הרצל כגיבור תרבות
הרצל כגיבור תרבות

הרצל כגיבור תרבות

נדיר צור

עורך תכניות ב"קול ישראל", תלמיד לתואר שלישי בחוג למדעי המדינה באוניברסיטה העברית

 

על-פי מדפי הספרים, כולל הספרות העיונית והפופולרית, הציונות חיה, נושמת ובועטת. הרבה ספרים, ובכל הנושאים, מהיסטוריה וחידוש ספרי יסוד, ועד דת, תרבות וחינוך.

 

דיון פתוח ומשוחרר

פנחס גינוסר פנחס ואבי בראלי (עורכים) ,

ציונות: פולמוס בן זמננו,  הוצאת שדה בוקר: המרכז למורשת בן-גוריון והמכון לחקר הציונות ע"ש חיים וייצמן, 1996.  עמ' 534

חמישים שנה לאחר שקמה המדינה והתממש חזון מאת השנים של הציונות המדינית, מתנהל בשיח הציבורי בישראל ויכוח על המפעל הציוני כתופעה היסטורית. בין השאר, מתמקד ויכוח זה בהתאמת רעיונותיה ומדיניותה של התנועה הציונית, התנועה הלאומית המהפכנית של היהודים, להווה ולעתיד; בהערכת העבר ובמבחן היסודות הפרימורדיאלים של התנועה, בהשוואה לתנועות לאומיות אחרות; בשאלות זהות ובחקר היחסים ההדדיים של היהודים בעולם, של היהודים תושבי ישראל ושל הלא-יהודים תושבי ארץ ישראל והמזרח-התיכון.

המחלוקות בעניינים אלה והגישות השונות הרווחות בזמננו מעידות, לדעת מחייבי הציונות, כי המפעל הציוני לא תם וכי אנו עדיין בעיצומה של ההגשמה הציונית, ובעיקר בקיבוץ נידחי ישראל ובביסוס אחיזתנו בארץ (השלמה, או המחולקת). מבקרי הציונות בני-זמננו מאמינים כי ישראל קמה בעוול  ובדרך להגשמת הרעיון הציוני פגעה התנועה בעם הפלשתיני. 

הללו המכונים "פוסט-ציוניים" תופסים את הציונות תפיסה רחבה יותר, לא רק מבעד למשקפיים הדתיות-לאומיות היהודיות. הם תובעים להתאים את המציאות הציונית לתפיסותיהם, ולמחוק למשל את אופיה החד-לאומי של ישראל, או לבטל את הפלייתם של ערביי ישראל בכל הקשור לאדמות הלאום.

שוללי הציונות, שאותם אפשר לכנות "אנטי-ציוניים", סבורים כי ההגשמה הציונית היא מניפולציה כוחנית, שנמנעה מלהתפשר עם בני-הארץ הפלשתינאים, גרמה לאסון לאומי (נכבה = שואת פלשתין), לכיבוש משחית והשתיתה קולוניאליזם מזרח-תיכוני, דוגמת הקולוניאליזם האירופי.             

"ציונות: פולמוס בן-זמננו" הוא אסופת מאמרים, ספר שעורכיו מעידים עליו שהוא "דיון רעיוני פתוח ומשוחרר מאינטרסים רגעיים, שיתמודד עם שני צדדיו של הפולמוס הזה – זה שעניינו חקר העבר וזה שמגמתו נסבה בעיקר אל עיצוב העתיד – ויתחקה אחר הזיקות בין שני הצדדים הללו".  גינוסר ובראלי מציינים בראשית ספרם: "השתדלנו, במידה שעורכים יכולים לכוון את המחברים, להתרכז בשאלות עיוניות-עקרוניות ולא בהיסטוריוגרפיה. המשתתפים החליטו, כל אחד וטעמו עמו, להתבטא בסוגייה אחת או בסוגיות אחדות".

בעידן שהאמת נתפסת בפניה הרבות ושנרטיב היסטורי עשוי להימדד כרומן ספרותי, או שסיפור עשוי להיות פרק היסטוריה, לא קלה מלאכתו של ספר זה ש"שאלת מעמדה של האמת בכתיבה ההיסטורית והסוציולוגית" היא שאלת המפתח שלו. גם שאלת התיאוריה של הלאומיות ומעמד הציונות במסגרת אותה תיאוריה עומדת לדיון ב"ציונות: פולמוס בן-זמננו". בין השאר מובעת הדעה כי הלאומיות מאפשרת לקהילות שלמות לעבור תהליכי מודרניזציה, להצטרף לתרבות הגלובלית ולהכשיר מנהיגות שתשרת את האומה ותחיה בכך את עצמה. דעה אחרת מייחסת ללאומיות יסודות המתקשרים לקולוניאליזם או לגורמים אינטרסנטיים בתנועות שחרור מן הקולוניאליזם.

האם היתה התנועה הציונית מניפולטיבית והשתמשה בהשמדת יהודי אירופה להקמת ישראל על חשבון הפלשתינאים; האם העם היהודי אינו אלא המצאתה של התנועה הציונית, שהרי היהודים אינם אומה אחת, ובניה הם אזרחים במדינות מגוריהם; האם הציונות כתנועת תחיה (המשכיות) בעלת זיקה למקורות הדת ולמסורותיה, חוללה מהפכה (מהפכנות) בציוויליזציה היהודית ובחייהם של המוני היהודים?

בין השאר מופיעים בספר המאמרים:  "המאבק על סמלי הזהות הקולקטיבית ועל גבולותיה בחברה הישראלית הבתר מהפכנית" מאת שמואל נ. איזנשטדט; "האומה היהודית – אמצאה ציונית?" מאת מתתיהו מינץ; "סוציולוגים ביקורתיים וסוציולוגים ממסדיים בקהילה האקדמית הישראלית: מאבקים אידיאולוגיים או שיח אקדמי ענייני?" מאת משה ליסק; "מעבר לכל – מודרניות, ציונות, יהדות" מאת אליעזר שביד; "על הפוסט-ציונות והמסורת האנטישמית במערב" מאת שלמה אהרונסון; "הציונות במבחן התיאוריות של הלאומיות והמתודה ההיסטוריוגרפית" מאת אילן פפה; "דמוקרטיה אתנית: ישראל כאב-טיפוס" מאת סמי סמוחה; "ההתיישבות בארץ-ישראל – מפעל קולוניאליסטי?" מאת רן אהרונסון; "בדרך לגאולת הפוסט-ניהיליזם" מאת הלל וייס; "אין נסיגה מארץ-ישראל כי אין נסיגה מציונות, ואין נסיגה מציונות כי אין נסיגה מארץ-ישראל" מאת ישראל אלדד; ו"מפוסט-ציונות לחידוש הציונות" מאת יוסף גורני.       

*

מודאג משקיעת הציונות

יחזקאל דרור, חידוש הציונות, הוצאת הספרייה הציונית ומוסד ביאליק, 1997

 עמ' 383

הציונות, כך מאמין יחזקאל דרור, מצויה באמצע דרכה. פתוחה לפניה עדיין סכנת ההידרדרות והכניסה להיסטוריה היהודית והעולמית כהצלחה הרואית במאה שנותיה הראשונות, וכאכזבה במאה השנייה לתולדותיה. מצויד בלקחי מהפכות אחרות, הוא מודאג משקיעת הציונות, דווקא בשל גודל השאיפות ובשל הכוונות. לדידו, "נורמליזציה" פירושה עלול להיות שקיעת העם היהודי והיהדות.

מחבר "חידוש הציונות" מחייב המשך פעיל של המהפכה הציונית, תוך שיקול עמוק ומתמיד בשאלות  השעה המורכבות, שאין בהן גבול מוגדר בין דרך קצרה לארוכה, ובהן: תהליך השלום, בעיות חינוך, חברה, יחסים בין ישראל לתפוצות.

דרור מייחל למורה-דרך ערכי להתמצאות ובחירה בדרך שיש ללכת בה. ממשאלה זו נגזרות שאלות אחדות, כמו מיהו אותו מורה דרך; היכן למוצאו – במנהיגות הפוליטית, באקדמיה, בצה"ל? כיצד נתלכד סביב אותו מורה דרך; כיצד נגשר על פני כל השסעים, הפלגים, המחלוקות והמשקעים ונאחז ברועה הזה? הפתרונות לשאלות אלה טמונות לדעת דרור בסיסמתו של ברל כצנלסון: "תבונה לראות, אומץ לרצות וכוח לבצע", שאותה יש להתאים בתוספת: "ערכים להאמין ולהגשים, יצירתיות לחדש ויכולת ללמוד ולהשתנות". ובמשולב: "ערכים להאמין ולהגשים, יצירתיות לחדש, תבונה לראות, אומץ לרצות, כוח לבצע ויכולת ללמוד ולהשתנות".  את הערכים מנסה דרור לספק בספרו "חידוש הציונות".

זהו הרביעי בסדרת ספריו של פרופ' דרור. קדמו לו "אסטרטגיה לישראל", ושני תזכירים לראש-הממשלה: "א. מצב האומה", "ב. לבנות מדינה". ב"חידוש הציונות" מניח דרור תשתית לחידוש ערכי הציונות, מנמק את הצורך בחידוש, מתווה מסכת כוללת של ערכי ציונות מחודשים ובוחן את משמעות הציונות. את הערכים המחודשים, התואמים לשינויים שחלו באנושות ובעם היהודי מאז הקונגרס הציוני הראשון, הוא מיישם לתחומים ולסוגיות מפתח של מדינת ישראל, העם היהודי והציונות.

פרופ' דרור מאמין שבמאה שנותיה הראשונות זכתה השאיפה הציונית להצלחה, שאותה הוא מגדיר כ"הרואית, שמעטות כדוגמתה בתולדות האנושות". כדי להבטיח את המשך ההצלחה, דרוש לדעתו להתאים את הציונות לנסיבות חדשות. שאם לא כן, עלולים הישגי המהפכה לאבד ממשמעותם ולהעלם בעולם החדש ההולך ונרקם.  בהקשר זה מציין דרור בספרו כי התיישנות ערכי הציונות כרוכה  ב"דה-ציוניזציה",  נטייה להשקפות "פוסט-ציוניות" (שהן לא ציוניות ואנטי-ציוניות במהותן), ומתאפיינות בדבקות חסרת הבנה בערכי תרבות המערב.  אף שב"חידוש הציונות" מופיעה ביקורת על ערכי יסוד של הציונות הקלאסית לגווניה, דוחה דרור תפיסות מעין "אוניברסליות", המבטלות את ייחוד העם היהודי והיהדות.

 "חידוש הציונות", כיתר ספריו של פרופ' דרור, הוא מסגרת קונספטואלית מגרה לדיון מעמיק חשוב ונדרש בכל שכבות העם, רבדיו, ושסעיו; וככל שיקדם ויתעורר – כך יטב לסולידריות החברתית וללכידות הלאומית, השרויים באיום מתמיד בחלוף ימי הציונות המודרנית, מאז קמה המדינה. 

*

אוטופיה חיה

אליעזר שביד, הציונות שאחרי הציונות, הספרייה הציונית,1996. עמ' 257

הצלחת האוטופיה הציונית ויישומיה במדינת ישראל דחו במידה רבה את הופעת הפוסט-ציונות כביטוי הקשור לפוסט-מודרניזם. אליעזר שביד, שקיבץ בספר מאמרים שראו אור בכתבי עת בשנתיים שקדמו להוצאת הספר, מאמין שהאוטופיה הציונית ענתה בפועל על צרכיו הממשים של העם היהודי, והיא עדיין מתמודדת עמם במידה לא מבוטלת של הצלחה. לדעתו, אף על פי שכמה מגרסאותיה של הציונות הפכו לאידיאולוגיות, במובנן השלילי, ממשיכה האוטופיה הציונית, כחזון מדיני, חברתי ותרבותי בר-הגשמה, להציע פתרונות ישימים לבעיות הקיום ולבעיות הזהות של העם היהודי.

הצלחותיה של הציונות, מוסיף שביד, גבו מחירים כבדים. הציונות עוררה בעיות קשות לפיתרון, כמו בעיית השתלבותה של ישראל במזרח-התיכון; בעיית הפגיעה בעם הפלשתיני; וכן בעיות פנימיות הקשורות באינטגרציה של הזהות התרבותית-לאומית היהודית של מדינת ישראל, בשל הבדלים בין עליות מארצות מוצא שונות, ובגלל עימותים בין החברה החילונית לחברה הדתית.

בספר "הציונות שאחרי הציונות", שכותרתו בשפה האנגלית היא  Zionism in a  ,Post-Modernistic Era מניח שביד כי יש יסוד להצגת ההתפתחות "הפוסט-ציונות" כגרסה ישראלית של ה"פוסט-מודרניזם". שביד מבקר את האליטות המדעיות, הטכנולוגיות, הכלכליות והאדמיניסטרטיביות בישראל, המתקנאות באליטות האמריקאיות ומאמצות דגמים חברתיים, פוליטיים ומוסריים-תרבותיים שחולשותיהם ופגמיהם נחשפו ואופיים האידיאולוגי התברר. שביד מצר על כי האליטות בישראל ממשיכות לחקות ללא סייג את האתוס האינדיבידואליסטי-תחרותי ואת הליברליזם האמריקאי. בחינוך כבחברה ובכלכלה זנחה ישראל את דפוסי המדיניות הסוציאליסטית-ריכוזית, ואימצה את הדגם של הקפיטליזם האמריקאי, הדוגל בכלכלת שוק חופשי, תחרותי, המרוסן רק על-ידי העקרונות זכות הקניין של הפרט ו"שוויון הזדמנויות", אך לא על-ידי חובות מוסריות, ונורמות של אחריות וסולידריות שמשקפות ערבות הדדית של משפחה, קהילה ושל עם.  נורמות אלה של נהנתנות, ניכור, תחרות אלימה, צרכנות של בילוי, שמקורן באתוס של חברת השפע, הן אלה שדבקו בישראל והשתלטו על חברתה.

ב"ציונות שאחרי הציונות" מזכיר שביד את דבריו של ביאליק על הוראת מדעי היהדות במעמד הפתיחה של האוניברסיטה העברית על הר-הצופים בשנת תרפ"ה. ביאליק הזכיר אז את הראשית הדלה של האומה בימי האבות, עם ההבטחה האלוהית שנשאו בלבם, את המעמד הדל של חידוש המקדש בימי עזרא ונחמיה ואת ההבטחה שהיתה בו, והאמין כי המעמד בהר-הצופים טומן בחובו את המשמעות הרוחנית של "שיבת ציון" השלישית כבשורת גאולה לעם, לישראל ולאנושות. ברוח זו, ובכלים העומדים לרשותנו היום, קורא שביד לחתור לקראת אותו יעד ובאותה מגמה שביאליק התווה, כלומר, הנחלת מורשת לשמה כיסוד להתחדשות יצירת רוח וחיים רוחניים לשמם, אולי כבלם לתרבות האחרת העלולה לפצל את העם ולמחוק את מקורותיו. 

*

רצון חיים נואש

פאוול ארנסט, הרצל במבוך הגלות, תרגום ברוריה בן-ברוך, הוצאת זמורה ביתן, 1997, עמ' 409

חייו של העיתונאי הווינאי, תיאודור הרצל, במיוחד בשלביהם הציבוריים המאוחרים, תועדו בשפע של עדויות, רבות מהן סותרות: מהשמצות ארסיות ועד יראת כבוד והערצה. הוא עורר רגשות עזים ורק מעטים נותרו אדישים לאישיותו. ואולם, אף שהיה רק בן 44 במותו, השאיר אחריו מספר רב של כתבים, שבמעשה "פאזל" ציירו דמות מורכבת, שחיה חיים טרגיים וסוערים, מלאי פרדוקסים וסתירות, אדם שבאישיותו משתלבים מנהיגות כריזמטית, רטוריקה מתריסה ותוקפנית, חזון נבואי-משיחי עם דמות של איש ספרות גנדרן, פתטי, לפעמים גרוטסקי.

ב1934- ראתה אור בווינה ביוגרפיה של הרצל שנחשבה מאז לקלאסית והיתה למקור מרכזי. כשלושים שנה לפני כן, ב1905-, פורסם הכרך הראשון של כתבי הרצל, שקיבץ ארווין רוזנברגר, אחד העורכים הראשונים של העיתון די-ולט. היה זה הרצל עצמו, בצוואתו מ23- במאי 1900, שהביע את רצונו שכל כתביו המקובצים ייצאו לאור מהר ככל האפשר. הוא קיווה שהתמלוגים מפרסום יומניו, הפליטונים, מאמרי המערכת, הסיפורים, המאמרים והמחזות שכתב יעזרו לפרנסת משפחתו. פרופ' לאון קלנר, שאף אותו מינה הרצל לאפוטרופוס על כתביו הספרותיים, לא עמד במשימה והורישה להנס הרצל. כך פורסמה ב1922- מהדורה ראשונה של כתבי הרצל. אלכס ביין, שהיה מנהל ארכיון הרצל, התבסס בביוגרפיה שחיבר ב1934- על כתבים אלה.

 היום רואה אור ביוגרפיה נוספת, מאת ארנסט פאוול, שחיבר גם ביוגרפיה של קפקא. הרצל, כפי שפאוול משרטט את דמותו, ראה את בעייתו של העם היהודי כבעיה פשוטה, וכך גם את פתרונה. לדידו, עליית כוחה של האנטישמיות במזרח אירופה ובמערבה היתה הוכחה לכישלונה של האמנציפציה. האפשרות היחידה שראה הרצל לחיים יהודיים שלווים ומכובדים היתה בארץ משלהם. ברגע שתובטח ריבונות יהודית על כברת ארץ, תתועל היציאה ההמונית הבלתי מאורגנת של יהודים ליישוב הארץ ולבניית מוסדות ותשתית למדינה. הדבר יבלום את התפשטות האנטישמיות, העלולה להתגבר בעקבות המנוסה היהודית המתמדת.

פאוול מצביע על כך שמחולל הציונות המדינית נאבק שנים רבות מחייו בנטייה להרס עצמי ואף להתאבדות. מותו הותיר יתומים רבים. קריאתו הנואשת של וולפסון, "מה יהיה עלינו?", יצאה לא רק בפי מעריציו של הרצל, אלא גם  בפי מתנגדיו ומעידה על גדלותו. יותר מכך, אולי, היא מעידה על גדלותו המשכיות התנועה בלעדיו.

 לא לפי תוכנית

 תיאודור הרצל, (1997) אלטנוילנד,  תרגום מרים קראוס, (תל-אביב: הוצאת בבל).  עמ' 230

"היה בדעתי לכתוב סיפור עם מוסר השכל. יהיו שיאמרו: יותר סיפור ממוסר השכל. אחרים יאמרו: יותר מוסר השכל מסיפור. אחרי שלוש שנים של עבודה עלינו להיפרד, ספרי האהוב. כעת מתחילים ייסוריך. יהיה עליך לפלס את דרכך במבוך של איבה וסילופים, כמו בתוך יער אפל. אבל אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים, מסור להם את ברכת אביך. הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה. החלום אינו שונה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני-האדם היו פעם חלומות: כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום.

...אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה – ויישאר אגדה". כך מסיים תיאודור הרצל את ספרו "אלטנוילד", בתרגום חדש של מרים קראוס לעברית בת-זמננו. התרגום ראה אור לקראת ציון מאה שנות ציונות.

כך חלם הרצל ב1902-: "בית המקדש הוקם מחדש כי הגיע הזמן לכך. הוא נבנה כבימים עברו, מאבני גזית שנחצבו במחצבות המקומיות והתקשו באוויר הצח. שוב עמדו העמודים, היצוקים נחושת, לפני קודש-הקודשים של ישראל. העמוד השמאלי נקרא בועז והימני נקרא – יכין. בחצר הקדמית עמדו מזבח אדיר עשוי נחושת וכיור המים הרחב המכונה 'ים-הנחושת', כמו בימים הרחוקים ההם, כששלמה המלך משל בארץ".

אלטנוילנד היא העולם החדש בארץ הישנה. ד"ר פרידריך לבנברג, המואס בחייו לאחר אהבה נכזבת, פוגש באציל גרמני שעלה לגדולה באמריקה. לבנברג וקינגסקורט (האציל המיליונר, הגרמני-אמריקאי) מבקשים "לתפוס שלווה" באי בודד באוקיינוס השקט. הם מתרחקים מאירופה המנוונת ובדרכם לאי עוגנים בנמל יפו. פלשתינה, אותה הם פוגשים, עלובה ושוממה. כעבור עשרים שנה, כששבים השניים לפלשתינה, אין המקום דומה לעבר. הישן מפנה מקום לחדש.

"תיאור של עולם עתידי נראה בעיני אנשים מעשיים כגיבוב של שטויות. הם שכחו שאנחנו חיים תמיד בעולם עתידי, שהרי ההווה הוא העתיד של האתמול. הם חשבו שמדינת העתיד הבלתי-אפשרית יכולה לקום אך ורק על חורבות המוסדות הקיימים, דבר שאינו מתקבל על הדעת. ...הישן אינו חייב להיעלם בבת אחת כדי שהחדש יופיע...  אני מאמין – כיצד אנסח זאת – בבניה מחדש של החברה בהדרגתיות, אני גם מאמין שדבר כזה לא קורה לפי תוכנית, אלא בצורה מקרית. הצורך הוא אבי הבנייה".  כך אמר בנימין זאב הרצל בבאזל, הרבה לפני שבתל אביב נקראה מגילת העצמאות. חדש וישן יצרו את התמהיל החברתי הישראלי, המתגבש תוך כדי מאבק בלתי פוסק בין ליברלי לשמרני,  מסורתי לרפורמי, מציאותי לחלום.

 

מתחפרים בעמדות

זאב בן-סירא, ציונות מול דמוקרטיה. הוצאת מאגנס, 1995, עמ' 209

הסוציולוג פרופ' זאב בן-סירא, שמת בעת הכנת הספר לדפוס, בחן במחקרו סוגיות אחדות הקשורות בשניים מערכי היסוד של המדינה – ציונות ודמוקרטיה. כיצד תופסים אנו את שני הערכים; מה יחסינו אליהם; כיצד אנו מבינים את הזיקה ביניהם; האם דמוקרטיה וציונות משלימות זו את זו בתפיסתנו, או סותרות האחת את השנייה?

ב"ציונות מול דמוקרטיה" נבחנה מידת הפתיחות של בני-הנוער למוקדי השפעה ולמידע גם בעניינים שאין הם תומכים בהם. בכך תורם המחקר להערכת משקלה של מערכת החינוך בנושאים שנידונו וביחס לגישות שהופנמו בתהליך הסוציאליזציה של בני-הנוער.   בן-סירא מציג כאן את ממדיה הפוליטיים והפסיכו-חברתיים של הדמוקרטיה, בד בבד עם תפיסת הציונות, התמיכה בה, ההזדהות עמה והשפעתה על בני-הנוער.

המחבר קובע בספרו כי ממצאי מחקריו משקפים קיטוב בין ציונות לדמוקרטיה. דמוקרטיה קרובה יותר להזדהות עם השמאל מבחינה פוליטית וכחילוניות. ציונות, לעומת זאת, מזוהה עם הימין ועם העמדה הדתית. הזדהויות אלו מרמזות על קושי בגישור על פני הפער בין הקטבים. לפיכך, "המסקנה המרכזית המתבקשת מן המחקר היא, שחינוך דור חדש של חברה דמוקרטית מותנה במציאת תכנים שיאפשרו גישור בין האידיאולוגיה הציונית לבין ערכי הדמוקרטיה – שניהם במידה רבה תנאי לקיומה המלוכד של החברה. הדגשת היבט אחר תביא את המאמינים בהיבט האחר להתחפר בעמדותיהם".

*

היסוד ההרצליאני

אמנון רובינשטין אמנון, מהרצל עד רבין והלאה, תל-אביב: שוקן, 1997, עמ' 328

"בחודש אוגוסט 1949 הועברו עצמותיו של הרצל לישראל ונטמנו בירושלים בהר שנקרא על שמו. באותה עת היה הר הרצל הר קירח בפאתי ירושלים – עיר מחולקת ודואבת, שגבול אויב סביב לה, בירתה של מדינה במצור, מתמודדת בקושי רב עם גלי העלייה, שהביאה אל חופיה פליטים ממזרח וממערב". כך נזכר ח"כ פרופ' אמנון רובינשטיין, שהיה שר חינוך, ממקימי ד"ש ומרצ, מרצה למשפטים ואחד הפוליטיקאים היצירתיים והמחוננים. והוא ממשיך ונזכר: "ביום ששה בנובמבר 1996, עת התקיים טקס האשכבה ליצחק רבין מול קברו של הרצל, היה המראה שונה לחלוטין. ירושלים הפכה לעיר גדולה, וסביב הר הרצל ניתן היה לראות מצפון ומדרום את קצב הפיתוח המזנק, ששטף את ישראל ולא פסח גם על בירתה. באור הסתיו של ירושלים ניתן היה לצפות על העיר ובנותיה, על מה שהיה הגבול ועל מגדליה וצריחיה, על פרבריה וחורשותיה, על אזורי תעשיה חדשים ועל 'יד ושם'. מעל פסגת הר הרצל רואים באי הטקס את ירושלים – עדיין מחולקת נפשית בין יהודים לערבים ובין יהודים ליהודים, עדיין לא עיר של שלום – אך עיר גדולה, מרהיבה ביופיה המיוחד, בירתה של מדינת היהודים". ובתווך אי אפשר שלא להזכיר, לפחות כאן – כיתות כיתות, בשורות ישרות, דוממות מצבותיהם של חללי צה"ל מתש"ח ועד תשנ"ח, ממערכות ישראל שסופן מתמהמה.

בספר חשוב זה דן בין השאר המחבר בפולמוס סביב הפוסט-ציונות והאנטי-ציונות, בשואה ובלקחיה, ב"צבריות", ביחס לערבים, ביחס למזרח ולמזרחיות, בהלכי הרוח הלאומניים, בקשר שבין היהדות, חופש האמונה, המורשת היהודית, ההלכה והמדינה; בשנים שבין הקונגרס הציוני הראשון לבין רצח רבין והלאה – מאה שנות ציונות.  .      

רובינשטיין מבסס את ספרו על מאמרים וספרים רבים, בעיקר כאלה שנכתבו לאחרונה, ובהם מוצגות תפיסות וגישות חדשות לנושאים בדברי ימי היישוב בארץ ישראל. כמו כן מתאר הוא: "חזרתי וקראתי דברי ראשונים – הרצל, אחד העם, בן-גוריון, ז'בוטינסקי, ונמלאתי מחדש יראת כבוד נוכח כוח האמונה, יכולת הנבואה וחדות השכל, הבוקעים מכתבים ישנים אלה. אני שואל את עצמי: האם היה מקרה דומה בהיסטוריה האנושית הדומה למקרה של תיאודור הרצל? עיתונאי ומחזאי מתבולל, בקושי יהודי, ניצת ברעיון הנראה תמהוני ושגיוני: מדינה לעם היהודי. דברים רבים שכתב הרצל נראים היום נלעגים ומביכים, אך האגדה שרצה בה ושהפכה למעשה, מדהימה בעוצמתה גם בעיצומם של ימים אלה". 

רובינשטיין מציין, לאמור: "מטרתו של ספר זה היא גם לתאר את אשר קרה, גם להזהיר בפני מה שעלול לקרות – אם לא נחזק את היסוד הזה של ציונות הרצליאנית".

*

מדינה בשם אררט

מרדכי נאור מרדכי,הציונות – מאה השנים הראשונות, הוצאת הספריה הציונית,1997 עמ' 196

בהוצאת הספרייה הציונית שליד ההסתדרות הציונית העולמית ראו אור תאריכון ומבחר מושגים ותעודות הקשורים לציונות, לישראל ולהתפתחותה.  ספר זה מביא את סיפורן של מאה שנות הציונות בארבע דרכים: פרקי הספר יוחדו לתקופות זמן – מהקונגרס הציוני הראשון ואילך. מאז שנות החמישים והלאה עוקבים הפרקים אחר העשורים. לבסוף מופיעים שני פרקים ובהם תעודות ומסמכים בתולדות הציונות וכמה עשרות מושגים מרכזיים.

נאור עוקב בספר אחר מבשרי הציונות בעידן הפרה-הרצליאני. כך, למשל, הוא מציג את מרדכי עמנואל נח, מארה"ב, שהציע ב1818- להקים בצפון-מזרח אמריקה מדינה יהודית בשם  אררט, שתהווה שלב בדרך להחזרת היהודים לארץ ישראל. ב1836- מציע הרב צבי הירש קלישר למשה מונטיפיורי ולמשפחת רוטשילד לקנות את ארץ ישראל מידי המצרים. וב1843- מפרסם ר' יהודה חי אלקלעי, מסרביה, בספרו "מנחת-יהודה", קריאה לישוב ארץ ישראל.

*

המגש במקור

מרדכי נאור מרדכי, מהרצל עד בן-גוריון – ציוני דרך ביקורות הציונות, היישוב והמדינה בראשיתה,             משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 1997

באוקטובר 1896, לפני כמאה שנה, הופיעה בעיתון "הצפירה" מודעה קטנה, ובה מפרסמת הוצאת "תושיה" את דבר צאתה לאור של מהדורה עברית של הספרון  "מדינת היהודים" מאת ד"ר בנימין זאב הרצל. הספרון, שנחשב לאחת מ"אבני היסוד" של מדינת ישראל, ראה אור בפברואר 1896, ועורר הדים רבים כמעט בכל מקום שהופיע. חרף זאת, בסקירה במדור "בשוק הספרים והסופרים", זכה "מדינת היהודים" רק לארבע שורות בלבד ועורך "הצפירה", נחום סוקולוב, שלא היה בתחילה מאוהדי הרצל וחזונו, כינה את "מדינת היהודים" חזיון מסוכן ואת הרצל כינה בעל חלומות.

פרטים אלה מופיעים במדור "תיק תקשורת", אחד משלושת המדורים המופיעים ב"מהרצל עד בן-גוריון".  בספר 14 פרקים, מהם ששה במדור  "אתגרים ופולמוסים" המביא סוגיות שהעסיקו את היישוב ואת המדינה ועוררו מחלוקות; ועוד ארבעה פרקים במדור "אומרים ועושים" המציג את פעילותם של הברון אדמונד דה-רוטשילד, פרופ' פרנץ אופנהיימר, מאיר דיזינגוף ודוד בן-גוריון.

 הספר נחתם בציטטה מנאום שנשא ד"ר חיים וייצמן בעיר אטלנטיק סיטי בארה"ב, ב13- בדצמבר 1947, בוועידת המגבית היהודית המאוחדת, ובמהלכו אמר: "שום מדינה אינה ניתנת על מגש של כסף, ותוכנית החלוקה אינה מקנה ליהודים אלא סיכוי". הצירוף מגש של כסף הוא המקור למוטו שבחר נתן אלתרמן לשירו הידוע.

*

ביבליוגרפיה נבחרת בנושא הציונות שראתה אור באחרונה.

יואל רפל, אין זו אגדה: ציונות, סיפור המעשה. הוצאת ידיעות אחרונות, 1997,  עמ' 176 

תיאודור הרצל, עניין היהודים - ספרי יומן. כרך א'  1895-1898. הוצאת מוסד ביאליק והספרייה הציונית, 1997,  עמ' 733

יוסף  גולדשטיין,  בין ציונות מדינית לציונות מעשית, הוצאת י"ל מאגנס, 1991,  עמ' 256

שמואל אלמוג,   לאומיות, ציונות, אנטישמיות – מסות ומחקרים. הספרייה הציונית, 1992            עמ' 366

דן מכמן,  "פוסט-ציונות" ושואה – מקראה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1997,  עמ' 576

לורנס ג'  סילברשטיין ,  "היסטוריונים חדשים וסוציולוגים ביקורתיים: בין פוסט-ציונות לפוסטמודרניזם", בתיאוריה וביקורת, גיליון 8,   1996 עמ' 105-123

יחיעם  ויץ,  בין חזון לרוויזיה – מאה שנות היסטוריוגרפיה ציונית – קובץ מאמרים. הוצאת מרכז זלמן שז"ר, 1997 עמ'.406

רחל אלבוים-דרור,  המחר של האתמול,  שני כרכים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1993

אברהם בורג,  ברית עם – טיוטת מתווה למדיניות המוסדות הלאומיים של העם היהודי, ( הסוכנות היהודית), 1995  עמ' 77

יצחק גלנור,   ושבו בנים לגבולם: הכרעות על מדינה ושטחים בתנועה הציונית.  הוצאת מאגנס, 1994

זאב שטרנהל,  בנין אומה או תיקון חברה? לאומיות וסוציאליזם בתנועת העבודה הישראלית, 1904-1940. הוצאת עם עובד, 1995

חיים  סעדון,   הציונות בתוניסיה, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, 1992 עמ' 277

שושנה סיטון,  "בין פמיניזם לציונות: מאבקן של הגננות העבריות להכרה מקצועית" בזמנים, רבעון להיסטוריה, גיליון 81, 1998   עמ' 26-38

דוד שערי,  מ"סתם ציונות" ל"ציונות כללית" – איחוד ופילוג בראשית דרכה של הציונות הכללית העולמית 1929-1939   הוצאת ר. מס, 1990 עמ' 294

חיים  אבני חיים וגדעון שמעוני (עורכים),  הציונות ומתנגדיה בעם היהודי – קובץ מאמרים. הוצאת הספרייה הציונית, 1990  עמ' 465

שמואל אלמוג, יהודה ריינהרץ  ואניטה שפירא,  ציונות ודת,  הוצאת מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל, 1994  עמ' 416

צבי שינובר,  הציונות הדתית, קורות ומקורות. הוצאת נחלים: מופת, מרכז הדרכה פדגוגי, 1996   עמ' 438

דב  שוורץ,  אמונה על פרשת דרכים: בין רעיון למעשה בציונות הדתית. הוצאת עם עובד, 1996

יעקב אריאל,  ציונות נוצרית פונדמנטליסטית,  הוצאת  מכון דיוויס ליחב"ל, האוניברסיטה העברית, 1994   עמ' 57

אביב  עקרוני ורפי בנאי,  100 שנה לקונגרס הציוני הראשון וחמישים שנה לעצמאות ישראל. הוצאת המחלקה לחינוך ולתרבות יהודיים בגולה והרשות המשותפת לחינוך יהודי בתפוצות, 1997

רחל   ארבל  (עורכת),   כחול לבן בצבעים – דימויים חזותיים של הציונות 1897-1947, הוצאת עם עובד, 1996  עמ' 135.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד