בתאו האחורי של הטנדר
בתאו האחורי של הטנדר

 

בתאו האחורי של הטנדר

מאירה דולב (קצובר)

בתו של בני קצובר, ממנהיגי גוש אמונים, נולדה בחברון, גדלה בקרית ארבע ועלתה עם הוריה לאלון מורה שבשומרון. ילדות של הרפתקאות, קרוונים, נופים הרריים וגם מעט שאלות.

 

זכרונות הילדות שלי, מתברר לי היום, מנותקים כמעט לגמרי מהסערה הפוליטית שהתרחשה סביבם. אני לא זוכרת הפגנות ועצרות, נאומים והצהרות, ויכוחים ולהט של מאבק – גם אם הייתי עדה לרבים מאלה. אני לא מצליחה להיזכר אם ידעתי אז שאני "מתנחלת". אני זוכרת איך עמדתי בקרית ארבע ליד בובת השלג שלי, מסתכלת במבט מפוחד לעברו של ילד (יהודי) מתקרב – ילד שהוא אימת הקריה, זה שהורס לכול את בובות השלג. אינסטינקט בלתי צפוי של ילדה בת שלוש לחש לי – כמעט כפה עלי – לא לברוח. עד היום אני יכולה לחוש מקצת מהפחד ההוא, ואת שמחת ההקלה שחשתי כשהוא הנהן בראשו – מופתע, אפילו קצת נרגש – על שהצעתי לו שהבובה תהיה של שנינו, ושאולי נהיה חברים.

לא היה לי מושג אז שיש בילדות שלי משהו בלתי רגיל. הפגנה אחת אני כן זוכרת, גם אם לא ממש ידעתי שזו הפגנה. הטרידה אותי הבעת פניהם של קבוצת אנשים נושאי שלטים שחלפנו על פניהם. מה הם רוצים, שאלתי את אבא שלי. הם לא רוצים שנהיה כאן, הוא ניסה לתרגם לשפתה של ילדה קטנה. מאוד הופתעתי, וממש נעלבתי. שבתי והפכתי בראשי בשאלה למה, מה עשינו לא בסדר.

נולדתי בחברון אחרת. שוטטתי במערת מכפלה ענקית, רבת הוד. ארמון מהאגדות. נמשכתי אל המסתוריות, הקסם והעוצמה שבקימורי התקרות הגבוהות. אפילו העיטורים הערביים הצבעוניים שעל אותה תקרה מקושתת נראו יפהפיים אז בעיני. פחד אין בזכרונות האלה.

בחודשי חיי הראשונים גרנו בבניין הממשל הצבאי בחברון. הבית הראשון הזכור לי הוא דירה בבניין מצופה אבן ירושלמית, ושלג סביבו. מהיום שעזבנו את הבית ההוא בקרית ארבע ועד ליום שבו נכנסנו שוב לבית של ממש – בית אמיתי, בנוי וקבוע – עברו עשר שנים.

כשהייתי בת שלוש-ארבע  יצאו "מתנחלי אלון מורה", ואבי ביניהם, לעליות בשומרון. שמונה נסיונות לעלייה על הקרקע היו, ואני השתתפתי בחלקם. אין לי זכרונות ממאבקי בסבסטיה. אין לי אפילו טראומת פינוי. אני כן זוכרת שדרכו על רגליי כאשר ישנו בשקי שינה בצדי השביל בצעדה של יומיים. בשבילי זה היה טיול, לא הפגנה. חליתי באבעבועות רוח באותם ימים, והושבתי אחר כבוד לביתנו שבקרית ארבע – בסיס היציאה, אל אמא שנשארה בו בדרך כלל. היתה אכזבה גדולה.

תמונות סדורות של השומרון מתחילות במחנה הצבאי בקדום. גם משם אני זוכרת בעיקר חוויות פשוטות: את הספסל שנפל על ציפורן רגלה של יעלי וייס, הבת של דניאלה, ואשר הסב אליה את כל תשומת הלב באותו יום. הספסל הזה היה כל גן הילדים שלנו. על השולחן ב"משרד" הגרעין שבמחנה הצבאי עמד בקבוק של ליקר שוקולד. שם גם גרנו – אבא, ומי מהילדים שזכה להצטרף אליו לכמה ימים הרפתקניים מאושרים, בטרם יוחלף באחר ויוחזר לקרית ארבע. יום אחד רדפתי אחרי אבא – נדיר היה לראות אותו באמצע היום, ופתאום ראיתי את גבו מרחוק. רצתי וקראתי לו שוב ושוב, וכשהדבקתי אותו לבסוף גיליתי שזה מישהו אחר.

גם אם לא ידעתי שהקרוואן שעברנו אליו הוא לא ממש בית (אפילו לא ידעתי שהוא צפוף ולא נוח), ושהוא נמצא בלבה של מחלוקת קשה וסוערת, חשתי שיש משהו חגיגי ומרתק באווירה. יכולתי לחוש בזה בימים שנסענו הלוך וחזור מקדום לקרית ארבע, לפני שאמא התאוששה מלידת אחותי והצטרפה אלינו סופית, כשהובאו הקרוואנים החדשים. היו אז רגעים של פרצי שמחה אמיתיים, נדירים, מדבקים – על מים שפתאום זורמים בברזים, על אוטובוס ראשון שהגיע, על שהממשלה אישרה להביא לכאן טרום-אסבסטים. בימים שלא התרחש בהם שום דבר חדש, הלכתי שבי אחרי המרחבים הפתוחים. ההרים, הסלעים. אהבתי ללכת, להרחיק, למצוא מסתורי סלע שנדמו לי כממלכות פרטיות משלי. הייתי ילדה שמחה, אחוזת דמיונות, לא מודעת למלוא משמעותם של ההתרחשויות שסביבה, וסבורה שהכל רגיל,  שכל העולם כמוה.

בשבת אחת  נלוויתי לאבא שסייר עם אורח וילדה בקדום. מבקרים רבים עלו אז לרגל לחזות בפלא: התנחלות ראשונה בשומרון. הראינו להם שיש כבר כיתה א'. הילדה, בת גילי, לקחה גיר והחלה מציירת על הלוח. התחלחלתי. אסור לצייר בשבת, הזכרתי לה. מותר, היא אמרה. מה, איך זה שהיא לא יודעת, תמהתי, וחזרתי: אסור. מותר. אסור. מותר. אסור. היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. אבא, היא ניגשה אליו, נכון שמותר לצייר בשבת? לתדהמתי העצומה אביה ענה, נכון. באותו רגע נסדק סדק ראשון בעולמי התמים, המושלם. איך זה יכול להיות, הרי תמיד אמרו לי שאסור. מיהרתי לגייס לטובתי את אבי. הייתי זקוקה באופן כמעט נואש אישורו. אבא, נכון שאסור? אבל אבא שלי העדיף שלא להביך את האורחים, והמשיך בשיחה כאילו לא שמע. הוא לא שיער שבאותו רגע נדמה היה לי שרימו אותי כל חיי.

עם כל יום שעבר למדתי יותר על מורכבותו של העולם ועל המחלוקות סביבי. כמה חודשים אחר כך כבר נסענו, כל ילדי הגן, לשחק וללמוד על הדשא של משרד החינוך בירושלים. אז כבר יכולתי להבין שאם אותם אנשים בבניין הגדול יראו שאנחנו ילדים טובים, הם ירשו לנו ללכת לגן. בכיתה א' או ב' כבר הייתי משתתפת פעילה בניסיון לעלות ולהקים את אלון מורה שמעברה השני של שכם. הצבא הקים מחסום, ואנחנו התנחלנו לידו. בלילות ישנתי בתאו האחורי של טנדר.

דווקא הערבים סביבנו לא נראו לי אף פעם משהו שקשור לאותה מחלוקת. הרבינו לטייל בסביבות היישוב, לעבור בכפרים, לחייך, לדבר, לשוחח. לסרב בנימוס להזמנות הקבועות להיכנס הביתה. הם היו חלק מהנוף, מההרים, מהמציאות. עובדה קיימת, בדיוק כמונו. מוכתרי הכפרים היו באים לביקורים סדירים בביתנו, עמוסים בארגזי פירות ופחי שמן זית וזיתים כבושים מרירים. לא היה אז בעיניי כל מקום להניח שמשהו עלול להשתנות.

גם היום אני גרה בקרוואן, בטלמון שבמערב בנימין. בית האבן שלי כבר הולך ונבנה, ויש לי כבר שני ידים משלי, שעדיין בטוחים שהעולם כולו נוהג כעולמם שלהם. ומה שנותר בי מהמיצוי העצמי שנדרשתי לו לצורך כתיבת השורות לעיל, זו בעיקר השאלה האם ומתי יהיה זה נכון להפר להם את התמימות המתוקה הזו.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד