הילדים שהיינו (2)
הילדים שהיינו (2)

הילדים שהיינו (2)

 

מיטות סוכנות מרושתות

רם כהן

מנהל בית הספר "הירדן" בשכונת התקווה, בה גדל, על ילדות צפופה,

עמוסת ריחות, טעמים ואויר של ים

הזכרון החזק ביותר מילדותי היא החצר האחורית של ביתנו. חצר שדימיתי אותה כמגרש ענק מלא הרפתקאות וסודות, חצר לא מרוצפת עם חבלי כביסה מוקפת חומת בטון  ומעל החומה תלויות במאונך מיטות סוכנות חלודות ממתכת, אשר מקיפות אותה סביב ויוצרות תחושת הגנה ואינטימיות של מבצר מסתורי. הצד השני של ביתנו השקיף לרחוב ראשי. תריסי העץ שלו נוגעים בכתפיהם של ההולכים ושבים, עד כי נזהרנו שלא לפתוח את תריסי הבית במהירות כדי שעובר אורח לא ייפגע. כך נראתה הצפיפות בשכונת התקווה באותם ימים, צפיפות שקיימת עד היום. כילד אני זוכר את האנשים הרבים שהתאספו ליד חלון ביתנו וצפו בטלויזיה שחור לבן שאבי הרכיב עליה מסך "צבעוני". כזה אשר הוסיף לכאורה צבעוניות לשידורים. צבעוניות של כחול, סגול וגוונים נוספים שבין שחור ללבן. עם החדשות שהגיש חיים יבין התחלקנו עם כל השכונה וכשספיר הכריז על פיחות הרחבה שלפני החלון הפכה למוקד הפגנה לחצי שכונה זועמת. מדי פעם, כדי לקצר את הדרך למכולת של 'תנובה' (כך קראנו לחנווני שלנו על שהחזיק במכולת שלו רק מוצרי תנובה) יצאנו דרך החלון  בקפיצה החוצה. זה גם היה פתח המילוט כשאמא ביקשה להכות. כשאבא או אמא קנו מצרכים מהשוק קיצרנו בדרך כלל את הכנסת המצרכים דרך אותו חלון. גם מבקרים שביקשו להכנס שוחחו קודם דרך החלון, שאלו מה נשמע ואחר כך הקיפו את הבית, מרחק של לא יותר מ- 15 מטרים, ונכנסו. מול חלון ביתנו היה מועדון חברתי שארח אנשים חשובים מן המפלגה, זו היתה מפ"ם הגדולה של שנות ה- 70. וויקטור שם טוב מראשי המפלגה היה מבקר קבוע במועדון. מדי פעם, בעיקר בחודשי הקיץ, משאית ענקית הצליחה להכנס איכשהו לרחוב הצר שלנו, משאית עמוסה בפרי. כל קרטון פרי נמכר בפרוטות מעטות ונציג המפלגה ששלט על חלוקת הפרי חלק קודם לנאמני המפלגה ומוסדותיה מספר ארגזים לכל משפחה ורק אחר כך לכאלה שביקש לשכנע אותם שטוב יהיה אם יבחרו בו. מי שעזר לפרוק את המשאית קיבל גם הוא קרטון פרי. קשה לתאר את התור הארוך, הדחיפות וההשתוקקות של התושבים לקבל את אותו קרטון פרי נחשק. כשהמשאית עזבה היא הותירה אחריה שובל ארוך של פרי מעוך ומיץ נוזל מתחת לגלגליה. מעיכה שהפיצה ענן ריח קבוע של סולר וריח הפרי. אם נזכור כי אמא בדרך כלל  בישלה, טגנה, אפתה, ריסקה, שמרה, בדרכים שונות, את הפרי שקיבלנו, הרי שאי אפשר היה להמלט מתפוח העץ או האגס שהיה בתוך הבית ומעבר לחלון המיתולוגי במשך תקופה ארוכה מאוד.

מאותו חלון משפחתי סיפקה בעצרות גדולות שהתקיימו בסניף המפלגה, קפה ותה. הורי מאוד אהבו את ההתרחשויות בסניף. זה סיפק פרנסה נוספת לאבי שרכב על אופניו בוקר בוקר לאתרי הבניה של סולל בונה כפועל בניין. אני זוכר שממש חיכינו לאסיפות המפלגה. ככל שהגיעו אנשים חשובים יותר מן המפלגה אמי ואבי הוציאו כלים יוקרתיים יותר לספק את צמאונם. היחס הכספי לכל אורח עלה גם הוא בהתמדה ובהתאם לחשיבות האורח. מחיר הקפה של ויקטור שם טוב וירוחם משל היה הכי יקר. מעניין איך אני נזכר בשמות האלה היום בערגת מה לתקופה שביקורם עשה טוב למשפחתנו.     

הקרבה לשוק התקווה הפכה את התזונה בבית לכזאת התלויה מאוד במזונות שהגיעו לשוק. למעשה לא הצטרכנו לשמור אוכל במקרר. כשרצינו בשר, עוף או ירקות אמא פשוט יצאה מהבית ניגשה לאטליז הקרוב וקנתה את המצרכים שביקשה. השוק היה מעין סופרמרקט ענק פתוח לרווחה משעה מוקדמת בבוקר ועד חצות. בליל של ריחות, צבעים, קולות, אורות, פזמונים ואנשים. כל טיול בשוק הפך את החזרה ממנו מלאה בחוויות חושיות. הדרך אל השוק עברה דרך מספר חנויות שהשפיעו מאוד על ילדותי. דרך אבשלום (במלעיל) מתקן האופניים שהיה מוקף במלא פנימיות של אופניים וקערת מים שחורה ומדבקות מחוספסות וטיובות של דבק מגע צהוב- שחור לתיקון החורים. גנדי מוכר הקטניות ששקי אורז, פול, עדשים, אטריות, גרעינים ועוד היו פתוחים לרווחה ויוצרים תחושה של מבצר מוגן על ידי שקים ענקיים. תמיד כשאמא קנתה אצלו  אהבתי ללכת איתה להכניס את היד עמוק עמוק לתוך השק ולהוציא אותה באיטיות ולחוש את המגע הנעים של לחץ הקטניות על היד משתחרר ומלטף, משתחרר ומלטף. אהבתי להכניס את היד שוב ולהוציא שוב. ולהשוות את המגע של האורז למגע של הגרעינים עד שגנדי היה כועס וצועק "ילד זה לא משחק תוציא את היד". האטליז של סינוואני עם ראשי הפרות והכבשים התלויים על וו היה אחד המקומות המפחידים של חיי. כן ממש כך. ראש שלם של כבש עם אוזניים שמוטות ועיניים בוהות שמסתכלות עליך ואף ורדרד שנראה מעט מנוזל. רק הראש מונח על הדלפק או על וו, ראש עם עיניים שנראות מתענינות בסביבה. ואמא מבקשת לפעמים להביא לה מסינוואני חצי ק"ג בשר טחון. ואני נכנס לסיננואני והראש, שלי,  והעיניים שלי נמצאות בגובה הדלפק ממש מול העיניים של הכבש והאף שלי מול האף שלו ואני רואה את הכעס שלו ובקושי אני מרים את העיניים שלי מהעיניים שלו  ופונה לסינוואני ומבקש חצי קילו גרם בשר טחון. לפעמים הוא גם תלה את העור של הכבש שעל הדלפק על וו. אמא נהגה לקנות זאת בשביל הטביט או הפצ'ה של יום שבת. היא היתה תופרת את העור של הכבש ההוא שהראש שלו מונח על הדלפק אצל סינוואני וממלאת זאת באורז צימוקים ושקדים.  

מאפיית הפיתות היתה גם היא חלק מהעולם המרתק של חיי ילדותי.  היו בשכונה שני סוגי פיתות. פיתות עירקיות ופיתות חלביות. תהליך הייצור של הפיתה החלבית היה מדהים. במאפיה אפשר היה לראות את מערבל הבצק הגדול עם הזרוע הענקית לש את הבצק בתוך קערת מתכת גדולה ואחר כך את האופה קורץ עיגולים קטנים שאותם היה מרדד ומניח על מגש, לאחר שפיזר עליו קמח. כשהיו מסתדרים על המגש עשרה עיגולים הוא היה מכניס את המגש עם הזרוע הארוכה לתוך הכבשן והופך בפנים את הבצק. כך הניח עיגולים עיגולים שלאט לאט התנפחו והתנפחו וקיבלו נמשים אדמדמים ויפים ואז הוא היה אומר "טוב אני אוציא את הפיתות עכשיו כי זה הצבע שאמא שלך אוהבת אצל הפיתות". פיתות עירקיות לא קנינו כי הן היו קצת יותר יקרות ואמא בשל גאווה לאומית העדיפה לקנות פיתות הנקראות על שם עיר הולדתה. אבל אני זוכר אותן היטב משום שבדרך לבית הספר בסמטה הצרה שבין  רחוב אצ"ל לרחוב מושיע, אהבנו להשען על הקיר החם שהדיף ריח מדהים של בצק אפוי וללטף אותו. בצד השני שלו היו התנורים העמוקים של הפיתות העירקיות ובחורף אחרינו הביתה כי היה לנו קשה להתנתק מהקיר שהיה חם ונראה לנו כמו תופעת טבע שראוי להצמד אליה.

את שעות אחר הצהריים נהגתי לבלות במועדון ההסתדרות. למועדון היו מגיעים קיבוצניקים שביקשו לתת שנת שרות בשכונות. היה זה מקום שאהבתי ללכת אליו כי היה שם שולחן של טניס שולחן גדול וירוק ומי שגמר ראשון את שעורי הבית התחרה במדריך. אהבתי במיוחד את המועדון בפורים. אני חושב שכל השנה חיכיתי לפורים. הקיבוצניקים נהגו לחלק לנו חבילות שי ענקיות עם מלא משחקים וממתקים כאלה שבחיים שלי לא ראיתי. אני זוכר עד היום שכשקיבלתי את החבילה שלי רצתי כאחוז טרוף הביתה אוחז אותה בחוזקה ומתרגש כל כך לפתוח אותה בבית. פעם בשנה הם גם לקחו אותנו לקיבוץ שלהם. נדמה לי שזה היה קיבוץ "מעברות". הזכרון החזק ביותר שלי מהקיבוץ היה חדר האוכל. אני זוכר שהיה שם מזנון ענק עם כל כך הרבה סוגי גבינות וחביתיות שכל כך לא רציתי לחזור הביתה. זה היה משגע. שם הכרתי לראשונה את גבינת הקוטג’.  ישנו בקיבוץ מספר ימים וגילינו עולם אחר לחלוטין. כלבים שקוראים להם מוצרט ושוברט וחתול שקראו לו פיקסו. גילינו את אחר הצהריים במשפחות, גילינו שלווה מסוג שלא הכרנו קודם. אנשים שחיו ללא צורך בהשרדות. גילינו שבילים מטופחים וצמחיה מדהימה ודשאים ובריכה. אני זוכר שהחזרה לשכונה היתה די טראומטית. חזרה לשבילי הבוץ והזוהמה. הדרך הביתה שעברה דרך בסטות שהפירות והירקות הרקובים נזרקו מתחתם, נמעכים על ידי קונים שמבקשים להגיע לקצה המרוחק של ערימת הירקות כדי להשיג מלפפון יפה יותר.

חצר ביתנו היתה מגרש המשחקים שלי. אותה חצר אחורית עם מיטות הסוכנות המרושתות שתלויות מעל החומה סיפקה תחושה גדולה מאוד של פרטיות ואינטימיות. אני זוכר שהיו לי שם הרבה גלגלים וקערות כביסה ולפעמים כשאמא תלתה סדינים ארוכים לאורכם של החבלים נהגתי לארוב לחתולים שהצליחו להסתנן מעל מיטות הסוכנות והפחדתי אותם עד מוות. בחצר הזו גיליתי גם וולדים של עכברים. קטנים וורודים חלקים ומזוויעים. קשה לתאר את  הגועל והסלידה מאותם יצורים נוראיים שנמצאו להם לפתע מתחת לאבן גדולה שהייתה בחצר. העכברים עצמם היו חלק משגרת יומנו. אני זוכר שאבא היה לוכד אותם עם מטאטא בפינת הבית ומבקש מאמא להגיש לו מים רותחים או למלא דלי עם מים ולתת לו על מנת לשרף את העכבר או להטביע אותו. לא מעט פעמים הוא ביקש שאני אעשה זאת.    אני זוכר שהוא תמיד אמר לי שאני חייב ללמוד לעשות את זה כי בבוא היום זו תהיה אחריות שלי. לילות שלמים לא נרדמתי בגלל זה. כשאבא הלך לעבוד בסיני באותם ימים פחדתי כל כך שייזכר בצו שלו וידרוש ממני לעשות את מלאכתו. הייתי אז בן שמונה, אולי, והצווחות של העכברים שפרפרו מתחת למטאטא של אבא הפחידו אותי עד מוות.

אהבתי את ימי שבת. בקיץ אבא נהג לקחת אותי לים. הוא היה מניח מגבת על הסבל הרחב של האופניים מאחור, מושיב אותי בזהירות ומשביע אותי שלא להרדם בדרך. לייתר בטחון הוא היה מבקש ממני לפסק רגליים כל הדרך אל הים כדי שלא ייכנסו בשפיצים של הגלגלים. בדרך, בפינת הרחובות לבנדה ודרך ההגנה ליד התחנה המרכזית, שהיום היא החדשה, אבא היה מתאמץ מאוד בעליה ואני הייתי מעודד אותו בקריאות עידוד קצובות. לימים, כשגדלתי מעט ושקלתי קצת יותר הייתי יורד מן האופניים ובקטע העליה הזה עשיתי תחרות עם אבא. הוא רכב על האופניים ואני רצתי. ההתרגשות הגדולה ביותר הייתה הנסיעה מאחרי הגב של אבא ברחוב אלנבי. ברגע שראיתי מאחד הרחובות היורדים אל הים את התכלת של המים כל כך שמחתי והתרגשתי. כל כך רציתי להיות שם. אבל עברנו עוד רחוב ועוד רחוב עד שהגענו לקולנוע מוגרבי ומשם ירדנו אל הים. הגלים, הקצף, החול החם, הפיתה עם הזעתר והשמן שאמא הכינה לנו כל אלה הפכו את החוויה של הנסיעה לים לבלתי נשכחת.  בחזרה מן הים כשהייתי עייף מאוד ונשכבתי מאחור על הגב החסון של אבא בדרך הביתה הוא היה צועק לי תמיד " רמי השמיע קול" ואני הייתי עונה "קוקוריקו תרנגול" ואז הוא היה אומר "אל תרדם שלא תיפול לי".

  

בתאו האחורי של הטנדר

מאירה דולב (קצובר)

בתו של בני קצובר, ממנהיגי גוש אמונים, נולדה בחברון, גדלה בקרית ארבע ועלתה עם הוריה לאלון מורה שבשומרון. ילדות של הרפתקאות, קרוונים, נופים הרריים וגם מעט שאלות.

 

זכרונות הילדות שלי, מתברר לי היום, מנותקים כמעט לגמרי מהסערה הפוליטית שהתרחשה סביבם. אני לא זוכרת הפגנות ועצרות, נאומים והצהרות, ויכוחים ולהט של מאבק – גם אם הייתי עדה לרבים מאלה. אני לא מצליחה להיזכר אם ידעתי אז שאני "מתנחלת". אני זוכרת איך עמדתי בקרית ארבע ליד בובת השלג שלי, מסתכלת במבט מפוחד לעברו של ילד (יהודי) מתקרב – ילד שהוא אימת הקריה, זה שהורס לכול את בובות השלג. אינסטינקט בלתי צפוי של ילדה בת שלוש לחש לי – כמעט כפה עלי – לא לברוח. עד היום אני יכולה לחוש מקצת מהפחד ההוא, ואת שמחת ההקלה שחשתי כשהוא הנהן בראשו – מופתע, אפילו קצת נרגש – על שהצעתי לו שהבובה תהיה של שנינו, ושאולי נהיה חברים.

לא היה לי מושג אז שיש בילדות שלי משהו בלתי רגיל. הפגנה אחת אני כן זוכרת, גם אם לא ממש ידעתי שזו הפגנה. הטרידה אותי הבעת פניהם של קבוצת אנשים נושאי שלטים שחלפנו על פניהם. מה הם רוצים, שאלתי את אבא שלי. הם לא רוצים שנהיה כאן, הוא ניסה לתרגם לשפתה של ילדה קטנה. מאוד הופתעתי, וממש נעלבתי. שבתי והפכתי בראשי בשאלה למה, מה עשינו לא בסדר.

נולדתי בחברון אחרת. שוטטתי במערת מכפלה ענקית, רבת הוד. ארמון מהאגדות. נמשכתי אל המסתוריות, הקסם והעוצמה שבקימורי התקרות הגבוהות. אפילו העיטורים הערביים הצבעוניים שעל אותה תקרה מקושתת נראו יפהפיים אז בעיני. פחד אין בזכרונות האלה.

בחודשי חיי הראשונים גרנו בבניין הממשל הצבאי בחברון. הבית הראשון הזכור לי הוא דירה בבניין מצופה אבן ירושלמית, ושלג סביבו. מהיום שעזבנו את הבית ההוא בקרית ארבע ועד ליום שבו נכנסנו שוב לבית של ממש – בית אמיתי, בנוי וקבוע – עברו עשר שנים.

כשהייתי בת שלוש-ארבע  יצאו "מתנחלי אלון מורה", ואבי ביניהם, לעליות בשומרון. שמונה נסיונות לעלייה על הקרקע היו, ואני השתתפתי בחלקם. אין לי זכרונות ממאבקי בסבסטיה. אין לי אפילו טראומת פינוי. אני כן זוכרת שדרכו על רגליי כאשר ישנו בשקי שינה בצדי השביל בצעדה של יומיים. בשבילי זה היה טיול, לא הפגנה. חליתי באבעבועות רוח באותם ימים, והושבתי אחר כבוד לביתנו שבקרית ארבע – בסיס היציאה, אל אמא שנשארה בו בדרך כלל. היתה אכזבה גדולה.

תמונות סדורות של השומרון מתחילות במחנה הצבאי בקדום. גם משם אני זוכרת בעיקר חוויות פשוטות: את הספסל שנפל על ציפורן רגלה של יעלי וייס, הבת של דניאלה, ואשר הסב אליה את כל תשומת הלב באותו יום. הספסל הזה היה כל גן הילדים שלנו. על השולחן ב"משרד" הגרעין שבמחנה הצבאי עמד בקבוק של ליקר שוקולד. שם גם גרנו – אבא, ומי מהילדים שזכה להצטרף אליו לכמה ימים הרפתקניים מאושרים, בטרם יוחלף באחר ויוחזר לקרית ארבע. יום אחד רדפתי אחרי אבא – נדיר היה לראות אותו באמצע היום, ופתאום ראיתי את גבו מרחוק. רצתי וקראתי לו שוב ושוב, וכשהדבקתי אותו לבסוף גיליתי שזה מישהו אחר.

גם אם לא ידעתי שהקרוואן שעברנו אליו הוא לא ממש בית (אפילו לא ידעתי שהוא צפוף ולא נוח), ושהוא נמצא בלבה של מחלוקת קשה וסוערת, חשתי שיש משהו חגיגי ומרתק באווירה. יכולתי לחוש בזה בימים שנסענו הלוך וחזור מקדום לקרית ארבע, לפני שאמא התאוששה מלידת אחותי והצטרפה אלינו סופית, כשהובאו הקרוואנים החדשים. היו אז רגעים של פרצי שמחה אמיתיים, נדירים, מדבקים – על מים שפתאום זורמים בברזים, על אוטובוס ראשון שהגיע, על שהממשלה אישרה להביא לכאן טרום-אסבסטים. בימים שלא התרחש בהם שום דבר חדש, הלכתי שבי אחרי המרחבים הפתוחים. ההרים, הסלעים. אהבתי ללכת, להרחיק, למצוא מסתורי סלע שנדמו לי כממלכות פרטיות משלי. הייתי ילדה שמחה, אחוזת דמיונות, לא מודעת למלוא משמעותם של ההתרחשויות שסביבה, וסבורה שהכל רגיל,  שכל העולם כמוה.

בשבת אחת  נלוויתי לאבא שסייר עם אורח וילדה בקדום. מבקרים רבים עלו אז לרגל לחזות בפלא: התנחלות ראשונה בשומרון. הראינו להם שיש כבר כיתה א'. הילדה, בת גילי, לקחה גיר והחלה מציירת על הלוח. התחלחלתי. אסור לצייר בשבת, הזכרתי לה. מותר, היא אמרה. מה, איך זה שהיא לא יודעת, תמהתי, וחזרתי: אסור. מותר. אסור. מותר. אסור. היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. אבא, היא ניגשה אליו, נכון שמותר לצייר בשבת? לתדהמתי העצומה אביה ענה, נכון. באותו רגע נסדק סדק ראשון בעולמי התמים, המושלם. איך זה יכול להיות, הרי תמיד אמרו לי שאסור. מיהרתי לגייס לטובתי את אבי. הייתי זקוקה באופן כמעט נואש אישורו. אבא, נכון שאסור? אבל אבא שלי העדיף שלא להביך את האורחים, והמשיך בשיחה כאילו לא שמע. הוא לא שיער שבאותו רגע נדמה היה לי שרימו אותי כל חיי.

עם כל יום שעבר למדתי יותר על מורכבותו של העולם ועל המחלוקות סביבי. כמה חודשים אחר כך כבר נסענו, כל ילדי הגן, לשחק וללמוד על הדשא של משרד החינוך בירושלים. אז כבר יכולתי להבין שאם אותם אנשים בבניין הגדול יראו שאנחנו ילדים טובים, הם ירשו לנו ללכת לגן. בכיתה א' או ב' כבר הייתי משתתפת פעילה בניסיון לעלות ולהקים את אלון מורה שמעברה השני של שכם. הצבא הקים מחסום, ואנחנו התנחלנו לידו. בלילות ישנתי בתאו האחורי של טנדר.

דווקא הערבים סביבנו לא נראו לי אף פעם משהו שקשור לאותה מחלוקת. הרבינו לטייל בסביבות היישוב, לעבור בכפרים, לחייך, לדבר, לשוחח. לסרב בנימוס להזמנות הקבועות להיכנס הביתה. הם היו חלק מהנוף, מההרים, מהמציאות. עובדה קיימת, בדיוק כמונו. מוכתרי הכפרים היו באים לביקורים סדירים בביתנו, עמוסים בארגזי פירות ופחי שמן זית וזיתים כבושים מרירים. לא היה אז בעיניי כל מקום להניח שמשהו עלול להשתנות.

גם היום אני גרה בקרוואן, בטלמון שבמערב בנימין. בית האבן שלי כבר הולך ונבנה, ויש לי כבר שני ידים משלי, שעדיין בטוחים שהעולם כולו נוהג כעולמם שלהם. ומה שנותר בי מהמיצוי העצמי שנדרשתי לו לצורך כתיבת השורות לעיל, זו בעיקר השאלה האם ומתי יהיה זה נכון להפר להם את התמימות המתוקה הזו.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד