אי שוויון זה עניין של גיאוגרפי
אי שוויון זה עניין של גיאוגרפי

אי שוויון זה עניין של גיאוגרפיה

ד"ר אורן יפתחאל

מרצה בכיר בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון

 

מתחת לאדרת המהוללת של מעשה ההתיישבות בארץ, מקום המדינה ועד שנות השמונים, התבצעה חלוקה ריבודית ומפלה של המרחב, שפגעה במזרחיים ובערבים, והעבירה משאבים לידי קבוצות אשכנזיות. היא יצרה, שיכפלה והעמיקה שסעים חברתיים וזהויות נפרדות.

 

ישראל היא חברת מתיישבים שעיצבה מחדש, פעם אחר פעם, את המרחב הלאומי על נופיו, גבולותיו ומאפייניו. אך למרות חשיבותה של ההתיישבות להבניית החברה והזהות הישראלית, הקשר ההדוק בין עיצוב המרחב לבין הפערים החברתיים ושלל הזהויות הקולקטיביות במדינה, כמעט שלא נדון בשיח הציבורי, ובוודאי לא מנקודת מבט ביקורתית. במלאת 50 שנה למדינה, מן הראוי לפתוח בדיון ציבורי כן ופתוח בסוגיות אלה.

בחיבור זה אנסה להציב מראה ביקורתית מול תהליך עיצוב המרחב הישראלי ואטען, שתהליך ההתיישבות, הטבוע עמוק כל-כך בהוויה הישראלית, גרם וגורם לפיצול ופערים אתניים, המאיימים כעת על עתידה החברתי-פוליטי.

כפי שיפורט בהמשך, ניתוח הקשר בין מרחב לחברה בישראל מצביע על תהליכים של שליטה אתנית, ריבוד חברתי ויצירת פערים בין קבוצות. תהליכים אלה תרמו לכינון זהויות קולקטיביות שצמחו מתוך הנוף החברתי-מרחבי המסוכסך למדי, שעוצב כאן ב50- השנים האחרונות. עקב קוצר היריעה אתמקד בשלוש קבוצות עיקריות: אשכנזים, מזרחים וערבים, אם כי ניתן לפרוס את הניתוח המרחבי-חברתי-פוליטי גם על השסע החרדי-דתי-חילוני, על קבוצות כגון המהגרים מרוסיה ומאתיופיה, שבאו לישראל בשני עשורים האחרונים, ואפילו על היחסים בין גברים ונשים.

כמובן, אי אפשר לנתח את עיצוב המרחב הישראלי ללא התייחסות הולמת לשנות ה"יישוב" שלפני 1948. אין ביכולתנו כאן לטפל כראוי בתקופה זו, אך כדאי זכור שאז עוצבה אסטרטגיית ההתיישבות ואז גובשו האליטות החברתיות (האשכנזיות ברובן), שהמשיכו לצקת את המלט, הבטון והאספלט, שיצרו את המפה הלאומית עד היום. כדאי גם להבהיר בפתיחה, כי למרות ההצבעה על המזרחים והערבים-פלשתינאים כשתי קבוצות שנפגעו מתהליך חלוקת המרחב בישראל, אין בחיבור הנחה של סימטרייה או זהות בין שתי הקבוצות. הפגיעה בערבים היתה והינה עמוקה יותר.

 

ייהוד והתיישבות

מ1948- ועד היום, אסטרטגיית ההתיישבות, התכנון והחלוקה הפוליטית של המרחב הישראלי מונחות על-ידי עיקרון-על יציב ורב-עוצמה: ייהוד המרחב. כלי מוביל בפרויקט הייהוד היה התיישבות יהודית, במיוחד בסמוך לגבולות המדינה ובאזורים שהיה בהם רוב ערבי, כמו הגליל והנגב. ייהוד המרחב (הערבי, בדרך-כלל) כלל כמובן אסטרטגיות אחרות, כגון הפקעה מסיבית של אדמות ערביות, הריסת כפרים של פליטים ערבים, עיבוד שטחי חקלאות ערביים על-ידי מהגרים יהודים, והקמת מועצות אזוריות ומקומיות יהודיות, שכיסו בהדרגה כמעט את כל המרחב הכפרי בישראל.

השימוש במושג ה"ספר" (Frontier) חשוב להבנת תהליך ההתיישבות. ישראל היהודית היתה חברת מתיישבים, שהושיבה את חבריה על טריטוריה הנתונה בסכסוך אתני עמוק, שירש עוד לפני הקמת המדינה את אתוס ה"ספר", המסמן את אזור הדמדומים העוין, המסוכן אך המושך, שאליו שואפת החברה להתפשט. התיישבות בספר מעניקה לקולקטיב נכסים פיזיים ותרבותיים-רוחניים, טריטוריה להתיישבות וסמלים, מטרות ומיתוסים, שסביבם מתגבשת החברה החדשה. הספר נמצא בקצה גבול שליטת הקולקטיב, ובכך הוא הופך את המרכז למובן מאליו. מכאן תמיכת האליטות החברתיות המוענקת להתפשטות אל אזורי הספר.

ההתיישבות היהודית בישראל היתה אחד מעמודי התווך בבניין הזהות הלאומית הקולקטיבית החדשה. היא מילאה את התפקיד הקלאסי של התיישבות הספר: לספק לקולקטיב יסודות טריטוריאליים, פוליטיים ורוחניים ליצירת הזהות החדשה. כמו כן סיפקה ההתיישבות מטרה מאחדת ליהודים בעלי רקע שונה, וחיזקה ערכים אלטרואיסטים כמו חלוציות, הקרבה עצמית והסתכנות למען הכלל. היא יצרה קונסנזוס ונתנה לגיטימציה ציבורית לחלוקת משאבים רבים להקמת יישובים חדשים (לא כלכליים), והיתה גם מוקד להזדהות של יהדות העולם.

לאחר קום המדינה, מושג הספר נשאר מושג מרכזי בחברה הישראלית, אך אזורי הספר הפכו להיות "פנימיים" - מקומות ואזורים בתוך המדינה (בעלי רוב ערבי, אז או לפני 1948), שאליהם שאף המרכז האתני, התרבותי והפוליטי להתפשט. כך הוגדרו ייהוד הגליל  והנגב (וגם פרוזדור ירושלים, חבל לכיש ואזור המשולש) כמטרות לאומיות, והתמיכה בהן היתה מאבני היסוד של בניין החברה הישראלית החדשה. כך נשמר ערך ההתיישבות היהודית כ"טוב חברתי" בלתי מעורער, וכך העניק הקולקטיב למתיישבים משאבים אדירים וסטטוס של חלוצים ההולכים לפני המחנה.

 

חלוציות סלקטיבית

אך אליה וקוץ בה: החלוציות הנכספת היתה תלויה לא רק במיקום, אלא גם בהשתייכות תרבותית-אתנית ספציפית למדי. האדם שהחברה היהודית-ישראלית העניקה לו את מעמד החלוץ היה בן דמותו של ה"צבר" האגדי: אשכנזי, בדרך-כלל חילוני, הקשור בדרך זו אחרת לקבוצת המייסדים של החברה ולתנועת העבודה לגווניה. כך שגלי התיישבות חדשים בספר - במיוחד ערי הפיתוח ומושבי המזרחים - שעלו במספריהם על מתיישבי הקיבוצים והמושבים הוותיקים, לא נכללו בהגדרה החברתית של קבוצת החלוצים. וכפי שיוסבר להלן, הקבוצה המייסדת גם דאגה לחלוקת המרחב באזורי הפריפריה כך, שבידיה יוותר החלק הארי של אמצעי הייצור ועתודות הקרקע, וכך שחיי היומיום של חבריה לא יתערבו במתיישבים החדשים שבאו לספר, בעיקר עולי צפון-אפריקה. כפי שנראה, תופעה זו לא הוגבלה לשנות החמישים בלבד, אלא בלטה שוב בגל האחרון של התיישבות בספר.

חשוב להדגיש כאן שאוכלוסייה גדולה, שגם היא מתגוררת באזורי הספר והפריפריה, מעולם לא נכללה בתהליך ההתיישבות, ומן הסתם מעולם לא נהנתה מהפירות החומריים והחברתיים שהיו מנת חלקם של המתיישבים היהודים. מדובר כמובן במיעוט הערבי-ישראלי, שהוא למעשה הרוב באזורי התיישבות מסוימים, ובמיוחד בגליל המרכזי, בציר גבעות מערב השומרון, ובנגב. הערבים חוו אם כן את גלי התיישבות סביבם כתהליך של הצרה, הגבלה ודחיקה, שכירסם במשאבי הקרקע הפרטיים והקולקטיביים של הקהילה.  הניסיון היהודי המתמיד לעודד התיישבות בספר גם היה כרוך בהמשך טיפוח הרטוריקה על ה"סכנות" הצפונות בקיום מרחבים שהרוב בהם ערבי. כך הצטיירו הערבים - שנה אחר שנה - כגוף מסוכן שהיהודים צריכים לשלוט עליו, דבר שהוסיף לגיטימציה ומשאבים להמשך הפרויקט של ייהוד המרחב, ודחק את הערבים לפינה השמורה לקבוצות שוליים, למרות היותם אזרחים.

ההתיישבות באזורי הספר וחלוקת המרחב שנלוותה אליה יצרו, שיכפלו והעמיקו שסעים במדינה, על-ידי דחיקה לשוליים, בידוד והאטת השתלבות של המזרחים, ועל ידי שליטה, הצרה ופיצול של הערבים. מדיניות זו, שבוצעה על ידי האליטות האשכנזיות שהנהיגו את מערכת התכנון הישראלית, היה אם כן השתקפות נאמנה של המשטר במדינה, שכיניתי באותו בעבר "אתנוקרטיה". בצורת שלטון זו, ההשתייכות האתנית (ולא האזרחית) היא גורם מרכזי בחלוקת המשאבים הלאומיים, ויש בה הירארכיה בין "שכבות" אתניות-מעמדיות.

גלי ההתיישבות שעיצבה האתנוקרטיה הישראלית גררו חלוקה אתנית, ריבודית, של המרחב, חלוקה שהקרינה על החברה הישראלית כולה. חלוקה זו - שכה ממעטים לדון בה - יצרה נורמות של הפרדה (סגרגציה)  לא שוויונית בין המגזרים באוכלוסייה הישראלית, ויצרה את התשתית להתפתחות זהויות קולקטיביות מסוכסכות. זהויות אלה חוזקו ושועתקו במרחבים האתניים שנוצרו בארץ.

 

גלי ההתיישבות ויצירת המרחבים האתניים

מעמדה הגבוה והמתמשך של התיישבות היהודית בישראל הביא להפניית משאבים אדירים, שנועדו לחולל תנופת פיתוח בפריפריה היהודית ולמשוך הגירה נוספת לאזורים אלה. מדיניות זו כללה הקלות מס, סבסוד קרקע ודיור, תמריצים להשקעות, פיתוח תשתית אזורית והגדרת יישובים ואזורים רבים כ"אזורי פיתוח א'" או "יישובים קולטי עלייה". כל אלה תמכו בפרויקט הייהוד, שהתקדם בשלושה גלים היסטוריים עיקריים.

בגל הראשון (1949-1952) הוקמו 85 קיבוצים ו158- מושבים, בעיקר לאורך הגבולות הבינלאומיים, או באזורים שבהם ננטשו, גורשו או נהרסו כפרים ערבים. בגל השני (עד אמצע שנות הששים) הוקמו ואוכלסו 27 עיירות פיתוח ו56- מושבים, בעיקר על ידי מהגרים מארצות האיסלאם. אז יושבו כ230- אלף מהגרים בעיירות פיתוח החדשות, ומעל 15,000 יושבו במושבים. מכשיר המדיניות המרכזי היה בנייה ציבורית של שיכונים בעיירות הפיתוח, או "בתי סוכנות" במושבים, שאליהם עברו רבים מדרי המעברות. מהלך זה היה מבוסס על חוסר ברירה (בהיעדר פיתרון דיור אחר לרבים מדרי המעברות), ולכן כלל בעיקר אוכלוסיות בעלי רקע חברתי-כלכלי חלש, ובפרט מזרחים מצפון אפריקה. בגלל חולשתן, עיירות הפיתוח הפכו עד מהרה מ"ספר לאומי" ל"פריפריה חברתית".

הגל השלישי (שנחת בעוצמה רבה בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים, אך נמשך למעשה עד היום) התאפיין בהקמת 167 יישובי פרבר קטנים ובינוניים הנקראים  "יישובים קהילתיים", "יישובים פרטיים" ו"מצפים" (כאן נשתמש במונח "יישובים קהילתיים"). יישובים אלה נבנו כשכונות כמו-פרבריות המונות 50 עד 3,000 משקי בית, והמפוזרות בין הכפרים הערבים ועיירות הפיתוח באזורי הספר הפנימי. בהקמתם של יישובים אלו הצטלבו שני אינטרסים חזקים: שאיפת המדינה להמשיך בפרויקט הייהוד, על ידי החייאת המודעות לאזורי ה"ספר הפנימי", והשימוש במנגנוני ההתיישבות שעשו בני המעמד הבינוני, ברצותם לממש את חלום הפרבר של "בית עם גינה", לא רחוק ממוקדי התעסוקה והבידור בערים.

אמנם הקמת היישובים הקהילתיים הוצגה, לרוב, כמאמץ מחודש ליישב את אזורי הספר הפנימיים העוינים בישראל (תוך שימוש ברטוריקה של האיום הערבי על אדמות מדינה, או החשש מהתקוממות ערבית), אך היו אלה בעיקר אשכנזים, בני המעמד הבינוני, שעברו ליישובים אלה. רוב היישובים התפתחו כשכונות הומוגניות אטרקטיביות, בעלות שירותים קהילתיים מפותחים וסביבה פיזית מושכת עין. הדבר היה אפשרי שכן אזורי הספר הפנימיים, שהיו בעבר מרוחקים ומבודדים, נעשו נגישים, בזכות המכונית הפרטית ותשתית הכבישים המשופרת. הנגישות הגוברת של אזורים אלו איפשרו לחברי הקבוצה המייסדת לחדור לאזורי הפריפריות וליצור איים של קהילות מבוססות ובעלות איכות חיים גבוהה (בסיועה האקטיבי של המדינה והקופה הציבורית). קהילות אלה שמרו בהקפדה על התבדלות גיאוגרפית, חברתית וממסדית מערי הפיתוח (וכמובן גם מהערבים), ובכך הוסיפו נדבך לפיצול האתני-חברתי באזורי הספר ולפערים המעמדיים במדינה.

ההבדלים החברתיים המאפיינים את שלושה גלי התיישבות (קיבוצים ומושבים ותיקים; עיירות פיתוח ומושבי מזרחים; יישובים קהילתיים)  חוזקו וקובעו באזורי הספר, באמצעות המבנה המוסדי. הדבר ניכר בהפרדה כמעט מוחלטת בין שטחי היישוב והשיפוט של קיבוצים, מושבים, עיירות פיתוח והיישובים הקהילתיים. יצירת "מרחבים הומוגניים" התקבלה בשנות החמישים כנורמה על-ידי הרשויות בישראל, והובילה, לעיתים קרובות, לעיוות הארגון המרחבי באספקת שירותים ויצירת קהילות איזוריות. הנורמה של יצירת מובלעות הומוגניות באזורים מעורבים התבססה, במקור, על השאיפה לסייע למתיישבים המקוריים של אזורי הספר - הקיבוצים, שהיו חלק מהקבוצה המייסדת האשכנזית במדינה. בדרך זו, "נחסך" מתושבי קיבוצים הצורך לבוא במגע עם תושבי מושבים ועיירות פיתוח, המתגוררים בסמוך. זרעי החלוקה החברתית הממוסדת והריבודית של המרחב נזרעו כבר בשנות החמישים.

יתרה מכך, קיבוצים ומושבים השתייכו לארגונים כלל ארציים, שסיפקו להם שירותים חיוניים ומוצרי צריכה, ולא עיירות הפיתוח הסמוכות, שהתעשיות והעסקים שהוקמו בהן דשדשו במקום ונסגרו. ריכוז ההון וההשפעה הפוליטית במרכז הארץ, בקרב האליטות האשכנזיות, והעדר אמצעי ייצור בעיירות הפיתוח, עשה את האחרונות ספק של כוח אדם זול לחקלאות ולתעשיות עתירות-העבודה בפריפריה, שהיו לרוב בבעלות אשכנזית או ממסדית. ההפרדה המוסדית נמשכה בגל השלישי של התיישבות, עם הגדרת שטחי שיפוט חדשים (וייחודיים לרוב) בשביל מרבית היישובים הקהילתיים, ויצירת "שכבה" נוספת של ריבוד חברתי-מדיני.

חשוב להדגיש כאן שוב את תפקידה של המדינה בהחייאת מושג "הספר", שתוצאותיה היו סבסוד ציבורי של הקבוצה המייסדת והמבוססת, המבקשת לשפר את איכות חייה ביישובים קהילתיים ופרטיים. בעשותה כן, המדינה לא רק העתיקה משאבים ציבוריים מהעניים לעשירים, אלא גם חילקה מחדש את המרחב בחברתי והביאה להפרדה נוספת בין תושבי היישובים הקהילתיים (האשכנזים ברובם), לתושבי מושבים ועיירות פיתוח (מזרחים ברובם), הסובלים מקיפוח חברתי. כל זה הוסתר מאחורי הרטוריקה והפרקטיקה, המאחדת לכאורה, של פיתוח "הספר הלאומי".

כאמור, ההפרדה בין המגזרים לא היתה שוויונית, אלא שיקפה נאמנה את יחסי הכוחות בחברה הישראלית. ניתן להדגים זאת בניתוחים, כמו חישוב היקף השליטה המוניציפלית המוצגת במפות המצורפות. מפת מרכז הגליל מראה כי 58 אחוזים של הקרקע מצויים בשליטת מועצות עם רוב אשכנזי, בעיקר קיבוצים ויישובים קהילתיים, אף כי יישובים אלה מהווים רק כששה אחוזים מאוכלוסיית האזור. מועצות בעלות רוב מזרחי, בעיקר עיירות פיתוח ומושבים שולטות ב20- אחוז מהשטח,  אבל אוכלוסייתן מהווה 24 אחוז.  ביחס לערבים, המצב מעוות עוד יותר: הם מהווים 71 אחוז מאוכלוסיית מרכז הגליל, אך שולטים על 16 אחוז מהקרקע. המצב בצפון הנגב עוד פחות שוויוני: מועצות בעלות רוב אשכנזי שולטות ב55- אחוז מהשטח, ואוכלוסייתן מהווה רק כחמישה אחוזים מתושבי האזור. מועצות מזרחיות מכסות 21 אחוז מהשטח, אך תושביהן מהווים 62 אחוז. המועצות הערביות הן עדיין המקופחות מכולן: תושביהם מהווים 23 אחוז, אך הן שולטות רק על שני אחוזים מהשטח. יתרת השטח, בשני המקרים, חסרה שיוך מוניציפלי.

ניתן לטעון, בצדק מסוים, שחלק מדפוסי השליטה הקרקעית מקורם בצרכים החקלאים של הקיבוצים והמושבים. אולם ניתן גם בקלות להבחין שאותם צרכים חקלאיים לא כובדו ביחס לחברה הערבית, שהיתה חקלאית עד שנות השבעים. בנוסף לזה, ערכה של הקרקע, המטפס מעלה בשנים האחרונות, מצביע על ההשלכות החיוביות ארוכות הטווח של השליטה המוניציפלית בה: בצר להם, יכולים קיבוצים ומושבים ליזום הקמת נופשונים, צימרים, מחסנים, תחנות דלק, מזנונים, דיסקוטקים ועוד שימושי קרקע לא-חקלאיים, ולהגדיל את הכנסתם מקרקעות המדינה. אפשרות זו מצומצמת הרבה יותר בעיירות הפיתוח ובכפרים הערבים מחוסרי הקרקעות הציבוריות.

ניתוח חברתי-גיאוגרפי נוסף מצביע על אי-שוויון בולט ברמות הכלכליות-חברתיות של הקבוצות, ולמעשה, על מסלולי פיתוח נפרדים של מגזרי היישובים. הלוח שלפנינו מציג ממצאים מסקר שנעשה ב1991- ביישובי הפריפריה. הוא מצביע על הפערים בין האוכלוסיות בסוגי היישובים השונים. כמובן, גורמים חשובים אחרים כמו חלוקת שוק העבודה בין הקבוצות, הנגישות להון, רקע השכלתי וקשרים חברתיים ומשפחתיים, תרמו לפערים בין המגזרים. אך אין לזלזל בחשיבות חלוקת המרחב, שעוצבה תוך כדי תהליך ההתיישבות ויצרה מציאות גיאוגרפית-חברתית נפרדת. כפי שניתן לראות, הריבוד בין המגזרים בולט בכל התחומים ומהווה תשתית למתח אתני-מעמדי בין הקבוצות, בעיקר בגלל הקירבה הפיזית, המבליטה את הפערים החברתיים.

חשוב לזכור כאן שני גורמים נוספים. ראשית, חלוקת המרחב והפיתוח הם גורמים "קשוחים" יחסית, ולכן השפעתם רב-דורית. הדפוסים שנוצקו בנוף הגיאורפי-חברתי עמידים בדרך כלל בפני שינויים סוחפים, וכל שיפור מחייב עבודה מאומצת, שהשפעותיה חלקיות ומקומיות. על רקע זה ניתן להבין את המאמצים הממושכים של ערי הפיתוח והיישובים הערבים להגדיל את שטחי השיפוט שלהם, ואת מאבקה של ה"קשת המזרחית הדמוקרטית" להבטיח זכויות קרקעיות לתושבי עמידר בערי הפיתוח ובשכונות.  מאבקים כמעט סיזיפיים אלה מנסים לתקן, ולו במעט, את המעוות, שכמעט נחקק בסלע בשנות החמישים והששים. 

שנית, הסיבות וההשלכות של חלוקת המרחב נוגעות ישירות לשתי אבני בניין של החברה הישראלית: המדיניות הציבורית והבניית זהויות קולקטיביות חדשות ומחודשות.  אל שתיהן נפנה כעת.

 

חלוקת המרחב, הריבוד והמדיניות הציבורית

סביר שהקורא ישאל כאן, ובצדק, כיצד תיתכן חלוקה לא שוויונית כל כך של המרחב, בחברה הישראלית. ובכן, חלוקה זו נבעה ונובעת משורה של פרקטיקות ותקנות שאימצו גופים ומוסדות ציבוריים שהתוו את המדיניות המרחבית. הקיפוח והבידוד של הערבים במסגרת מדיניות זו, שכללה הפקעת קרקעות, הריסת בתים והגבלת מוניציפאלית, נחקרו ותועדו בהרחבה. נראה שאין צורך להרחיב עליהם את הדיבור. אבל הפן המרחבי של קיפוח המזרחים דורש הסבר מפורט. מחקרים חשפו שלושה מרכיבים עיקריים של מדיניות התכנון וההתיישבות, שתרמו רבות לפער העדתי בישראל.

המרכיב הראשון הוביל להרחקה מהמרכז ולהגבלה של אוכלוסיות חלשות,  בעיקר ממוצא מזרחי, בעיירות פיתוח ומושבים מבודדים. באמצעות מדיניות אספקת דיור, שירותים חברתיים ותעסוקה, הפכו עיירות הפיתוח לתלויות בהשקעות וביוזמות ממשלתיות. רבים מתושביהן נעשו ל"כלואים" בגלל שוק הנדל"ן הקפוא ומדיניות החברות המשכנות, בעיקר עמידר, שבמקרים רבים לא איפשרו לדיירים להשיג זכויות חזקה על הנכסים שלהם. בעיות אלו, שהצטרפו לרמת ההשכלה הנמוכה ולהיעדר הקשרים עם האליטות, הגבילו את ניידותם החברתית-כלכלית של תושבי העיירות.

אמנם, גם אשכנזים במספרים לא מבוטלים יושבו בערי פיתוח, אך הם מצאו לרוב דרך לעקור משם ליישובים אחרים, בנצלם קשרים טובים יותר עם השלטונות או עם דמויות מפתח במדינה. במפקד האוכלוסין של 1961, חלקם של המזרחים בעיירות פיתוח רבות (מעלות, שלומי, קרית שמונה, נתיבות, אופקים וקרית מלאכי), עומד על יותר מ95- אחוזים. ברוב העיירות האחרות הוא עולה על 85 אחוזים, עקב עזיבת רוב האשכנזים שיושבו בהן בשנות החמישים. התוספת של עולי חבר המדינות לעיירות הפיתוח בשנות התשעים, גם היא לא שינתה באופן מהותי את רמתן החברתית-כלכלית. הן משכו אליהן בעיקר את הקבוצות החלשות.

המרכיב השני היה שימוש במנגנוני התבדלות (סגרגציה), תחילה על ידי הקיבוצים ואחר כך על ידי היישובים הקהילתיים. בהם נתמקד פה. הצעד המתבדל הראשון היה בעצם הקמת היישוב החדש, המצריך אישור ממשלתי שהיה קשה להשגה בשנות השמונים, שכן יישובים אלה לא הוגדרו כ"שיתופיים" או חקלאיים. למעשה, בתקנות שנהגו אז, לא היה אפשר להקים את היישובים הקהילתיים ולהקצות להם קרקעות מדינה במרחב הכפרי. אף על פי כן, קבוצות מאורגנות היטב ובעלות קשרים הצליחו לקבל אישורים מרשויות התכנון, לעתים קרובות בעזרת הסוכנות היהודית, ששאפה לשמר את מעמדה כגוף מרכזי בפיתוח האזורים הכפריים בישראל.

צעד ההתבדלות השני היה נקיטת הליכים של "סינון תושבים" לקליטתם של מועמדים ליישובים הקהילתיים. ליישובים האלה ניתנה הסמכות להשתמש בתהליכי סינון שהניבו את התוצאה הרצויה: כמעט רק אוכלוסייה בעלת מאפיינים חברתיים-כלכליים גבוהים נקלטה בהם. הליכי הסינון פותחו בשנותיה הראשונות של ההתיישבות היהודית, לצורך בחירת מועמדים מתאימים לקיבוצים הסוציאליסטיים. המנגנונים הללו פעילים עדיין במערכת התכנון הישראלית, אך ייעודם שונה מהותית, מהליך חיובי של בחירת חלוצים, לפרקטיקה אליטיסטית של התבדלות.

המרכיב השלישי כלל התוויה מחדש של גבולות שטחי שיפוט. הגבולות החדשים פעלו לקיבוע ההתבדלות שכבר השיגו היישובים הקהילתיים, ולשעתוק אי-שוויון חברתי, התפתחותי ופוליטי בין היישובים הקהילתיים לתושבי עיירות הפיתוח, המושבים והכפרים הערבים. ניתן לראות בבירור כיצד המנגנונים של סינון "חלוצים" לאזורי הספר נוצלו ליצירת מובלעות של המעמד הבינוני והגבוה, בעזרתם הפעילה של מוסדות מדינה, הסדרים משפטיים ומשאבים ציבוריים.

ראשי ערי הפיתוח תקפו חלק מהפרקטיקות הללו. בכמה מקרים, שזכו להד ציבורי, דרשו ראשי העיירות שהיישובים הקהילתיים והפרטיים החדשים ייכללו בגבולות השיפוט שלהם.  אבל התבנית של אזורי השיפוט המקומי מראה בבירור, שאף לא אחד מ125- היישובים הקהילתיים או הפרטיים שהוקמו מאז סוף שנות השבעים, לא נכלל בתחום המוניציפלי של עיר פיתוח. יוצא, אפוא,  שגל התיישבות השלישי לא רק חידד הבדלים בין סוגי היישוב, הוא גם פגע קשות בערי הפיתוח במשיכת אוכלוסייה "איכותית" ליישובים הקהילתיים. אוכלוסייה זו היתה יכולה לתרום לצמיחה ופיתוח חברתי ביישובי המצוקה בפריפריה.

ממשלות ישראל, בלי הבדל השקפה פוליטית, המשיכו לתמוך בהקמת יישובים קהילתיים, ונתנו יד לרוב פרקטיקות ההתבדלות שלהם. ניתן מעמד מוניציפלי  ליישובים כפר הוורדים (בגליל) ולהבים (בנגב), שמנו 2,100 ו2,300- תושבים, בהתאמה. בכך הפכו יישובים אלו למועצות המקומיות מהקטנות ביותר בישראל. גודלן נופל במידה רבה מהנדרש בתקנים של משרד הפנים. במאמר מוסגר נציין, שבאותה תקופה ממש ניסתה הממשלה ואף הצליחה (בשם "ההתייעלות") לאחד כפרים ערבים, שכל אחד מהם גדול לאין-ערוך מלהבים או מכפר הוורדים, למועצות רב-יישוביות מקומיות או אזוריות.

אם נשוב למצוקת עיירות הפיתוח, בהקשר של בקשה הסליחה הפומבית של אהוד ברק, בשם "מפלגת העבודה לדורותיה", חשוב לציין שגם בתקופות שלטון הליכוד נמשכה ואף העמיקה מגמת עיצוב המרחב הריבודי. ההתיישבות הקהילתית תאמה את שאיפת הליכוד, לפלח את האזורים הערבים ביישובים  יהודים  בגליל, בציר הגבעות, בנגב, בגדה וברצועה. עם זאת, הקמת היישובים האלה חייבה הקצאת משאבים ציבוריים רבים לתושביהם, שעיקרם אשכנזים בני המעמד הבינוני.  בכך תרם הליכוד למוביליות החברתית של תושבי היישובים הקהילתיים והגדיל את הפערים בין אשכנזים ומזרחים.

שוק הנדל"ן מדגים יפה את האמור לעיל. דוגמה אופיינית לתהליך זה היא עיירת הפיתוח אופקים והיישוב הקהילתי להבים בדרום. באמצע שנות השמונים, מחירה של יחידת דיור ממוצעת בשני היישובים עמד על כ65- עד 70 אלף דולר. ב95-',  מחירה המוצע של יחידת דיור באופקים עלה ל120- אלף דולר, בעוד שמחיר דירה בגודל דומה בלהבים קפץ ל215- אלף דולר. בהתחשב בכך שהמדינה היתה מעורבת במידה רבה בסבסודה של להבים, כמו של רוב היישובים הקהילתיים והפרטיים, ניתן להצביע על מעבר משמעותי של משאבים כספיים לידיים פרטיות ומבוססות, דרך מנגנונים ציבוריים של "יישוב הספר".

ניתן כמובן לטעון שהאוכלוסייה בלהבים (וביישובים חדשים אחרים) היא שייצרה את איכות החיים הגבוהה, ולא הממשלה, ובוודאי יש בטענה זו גרעין של אמת. אבל בראייה רחבה ניתן לומר שאותם יישובים חדשים משכו את בני המעמד הבינוני-גבוה, שחלקו לפחות היה עובר לערי הפיתוח בגלל תהליך הפרבור "הטבעי" בערים הגדולות. התמיכה בהקמת היישובים הקהילתיים "גזלה" פוטנציאל אנושי חשוב שהיה יכול להעלות אותן על דרך המלך.

 

צמיחת הזהויות

המרחב הוא מרכיב חשוב בעיצוב הזהות הקולקטיבית. הסביבה המיידית שלנו מפגישה אותנו עם שכנים, משרתת אותנו במוסדות המקומיים, מחנכת את ילדינו ומציעה לנו הזדמנויות כלכליות וחברתיות. דרך סביבה זו אנו חווים אירועים מרכזיים בחיינו, פוגשים קבוצות אחרות או מתעלמים מהן, והיא  גורמת לנו לחוש כבוד או בושה במקום מגורינו. רוב מרכיביה של הזהות הקולקטיבית מושפעים מהמרחב החברתי: הרשתות החברתיות, השייכות המוסדית, המערכת החינוכית, המעמד החברתי-כלכלי, חלק מהזיכרון הקולקטיבי, היחס לקבוצות אחרות, השפה, התרבות וה"דבק" החברתי מעוצבים תמיד במקומות ספציפיים.

חשיבותו של המרחב רבה גם בשעתוק של זהויות קולקטיביות: קשיחותו היחסית של המקום, משמעותו, מוסדותיו, גבולותיו ורמת הפיתוח בו, מעבירים את הזהות מדור לדור. בכך ניתן להסביר את החשיבות העצומה שמייחסות קהילות לשליטה במרחבן הגיאורפי.

מרחבים מובחנים אתנית וחברתית, עם רמת התבדלות גבוהה המלווה באי-שוויון בולט, יצרו תשתית לעיצוב זהויות קולקטיביות מחודשות, שהושתתו כמובן על מרכיבים תרבותיים וחברתיים שקדמו להתיישבות. ההקשר המרחבי החדש שאליו נוצקו מרכיבים אלה גיבש זהויות המרכיבות היום את הפסיפס החברתי הישראלי. במאמר זה אנו מתמקדים בציר הערבי-מזרחי-אשכנזי, אך חשוב לציין שתהליך דומה עיצב מחדש גם את הקהילות האחרות בישראל, כגון הדתיים-הלאומיים (ובמיוחד המתנחלים בשטחים), החרדים ואפילו הרוסים והאתיופים בשכונותיהם העירוניות.

ראוי גם להדגיש שחלוקת המרחב בולטת במיוחד באזורי הפריפריה, אך אותו היגיון חברתי-גיאוגרפי שלט בערים הגדולות, אם כי בצורה מעודנת יותר. כך בודדו ותוחמו הערבים בשכונות מצומצמות בחיפה, עכו, יפו וירושלים, וכך נבנו רוב השיכונים לאכלוס המזרחים ב"שכונות הספר", שקמו בסמיכות לאזורים הערבים, או על אדמה ערבית מופקעת, כמון מוסררה והקטמונים בירושלים, חליסה וואדי סאליב בחיפה, אזוריה המזרחיים של יפו, או עכו המנדטורית.

אם נחזור כעת לאזורים הנרחבים שמחוץ לערים הגדולות, נוכל לזהות שלוש זהויות קולקטיביות מרכזיות חדשות, שגובשו תוך כדי תהליך ההתיישבות: ערבית, מזרחית ואשכנזית.

(א) "אזוריות" אתנית בקרב הערבים: הזהות שנוצרה בקרב הערבים שנותרו בישראל אחרי 48' כקהילה חלשה, ענייה ומפוררת, ניזונה בו-זמנית מתחושות שייכות, אובדן וזרות. השייכות לאדמת המולדת הפלשתינית וה"צומוד" (היצמדות עיקשת למקום) קושרים את הערבים למדינת ישראל השולטת כעת בכפריהם. תחושת שייכות זו מעורבות בזכרון האובדן של עבר פלשתיני-אזורי, קרקעות שהופקעו, קיפוח חברתי-כלכלי, ובהרגשת זרות במדינה היהודית שנבנתה "על " מולדתם.

עם זאת, כמו כל קולקטיב, הערבים בישראל שואפים לבנות ולפתח את עצמם וזהותם. שאיפה זו נסמכת על האזרחות בישראל, המעניקה זכויות לא מבוטלות, על המערכת הפוליטית הפתוחה-יחסית, המאפשרת גיוס פוליטי מתמשך, ועל מצוקות אמיתיות היוצרות מכנה משותף למאבק בונה זהות. כך צמח בישראל "אזור" ערבי, המגבש זהות קולקטיבית המצויה בין המקומי לארצי, והמחברת את המרחבים הערבים המובחנים כ"שרשרת חרוזים".

אף כי "אזור" זה כולל מרחבים ללא רציפות טריטוריאלית, הדמיון התרבותי, הכלכלי והפוליטי ביניהם גדל מאז קום המדינה. היום אפשר לדבר על "אזור" ערבי, מקוטע אך משמעותי, בתוך המרחב והפוליטיקה הישראלית. אזור זה - שיצרה אותו המדיניות המרחבית הישראלית - שם חיץ בינו לחברה היהודית מצד אחד ובינו לחברה הפלשתינית מצד אחר. כך מצאו עצמם הערבים בישראל ב"פריפריה כפולה", והחלו לגבש את ה"אזור" הערבי המקוטע אך המובחן.

מובאה מדברי חבר אחת המועצות הערביות בגליל מדגימה את התחושות המניעות את בניין הזהות ב"אזור" הערבי המתהווה:

 

"ישראל לקחה את רוב אדמותינו, הקיפה אותנו ביישובים יהודיים, בעיקר על האדמות שלקחו מאתנו, וגרמה לנו להרגיש כזרים במולדתנו... במקום החקלאות, שהחזיקה אותנו מאות בשנים, הציעו לנו מדי פעם עבודה פיזית אותה היהודים לא רצו... היהודים חשבו שכך נחליט לעבור לעיר הגדולה או לארץ אחרת... אבל הם לא תופסים, אני חושב, את עוצמת הרגשת השייכות שלנו לכפרינו. אנחנו נשארים כאן כדי להאבק על זכויותינו כישראלים ועל זהותנו כערבים-פלשתינאים... ככל שמקפחים ודוחקים אותנו יותר, כך ניאבק יותר..."

 

(ב) "מעמד-אתני" בינוני-נמוך בקרב המזרחים בערי הפיתוח: זהות קבוצתית זו נבנתה על חווית ההגירה והקליטה בישראל, על תחושת הבידוד והשוליות שנלוו לחיים בערי הפיתוח (ובמושבי המזרחים) ועל לאומיות-אתנית המדגישה את היהודיות והישראליות ומדחיקה את המזרחיות. עם זאת, שילוב המוצא המזרחי עם המיקום הגיאוגרפי, החברתי-כלכלי, יצר "מעמד-אתני" בינוני-נמוך המתאפיין בשאיפה עזה להיטמע במרכז הלאומי היהודי, באתנוצנטריות יהודית, ובמאבק לפיתוח ושיפור איכות החיים. יחד עם השאיפה להיטמעות והיכללות בהגדרת הישראליות, יש גם תחושת קיפוח ונחיתות מול ה"תרבות האשכנזית השלטת". קנאה וחשד כלפי תושבי היישובים הקהילתיים רווחים בקרב תושבי ערי הפיתוח, לצד רתיעה, זרות, זלזול ועוינות כלפי הערבים בישראל.

הזהות המזרחית בערי הפיתוח היא חמקמקה ועמומה הרבה יותר מהזהות הערבית בפריפריה, בגלל השניות שנוצרה עם הצטרפותם הבעייתית לפרויקט הציוני-אשכנזי בכלל, ולמעשה ההתיישבות (שנכפה עליהם) בפרט. הצהרתו של חבר מועצת מעלות מדגישה את תוויה של הזהות הזו:

 

"אנחנו הם אלה שייהדנו את הגליל בשנות החמישים הקשות; אנחנו סבלנו משנים של חיים ב"חור" רחוק כמו מעלות, בקרבי ערביי הגליל; אנחנו סבלנו מנחת זרועו של הטרור הפלשתיני (בפיגוע ההמוני במעלות ב1972-,  א"י) ועכשיו, כשזה נוח ואופנתי, הם (האשכנזים, א"י) מגיעים לאזור, בונים וילות בשכונות ירוקות על הגבעות הכי יפות, מפתים את המשפחות הטובות ביותר שלנו לעבור אליהם, ומשאירים אותנו, כרגיל, רק עם פרורים..."

 

(ג) מעמד בינוני-גבוה פרברי ביישובים הקהילתיים: זהות זו נבנתה על יסוד קשריה עם אליטות השלטון האשכנזיות בישראל, במיוחד בשנות השבעים והשמונים. הקשר מתקיים למעשה עד היום. האינטרס המשותף של מעמד ביניים לאומי, לשמור על מעמדו הבכיר ולשפרו, ונכונות הממשלה לאפשר "התיישבות" פרברית, יצרו זהות המחברת "איים" אליטיסטיים במרחב הכפרי. "איים" אלה נקשרו באמצעות מערכות מוניציפליות, תרבותיות וחינוכיות משותפות, שנוסדו למרות המרחק בין היישובים. השאיפה להומוגניות מעמדית-אתנית הביאה את תושבי היישובים הקהילתיים להתבדל מערי הפיתוח, ולהקים לעצמם מסגרות נפרדות, אף כי במקרים רבים הם מצויים בסמיכות לערי הפיתוח.

לזהות הקולקטיבית ביישוביים הקהילתיים מרכיבים של ליברליות, אתנוצנטריות יהודית ואדישות יחסית לנוף האנושי המקיף אותה. עמדות התושבים כלפי הערבים הן מתונות יחסית, בדרך כלל ללא נכונות מעשית לשילוב יהודי-ערבי, מעבר למפגשים ספורים ולא מחייבים. בעמדותיהם כלפי עיירות הפיתוח יש פטרוניות, או אכפתיות רטורית, בצד פעילות שקטה להבטחת בידולם המוניציפלי והחינוכי מאותן עיירות. מרכיבי זהות אלה בולטים בתגובת חבר ועד של יישוב קהילתי בגליל, להצעה לאחד את המערכת של היישובים הקהילתיים עם ערי הפיתוח והמושבים בסביבה:

 

“תושבי היישובים הקהילתיים מחזיקים בפילוסופיה של 'חיה ותן לחיות'... אנחנו מכבדים את זכותן של כל הקבוצות לשגשג בגליל ולשפר את איכות חייהם והשירותים מהם הם נהנים... יחד עם זאת, אנחנו באנו לכאן לחיות ביישובים קטנים וקהילתיים, עם איכות סביבה גבוהה ועם אנשים הדומים לנו... לכן ברור שאיננו רוצים באיחוד מוניציפלי שישנה במהירות את אופי היישובים שלנו, ואיננו מעוניינים שילדינו יחונכו עם ילדים שחיים אחרת וחושבים אחרת ..."

 

מרחבי הזהות ושנת היובל

ראינו כיצד גלי ההתיישבות שאפיינו את הבניית האתנוקרטיה הישראלית חילקו את מרחב אזורי ה"ספר" הפנימיים בצורה הירארכית ועל בסיס אתני, ויצרו תשתית לגיבוש ושעתוק של זהויות קולקטיביות ופערים חברתיים. ההתיישבות יצרה או חיזקה את הריבוד, בהוסיפה ממד מבני להבדלים הכלכליים והתרבותיים. ואולם למרות מציאות זו, הרטוריקה הלאומית העניקה תמיד לגיטימציה סוחפת לגלי ההתיישבות, ו"הצפינה" את חלוקת המרחב הריבודית בין אשכנזים ומזרחים, ואת קיפוחם ודיכויים המתמשך של הערבים.

בפרוס שנת החמישים למדינה, ראוי להתחיל ולברר בצורה ביקורתית את השפעתה של ההתיישבות - שתמיד היתה "טוב חברתי "בלתי מעורער" - על החברה הישראלית המתבגרת. חשוב אפוא שהמחקר הגיאוגרפי-חברתי-תכנוני, כמו גם הדיון הציבורי, יחדלו משירת ההלל למעשה ההתיישבות הישראלי ולהישגיו, ויעמיקו את הבחינה הביקורתית של הדפוסים המרחביים שהיא יצרה ועדיין יוצרת.

פרויקט ההתיישבות הציונית מדגים יפה את הציר הלאומי המקשר בין קיפוחם של המזרחים והערבים בישראל. מכיוון שהזהות הציונות בארץ הוגדרה בראש ובראשונה כ"לא ערבית", היא דחקה את המזרחים (שתרבותם היתה ערבית) לשולי החברה הציונית. חולשתם של האחרונים איפשרה את יישובם באזורי הפריפריה, כחוד חנית פסיבי במאבק הטריטוריאלי מול הערבים הפלשתינאים, ולכן הגדירו תושבי דימונה את עצמם כ"חלוצים בעל כורחם" בחגיגות הארבעים של העיר, שהתקיימו באחרונה.

גם אשכנזים התיישבו בפריפריה, אך ראינו שהיתה זו לרוב התיישבות קצרת מועד או וולונטרית, וחלוקת המרחב הותירה בידי המתיישבים האשכנזים (בקיבוצים, במושבים הוותיקים או ביישובים הקהילתיים) את רוב עתודות הקרקע ואת השירותים הטובים יותר. כך הפכו רוב המרחבים האשכנזים ליוקרתיים-יחסית, לעומת המרחבים המזרחיים, שנותרו מקום מושבן העיקרי של אוכלוסיות יהודיות חלשות, ומקור לסטיגמה נמשכת של נחשלות ושוליות. מיותר לציין שהמטרה העיקרית של גלי ההתיישבות, דהיינו פיצול, תיחום, הגבלה והצרת הטריטוריה הערבית, גרמה גם להפיכת המרחב הערבי ל"אזור מקוטע", מכווץ ומפגר.

הגבולות החברתיים-מרחביים ששרטטנו במאמר אינם קשיחים לחלוטין. הם איפשרו ומאפשרים מעבר של מספר לא קטן של תושבים ממגזר מגורים אחד לאחר, במיוחד בתוך החברה היהודית. גם חשוב לציין שחלק מההתבדלות במערך היישובי היא רצונית, עקב השאיפה של קבוצות רבות לשמור על זהותן במרחב. יחד עם זאת, הערבים והמזרחים נפגעו ממדיניות ההתיישבות וחלוקת המרחב, שהעבירה בשיטתיות משאבים בעיקר לקבוצה האשכנזית.

גם ראינו, שחפיפה של מציאות חברתית ותיחום מרחבי יוצרת תשתית לצמיחת זהויות קולקטיביות. כשהמציאות היא ריבודית, זהויות אלה מצויות בקונפליקט ומתח. פן זה של ההתיישבות הוזנח עד כה במחקר ובשיח הציבורי בישראל, אף שיש לו השפעה חשובה על הפיצול החברתי המעמיק, המאפיין היום את החברה הישראלית. חלוקת המרחב אינה כמובן אחראית לבדה למציאות מסובכת זו, אך הינה גורם מרכזי, שהוסתר עד כה תחת האדרת ההתיישבותית המהוללת.

הגיעה העת לפזר את מסך העשן מעל מעשה ההתיישבות ומעל חלוקת המרחב ההירארכית. השעה כשרה להתחיל ולמוסס את הגבולות הפנימיים של המרחב, ולסייע בכך למאבק לשנות את ישראל מאתנוקרטיה לדמוקרטיה.

  

מאפינים חברתיים כלליים של מגזרי התיישבות (באחוזים)

ערבים

ממוצע יהודי ארצי

ערי פיתוח

ישובים קהילתיים

 

-

52

19

84

אשכנזים

41

27

13

28

קבוצת הגיל 14-0

19

28

17

82

השכלה על-תיכונית

18

36

24

80

תעסוקת צווארון לבן

28

24

26

57

דיור 5 חדרים ומעלה

3.69

5.22

3.93

7.40

הכנסה משפחתית ממוצעת

(אלפי שקלים)

 

 

 

 

אי שוויון זה עניין של גיאוגרפיה

ד"ר אורן יפתחאל

מרצה בכיר בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון

 

מתחת לאדרת המהוללת של מעשה ההתיישבות בארץ, מקום המדינה ועד שנות השמונים, התבצעה חלוקה ריבודית ומפלה של המרחב, שפגעה במזרחיים ובערבים, והעבירה משאבים לידי קבוצות אשכנזיות. היא יצרה, שיכפלה והעמיקה שסעים חברתיים וזהויות נפרדות.

 

ישראל היא חברת מתיישבים שעיצבה מחדש, פעם אחר פעם, את המרחב הלאומי על נופיו, גבולותיו ומאפייניו. אך למרות חשיבותה של ההתיישבות להבניית החברה והזהות הישראלית, הקשר ההדוק בין עיצוב המרחב לבין הפערים החברתיים ושלל הזהויות הקולקטיביות במדינה, כמעט שלא נדון בשיח הציבורי, ובוודאי לא מנקודת מבט ביקורתית. במלאת 50 שנה למדינה, מן הראוי לפתוח בדיון ציבורי כן ופתוח בסוגיות אלה.

בחיבור זה אנסה להציב מראה ביקורתית מול תהליך עיצוב המרחב הישראלי ואטען, שתהליך ההתיישבות, הטבוע עמוק כל-כך בהוויה הישראלית, גרם וגורם לפיצול ופערים אתניים, המאיימים כעת על עתידה החברתי-פוליטי.

כפי שיפורט בהמשך, ניתוח הקשר בין מרחב לחברה בישראל מצביע על תהליכים של שליטה אתנית, ריבוד חברתי ויצירת פערים בין קבוצות. תהליכים אלה תרמו לכינון זהויות קולקטיביות שצמחו מתוך הנוף החברתי-מרחבי המסוכסך למדי, שעוצב כאן ב50- השנים האחרונות. עקב קוצר היריעה אתמקד בשלוש קבוצות עיקריות: אשכנזים, מזרחים וערבים, אם כי ניתן לפרוס את הניתוח המרחבי-חברתי-פוליטי גם על השסע החרדי-דתי-חילוני, על קבוצות כגון המהגרים מרוסיה ומאתיופיה, שבאו לישראל בשני עשורים האחרונים, ואפילו על היחסים בין גברים ונשים.

כמובן, אי אפשר לנתח את עיצוב המרחב הישראלי ללא התייחסות הולמת לשנות ה"יישוב" שלפני 1948. אין ביכולתנו כאן לטפל כראוי בתקופה זו, אך כדאי זכור שאז עוצבה אסטרטגיית ההתיישבות ואז גובשו האליטות החברתיות (האשכנזיות ברובן), שהמשיכו לצקת את המלט, הבטון והאספלט, שיצרו את המפה הלאומית עד היום. כדאי גם להבהיר בפתיחה, כי למרות ההצבעה על המזרחים והערבים-פלשתינאים כשתי קבוצות שנפגעו מתהליך חלוקת המרחב בישראל, אין בחיבור הנחה של סימטרייה או זהות בין שתי הקבוצות. הפגיעה בערבים היתה והינה עמוקה יותר.

 

ייהוד והתיישבות

מ1948- ועד היום, אסטרטגיית ההתיישבות, התכנון והחלוקה הפוליטית של המרחב הישראלי מונחות על-ידי עיקרון-על יציב ורב-עוצמה: ייהוד המרחב. כלי מוביל בפרויקט הייהוד היה התיישבות יהודית, במיוחד בסמוך לגבולות המדינה ובאזורים שהיה בהם רוב ערבי, כמו הגליל והנגב. ייהוד המרחב (הערבי, בדרך-כלל) כלל כמובן אסטרטגיות אחרות, כגון הפקעה מסיבית של אדמות ערביות, הריסת כפרים של פליטים ערבים, עיבוד שטחי חקלאות ערביים על-ידי מהגרים יהודים, והקמת מועצות אזוריות ומקומיות יהודיות, שכיסו בהדרגה כמעט את כל המרחב הכפרי בישראל.

השימוש במושג ה"ספר" (Frontier) חשוב להבנת תהליך ההתיישבות. ישראל היהודית היתה חברת מתיישבים, שהושיבה את חבריה על טריטוריה הנתונה בסכסוך אתני עמוק, שירש עוד לפני הקמת המדינה את אתוס ה"ספר", המסמן את אזור הדמדומים העוין, המסוכן אך המושך, שאליו שואפת החברה להתפשט. התיישבות בספר מעניקה לקולקטיב נכסים פיזיים ותרבותיים-רוחניים, טריטוריה להתיישבות וסמלים, מטרות ומיתוסים, שסביבם מתגבשת החברה החדשה. הספר נמצא בקצה גבול שליטת הקולקטיב, ובכך הוא הופך את המרכז למובן מאליו. מכאן תמיכת האליטות החברתיות המוענקת להתפשטות אל אזורי הספר.

ההתיישבות היהודית בישראל היתה אחד מעמודי התווך בבניין הזהות הלאומית הקולקטיבית החדשה. היא מילאה את התפקיד הקלאסי של התיישבות הספר: לספק לקולקטיב יסודות טריטוריאליים, פוליטיים ורוחניים ליצירת הזהות החדשה. כמו כן סיפקה ההתיישבות מטרה מאחדת ליהודים בעלי רקע שונה, וחיזקה ערכים אלטרואיסטים כמו חלוציות, הקרבה עצמית והסתכנות למען הכלל. היא יצרה קונסנזוס ונתנה לגיטימציה ציבורית לחלוקת משאבים רבים להקמת יישובים חדשים (לא כלכליים), והיתה גם מוקד להזדהות של יהדות העולם.

לאחר קום המדינה, מושג הספר נשאר מושג מרכזי בחברה הישראלית, אך אזורי הספר הפכו להיות "פנימיים" - מקומות ואזורים בתוך המדינה (בעלי רוב ערבי, אז או לפני 1948), שאליהם שאף המרכז האתני, התרבותי והפוליטי להתפשט. כך הוגדרו ייהוד הגליל  והנגב (וגם פרוזדור ירושלים, חבל לכיש ואזור המשולש) כמטרות לאומיות, והתמיכה בהן היתה מאבני היסוד של בניין החברה הישראלית החדשה. כך נשמר ערך ההתיישבות היהודית כ"טוב חברתי" בלתי מעורער, וכך העניק הקולקטיב למתיישבים משאבים אדירים וסטטוס של חלוצים ההולכים לפני המחנה.

 

חלוציות סלקטיבית

אך אליה וקוץ בה: החלוציות הנכספת היתה תלויה לא רק במיקום, אלא גם בהשתייכות תרבותית-אתנית ספציפית למדי. האדם שהחברה היהודית-ישראלית העניקה לו את מעמד החלוץ היה בן דמותו של ה"צבר" האגדי: אשכנזי, בדרך-כלל חילוני, הקשור בדרך זו אחרת לקבוצת המייסדים של החברה ולתנועת העבודה לגווניה. כך שגלי התיישבות חדשים בספר - במיוחד ערי הפיתוח ומושבי המזרחים - שעלו במספריהם על מתיישבי הקיבוצים והמושבים הוותיקים, לא נכללו בהגדרה החברתית של קבוצת החלוצים. וכפי שיוסבר להלן, הקבוצה המייסדת גם דאגה לחלוקת המרחב באזורי הפריפריה כך, שבידיה יוותר החלק הארי של אמצעי הייצור ועתודות הקרקע, וכך שחיי היומיום של חבריה לא יתערבו במתיישבים החדשים שבאו לספר, בעיקר עולי צפון-אפריקה. כפי שנראה, תופעה זו לא הוגבלה לשנות החמישים בלבד, אלא בלטה שוב בגל האחרון של התיישבות בספר.

חשוב להדגיש כאן שאוכלוסייה גדולה, שגם היא מתגוררת באזורי הספר והפריפריה, מעולם לא נכללה בתהליך ההתיישבות, ומן הסתם מעולם לא נהנתה מהפירות החומריים והחברתיים שהיו מנת חלקם של המתיישבים היהודים. מדובר כמובן במיעוט הערבי-ישראלי, שהוא למעשה הרוב באזורי התיישבות מסוימים, ובמיוחד בגליל המרכזי, בציר גבעות מערב השומרון, ובנגב. הערבים חוו אם כן את גלי התיישבות סביבם כתהליך של הצרה, הגבלה ודחיקה, שכירסם במשאבי הקרקע הפרטיים והקולקטיביים של הקהילה.  הניסיון היהודי המתמיד לעודד התיישבות בספר גם היה כרוך בהמשך טיפוח הרטוריקה על ה"סכנות" הצפונות בקיום מרחבים שהרוב בהם ערבי. כך הצטיירו הערבים - שנה אחר שנה - כגוף מסוכן שהיהודים צריכים לשלוט עליו, דבר שהוסיף לגיטימציה ומשאבים להמשך הפרויקט של ייהוד המרחב, ודחק את הערבים לפינה השמורה לקבוצות שוליים, למרות היותם אזרחים.

ההתיישבות באזורי הספר וחלוקת המרחב שנלוותה אליה יצרו, שיכפלו והעמיקו שסעים במדינה, על-ידי דחיקה לשוליים, בידוד והאטת השתלבות של המזרחים, ועל ידי שליטה, הצרה ופיצול של הערבים. מדיניות זו, שבוצעה על ידי האליטות האשכנזיות שהנהיגו את מערכת התכנון הישראלית, היה אם כן השתקפות נאמנה של המשטר במדינה, שכיניתי באותו בעבר "אתנוקרטיה". בצורת שלטון זו, ההשתייכות האתנית (ולא האזרחית) היא גורם מרכזי בחלוקת המשאבים הלאומיים, ויש בה הירארכיה בין "שכבות" אתניות-מעמדיות.

גלי ההתיישבות שעיצבה האתנוקרטיה הישראלית גררו חלוקה אתנית, ריבודית, של המרחב, חלוקה שהקרינה על החברה הישראלית כולה. חלוקה זו - שכה ממעטים לדון בה - יצרה נורמות של הפרדה (סגרגציה)  לא שוויונית בין המגזרים באוכלוסייה הישראלית, ויצרה את התשתית להתפתחות זהויות קולקטיביות מסוכסכות. זהויות אלה חוזקו ושועתקו במרחבים האתניים שנוצרו בארץ.

 

גלי ההתיישבות ויצירת המרחבים האתניים

מעמדה הגבוה והמתמשך של התיישבות היהודית בישראל הביא להפניית משאבים אדירים, שנועדו לחולל תנופת פיתוח בפריפריה היהודית ולמשוך הגירה נוספת לאזורים אלה. מדיניות זו כללה הקלות מס, סבסוד קרקע ודיור, תמריצים להשקעות, פיתוח תשתית אזורית והגדרת יישובים ואזורים רבים כ"אזורי פיתוח א'" או "יישובים קולטי עלייה". כל אלה תמכו בפרויקט הייהוד, שהתקדם בשלושה גלים היסטוריים עיקריים.

בגל הראשון (1949-1952) הוקמו 85 קיבוצים ו158- מושבים, בעיקר לאורך הגבולות הבינלאומיים, או באזורים שבהם ננטשו, גורשו או נהרסו כפרים ערבים. בגל השני (עד אמצע שנות הששים) הוקמו ואוכלסו 27 עיירות פיתוח ו56- מושבים, בעיקר על ידי מהגרים מארצות האיסלאם. אז יושבו כ230- אלף מהגרים בעיירות פיתוח החדשות, ומעל 15,000 יושבו במושבים. מכשיר המדיניות המרכזי היה בנייה ציבורית של שיכונים בעיירות הפיתוח, או "בתי סוכנות" במושבים, שאליהם עברו רבים מדרי המעברות. מהלך זה היה מבוסס על חוסר ברירה (בהיעדר פיתרון דיור אחר לרבים מדרי המעברות), ולכן כלל בעיקר אוכלוסיות בעלי רקע חברתי-כלכלי חלש, ובפרט מזרחים מצפון אפריקה. בגלל חולשתן, עיירות הפיתוח הפכו עד מהרה מ"ספר לאומי" ל"פריפריה חברתית".

הגל השלישי (שנחת בעוצמה רבה בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים, אך נמשך למעשה עד היום) התאפיין בהקמת 167 יישובי פרבר קטנים ובינוניים הנקראים  "יישובים קהילתיים", "יישובים פרטיים" ו"מצפים" (כאן נשתמש במונח "יישובים קהילתיים"). יישובים אלה נבנו כשכונות כמו-פרבריות המונות 50 עד 3,000 משקי בית, והמפוזרות בין הכפרים הערבים ועיירות הפיתוח באזורי הספר הפנימי. בהקמתם של יישובים אלו הצטלבו שני אינטרסים חזקים: שאיפת המדינה להמשיך בפרויקט הייהוד, על ידי החייאת המודעות לאזורי ה"ספר הפנימי", והשימוש במנגנוני ההתיישבות שעשו בני המעמד הבינוני, ברצותם לממש את חלום הפרבר של "בית עם גינה", לא רחוק ממוקדי התעסוקה והבידור בערים.

אמנם הקמת היישובים הקהילתיים הוצגה, לרוב, כמאמץ מחודש ליישב את אזורי הספר הפנימיים העוינים בישראל (תוך שימוש ברטוריקה של האיום הערבי על אדמות מדינה, או החשש מהתקוממות ערבית), אך היו אלה בעיקר אשכנזים, בני המעמד הבינוני, שעברו ליישובים אלה. רוב היישובים התפתחו כשכונות הומוגניות אטרקטיביות, בעלות שירותים קהילתיים מפותחים וסביבה פיזית מושכת עין. הדבר היה אפשרי שכן אזורי הספר הפנימיים, שהיו בעבר מרוחקים ומבודדים, נעשו נגישים, בזכות המכונית הפרטית ותשתית הכבישים המשופרת. הנגישות הגוברת של אזורים אלו איפשרו לחברי הקבוצה המייסדת לחדור לאזורי הפריפריות וליצור איים של קהילות מבוססות ובעלות איכות חיים גבוהה (בסיועה האקטיבי של המדינה והקופה הציבורית). קהילות אלה שמרו בהקפדה על התבדלות גיאוגרפית, חברתית וממסדית מערי הפיתוח (וכמובן גם מהערבים), ובכך הוסיפו נדבך לפיצול האתני-חברתי באזורי הספר ולפערים המעמדיים במדינה.

ההבדלים החברתיים המאפיינים את שלושה גלי התיישבות (קיבוצים ומושבים ותיקים; עיירות פיתוח ומושבי מזרחים; יישובים קהילתיים)  חוזקו וקובעו באזורי הספר, באמצעות המבנה המוסדי. הדבר ניכר בהפרדה כמעט מוחלטת בין שטחי היישוב והשיפוט של קיבוצים, מושבים, עיירות פיתוח והיישובים הקהילתיים. יצירת "מרחבים הומוגניים" התקבלה בשנות החמישים כנורמה על-ידי הרשויות בישראל, והובילה, לעיתים קרובות, לעיוות הארגון המרחבי באספקת שירותים ויצירת קהילות איזוריות. הנורמה של יצירת מובלעות הומוגניות באזורים מעורבים התבססה, במקור, על השאיפה לסייע למתיישבים המקוריים של אזורי הספר - הקיבוצים, שהיו חלק מהקבוצה המייסדת האשכנזית במדינה. בדרך זו, "נחסך" מתושבי קיבוצים הצורך לבוא במגע עם תושבי מושבים ועיירות פיתוח, המתגוררים בסמוך. זרעי החלוקה החברתית הממוסדת והריבודית של המרחב נזרעו כבר בשנות החמישים.

יתרה מכך, קיבוצים ומושבים השתייכו לארגונים כלל ארציים, שסיפקו להם שירותים חיוניים ומוצרי צריכה, ולא עיירות הפיתוח הסמוכות, שהתעשיות והעסקים שהוקמו בהן דשדשו במקום ונסגרו. ריכוז ההון וההשפעה הפוליטית במרכז הארץ, בקרב האליטות האשכנזיות, והעדר אמצעי ייצור בעיירות הפיתוח, עשה את האחרונות ספק של כוח אדם זול לחקלאות ולתעשיות עתירות-העבודה בפריפריה, שהיו לרוב בבעלות אשכנזית או ממסדית. ההפרדה המוסדית נמשכה בגל השלישי של התיישבות, עם הגדרת שטחי שיפוט חדשים (וייחודיים לרוב) בשביל מרבית היישובים הקהילתיים, ויצירת "שכבה" נוספת של ריבוד חברתי-מדיני.

חשוב להדגיש כאן שוב את תפקידה של המדינה בהחייאת מושג "הספר", שתוצאותיה היו סבסוד ציבורי של הקבוצה המייסדת והמבוססת, המבקשת לשפר את איכות חייה ביישובים קהילתיים ופרטיים. בעשותה כן, המדינה לא רק העתיקה משאבים ציבוריים מהעניים לעשירים, אלא גם חילקה מחדש את המרחב בחברתי והביאה להפרדה נוספת בין תושבי היישובים הקהילתיים (האשכנזים ברובם), לתושבי מושבים ועיירות פיתוח (מזרחים ברובם), הסובלים מקיפוח חברתי. כל זה הוסתר מאחורי הרטוריקה והפרקטיקה, המאחדת לכאורה, של פיתוח "הספר הלאומי".

כאמור, ההפרדה בין המגזרים לא היתה שוויונית, אלא שיקפה נאמנה את יחסי הכוחות בחברה הישראלית. ניתן להדגים זאת בניתוחים, כמו חישוב היקף השליטה המוניציפלית המוצגת במפות המצורפות. מפת מרכז הגליל מראה כי 58 אחוזים של הקרקע מצויים בשליטת מועצות עם רוב אשכנזי, בעיקר קיבוצים ויישובים קהילתיים, אף כי יישובים אלה מהווים רק כששה אחוזים מאוכלוסיית האזור. מועצות בעלות רוב מזרחי, בעיקר עיירות פיתוח ומושבים שולטות ב20- אחוז מהשטח,  אבל אוכלוסייתן מהווה 24 אחוז.  ביחס לערבים, המצב מעוות עוד יותר: הם מהווים 71 אחוז מאוכלוסיית מרכז הגליל, אך שולטים על 16 אחוז מהקרקע. המצב בצפון הנגב עוד פחות שוויוני: מועצות בעלות רוב אשכנזי שולטות ב55- אחוז מהשטח, ואוכלוסייתן מהווה רק כחמישה אחוזים מתושבי האזור. מועצות מזרחיות מכסות 21 אחוז מהשטח, אך תושביהן מהווים 62 אחוז. המועצות הערביות הן עדיין המקופחות מכולן: תושביהם מהווים 23 אחוז, אך הן שולטות רק על שני אחוזים מהשטח. יתרת השטח, בשני המקרים, חסרה שיוך מוניציפלי.

ניתן לטעון, בצדק מסוים, שחלק מדפוסי השליטה הקרקעית מקורם בצרכים החקלאים של הקיבוצים והמושבים. אולם ניתן גם בקלות להבחין שאותם צרכים חקלאיים לא כובדו ביחס לחברה הערבית, שהיתה חקלאית עד שנות השבעים. בנוסף לזה, ערכה של הקרקע, המטפס מעלה בשנים האחרונות, מצביע על ההשלכות החיוביות ארוכות הטווח של השליטה המוניציפלית בה: בצר להם, יכולים קיבוצים ומושבים ליזום הקמת נופשונים, צימרים, מחסנים, תחנות דלק, מזנונים, דיסקוטקים ועוד שימושי קרקע לא-חקלאיים, ולהגדיל את הכנסתם מקרקעות המדינה. אפשרות זו מצומצמת הרבה יותר בעיירות הפיתוח ובכפרים הערבים מחוסרי הקרקעות הציבוריות.

ניתוח חברתי-גיאוגרפי נוסף מצביע על אי-שוויון בולט ברמות הכלכליות-חברתיות של הקבוצות, ולמעשה, על מסלולי פיתוח נפרדים של מגזרי היישובים. הלוח שלפנינו מציג ממצאים מסקר שנעשה ב1991- ביישובי הפריפריה. הוא מצביע על הפערים בין האוכלוסיות בסוגי היישובים השונים. כמובן, גורמים חשובים אחרים כמו חלוקת שוק העבודה בין הקבוצות, הנגישות להון, רקע השכלתי וקשרים חברתיים ומשפחתיים, תרמו לפערים בין המגזרים. אך אין לזלזל בחשיבות חלוקת המרחב, שעוצבה תוך כדי תהליך ההתיישבות ויצרה מציאות גיאוגרפית-חברתית נפרדת. כפי שניתן לראות, הריבוד בין המגזרים בולט בכל התחומים ומהווה תשתית למתח אתני-מעמדי בין הקבוצות, בעיקר בגלל הקירבה הפיזית, המבליטה את הפערים החברתיים.

חשוב לזכור כאן שני גורמים נוספים. ראשית, חלוקת המרחב והפיתוח הם גורמים "קשוחים" יחסית, ולכן השפעתם רב-דורית. הדפוסים שנוצקו בנוף הגיאורפי-חברתי עמידים בדרך כלל בפני שינויים סוחפים, וכל שיפור מחייב עבודה מאומצת, שהשפעותיה חלקיות ומקומיות. על רקע זה ניתן להבין את המאמצים הממושכים של ערי הפיתוח והיישובים הערבים להגדיל את שטחי השיפוט שלהם, ואת מאבקה של ה"קשת המזרחית הדמוקרטית" להבטיח זכויות קרקעיות לתושבי עמידר בערי הפיתוח ובשכונות.  מאבקים כמעט סיזיפיים אלה מנסים לתקן, ולו במעט, את המעוות, שכמעט נחקק בסלע בשנות החמישים והששים. 

שנית, הסיבות וההשלכות של חלוקת המרחב נוגעות ישירות לשתי אבני בניין של החברה הישראלית: המדיניות הציבורית והבניית זהויות קולקטיביות חדשות ומחודשות.  אל שתיהן נפנה כעת.

 

חלוקת המרחב, הריבוד והמדיניות הציבורית

סביר שהקורא ישאל כאן, ובצדק, כיצד תיתכן חלוקה לא שוויונית כל כך של המרחב, בחברה הישראלית. ובכן, חלוקה זו נבעה ונובעת משורה של פרקטיקות ותקנות שאימצו גופים ומוסדות ציבוריים שהתוו את המדיניות המרחבית. הקיפוח והבידוד של הערבים במסגרת מדיניות זו, שכללה הפקעת קרקעות, הריסת בתים והגבלת מוניציפאלית, נחקרו ותועדו בהרחבה. נראה שאין צורך להרחיב עליהם את הדיבור. אבל הפן המרחבי של קיפוח המזרחים דורש הסבר מפורט. מחקרים חשפו שלושה מרכיבים עיקריים של מדיניות התכנון וההתיישבות, שתרמו רבות לפער העדתי בישראל.

המרכיב הראשון הוביל להרחקה מהמרכז ולהגבלה של אוכלוסיות חלשות,  בעיקר ממוצא מזרחי, בעיירות פיתוח ומושבים מבודדים. באמצעות מדיניות אספקת דיור, שירותים חברתיים ותעסוקה, הפכו עיירות הפיתוח לתלויות בהשקעות וביוזמות ממשלתיות. רבים מתושביהן נעשו ל"כלואים" בגלל שוק הנדל"ן הקפוא ומדיניות החברות המשכנות, בעיקר עמידר, שבמקרים רבים לא איפשרו לדיירים להשיג זכויות חזקה על הנכסים שלהם. בעיות אלו, שהצטרפו לרמת ההשכלה הנמוכה ולהיעדר הקשרים עם האליטות, הגבילו את ניידותם החברתית-כלכלית של תושבי העיירות.

אמנם, גם אשכנזים במספרים לא מבוטלים יושבו בערי פיתוח, אך הם מצאו לרוב דרך לעקור משם ליישובים אחרים, בנצלם קשרים טובים יותר עם השלטונות או עם דמויות מפתח במדינה. במפקד האוכלוסין של 1961, חלקם של המזרחים בעיירות פיתוח רבות (מעלות, שלומי, קרית שמונה, נתיבות, אופקים וקרית מלאכי), עומד על יותר מ95- אחוזים. ברוב העיירות האחרות הוא עולה על 85 אחוזים, עקב עזיבת רוב האשכנזים שיושבו בהן בשנות החמישים. התוספת של עולי חבר המדינות לעיירות הפיתוח בשנות התשעים, גם היא לא שינתה באופן מהותי את רמתן החברתית-כלכלית. הן משכו אליהן בעיקר את הקבוצות החלשות.

המרכיב השני היה שימוש במנגנוני התבדלות (סגרגציה), תחילה על ידי הקיבוצים ואחר כך על ידי היישובים הקהילתיים. בהם נתמקד פה. הצעד המתבדל הראשון היה בעצם הקמת היישוב החדש, המצריך אישור ממשלתי שהיה קשה להשגה בשנות השמונים, שכן יישובים אלה לא הוגדרו כ"שיתופיים" או חקלאיים. למעשה, בתקנות שנהגו אז, לא היה אפשר להקים את היישובים הקהילתיים ולהקצות להם קרקעות מדינה במרחב הכפרי. אף על פי כן, קבוצות מאורגנות היטב ובעלות קשרים הצליחו לקבל אישורים מרשויות התכנון, לעתים קרובות בעזרת הסוכנות היהודית, ששאפה לשמר את מעמדה כגוף מרכזי בפיתוח האזורים הכפריים בישראל.

צעד ההתבדלות השני היה נקיטת הליכים של "סינון תושבים" לקליטתם של מועמדים ליישובים הקהילתיים. ליישובים האלה ניתנה הסמכות להשתמש בתהליכי סינון שהניבו את התוצאה הרצויה: כמעט רק אוכלוסייה בעלת מאפיינים חברתיים-כלכליים גבוהים נקלטה בהם. הליכי הסינון פותחו בשנותיה הראשונות של ההתיישבות היהודית, לצורך בחירת מועמדים מתאימים לקיבוצים הסוציאליסטיים. המנגנונים הללו פעילים עדיין במערכת התכנון הישראלית, אך ייעודם שונה מהותית, מהליך חיובי של בחירת חלוצים, לפרקטיקה אליטיסטית של התבדלות.

המרכיב השלישי כלל התוויה מחדש של גבולות שטחי שיפוט. הגבולות החדשים פעלו לקיבוע ההתבדלות שכבר השיגו היישובים הקהילתיים, ולשעתוק אי-שוויון חברתי, התפתחותי ופוליטי בין היישובים הקהילתיים לתושבי עיירות הפיתוח, המושבים והכפרים הערבים. ניתן לראות בבירור כיצד המנגנונים של סינון "חלוצים" לאזורי הספר נוצלו ליצירת מובלעות של המעמד הבינוני והגבוה, בעזרתם הפעילה של מוסדות מדינה, הסדרים משפטיים ומשאבים ציבוריים.

ראשי ערי הפיתוח תקפו חלק מהפרקטיקות הללו. בכמה מקרים, שזכו להד ציבורי, דרשו ראשי העיירות שהיישובים הקהילתיים והפרטיים החדשים ייכללו בגבולות השיפוט שלהם.  אבל התבנית של אזורי השיפוט המקומי מראה בבירור, שאף לא אחד מ125- היישובים הקהילתיים או הפרטיים שהוקמו מאז סוף שנות השבעים, לא נכלל בתחום המוניציפלי של עיר פיתוח. יוצא, אפוא,  שגל התיישבות השלישי לא רק חידד הבדלים בין סוגי היישוב, הוא גם פגע קשות בערי הפיתוח במשיכת אוכלוסייה "איכותית" ליישובים הקהילתיים. אוכלוסייה זו היתה יכולה לתרום לצמיחה ופיתוח חברתי ביישובי המצוקה בפריפריה.

ממשלות ישראל, בלי הבדל השקפה פוליטית, המשיכו לתמוך בהקמת יישובים קהילתיים, ונתנו יד לרוב פרקטיקות ההתבדלות שלהם. ניתן מעמד מוניציפלי  ליישובים כפר הוורדים (בגליל) ולהבים (בנגב), שמנו 2,100 ו2,300- תושבים, בהתאמה. בכך הפכו יישובים אלו למועצות המקומיות מהקטנות ביותר בישראל. גודלן נופל במידה רבה מהנדרש בתקנים של משרד הפנים. במאמר מוסגר נציין, שבאותה תקופה ממש ניסתה הממשלה ואף הצליחה (בשם "ההתייעלות") לאחד כפרים ערבים, שכל אחד מהם גדול לאין-ערוך מלהבים או מכפר הוורדים, למועצות רב-יישוביות מקומיות או אזוריות.

אם נשוב למצוקת עיירות הפיתוח, בהקשר של בקשה הסליחה הפומבית של אהוד ברק, בשם "מפלגת העבודה לדורותיה", חשוב לציין שגם בתקופות שלטון הליכוד נמשכה ואף העמיקה מגמת עיצוב המרחב הריבודי. ההתיישבות הקהילתית תאמה את שאיפת הליכוד, לפלח את האזורים הערבים ביישובים  יהודים  בגליל, בציר הגבעות, בנגב, בגדה וברצועה. עם זאת, הקמת היישובים האלה חייבה הקצאת משאבים ציבוריים רבים לתושביהם, שעיקרם אשכנזים בני המעמד הבינוני.  בכך תרם הליכוד למוביליות החברתית של תושבי היישובים הקהילתיים והגדיל את הפערים בין אשכנזים ומזרחים.

שוק הנדל"ן מדגים יפה את האמור לעיל. דוגמה אופיינית לתהליך זה היא עיירת הפיתוח אופקים והיישוב הקהילתי להבים בדרום. באמצע שנות השמונים, מחירה של יחידת דיור ממוצעת בשני היישובים עמד על כ65- עד 70 אלף דולר. ב95-',  מחירה המוצע של יחידת דיור באופקים עלה ל120- אלף דולר, בעוד שמחיר דירה בגודל דומה בלהבים קפץ ל215- אלף דולר. בהתחשב בכך שהמדינה היתה מעורבת במידה רבה בסבסודה של להבים, כמו של רוב היישובים הקהילתיים והפרטיים, ניתן להצביע על מעבר משמעותי של משאבים כספיים לידיים פרטיות ומבוססות, דרך מנגנונים ציבוריים של "יישוב הספר".

ניתן כמובן לטעון שהאוכלוסייה בלהבים (וביישובים חדשים אחרים) היא שייצרה את איכות החיים הגבוהה, ולא הממשלה, ובוודאי יש בטענה זו גרעין של אמת. אבל בראייה רחבה ניתן לומר שאותם יישובים חדשים משכו את בני המעמד הבינוני-גבוה, שחלקו לפחות היה עובר לערי הפיתוח בגלל תהליך הפרבור "הטבעי" בערים הגדולות. התמיכה בהקמת היישובים הקהילתיים "גזלה" פוטנציאל אנושי חשוב שהיה יכול להעלות אותן על דרך המלך.

 

צמיחת הזהויות

המרחב הוא מרכיב חשוב בעיצוב הזהות הקולקטיבית. הסביבה המיידית שלנו מפגישה אותנו עם שכנים, משרתת אותנו במוסדות המקומיים, מחנכת את ילדינו ומציעה לנו הזדמנויות כלכליות וחברתיות. דרך סביבה זו אנו חווים אירועים מרכזיים בחיינו, פוגשים קבוצות אחרות או מתעלמים מהן, והיא  גורמת לנו לחוש כבוד או בושה במקום מגורינו. רוב מרכיביה של הזהות הקולקטיבית מושפעים מהמרחב החברתי: הרשתות החברתיות, השייכות המוסדית, המערכת החינוכית, המעמד החברתי-כלכלי, חלק מהזיכרון הקולקטיבי, היחס לקבוצות אחרות, השפה, התרבות וה"דבק" החברתי מעוצבים תמיד במקומות ספציפיים.

חשיבותו של המרחב רבה גם בשעתוק של זהויות קולקטיביות: קשיחותו היחסית של המקום, משמעותו, מוסדותיו, גבולותיו ורמת הפיתוח בו, מעבירים את הזהות מדור לדור. בכך ניתן להסביר את החשיבות העצומה שמייחסות קהילות לשליטה במרחבן הגיאורפי.

מרחבים מובחנים אתנית וחברתית, עם רמת התבדלות גבוהה המלווה באי-שוויון בולט, יצרו תשתית לעיצוב זהויות קולקטיביות מחודשות, שהושתתו כמובן על מרכיבים תרבותיים וחברתיים שקדמו להתיישבות. ההקשר המרחבי החדש שאליו נוצקו מרכיבים אלה גיבש זהויות המרכיבות היום את הפסיפס החברתי הישראלי. במאמר זה אנו מתמקדים בציר הערבי-מזרחי-אשכנזי, אך חשוב לציין שתהליך דומה עיצב מחדש גם את הקהילות האחרות בישראל, כגון הדתיים-הלאומיים (ובמיוחד המתנחלים בשטחים), החרדים ואפילו הרוסים והאתיופים בשכונותיהם העירוניות.

ראוי גם להדגיש שחלוקת המרחב בולטת במיוחד באזורי הפריפריה, אך אותו היגיון חברתי-גיאוגרפי שלט בערים הגדולות, אם כי בצורה מעודנת יותר. כך בודדו ותוחמו הערבים בשכונות מצומצמות בחיפה, עכו, יפו וירושלים, וכך נבנו רוב השיכונים לאכלוס המזרחים ב"שכונות הספר", שקמו בסמיכות לאזורים הערבים, או על אדמה ערבית מופקעת, כמון מוסררה והקטמונים בירושלים, חליסה וואדי סאליב בחיפה, אזוריה המזרחיים של יפו, או עכו המנדטורית.

אם נחזור כעת לאזורים הנרחבים שמחוץ לערים הגדולות, נוכל לזהות שלוש זהויות קולקטיביות מרכזיות חדשות, שגובשו תוך כדי תהליך ההתיישבות: ערבית, מזרחית ואשכנזית.

(א) "אזוריות" אתנית בקרב הערבים: הזהות שנוצרה בקרב הערבים שנותרו בישראל אחרי 48' כקהילה חלשה, ענייה ומפוררת, ניזונה בו-זמנית מתחושות שייכות, אובדן וזרות. השייכות לאדמת המולדת הפלשתינית וה"צומוד" (היצמדות עיקשת למקום) קושרים את הערבים למדינת ישראל השולטת כעת בכפריהם. תחושת שייכות זו מעורבות בזכרון האובדן של עבר פלשתיני-אזורי, קרקעות שהופקעו, קיפוח חברתי-כלכלי, ובהרגשת זרות במדינה היהודית שנבנתה "על " מולדתם.

עם זאת, כמו כל קולקטיב, הערבים בישראל שואפים לבנות ולפתח את עצמם וזהותם. שאיפה זו נסמכת על האזרחות בישראל, המעניקה זכויות לא מבוטלות, על המערכת הפוליטית הפתוחה-יחסית, המאפשרת גיוס פוליטי מתמשך, ועל מצוקות אמיתיות היוצרות מכנה משותף למאבק בונה זהות. כך צמח בישראל "אזור" ערבי, המגבש זהות קולקטיבית המצויה בין המקומי לארצי, והמחברת את המרחבים הערבים המובחנים כ"שרשרת חרוזים".

אף כי "אזור" זה כולל מרחבים ללא רציפות טריטוריאלית, הדמיון התרבותי, הכלכלי והפוליטי ביניהם גדל מאז קום המדינה. היום אפשר לדבר על "אזור" ערבי, מקוטע אך משמעותי, בתוך המרחב והפוליטיקה הישראלית. אזור זה - שיצרה אותו המדיניות המרחבית הישראלית - שם חיץ בינו לחברה היהודית מצד אחד ובינו לחברה הפלשתינית מצד אחר. כך מצאו עצמם הערבים בישראל ב"פריפריה כפולה", והחלו לגבש את ה"אזור" הערבי המקוטע אך המובחן.

מובאה מדברי חבר אחת המועצות הערביות בגליל מדגימה את התחושות המניעות את בניין הזהות ב"אזור" הערבי המתהווה:

 

"ישראל לקחה את רוב אדמותינו, הקיפה אותנו ביישובים יהודיים, בעיקר על האדמות שלקחו מאתנו, וגרמה לנו להרגיש כזרים במולדתנו... במקום החקלאות, שהחזיקה אותנו מאות בשנים, הציעו לנו מדי פעם עבודה פיזית אותה היהודים לא רצו... היהודים חשבו שכך נחליט לעבור לעיר הגדולה או לארץ אחרת... אבל הם לא תופסים, אני חושב, את עוצמת הרגשת השייכות שלנו לכפרינו. אנחנו נשארים כאן כדי להאבק על זכויותינו כישראלים ועל זהותנו כערבים-פלשתינאים... ככל שמקפחים ודוחקים אותנו יותר, כך ניאבק יותר..."

 

(ב) "מעמד-אתני" בינוני-נמוך בקרב המזרחים בערי הפיתוח: זהות קבוצתית זו נבנתה על חווית ההגירה והקליטה בישראל, על תחושת הבידוד והשוליות שנלוו לחיים בערי הפיתוח (ובמושבי המזרחים) ועל לאומיות-אתנית המדגישה את היהודיות והישראליות ומדחיקה את המזרחיות. עם זאת, שילוב המוצא המזרחי עם המיקום הגיאוגרפי, החברתי-כלכלי, יצר "מעמד-אתני" בינוני-נמוך המתאפיין בשאיפה עזה להיטמע במרכז הלאומי היהודי, באתנוצנטריות יהודית, ובמאבק לפיתוח ושיפור איכות החיים. יחד עם השאיפה להיטמעות והיכללות בהגדרת הישראליות, יש גם תחושת קיפוח ונחיתות מול ה"תרבות האשכנזית השלטת". קנאה וחשד כלפי תושבי היישובים הקהילתיים רווחים בקרב תושבי ערי הפיתוח, לצד רתיעה, זרות, זלזול ועוינות כלפי הערבים בישראל.

הזהות המזרחית בערי הפיתוח היא חמקמקה ועמומה הרבה יותר מהזהות הערבית בפריפריה, בגלל השניות שנוצרה עם הצטרפותם הבעייתית לפרויקט הציוני-אשכנזי בכלל, ולמעשה ההתיישבות (שנכפה עליהם) בפרט. הצהרתו של חבר מועצת מעלות מדגישה את תוויה של הזהות הזו:

 

"אנחנו הם אלה שייהדנו את הגליל בשנות החמישים הקשות; אנחנו סבלנו משנים של חיים ב"חור" רחוק כמו מעלות, בקרבי ערביי הגליל; אנחנו סבלנו מנחת זרועו של הטרור הפלשתיני (בפיגוע ההמוני במעלות ב1972-,  א"י) ועכשיו, כשזה נוח ואופנתי, הם (האשכנזים, א"י) מגיעים לאזור, בונים וילות בשכונות ירוקות על הגבעות הכי יפות, מפתים את המשפחות הטובות ביותר שלנו לעבור אליהם, ומשאירים אותנו, כרגיל, רק עם פרורים..."

 

(ג) מעמד בינוני-גבוה פרברי ביישובים הקהילתיים: זהות זו נבנתה על יסוד קשריה עם אליטות השלטון האשכנזיות בישראל, במיוחד בשנות השבעים והשמונים. הקשר מתקיים למעשה עד היום. האינטרס המשותף של מעמד ביניים לאומי, לשמור על מעמדו הבכיר ולשפרו, ונכונות הממשלה לאפשר "התיישבות" פרברית, יצרו זהות המחברת "איים" אליטיסטיים במרחב הכפרי. "איים" אלה נקשרו באמצעות מערכות מוניציפליות, תרבותיות וחינוכיות משותפות, שנוסדו למרות המרחק בין היישובים. השאיפה להומוגניות מעמדית-אתנית הביאה את תושבי היישובים הקהילתיים להתבדל מערי הפיתוח, ולהקים לעצמם מסגרות נפרדות, אף כי במקרים רבים הם מצויים בסמיכות לערי הפיתוח.

לזהות הקולקטיבית ביישוביים הקהילתיים מרכיבים של ליברליות, אתנוצנטריות יהודית ואדישות יחסית לנוף האנושי המקיף אותה. עמדות התושבים כלפי הערבים הן מתונות יחסית, בדרך כלל ללא נכונות מעשית לשילוב יהודי-ערבי, מעבר למפגשים ספורים ולא מחייבים. בעמדותיהם כלפי עיירות הפיתוח יש פטרוניות, או אכפתיות רטורית, בצד פעילות שקטה להבטחת בידולם המוניציפלי והחינוכי מאותן עיירות. מרכיבי זהות אלה בולטים בתגובת חבר ועד של יישוב קהילתי בגליל, להצעה לאחד את המערכת של היישובים הקהילתיים עם ערי הפיתוח והמושבים בסביבה:

 

“תושבי היישובים הקהילתיים מחזיקים בפילוסופיה של 'חיה ותן לחיות'... אנחנו מכבדים את זכותן של כל הקבוצות לשגשג בגליל ולשפר את איכות חייהם והשירותים מהם הם נהנים... יחד עם זאת, אנחנו באנו לכאן לחיות ביישובים קטנים וקהילתיים, עם איכות סביבה גבוהה ועם אנשים הדומים לנו... לכן ברור שאיננו רוצים באיחוד מוניציפלי שישנה במהירות את אופי היישובים שלנו, ואיננו מעוניינים שילדינו יחונכו עם ילדים שחיים אחרת וחושבים אחרת ..."

 

מרחבי הזהות ושנת היובל

ראינו כיצד גלי ההתיישבות שאפיינו את הבניית האתנוקרטיה הישראלית חילקו את מרחב אזורי ה"ספר" הפנימיים בצורה הירארכית ועל בסיס אתני, ויצרו תשתית לגיבוש ושעתוק של זהויות קולקטיביות ופערים חברתיים. ההתיישבות יצרה או חיזקה את הריבוד, בהוסיפה ממד מבני להבדלים הכלכליים והתרבותיים. ואולם למרות מציאות זו, הרטוריקה הלאומית העניקה תמיד לגיטימציה סוחפת לגלי ההתיישבות, ו"הצפינה" את חלוקת המרחב הריבודית בין אשכנזים ומזרחים, ואת קיפוחם ודיכויים המתמשך של הערבים.

בפרוס שנת החמישים למדינה, ראוי להתחיל ולברר בצורה ביקורתית את השפעתה של ההתיישבות - שתמיד היתה "טוב חברתי "בלתי מעורער" - על החברה הישראלית המתבגרת. חשוב אפוא שהמחקר הגיאוגרפי-חברתי-תכנוני, כמו גם הדיון הציבורי, יחדלו משירת ההלל למעשה ההתיישבות הישראלי ולהישגיו, ויעמיקו את הבחינה הביקורתית של הדפוסים המרחביים שהיא יצרה ועדיין יוצרת.

פרויקט ההתיישבות הציונית מדגים יפה את הציר הלאומי המקשר בין קיפוחם של המזרחים והערבים בישראל. מכיוון שהזהות הציונות בארץ הוגדרה בראש ובראשונה כ"לא ערבית", היא דחקה את המזרחים (שתרבותם היתה ערבית) לשולי החברה הציונית. חולשתם של האחרונים איפשרה את יישובם באזורי הפריפריה, כחוד חנית פסיבי במאבק הטריטוריאלי מול הערבים הפלשתינאים, ולכן הגדירו תושבי דימונה את עצמם כ"חלוצים בעל כורחם" בחגיגות הארבעים של העיר, שהתקיימו באחרונה.

גם אשכנזים התיישבו בפריפריה, אך ראינו שהיתה זו לרוב התיישבות קצרת מועד או וולונטרית, וחלוקת המרחב הותירה בידי המתיישבים האשכנזים (בקיבוצים, במושבים הוותיקים או ביישובים הקהילתיים) את רוב עתודות הקרקע ואת השירותים הטובים יותר. כך הפכו רוב המרחבים האשכנזים ליוקרתיים-יחסית, לעומת המרחבים המזרחיים, שנותרו מקום מושבן העיקרי של אוכלוסיות יהודיות חלשות, ומקור לסטיגמה נמשכת של נחשלות ושוליות. מיותר לציין שהמטרה העיקרית של גלי ההתיישבות, דהיינו פיצול, תיחום, הגבלה והצרת הטריטוריה הערבית, גרמה גם להפיכת המרחב הערבי ל"אזור מקוטע", מכווץ ומפגר.

הגבולות החברתיים-מרחביים ששרטטנו במאמר אינם קשיחים לחלוטין. הם איפשרו ומאפשרים מעבר של מספר לא קטן של תושבים ממגזר מגורים אחד לאחר, במיוחד בתוך החברה היהודית. גם חשוב לציין שחלק מההתבדלות במערך היישובי היא רצונית, עקב השאיפה של קבוצות רבות לשמור על זהותן במרחב. יחד עם זאת, הערבים והמזרחים נפגעו ממדיניות ההתיישבות וחלוקת המרחב, שהעבירה בשיטתיות משאבים בעיקר לקבוצה האשכנזית.

גם ראינו, שחפיפה של מציאות חברתית ותיחום מרחבי יוצרת תשתית לצמיחת זהויות קולקטיביות. כשהמציאות היא ריבודית, זהויות אלה מצויות בקונפליקט ומתח. פן זה של ההתיישבות הוזנח עד כה במחקר ובשיח הציבורי בישראל, אף שיש לו השפעה חשובה על הפיצול החברתי המעמיק, המאפיין היום את החברה הישראלית. חלוקת המרחב אינה כמובן אחראית לבדה למציאות מסובכת זו, אך הינה גורם מרכזי, שהוסתר עד כה תחת האדרת ההתיישבותית המהוללת.

הגיעה העת לפזר את מסך העשן מעל מעשה ההתיישבות ומעל חלוקת המרחב ההירארכית. השעה כשרה להתחיל ולמוסס את הגבולות הפנימיים של המרחב, ולסייע בכך למאבק לשנות את ישראל מאתנוקרטיה לדמוקרטיה.

  

מאפינים חברתיים כלליים של מגזרי התיישבות (באחוזים)

ערבים

ממוצע יהודי ארצי

ערי פיתוח

ישובים קהילתיים

 

-

52

19

84

אשכנזים

41

27

13

28

קבוצת הגיל 14-0

19

28

17

82

השכלה על-תיכונית

18

36

24

80

תעסוקת צווארון לבן

28

24

26

57

דיור 5 חדרים ומעלה

3.69

5.22

3.93

7.40

הכנסה משפחתית ממוצעת

(אלפי שקלים)

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד