מבוגרים קטנים
מבוגרים קטנים

מבוגרים קטנים

גיל הראבן

סופרת ועיתונאית

 

ילדי שנות התשעים יודעים לשלוט בטכנולוגיה מתוחכמת, מודעים לזכויותיהם, כופרים בסמכות ההורים אבל זוכים להגנתם עד גיל מאוחר. האם הם מוכנים יותר מאתנו, דור ההורים, לימי בגרותם?

 

"הילדים של היום שונים מאוד מהילדים של פעם",  אמרה לי שרי, גננת ותיקה בויצ"ו,  "הם חיים בעולם אחר". כמו להורים,  גם לשרי היה קשה להגדיר במדויק את השוני שרבים חשים בו, ורק לבסוף הציעה  ניסוח נחמד: "מה שקרה הוא שהילדים הפנימו את זכויות הילד. פעם היית אומרת להם לשבת, והם היו יושבים עד שהיית מרשה להם לקום. היום אני חייבת להסביר להם למה צריך לשבת".

"זה טוב או רע?"

"טוב מאוד. אבל תובע הרבה יותר מהגננת", והוסיפה: "הילדים היום מאוד חכמים".

המעון שבו שרי עובדת נמצא במרכז תל-אביב. בנותי בילו בו שלוש שנים, וביכולתי להעיד כי שפתן, כמו שפתם של הילדים שאתם הן לומדות היום בירושלים, רצופה ב"זכויות". "יש לי זכות" ו"אין לה זכות" החליפו כמעט לחלוטין את ה"אסור" וה"מותר".  לעתים קרובות אני שומעת אם מסבירה לילד: "אין לך זכות לדבר אלי ככה", "אין לך זכות להכות אותו", ולא עוד: "כבד את אביך ואת אמך", "אסור לדבר ככה להורים", "אסור להכות".

הרבה מהמשאים ומתנים בין הילדים לבין עצמם, ובינם לבין המבוגרים, עוסקים בבירור הזכויות, ואני מכירה כמה פעוטות שיודעים לדבר אפילו על זכותם של הפלשתינאים.

אבי, שגדל בחיפה, מעיד כי בגיל חמש וחצי, גילן של בנותי, עדיין לא הכיר את המלה "זכות". יש משהו מפתה בהכללה ששרי מציעה, ובכל זאת כדאי לזכור שנסיונה מוגבל לטיפול באוכלוסייה בעלת איפיונים סוציולוגיים אחידים למדי. האם גם הילדים המובלים במיניבוסים של ויז'ניץ "הפנימו את זכויות הילד"? איך קולטים ילדי עולים ממדינות חבר המדינות את "זכויותיהם"? האם מה שנכון בבית-ספר חילוני במרכז ירושלים, נכון גם בבית-הספר הערבי ובבית-הספר הממלכתי דתי, השוכנים במרחק קילומטרים ספורים ממנו? החברה הישראלית עוברת תהליך פרגמנטיזציה, ובמצב כזה קשה לעשות הכללות.

כל הכללה אטומה לפרטים, וכשמדובר בילדים האטימות מכוערת במיוחד.  הנה, למשל:  לפי השנתון הסטטיסטי של המועצה הלאומית לשלום הילד, הוגדרו 16815 ילדים על  ידי פקידי סעד כנתונים בסיכון, עקב הזנחה, ופגיעות פיזיות, מיניות ונפשיות.

אז מה מקומם של הילדים האלה בתמונה האימפרסיוניסטית הקרויה "הילד הישראלי?" ברור שהיום יש מודעות רבה מבעבר להתעללות בילדים. הסביבה מחונכת לערנות. יש חובת דיווח. יש גופים שניתן לפנות אליהם. וכל אלה בהחלט מעידים על יתר מודעות לזכויות הילד. ובכל זאת,  כצליל טורד, מלווה לכל מה שיאמר להלן, חייבים לזכור: 16815 יחידים נתונים בסיכון. זה חוץ מהאלפים שסובלים מילדות-אומללה-נורמלית.

וגם על אומללות-נורמלית כדאי אולי להקדים כמה מלים. רוב ההורים סבורים שיש ביכולתם להעניק לילדיהם ילדות טובה,  וזו כנראה אחת האמונות שמאפשרות לנו להביא ילדים לעולם.  בתרבות החילונית שלנו, הילד איננו חייב תודה להוריו (ולאלוהיו) על עצם קיומו. ההפך הוא הנכון. ההורים נושאים באחריות אינסופית כלפי הילד, דווקא משום  שבחרו להביאו לעולם, שבשום אופן אינו הטוב בעולמות האפשריים, ובמדינה שבהחלט איננה שווייץ. מכאן אולי המחויבות העצומה לאושרו של הילד ("העיקר שיהיה מאושר"), מכאן רגשות האשם ההוריים (אימהיים בעיקר), ומכאן הנטייה לאידיאליזציה של חיי הילדים.  כמעט כל הורה יספר לכם שלילדיו יש ילדות טובה משהיתה לו. אולי זה נכון ואולי לא. בכל מקרה, כדאי לזכור שלהיות ילד אף פעם לא קל. לא בשנות החמישים ולא בשנות התשעים. חלק מהקשיים השתנו, יש דרגות קושי, אבל החולשה הבסיסית והתלות במבוגרים נשארות תמיד. 

הילדות הישראלית הולכת ומתארכת. על פי הקריטריונים המקובלים היום,  קטינים לחמו במלחמת השחרור.  במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה וגם במלחמת יום כיפור, כשאני עוד הייתי ילדה, החיילים היו מבוגרים. ולא רק משום שהייתי ילדה נראו לי ככה; בפזמוני התקופות הללו לחייל יש אשה, אהובה, "נערה" שמחכה לו.  אין לו אמא. כשאמא מופיעה זו תמיד בושה גדולה, מסוג  "חיימק'ה שלי",  מסוג "יוסל'ה איך זה קרה" של פוצ'ו, מסוג "אמי הגנרלית". כשקוראים מכתבי חיילים מהחזית, ברור שהצעירים מנסים לגונן על הוריהם, ולא לעורר דאגה. הם מגלים מעט ומסתירים הרבה. עולמם של הצעירים הוא עולם עצמאי נפרד, והמבוגרים אינם אמורים להתערב בו.

היום "מעורבות ההורים", שמתחילה בגן הילדים, ממשיכה עד לקורס קצינים ולאחריו, ומדובר במעין אידיאולוגיה שאיש לא מעז לצאת נגדה. אפילו לא הצבא. "הילדים" חמושים בפלאפונים, משתפים את ההורים בכל הקשיים וההתחבטויות, לא חוששים להיעזר, דורשים מאמא טרמפ לבסיס,  מצפים שאבא ידבר עם המפקד. אינני מכירה אפילו הורה אחד שיאמר לבנו או לבתו: "אתה אדם מבוגר, תתמודד, אלה החיים שלך."  גם כשה"ילדים" נעלמים בערבות אוסטרליה או במזרח הרחוק, לא מסתיימת ההשגחה, ומדובר בגיל שבו צעירים אמריקאים חיים במרחק יבשת מההורים, ובמקרה הטוב מבקרים אותם פעמיים בשנה.

"הילדים" זכאים להגנה מתמשכת, בין השאר משום שהוריהם רואים עצמם אחראים למציאות החברתית והפוליטית שבתוכה הם חיים. בגיל 18 הם עצמם "התגייסו לצה"ל", אך כהורים הם רואים עצמם כ"שולחים" את ילדיהם, "נותנים" אותם,  "מפקידים" אותם, או באופן קיצוני יותר, מוליכים אותם לעקידה. המוקד עבר מ"אנחנו מגש הכסף" (כלומר, אנו שהקרבנו את עצמנו), ליצחק הילד הפסיבי, המועלה לקורבן על ידי אביו.

בשנות החמישים הטילה ההנהגה הפוליטית תפקידים על הנוער, מעל לראשי ההורים. בן גוריון קרא לנוער להתיישב באזורי הספר, ולהשלים את המשימה שביצעו אחיהם הבוגרים בזמן המלחמה. הוא לא ביקש מההורים ש"ישוחחו"  עם ילדיהם, כי גם כשמדובר בגילים צעירים יותר, ההורים לא נתפסו כפונקציה חינוכית שיש לסמוך עליה או אפילו להתחשב בה. בשנים ההן המשימה החינוכית הלאומית היתה לבגר את הנוער ולשחררו מבית ההורים, כדי שיהיה אפשר לגייס אותו לשירות הקולקטיב. חברה מגויסת ממוקדת ב"נוער שלנו" ולא ב"ילדים שלנו", וניתן לראות שהילדות מתארכת ככל שמתפוררים מושגי ה"שירות" וה"קולקטיב", וככל שהאידיאולוגיה שוקעת.

התארכות הילדות מאפיינת בעיקר את אלה שהוריהם ילידי הארץ ושרתו בעצמם בצבא; הורים מתמצאים, בעלי עמדה, הורים שאיש לא יהין לפנות לצאצאיהם מעל לראשם.  בקרב עולים חדשים נמצא פחות "מעורבות הורים", ואולי גם אצל אלה שעבורם השירות הצבאי הוא מסלול קידום בחברה הישראלית.  סמל ניקולאי רפופורט, שנהרג בלבנון, הסתיר ממשפחתו את מקום שירותו, וסיפר לאביו שהוא מועסק בשמירה. דומה שרק עולה חדש עדיין ינסה  לגונן כך על הוריו, ורק אב שהוא עולה חדש, ותלותי בעצמו בתוקף הנסיבות, יאמין לבנו. באחרונה פרסמה עיתונאית ב"מעריב" מכתב גלוי לבנה המתגייס, והפצירה בו שלא יהיה גיבור. לא סביר שמכתב כזה ייכתב בעפרה, וגם לא בנתיבות. נראה שהארכת הילדות היא לוקסוס של אלה הנקראים בלשון אופנתית "האליטות הישנות".

בהכללה גסה ניתן לומר כי עולם הילדים איננו מופרד מעולם המבוגרים כפי שהיה פעם. הורים ילידי הארץ מתמצאים בהוויית החיים של ילדיהם, יותר משהתמצאו הוריהם המהגרים. אך גם הילדים, מצדם, מגלים יתר הבנה כלפי עולם המבוגרים. מבוגרים וילדים אמורים "לתקשר", וה"תקשורת" אמורה להיות דמוקרטית ובעלת אופי שוויוני. זוהי הכללה גסה, ובוודאי איננה תופסת לגבי החברה הדתית הסמכותנית ולגבי עולים חדשים, שכדרך המהגרים נאלצים להתמודד עם התפוררות הסמכות ההורית. אצל יוצאי מדינות חבר המדינות החלה הסמכות ההורית להתפורר עוד קודם להגירה, עם השתנות המשטר.

גם בקרב החילוניים ניתן ודאי למצוא אלפי משפחות שהתיאור הזה לא הולם אותן, אך הוויתור של המבוגרים על עמדה סמכותית נעשה לא רק ביחסי הורים-ילדים.  גננות, מורים, מדריכים - כמעט כל המבוגרים שבאים במגע עם הילד - מהססים להפעיל סמכות, ולא פעם קובלים על חוסר גבולות ועל אובדן שליטה.

מושג ה"חוצפה" כמעט נמחק מהמילון, יחד עם ה"דיסטאנס", ואני לא שמעתי אפילו על ילד אחד שנשלח הביתה בעוון התחצפות למורה. זכויות הילד כוללות את חופש הדיבור, הורים רבים מבקשים להיות "חברים של הילדים", ובתוך היחסים הכמו-חבריים הללו, מבוגרים אינם זכאים לכבוד מיוחד.

כפי שציינה הגננת שרי, ילדים היום אינם מצפים לפקודות. הם רוצים להבין "למה", הם דורשים להשתתף בשיחות המבוגרים, והם מתאמנים ללא הרף בניהול משא ומתן. במשפחות רבות הפעולות היומיומיות הפשוטות ביותר כרוכות בדיונים ממושכים. הורה בא לאסוף את הפעוט שלו מביקור אצל חבר, ואין די בהוראה "תנעל נעליים. אנחנו הולכים". הפעוט לא רוצה ללכת. ההורה מתיישב לצדו על הרצפה, ומסביר לו מדוע צריך ללכת  ("מחר יהיה לך קשה לקום לגן"). הפעוט מתעקש, המבוגר מציע שוחד, ובסופו של דבר מתפשרים על "עוד רבע שעה", וגם בזה לא תמיד עומדים. ההורה מנצל את הזמן לשתות כוס קפה ולהתלונן על עייפות (משאים ומתנים הם עניין מעייף),  אבל רק לעתים נדירות יעלה בדעתו לקחת את הפעוט הבועט בזרועותיו, ולהוציאו בניגוד לדעתו.

כשילד שואל "למה?" מעטים ההורים, הגננות והמורים שיענו: "כי ככה אני אומר לך."  כשאני הייתי ילדה אמרו לנו המבוגרים: "ככה זה לא תשובה". היום הילדים אומרים את זה לנו.

עם כל השמחה, אי אפשר להימנע מהמחשבה שיש קשר הדוק בין הוויתור של המבוגרים על עמדה סמכותית, לבין רמת האלימות הגוברת בבתי-הספר.  כשילדים נהנים מזכויות שבעבר היו שמורות למבוגרים, וכשהגבולות בין "ילדות" ל"בגרות" מיטשטשים,  מבוגרים רבים מדי מתפטרים מתפקיד הבוגר האחראי בשטח. במצבים כאלה כיבוד זכויות הילד מתגלגל בקלות להפקרה ולהזנחה.

בני גילי, וגם מבוגרים ממני, זוכרים עצמם מבלים את רוב שעות הפנאי בחוץ, בקרב חבורות ילדים. אחת התולדות של העיור היא שהחיים מתנהלים יותר בתוך הבית, סמוך לטלוויזיה, למחשב, למטבח,  וכמובן סמוך להורים.  להתרועעות בין הורים לילדים יש השלכות לא רק על סגנון השיחה אלא גם על תכניה. לא רק שהילד איננו נדרש לשתוק או להיעלם כשהמבוגרים מדברים, הוא  אף נוטל חלק בשיחה ובעולמם של ההורים. "זה לא לילדים", "זה עניין למבוגרים" הם מסדרת ההיגדים שהולכים ונעלמים. הורים רבים מבין מכרי משתוממים על הבקיאות שיש לילדיהם בנושאים שהם עצמם לא ידעו עליהם דבר כשהיו קטנים.

התקשורת המודרנית מציפה את הילדים במידע, וגם אם ההורים מנסים לסנן, השליטה איננה מושלמת והמידע חודר.  בני חמש ושש במועדונית תל-אביבית דנו באחרונה עם מדריכתם ב"גברת שרה נתניהו שמשליכה נעליים". אולי זה נשמע אדיוטי, אבל כשהטלוויזיה בבית פתוחה, כשהעיתון מונח על השולחן, וכשהמבוגרים אינם מצנזרים את שיחותיהם ליד הילד, עדיף להסביר. וכך נדרשים בני השש גם לפרשיות האהבים של קלינטון, לפרשיות אונס ורצח ולאיומיו של סדאם חוסין. אפשר לומר כי בשנות הארבעים והחמישים היו החיים בארץ מסוכנים הרבה יותר. הילדים היו מודעים לסכנות, אך מי שלא נחשף אליהן פיזית, לא ראה גופות מרוטשות ולא שמע זעקות של פצועים.

לא מזמן נסעתי בטרמפ עם אב ובנו בן ה12-. האב, יוצא קיבוץ, עובד היום כברוקר, והבן, ילד מחונן בעליל, נועץ בו לאורך כל הדרך בכתיבת הצעה עסקית שעניינה הצבת מכונות שתייה בבית-ספרו. אודה שהוקסמתי מהשיחה. היה בה כבוד הדדי. היתה בה רצינות. האב דקדק עם בנו בהבנת התהליך העסקי, ובכתיבת נוסח ההצעה. הבן גילה יוזמה, נענה לאתגרי החשיבה, ביקש ללמוד מאביו, וניכר שהיטיב ללמוד ממנו.

לי, בגיל 12, לא היה מושג ב"עסקים". כילדים עבדנו בגינת בית-הספר, והעבודה הקנתה לנו זכות לרכוש פרחים וירקות בזול. עד לגיל הנעורים התמצתה הבנתי הכלכלית בכלכלת דמי הכיס שלי ובשכרי מעבודות מזדמנות.  כסף לא היה נושא, ולא משום שלא היווה בעיה; כל האנשים שהכרתי חיו בצמצום יחסי ובחסכנות. קריירה וכסף פשוט לא היו נושאים שמדברים עליהם, בטח לא לפני הילדים. משכורות ההורים היו משהו ששייך לצנעת הפרט שלהם, ועולם העבודה היה תחום נבדל של המבוגרים.  אנחנו, הילדים, ידענו איזה סכום מוקצה לנו, ובכך הסתכם העניין.

וגם בעניין הזה כדאי להשמיע הסתייגות. בני עשירים ובני עניים מודעים על פי רוב לכסף יותר מבני מעמדות הביניים, ואני בטוחה שגם בשנות החמישים, השישים והשבעים היו ילדים בעלי מודעות כלכלית. אלא שהיום, עצם הדיבור על פרנסה, על קריירה ועל כסף רווח יותר. בעבר לא היינו מוצפים בדוגמנים  קטינים, ובשחקנים זאטוטים ש"עושים קריירה", כלומר בקטינים עובדים שהם מושא להערצה.  עד לעידן הערוצים, אלילי הילדים לא היו ילדים. לנו לא היה תום אבני. לכל היותר היתה איזו מתולתלת שהופיעה לרגע בפסטיבל הזמר לילדים. להיות ילד משמע להיות מוגן, בין השאר מוגן מידע. אלימות, מין, יחסים שבין מבוגרים וכסף, הם נושאים שההיכרות אתם אמורה לבוא באופן מודרג, כך שעצם מושג הילדות קשור במידה של צנזורה.

בספרו "אובדן הילדות" טוען ניל פוסטמן כי הילדות, המצאה חדשה יחסית בהיסטוריה האנושית, עומדת לכלות בעידן הטלוויזיה, משום שהשידורים חושפים את הילדים, ללא סינון, לכל האספקטים של חיי המבוגרים. "אובדן הילדות" התפרסם  ב1983-, ופוסטמן עדיין לא הביא בחשבון את השפעת המחשב.

יומיים לאחר הפיגוע בדיזנגוף סנטר, כשנכנסתי עם בנותי למעון שלהן הנמצא בסמוך, באה אלי זאטוטית אחת בריצה. "ראיתי אנשים מתים, וראיתי יד של איש שנחתכה לו מהגוף" בישרה לי בגאווה. הנחתי שנקלעה עם אמה למקום הפיצוץ, ורק מאוחר יותר התברר לי שראתה הכול בטלוויזיה, שהושארה פתוחה כל אותו היום. לא פעם  נחשפים הילדים גם למין באופן דומה, אף שבעניין זה עדיין נוהגים המבוגרים ביתר זהירות. וגם כך, אם הצאצאים אינם רואים קלטות פורנוגרפיות בבית או בבתי חברים, ודאי יתקלו בסצינות פורנוגרפיות בטלוויזיה. ואם נשמרה סביבה סטרילית בתחום הזה, הרי שבהגיעם לגיל קריאה ודאי יבקשו הסבר למודעות הזנות בעיתונים.

זהו אחד האבסורדים הגדולים של חיינו. מאריכים את הילדות עד גיל 21, משאירים את הפעוטות בחיתולים עד גיל שלוש (זה קל יותר כשיש חיתולים חד פעמיים), שבועיים ימים יושבים עם הזאטוטים בגן החדש, נזהרים ברגשותיהם של הילדים, חולמים על בתי-ספר דמויי חממה, נועצים במומחים ובפסיכולוגים, טורחים באלף דרכים להעניק לילדים את הלוקסוס של ילדות רכה.  ובכל זאת חושפים אותם ללא מחשבה רבה לתסבוכות של עולם כאילו היו מבוגרים קטנים.  איננו רחוקים הרבה מהזמנים שבהם אנשים מתו בבתיהם, וכבר המוות חוזר הביתה דרך המסך. לא רק מוות מזקנה או ממחלה, אלא אלף מיתות משונות שנוגעות בילדים ושאינן נוגעות בהם. ככלות הכל זהו מות וירטואלי, מותם של זרים.

ילדים מטופחים הם אלה שהוריהם מבארים להם, בדרך לא מאיימת, את המציאות המגיעה דרך התקשורת; מעדנים בעבורם את התמונות דרך סיפור.  אבל יש הרבה ילדים שלא זוכים לטיפוח כזה, ועליהם לפענח בעצמם את המראות שלא נועדו לעיניהם, ולמצוא בעצמם את הדרכים להתמודד אתן.

 

זכרונות הילדות של כל המבוגרים ילידי הארץ קשורים בטבע.  גם אם גדלו בעיר, תמיד היו חורשה, או מטע או פרדס בסמוך. ילדים שיחקו משחקי רחוב, התעללו בחתולים, קטפו חוביזה וחמציצים, וצדו זבובים בדבק שבלולים. בני דורי היו אלה שאליהם כוון הקמפיין המוצלח של החברה להגנת הטבע, לשמירה על פרחי בר. ככל שהארץ נעשתה צפופה יותר, נעלם הטבע, והפך לחלק מאורגן של חיי התרבות. היום זוכים הילדים לחוגי טבע ולסיורים, לביקורים במוזיאון הטבע, ל"סרטי טבע", ול"מערכי שיעור והפעלות בטבע", אבל שטחי הבור כבר אינם חלק מהחיים. ישראל הפכה לפארק שעשועים גדול, ושיט אבובים עליז תפס את מקומו של מסע האימים התנועתי מים אל ים. הילדים דורשים ליהנות, ואיש לא יספר להם ש"אם לא סבלת, כאילו לא טיילת". הארץ נכבשה מזמן, וכבר כולה בטון ומלט, ואין שום צורך לכבשה ברגליים. עכשיו מדברים עם התלמידים על איכות הסביבה, אבל הסביבה היא כמעט כולה סביבה עירונית.

בשנות התשעים, בני שלוש אולי אינם מיטיבים לטפס על עצים, אך הם יודעים ללחוץ על כפתור השלט-רחוק. בני חמש לא נעלמים לאחר צהריים שלם בחוץ,  אך הם יודעים להכניס קלטת לוידיאו. בני שמונה לא מסוגלים לקשור סנדות, אבל הם יודעים להפעיל משחק מחשב, ולחצות כביש סואן. הסביבה הפיזית תמיד מאתגרת, אך עם השתנות הסביבה משתנים האתגרים. הורים משתוממים מהקלות שבה משתלטים זאטוטיהם על הטכנולוגיות החדשות. "כאילו נולדו עם אונה נוספת במוח", אמרה לי אם אחת שבנה בן השש כבר מתדרך אותה ליד המחשב. בשבילו המחשב הוא מה שהיתה בשבילה הרוגטקה, ודומה שהוא מקנה לו תחושה דומה של עוצמה.  משחקי המחשב ירשו במידה רבה את משחקי הספורט. למה לבעוט לשער מאולתר, כשאפשר להתחרות ביריות על המסך? ומי שמצר על כך צריך לשאול מה תועלת יש לאדם העירוני במיומנויות שנקנות במשחקי רחוב.

התרשמות נוספת ששומעים מהורים רבים היא שהילדים של היום מהירים לקלוט, וגם זה אולי קשור בסביבה הטכנולוגית. מי שחי בקצב משחקי המחשב ובקצב השלטוט בין הערוצים, מתרגל לקלוט מהר. האם יוכלו הילדים הללו לקרוא בבוא היום רומנים עבים, או אפילו לצפות בסרט ישן, נטול אקשן? הייתי בת 15 או 16 כשיצא "הסנדק" למסכים, ומאז זכרתי סרט מקסים, מפחיד מאוד, אלים ומהיר. כולם בכיתה חיכו באימה לסצינה של ראש הסוס הכרות, כמו למבחן-פחד. כשצפיתי בסרט לאחרונה הוא לא איבד את קסמו בעיני,  אבל אחרי "היום השביעי"  ו"פארק היורה", הפחד לא היה אותו פחד, וסרט הפעולה של פעם נראה לי כמו סאגה איטית.

ילדי שנות התשעים חיים בגיאוגרפיה שונה מזו שבה גדלו הוריהם. עם העלייה העצומה במספר המכוניות, הפכו הטיולים ברחבי הארץ לעניין שבשגרה. זאטוט מצפת איננו צריך לחכות לטיול השנתי כדי לראות את הים, וילדים קטנים כבר מכירים כמה יישובים, לא רק על המפה.

כשהייתי ילדה נסיעות ל"חוצלארץ"  היו עניין גדול, והורים שחזרו מנסיעות היו מביאים שקופיות, ומקרינים אותן במסיבות יום הולדת. תמיד היו שם רקדנים אפריקאים, נשים חשופות חזה, המון זברות, ועדר פילים אחד. בסלון היו מציבים "מזכרות" מהנסיעה: מסכות גדולות, חיות מעץ, חנית ארוכה.

חוץ מזה היו לנו גליונות ישנים של הנשיונל ג'אוגרפיק, וסדרת הספרים המופלאה של אסטריד לינדגרן על ילדי העולם: פאראנה האינדיאני הקטן, אלה קארי הילדה מלפלנד, נוריקו סאן הילדה מיפן, בשחור לבן. מהחומרים האלה נרקמו חלומות המסע שלנו.

"חוצלארץ" נעלמה ככל שהטיסות נעשו לעניין עממי, וילדים קטנים כבר יודעים לומר במדויק: "לובה עלה לארץ ממוסקבה",  "תמר נוסעת לבוסטון", "איתמר היה בפאריז". מי שלא היה בפאריז, ראה את פאריז בטלוויזיה, ומי שלא ראה בטלוויזיה צפה בפאריז של דיסני ב"גיבן מנוטרדם".

אני זוכרת את הנחיתה הראשונה על הירח. בנותי מעיפות מבט לא ממש סקרני בצ'לנג'ר. סרטי המדע הבדיוני, המעשיות המודרניות, קרבו אליהן גם את הכוכבים, ויש להן תוכניות ברורות לבקר בהם יום אחד. 

והנה עוד הכללה גסה: הילדים של היום, בשונה מהוריהם,  גדלים בסביבה שמעודדת ביטויי רגש.  האם הורינו לא אהבו אותנו? ודאי אהבו, הם רק לא מצאו לנכון להשמיע באוזנינו בכל יום את צרוף המילים "אני אוהב אותך". בהשפעת הקולנוע וסדרות הטלוויזיה האמריקאיות, בהשפעת הפסיכולוגיה הפופולרית, ואולי כתגובה לאיזה חסך ישן -  אני שומעת הורים, לפחות משכבה מוגדרת, חוזרים ומשננים לצאצאיהם את מילות הקסם.

בגן מדברים על פחד ועל חלומות מפחידים, בכיתה א' מדברים על "אני וחברי", בכיתה ב' לומדים על "זהות עצמית", אחרי כל פיגוע "מאווררים את הרגשות", בשמינית מתמודדים עם פחדים שלפני גיוס, וחיילים בוכים בלוויות ללא בושה. במגזרים מסוימים, העיסוק ב"אני" וברגש הפך לא רק ללגיטימי אלא לעניין ממוסד. דומה שיש היום יותר מודעות וכבוד לרגשותיהם של הילדים ולצרכים המיוחדים שלהם. גננות מתורגלות להתכופף עד לגובה עיניו של הפעוט; רופאי ילדים מצוידים במדבקות צל"ש ובצעצועים. נדיר לראות הורה דוהר ברחובות כשהוא גורר אחריו ילד; על פי רוב הפעוט הוא שקובע את קצב ההליכה. מתקני השעשועים החדשים בגינות הציבוריות בנויים יפה מעץ. הנדנדות כבר לא שורפות את הישבן בקיץ, ובחורף הסולמות לא מקפיאים את  כפות הידיים. בנותיי משתוממות על ילדים בספרים שמסרבים לבלוע תרופה. התרופות של היום צבעוניות ומתוקות, מותאמות בדיוק לטעמו של הילד, והשווקים מלאים במוצרי מזון שנוצרו במיוחד לילדים.

בצהרון אחד שאני מכירה, התלוננו הורים על המנהלת שאילצה את הילדים לאכול את מה שהם עצמם בחרו לשים בצלחת. בילדותם כפו עליהם לאכול, וכעת העיקרון שלהם הוא ש"אסור להכריח", כי "זה עושה לילדים טראומה". אפילו את הספגטי שהילד נדנד שיכינו לו אסור לדרוש שיטעם.

וגם בעניין זה צריך לטעון בזהירות: 16815 הילדים הנתונים בסיכון בוודאי אינם זוכים שיכבדו את רגשותיהם. ברוב בתי-ספר במגזר הערבי אין נורמה של טיפוח רגשי ושל "הבעה עצמית". ובכבודם של בני עניים תמיד נזהרים פחות.  לפני שנים הדרכתי ילדים מבית-ספר ממלכתי דתי, ששתיים מהמורות בו נהגו להכות. לאחר שהעברנו את הסיפור לעיתונות, הזמין אותי מנהל ביה"ס לשיחה, ובתדהמה כנה אמר לי: "איך משפחת א', שאפילו לא שילמה בעד הארוחות שלה, מעיזה בכלל לפנות לתקשורת?". המורות, אגב, קיבלו הנחיה להפסיק להכות, "וילד מתפרע פשוט תסגרו במקלט".

בגנים ובמעונות שאני מכירה שוהים ההורים עם ילדיהם שעות וימים בפתיחת השנה, להקל עליהם את  ההסתגלות. ובאותו הזמן ממש, בהסעות של החרדים, מלווה בן שבע את אחיו בן הארבע ליומו הראשון בגן. במשפחות מרובות ילדים פשוט אי אפשר אחרת, ואי אפשר אחרת גם כשאיש מההורים לא יכול להתפנות. לפניהם לא עומדת שאלה של סדר קדימויות, אלא בעיה קיומית.  גם באחד הגנים הרכים שבסביבתי היה בתחילת השנה ילד שבכה ימים רצופים. הוא היה עולה חדש, שלא ידע מלה בעברית. אמו נאלצה להשאיר אותו לבד כבר בשעה הראשונה, ולמהר לעבודה.

הצבר של היום, אולי כריאקציה למודל הישן, לא מתחנך לכיבוש עצמי ולאיפוק. באופן רשמי מעודדים אותו "לבטא את עצמו", מעודדים אותו לעסוק בעצמו, מעודדים אותו "להיות יצירתי", ולעיתים מגיעים הדברים להגזמה מוחלטת.  לא מזמן התפרסמה אצלנו תוכנית לימודים העוסקת בשואה, ובהגדרת המטרות החינוכיות צויין כי יש חשיבות עליונה לכך שהתלמיד יבטא את רגשותיו ביחס לשואה. הביטוי העצמי הסתמך, בין השאר, על צבעי טוש ובריסטולים. כלומר, גם אל מול השואה, התלמיד עומד במרכז, ומה שמעניין באמת אלה רגשותיו, ו"הביטוי היצירתי שלהם" על בריסטול.  הידע חשוב פחות.   ועל ה"מסר", השבח לאל, וויתרנו מזמן.

התיחסות מודגשת לפרט ולרגשותיו וחשיפה תרבותית רחבה, מעלות  את הסובלנות בקרב הילדים. הורים ילידי שנות החמישים זוכרים בתחושת מועקה  את היחס שנהג בילדותם כלפי החריג. סנדלים עם גרביים, מבטא לא נכון של הילד או של ההורים, מצב משפחתי חריג, מכנסיים ארוכים בקיץ, חורים באוזניים-אצל בני הארץ, כל חריגה קלה מהנורמה היתה עילה להתעללות. דומה שהצברים הקטנים של היום נוטים לקבל שונות ביתר קלות, אף שגם בעניין זה יש להיזהר מהכללה גורפת. במרכז תל-אביב יכול להיות קיום טוב לילדה עולה, לילד של הומוסקסואל, לבן למשפחה חד הורית. במקומות הומוגניים יותר, יש לצפות לפחות סובלנות כלפי חריגים, לפחות כלפי אלה שאופי החריגות שלהם מאיים על הדימוי העצמי של הקולקטיב.

מניפסטים בדבר "טיפוח היצירתיות", "פיתוח החשיבה", "חינוך הומניסטי", "חינוך לדמוקרטיה", "עידוד החשיבה הבין-תחומית" ו"גישות אורייניות" נשמעים כיום בכל השתלמות חינוכית, ואולי הם מכסים על העובדה שאיש איננו מסוגל לקבוע מה חשוב ללמד ילדים שיתבגרו אל תוך האלף הבא. לגלוש באינטרנט? להדליק מדורה משתי אבני צור? להגיד תהילים?  וכמו ללא מגע עם המניפסטים הנאורים, ברוב מוסדות החינוך ממשיכים להתקיים שעורים מיושנים להפליא,  ובני כתה ה' חילוניים עדיין חורשים את דיני המשכן והקורבנות שבספר במדבר, מבלי להבין על מה ולמה.

כמה דברים בחינוך הישראלי כנראה לא ישתנו אף פעם. אני נבחנתי על "נחלים הנשפכים אל הים התיכון". הנחלים אינם קיימים עוד, אבל החצב ממשיך לככב, וכמוהו הנחליאלי שעדיין "מבשר את בוא הסתיו" למרות שכבר מזמן הפך לתושב קבע בארצנו.  בט"ו בשבט עם הנטיעות, בחנוכה עם הנרות סביב לראש, ביום הזכרון עם החולצות הלבנות, לרגע יש חיבור בין הילדות הישראלית של ההורים, לזו של הילדים.

חברה שלי שעלתה מארה"ב, עדיין מסרבת להבין מדוע מבלבלים לבנה את המוח עם דוכיפת, רקפת וכלנית.

*

החברה הישראלית של היום היא חברה צרכנית, עם פערים הולכים וגדלים ברמת החיים. בשנת 96 חיו 21.4 אחוז מילדי ישראל מתחת לקו העוני, ובעירי, ירושלים,  40 אחוז חיים בעוני. עוני הוא עניין יחסי, אבל כיום, יותר מאי פעם, העושר מנקר עיניים, גם את עיני הילדים. בטלוויזיה מציעים לבני  עניים מוצרים   שיד הוריהם לא משיגה;  עיריות, בתי-ספר, מתנ"סים וגופים פרטיים מפרסמים חוגים שבהם לא יזכו להשתתף;  פרסומות  גלויות וסמויות מזמינות אותם להצגות ולמופעים  שמחירם בשמים.  בשכונות מסוימות מריצים הורים את צאצאיהם בני השנה, מחוג מחשבים, לחוג לאנגלית לחוג ל"פיתוח החשיבה", כדי להבטיח שבבוא היום יתפסו את המקום המיועד להם בחברה התחרותית. וקילומטרים ספורים משם, יש ילדים שנאלצים להסתפק בטלוויזיה, אשר מהללת בפניהם כמעט בכל רגע את שלל המותרות ממנו נהנים המיוחסים.

תמיד היו ילדים שנהנו ממותרות שלא היו לחבריהם: בובה יפה, כדורגל אמיתי, גלגיליות. בנעורי האבחנה היתה בין מי שיש לו "ג'ינס אמיתי", כלומר אמריקני, לבין מי שמסתפק בתוצרת המקומית. אלא שכיום ההיצע גדול יותר, הפערים העצומים גלויים לעין, והמפרסמים פונים ישירות אל הילד כאל צרכן פוטנציאלי.

קיימת סתירה מהותית בין התיחסות לילד כאל צרכן, לבין התיחסות לצרכי הילד.  פרסומות נועדו לייצר צרכים מלאכותיים, ועבור המפרסמים הילד אינו אלא אוביקט למניפולציה: מישהו שצריך לפתות אותו, לתסכל אותו, ליצור אצלו קנאה, חשקים ורעבונות על מנת שיקנה, או ליתר דיוק, על מנת שיתבע מהוריו לקנות.

ולא רק פנייה לילדים, אלא גם שימוש בילדים בפרסומת הפך לנורמה. בתוך המישחק הציני הזה, מוצגים הילדים לעיתים תכופות כמבוגרים קטנים, ומה שמדאיג במיוחד, כאוביקטים ארוטיים. הפרסומת הפכה לפנטזיה של פדופילים, אבל ארוטיזציה של קטינים יש לנו לא רק בפרסומת. יש קייטנות לדוגמנים קטינים. יש סוכנויות יופי לזאטוטות. פעוטות מענטזות ברקע של קלטות זמר, ואפילו הצגה חביבה כמו "ספר הג'ונגל"  כוללת סצינה מביכה להפליא שבה שרים מוגלי ובאנה דואט, כאילו בעוד רגע הם מזנקים יחד למיטה.

ילדים אמורים להינות מגופם, להפעיל אותו, לחיות בתוכו, ולא לבחון אותו מבחוץ בדאגה האם הוא עונה על קריטריונים  חולניים של יופי. תמיד היו ילדות יפות יותר ופחות. אבל חשיפה מתמשכת לקטינות בלונדיניות ואנורקטיות, המציגות פוזות פסבדו-מיניות, גורמת לבנות חמש להתלונן שהן שמנות מדי,  ובנות שש כבר מבקשות לצבוע את שיערן. ידוע לי על כמה אמהות שנענו לדרישה. ילדות רכות לומדות לחשוב על גופן בתחושה של הזרה, כאילו היה אוביקט בעל ערך שוק מוגדר. דרך חשיבה זו מוכרת לכל אשה שחיה בחברה המערבית, אך בעבר היא באה מאוחר יותר, סמוך לגיל ההתבגרות. וגם את העניין הזה אפשר לשייך למגמה של גזל הילדות.

*

נכון לעכשיו, ברור שלא ניתן לדבר על "הילד הישראלי" ועל "ילדות ישראלית", כי מיהו הילד? תושב נתיבות, תלמיד ברשת החינוך של ש"ס? ילדה מעוספייה? נערה מטירת צבי? ילד עולה מאוקראינה, שסבתו מגדלת אותו?  זאטוט מרמת השרון שמטופל על ידי פיליפינית? בן לאם חד הורית ממרכז תל-אביב? חניכה ב"בית יעקב"?

החברה הישראלית היא חברה רב תרבותית, פרגמנטרית, ותמיד היתה כזאת, כך ש"ילדות ישראלית" אולי לא היתה מעולם, ואולי אינה אלא תעתוע מריר או נוסטלגי; ככלות הכול, אלו חוויות משותפות היו בשנות החמישים לבת נהלל, לילד רומני במעברת עין שמר, לצבר תלמיד תיכון חדש, ולפליט מפולין שנשלח לאחד מקיבוצי השומר הצעיר? האם בשנות הששים לא היה גבול ברור בין שכונת נוה-מגן הצה"לית, למורשה השכנה, גבול שהילדים נמנעו מלחצות?

"עץ האיזדרכת", "ים השיבולים", "מסע מים אל ים", "נעלי המגפר", "שומריה",  ותוכנית "קראתי ספר" במקלט רדיו ישן, הם רק פרטי תפאורה, בדיוק כמו המכונית המשפחתית והווידאו. בתוך תפאורה דומה, יכולות להתנהל דרמות שונות לחלוטין. "תלמיד ש"ס מנתיבות", "זאטוט שמטופל על ידי פיליפינית" ו"בן לאם חד הורית תל-אביבית" הם לא יותר מדימויים מוכללים, בשפה סוציולוגית פוליטית. וכמוהם "בת נהלל" ו"פליט שנשלח לאחד מקיבוצי השומר הצעיר". יש לזכור כי תחת כל כותרת כזאת, מכונסים עולמות שונים מאוד של ילדים שונים מאוד.  לאחד "עץ האיזדרכת" הוא מושא געגועים, ולאחר הוא אתר של זכרונות מעיקים. לילד אחד "המכונית המשפחתית" היא כיף, ולאחר היא  סיוט אלים.  דיבורים על "תקופות" ועל "מגמות" לעולם לא ישקפו את עולם החוויות של הפרט, ודאי לא את חוויותיהם הנבדלות של קרוב לשני מיליון ילדים החיים כיום בישראל.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד