כי בשנים האחרונות מסתמנת נטייה להמיר את הצירוף מוסיקה מזרחית בביטויים הנחשבים ל"חיוביים" יותר, כגון מוסיקה ים-תיכונית או מוסיקה אתנית.

                                            *

הת"פ נובעת במקורה מדחייה תקיפה של כל אימפליקציה של חוסר שוויון. עצם הרמיזה על האפשרות של חוסר מניחה את קיומו של מדרג חברתי, דבר שהתנועה לת"פ שוללת מכל וכל. לדידה קיימת בחברה המודרנית הזכות לגיוון ולשוני  (diversity), וזכות זו מחייבת להתייחס לכל קבוצה בכבוד הראוי. הדבר חייב להתבטא הן בתוכנם של הדברים הנאמרים והן בהתנהגות הלשונית. מכאן הרגישות לקבוצות הנחשבות למקופחות.

הדבר משתקף גם בביטויים המציינים את המיעוט הערבי בישראל. כדי להבין את הת"פ המתקשרת לערביי ישראל יש להביא בחשבון שהכינוי ערבים משמש גם לציון מדינות ערב שהיו (ובחלקן הן גם היום) בחזקת אויביה המוצהרים של מדינת ישראל. מטבע הדברים מעניק הדבר לכינוי ערבי, בפי יהודי ישראל, קונוטציה שלילית. כדי לעקוף את האסוציאציות הלא-רצויות הוכנסו לשימוש כבר מראשית קיום המדינה הביטויים מיעוטים או בני מיעוטים לז'רגון הציבורי. ואולם דומה כי גם ביטויים אלו הפכו לאחרונה ל"בלתי תקינים"  מבחינה פוליטית.  עקב התגברות המוּדעוּת לקיומה של ישות פלשתינית מעדיפים ערביי ישראל לכנות עצמם בשם  ישראלים פלשתינאים.

                                           *

השסע הפוליטי בחברה הישראלית משתקף היטב בבחירת אוצר המלים בפי החוגים הפוליטיים השונים. כל אגף בחברה הישראלית אימץ לו רשימת מונחים משלו בהתאם לאידיאולוגיה שהוא דוגל בה. לימין, לשמאל, לחילוניים ולחרדים  קריטריונים שונים לקביעת הת"פ של השימוש בלשון. התופעה של "תיקון" המינוח בשירות האידיאולוגיה מכונה לפעמים בפי המבקרים בשם "הזניית השפה", והיא נעוצה בהנחה, כי באמצעות תיקון הטרמינולוגיה אפשר להחדיר בציבור אידיאולוגיה או נקודת מבט מסוימת. אחת הדוגמות המובהקות לכך היא הביטוי מלחמת שלום הגליל. הכינוי הזה, שבו כינתה ממשלת מנחם בגין את מלחמת לבנון, מזכיר את ה-newspeak של ג'ורג' אורוול: הניסיון להפוך או לשנות משמעותן של מלים כדי לשרת צרכים פוליטיים ולהביא לקליטה "רכה" והדרגתית של האידיאולוגיה השלטת. כאשר חוזרים ומשתמשים בביטוי דוגמת מלחמת שלום הגליל אין חשים עוד באוקסימורון הטמון בו. החזרה על הביטוי "המתוקן" היא אכן חיונית להשגת המטרה, ולשם כך אפשר לגייס את כלי התקשורת. מנחם בגין היה, כידוע, מאמין גדול בכוחן של מלים, ולכן קבע מפעם לפעם מונחים רשמיים לשימוש בהצהרות של דוברי הממשלה ובכלי התקשורת הממלכתיים, כגון  יש"ע, יהודה, שומרון וחבל עזה  (במקום הגדה המערבית והשטחים הכבושים / המוחזקים), התיישבות (במקום התנחלות).

האגף הימני במפה הפוליטית בישראל מכנה את עצמו, כידוע, המחנה הלאומי (או נאמני ארץ ישראל), והאגף השמאלי מכונה בפיו בשם  השמאלנים, או בקיצור, השמאל (לציון אנשי המחנה הזה משתמשים לפעמים אנשי הימין גם בצירוף האירוני יפי נפש). האגף השמאלי מצדו אימץ לעצמו את השם מחנה השלום, והאגף שממול מכונה בפיו הימין. כך נוצר מצב שבו לכל אגף במפה הפוליטית בישראל יש קוד משלו של "תקינות פוליטית". ביטוי לכך אפשר למצוא, למשל, ברשימת המונחים "הנכונים" שפרסמה תחנת הרדיו ערוץ 7 בשם "מונכון". שם הקובץ אינו מקרי: הוא מצביע על תפיסה של "תקינות" בשימוש בלשון, שלפיה יש מלים שהן נכונות ויש כאלה שאינן נכונות. במקרה זה מוכתבת ה"נכונוּת" על ידי האידיאולוגיה הלאומנית-דתית של מפעילי ערוץ 7.

הת"פ הישראלית משקפת גם את ההתייחסות של השמאל והימין לסכסוך הישראלי-פלשתיני. כבר עמדו על כך, כי העיתונות בישראל נוקטת לשון שונה כשהיא מציינת, למשל, הריגת ישראלים בידי פלשתינאים מצד אחד והריגת פלשתינאים בידי יהודים מצד אחר. הדבר בולט במיוחד כאשר בודקים את הדיווח החדשותי בעיתון בעל קו פוליטי ברור, דוגמת "הצופה". למחרת רצח המתפללים המוסלמים במערת המכפלה, דיווח "הצופה" כי ברוך גולדשטיין  פתח באש אל קהל המתפללים, ואילו המתפללים הערבים  הרגו את גולדשטיין. זו דוגמה מובהקת ל"מכבסת המלים" שבשירות הפוליטיקה: אנו פותחים באש, ואילו הם הורגים בנו.

השימוש הזה  משקף מצב סוציו-לשוני של מעין "תקינות פוליטית יחסית", כפי שהיא נתפסת מכמה זוויות ראייה. היא שונה מן הת"פ המוכרת לנו מן המציאות האמריקאית בכך שאינה מתבטאת בפסילה כללית של מלים "לא תקינות", אלא השימוש במונחים מותנה בשאלה למי הם מכוונים, ובאיזה הקשר פוליטי הם נאמרים.

                                         *

נראה אפוא שאין הת"פ המתבטאת בעברית הישראלית בבואה של זו האמריקאית. אמנם אין להתעלם מכך שבעולמנו, שמקובל לראותו כ"כפר גלובלי" אחד, קיימות השפעות גומלין בין תרבויות של חברות פתוחות, ואלה מתבטאות מן הסתם גם בהתנהגות הלשונית. עם זאת אין לדבר על העתקה של הנוהג הלשוני מן המציאות האנגלית או האמריקאית אל החברה הישראלית.  הקמפוסים של האוניברסיטאות בישראל אינם דומים מבחינת ההתייחסות לת"פ למקביליהם בארה"ב, והרי בארה"ב היו אלה הסטודנטים בקמפוסים שנשאו לראשונה את דגל הת"פ. בישראל, השפעתם של הסטודנטים על התגבשות של נורמות לשוניות היא מזערית. קשה להניח שסטודנטים באוניברסיטה בישראל יחרימו מרצה שהשתמש בלשון פוגעת כלפי קבוצה מסוימת בחברה. מקרה חריג הוא ההפגנות באוניברסיטה העברית ביוזמתו של "התא לצדק חברתי", שבהן מחו סטודנטים על היחס לעדות המזרח כפי שהוא מתבטא, לטענתם, במשנתו של הפרופ' קרל פרנקנשטיין. ואולם במקרה זה כוונו ההפגנות בעיקר כלפי תוכנם של הדברים, ואילו אזכור השימוש בביטויים "לא תקינים" היה שולי בלבד.

כפי שראינו, הת"פ הכללית בישראל (שאינה תלויה בהשתייכות לקבוצה פוליטית מסוימת), ניכרת בעיקר בתחום הפמיניסטי וביחס לעדות. במידה פחותה היא מתבטאת ביחס לאוכלוסיית הקשישים. גם בתחום  זה חלו שינויים בולטים בשימוש במונחים המסורתיים. המילה זקן הפכה ל"בלתי תקינה" בשיח הציבורי הרשמי, ובמקומה מקובל להשתמש בחלופות דוגמת אזרח ותיק ( תרגום שאילה מן האנגלית, senior citizen) או אדם מבוגר. מסתמנת גם העדפה של השימוש במלה קשיש במקום המונחים זקן או ישיש. כתחליף לבית זקנים או מושב זקנים, מונחים שהיו מקובלים בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, מקובל להשתמש בימינו בצירופים בית אבות ובית הורים.

                                            *

לתנועה הדוגלת בשימוש בלשון "תקינה מבחינה פוליטית" קמו מבקרים ומתנגדים מכמה כיוונים. טענה מרכזית בפי המתנגדים היא שהת"פ מתערבת בדרכי התקשורת הלשונית וכופה על המשתמשים בה נורמות חדשות במקום הישנות, דבר הסותר את חופש ההבעה. המתנגדים טוענים שבשם "התקינות הפוליטית" מבקשים לתקן את השפה ולשנות אותה, ויש בכך משום התערבות בחופש הדיבור. לטענתם, מבטאת התערבות כזו גישה פרסקריפטיבית, פוסקנית, הכופה על הפרט דרכי התבטאות מסוימות.

בפי המתנגדים אף טענה קיצונית יותר: לדידם הת"פ מעוותת את השפה, בכך שהיא שמה בפיו של הדובר מלים שאולי לא התכוון להשתמש בהן. הם  משתמשים בטענה דומה לזו שבפי תומכי הת"פ: אם אין למלים משמעות עצמאית משלהן, אלא המשמעות טמונה בדובר ובכוונתו, יש להשאיר בידיו את בחירת כלי ההבעה הנראים לו כמתאימים ביותר לביטוי כוונותיו. המרה של מלים מקובלות בשימוש בתחליפים מגבילה וכובלת את כושר ההבעה, והופכת את התקשורת לבלתי מדויקת. מערכת המונחים החדשה, כך טוענים המתנגדים, עוטפת מציאות לא נעימה ב"צמר גפן לשוני", ובכך היא מונעת התעמתות של ממש עם המציאות ומשיגה מטרה הפוכה מזו שהתכוונו אליה: היא מטשטשת את המוּדעוּת לתופעות חברתיות פסולות.

ההתנגדות העיקרית למגמה להנהיג מערכת מונחים "תקינה מבחינה פוליטית" טמונה בטענה כי חסידי הת"פ מרוכזים מדי בשינוי הלשון במקום לשנות במישרין את המציאות החברתית עצמה. שינוי הלשון גרידא אין בו כדי לתקן את החברה. ראוי אפוא לחוגים הליברליים לתת את דעתם על הטיפול הישיר במגמות הלא רצויות שבחברה, שכן הביטוי הלשוני אינו אלא בבחינת תסמין המרמז על קיומן. לטענתם, השפה אמנם משקפת את המציאות החברתית, אך אין בכוחה להשפיע עליה ולשנותה. שינוי בגישות המושרשות בחברה יגרום ממילא לשינויים בלשון. גישת המתנגדים חולקת אפוא על ההיפותזה הדטרמיניסטית של וורף, המייחסת ללשון השפעה על דרכי החשיבה של המשתמשים בה.

המתנגדים רואים, בעקבות אורוול, בחלופות הלשוניות של הת"פ newspeak מסוג חדש, שמטרתו לגרום שטיפת מוח בקרב קהילת הדוברים (המושג "שטיפת מוח" מקורו, כידוע, בסין בתקופת המהפכה הקומוניסטית העממית של 1948, כאשר הלשון ה"כשרה" שימשה בידי המהפכנים הסיניים מכשיר ל"חינוך מחדש" ברוח ערכי המהפכה). לדעת מתנגדי הת"פ, פסילה של ביטויים מטעמים אידיאולוגיים דומה לשריפת ספרים בגרמניה הנאצית. הדבר נראה מגוחך ואירוני כאשר הדבר נעשה בשם הליברליזם.

ולבסוף, מתנגדי הת"פ טוענים שגם מבחינה מעשית-פרגמטית אין האיסור על השימוש במלים מסוימות משיג את מטרתו. אדרבא, הוא מחזק את המודעות להבדלים שבין חלקים בחברה. המלים האסורות ותחליפיהן מדגישים דווקא את השונה והחריג, ובכך נוצר פער בין "הזרם העיקרי" (mainstream) לבין תת-קבוצות מקופחות: קשישים, נשים, נכים, שחורי-עור, הומוסקסואלים. כך, בצורה פרדוקסאלית, משיגה "התקינות הפוליטית" את המטרה ההפוכה לזו שהיא חרתה על דגלה: חינוך לשוויון ולסובלנות.

חסידי הת"פ מעלים טענות שכנגד ומגינים על עמדתם בצורה תקיפה. טענתם העיקרית היא שאין כל מניעה להכניס שינויים בלשון, שהרי כל סימן בלשון הוא שרירותי ומוסכם. לאורך ההיסטוריה האנושית חלו שינויים רבים בשפות שבהן השתמשו בני אדם, ואין מקום לטענה ששינויים כאלה עלולים לחבל בתקשורת.  חסידי הת"פ מגינים בלהט על כך שניתן להשפיע על גישות ועל עמדות בחברה באמצעות שינויים בלשון. לטענתם אין להמתין עד אשר ישתנו אתוסים חברתיים, שכן קיימת שמרנות רבה בהיצמדות לערכים מסורתיים. מותר וצריך להיזקק לכל אמצעי, כדי לזרז את תהליכי השינוי הרצויים. הלשון היא אחד מהאמצעים האלה, ואולי החשוב שבהם, וגם אם אין מקבלים את היפותזת וורף בגרסתה "החזקה", הרי יש בסיס להנחה שלשפה יש תפקיד מעצב, ואין לראותה רק כבעלת תפקיד אינסטרומנטלי בשירות התקשורת. 

מאחר שהשערת ספיר-וורף (בגרסתה הקיצונית) לא הוכחה, מן הדין שנתייחס אל ההתנהגות הלשונית בצורה דיאלקטית: הן כמשקפת אתוסים חברתיים והן כמחזקת אותם. התייחסות כזו מזמינה גישה מתונה בתחום התקינות הפוליטית. מצד אחד, אין לבטל את הצורך בהכנסת שינויים בקודים לשוניים, שפריטים מסוימים בהם אכן מנוגדים לתפיסות המודרניות הליברליות. מצד אחר, ספק אם יש טעם להרחיק לכת ולהטיל גזירה של טאבו על כל ביטוי שריח של "גזענות" או "מינניות" נודף ממנו. הגישה הקיצונית של חסידי הת"פ בארה"ב מובילה לאבסורדים כגון הביטוי  מאותגר-גובה ככינוי לאדם נמוך קומה, או מאותגר פיסיולוגית (physiologically challenged) לאדם נכה.

                                          *

בסיכום הדברים נראה שמן הראוי להבחין בין הגורמים ל"תקינות פוליטית" לשונית, לבין התוצאה.  הגורמים הם חברתיים-אידיאולוגיים, ואילו התוצאה בתחום השימוש בלשון היא תופעה סוציו-לשונית מוכרת: השימוש בלשון נקייה. התהליך מתבטא בכך שביטויים מסוימים בקוד הלשוני הופכים ל"לא נורמטיביים", לאסורים, משום שהם מנוגדים לנורמה חברתית, ובמקומם נקבעים מונחים אחרים, הנחשבים ל"כשרים". הרציונל לאימוץ של איסורים כאלה נעוץ בהנחה שהלשון לא רק משקפת גישות ועמדות בחברה, אלא גם מעודדת את שימורן, ולכן עלולה להיות לה השפעה חינוכית מזיקה על קהילת הדוברים. מכאן שמוצדק להתערב בשימוש בלשון, ובעיקר בבחירת אוצר המלים. 

כפי שראינו, הביטוי המובהק לת"פ בימינו, הן בחברה הישראלית והן בחברות אחרות, הוא ההימנעות משימוש בביטויים הנחשבים למינניים. לטענת מתקני הלשון עמדות סקסיסטיות מקודדות בתוך הלשון, בחינת משקעים שירשנו ממשטרים פטריארכליים וממסורות שוביניסטיות. מצדדי הת"פ טוענים כי השימוש בביטויים המינניים מחזק עמדות אלה, שאינן תואמות חברה מודרנית מתקדמת, הדוגלת בשוויון בין המינים. ביטוי קיצוני לגישה זו משקף ספרו של דייל ספנדר (1980) הקרוי Man Made Language. לדעת המחבר, הגברים הם שיוצרים את הלשון, והיא משרתת את האינטרסים של הקבוצה הדומיננטית בחברה.

ההשוואה בין הת"פ המוכרת לנו במציאות האמריקאית והאירופית לבין זו הישראלית מלמדת, כי יש להתבונן בתופעת הת"פ משתי זוויות: מצד אחד קיימת הנטייה הכללית בעולם המערבי, ובחלקה גם בישראל, להמיר ביטויים פוגעים בתחום המינניות, הזקנה, ההומופוביה והגזענות במלים "תקינות". מצד אחר קיימת, במיוחד בישראל, התופעה של ת"פ יחסית המשרתת אידיאולוגיה של קבוצה פוליטית מסוימת. השסע האידיאולוגי של החברה הישראלית משתקף היטב גם בבחירת האמצעים הלשוניים בשיח הפוליטי ובמדיה.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד