נשארנו ילדים
נשארנו ילדים

נשארנו ילדים

גדי טאוב

סופר ופובליציסט. ספרו ,המרד השפוף" יצא לאחרונה בהוצאת כתר

 

דור בני השלושים מתקשה לעבור מילדות לבגרות. גדלנו בתקופה מבולבלת, שבה נשברו מיתוסים, חווינו מלחמות שנויות במחלוקת, וזכינו לחינוך לא סמכותי. קשה לבנות מהחומרים האלה חוט שידרה וערכים מוצקים.

 

עושה רושם שבני הדור הצעיר, מי שנמצאים עכשיו בסביבות גיל שלושים, מתקשים קצת לחצות את הגבול בין ילדות לבגרות. אני אומר שזה רושם, מפני שמדובר במשהו שאי אפשר למדוד אותו בדיוק או להגדיר אותו, שהרי המעבר הזה ביחסם של אנשים לעצמם הוא הדרגתי ומעורפל תמיד. אבל נדמה לי שאפשר בכל זאת להצביע על איזה ניסיון של צעירים להיאחז בעמדה ילדית. משהו בתרבות המקומונים, בספרות הצעירה, אפילו בפוליטיקה של צעירים, נראה כמהסס להיכנס למרכז הזירה. נדמה שנוח לרבים מאתנו להישאר בעמדה חיצונית של ביקורת, ובאופן יותר מדויק יותר, בביקורת מנקודת ראותה של התמימות.

אני רוצה לנסות ולשאול כאן מה מפתה בעמדה הזאת, מה היא מציעה לבעליה, במה היא מגבילה אותו, על מה היא מעידה, ומהן הסיבות לצמיחתה. הדברים אינם מתבססים על מחקר שיטתי, או על ידע סוציולוגי או חינוכי מוסמך, והם יותר בגדר התרשמות. יש כאן לפיכך הרהורים, קצת אינטואיטיביים לעתים, היונקים מהיכרותי את התרבות הצעירה, ולא פחות מזה על ניסיוני כחניך של מערכת החינוך הישראלית.

כדי לתת מושג על הטעם והריח של העמדה הילדית הזאת, אני רוצה לפתוח בקטע מסיפור של אתגר קרת. קרת, כך נדמה לי, לא רק הפך את הילדי והילדותי לדגל, הוא גם הדגים, במידה לא מבוטלת של וירטואוזיות, את יתרונותיה ומגבלותיה של עמדה שאפשר למצוא אותה, בדרגות שונות של בהירות, בהרבה תחומים אחרים. זוהי פתיחת הסיפור "תשעים" מתוך הקובץ "צינורות":

הם אמרו בטלוויזיה שבית-המשפט הצבאי פסק גזר-דין מוות לערבי שהרג את החיילת, והביאו כל מיני אנשים שידברו על זה, ובגלל זה מבט לחדשות נגמר רק בעשר וחצי ולא הקרינו את "בלשים בלילה". אבא נורא התעצבן מזה והדליק את הפייפ המסריח שלו בבית, אפילו שאסור כי זה עוצר לי את הגדילה. הוא צעק על אמא שבגללה ובגלל מטורפים כמוה שהצביעו תחיה, הארץ שלנו נראית כמו איראן, שזה הארץ שממנה באו כל הפרסים. ואבא אמר שנשלם על זה ביוקר ומלבד הנזק לחוסן המוסרי שלנו, שאני לא בטוח שאני יודע מה זה, אז גם האמריקאים לא יעברו על זה בשתיקה.

למחרת בבית-ספר עשו לנו על זה שיחה, וציון שמש אמר שאם תולים בן-אדם אז עומד לו הזין כמו בסרטים כחולים, אז המורה צילה העיפה אותו מהכיתה, והמורה הסבירה לנו שלגבי עונש המוות הדעות חלוקות ושזה עניין שבלב. וצחי הטמבל, שכבר נשאר פעמיים כיתה, צחק ואמר שזה עניין שבלב של הערבים שיפסיק לדפוק למה יתלו אותם מהגרון, אז המורה העיפה גם אותו. והמורה אמרה שהיא לא מוכנה לשמוע תגובות אוויליות נוספות ושהיא ממשיכה בשיעורים הרגילים וגם התנקמה בנו ונתנה לנו המון שיעורים.

הילד של קרת, כאן כמו בהרבה סיפורים אחרים, נתקל בעולם שבור ופרוע. זה עולם שמרכזי הסמכות שבו התמוטטו, שהגבולות בין טוב ורע מטושטשים בו, שהתחושה הבסיסית של סדר, החשובה כל כך לעצם ביטחוננו בעצמנו ובזולתנו, נעלמה ממנו. בתי משפט, ערבים ויהודים, ריב בין הורים, פוליטיקה, שיעורי בית, "עניינים שבלב" ובהמשך גם אהבה, משמשים בו בערבוביה והופכים למין עיסה, מלאה שברי דברים שאינם מצטרפים זה לזה, אינם מאירים זה את זה ואינם נושאים פשר. קרת מציג כאן, נדמה לי, דבר-מה בסיסי ומרכזי בתחושת המציאות של דור צעיר של ישראלים. יש לכך סיבות מקומיות וסיבות שמקורן בקונטקסט רחב יותר.

אתרכז כאן בעיקר בנסיבות הישראליות, אף על פי שגם הן נתונות בתוך הקשר רחב יותר, שאותו מכנים בדרך כלל פוסט-מודרני, ועיקרו שקיעת כוחן של האידיאולוגיות הגדולות.

*

כשבני הדור הזה היו ילדים, החברה הישראלית ראתה את עצמה באופן שונה מאוד מכפי שהיא רואה את עצמה היום. האלמנטים המלכדים שלה עדיין היו בשיא תוקפם. מצד אחד עמדה תחושת מצור עזה, שהתגבשה עוד בטרם מלחמת העצמאות. היא היתה מלווה אז, ולפחות עד מלחמת ששת הימים, בחרדה קיומית נוכחת תמיד, ואמונה עמוקה בצדקת הדרך. היינו, בעיני עצמנו, מעטים מול רבים וצודקים מול מי שאינם צודקים. סמלים כמו גבורת המכבים, מצדה, בר כוכבא, היו מובנים ונגישים לכולנו, הן כתיאור של מצבנו והן כמקור לכוח ועידוד. מלחמת ששת הימים הוסיפה משהו על כל זה. הניצחון הסוחף כאילו אישר בעקיפין את הביטחון בצדקתנו. שהרי הטובים, בסיפור שסיפרנו לעצמנו - ובעצם כמעט בכל סיפור שבני אדם מספרים לעצמם על עצמם - סופם לנצח. ואם ניצחנו הרי שאנחנו הצודקים, אלה שראוי היה להם לנצח.

בקרב הציונות הדתית, ובמיוחד בקרב תלמידי מרכז הרב, שעתידים היו להפוך לגוש אמונים, יצרה התחושה הזאת התעוררות דתית אדירת כוח. זה היה, בעיני אותם חובשי כיפה צעירים, לא פחות מאתחלתא דגאולה. אבל התחושה הזאת לא היתה מיוחדת להם. בדרגות כאלה ואחרות היא עמדה בתשתית האופוריה ששטפה את כולנו. תפסנו את עצמנו כבלתי מנוצחים, מוסרית וצבאית. שום דבר, כך נדמה היה, לא יכול לאיים על לכידותנו - מה שקוראים היום אחדות - על צמיחתנו, ועל ביטחוננו בדרכנו.

תחת ההגמוניה של האידיאולוגיה הציונית היה לנו עולם ברור. טוב ורע, נכון ולא נכון, נבדלו זה מזה בקווים ברורים וחדים. יותר מזה - ההיסטוריה עצמה אישרה את תחושת הסדר שלנו. היא נראתה לנו לא רק כסיפור שיש בו סדר ושיטה, אלא גם כסיפור מוסרי שבו הצדק מנצח.

בשיאן של תחושות אלה, בתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, עברה על דור בני השלושים של היום תקופת הילדות, וכילדים היא התבטאה בעינינו בעיקר דרך ההערצה לצה"ל. בשכונה שבה גדלתי, הגיבורים הנערצים עלינו היו האחים הגדולים שהיו בצנחנים. לא היה כמעט ילד שלא חלם על היום שיחבוש כומתה אדומה, יחזור הביתה לשבת, עייף ועטור תהילה.

אחר כך החלו להיבקע סדקים גדולים בתפיסה האידילית הזאת. מלחמת יום הכיפורים קיעקעה הן את תחושתנו הבסיסית שהטובים עתידים לנצח, הן את ביטחוננו בכוחנו הבלתי מוגבל. מלחמת לבנון החלה לערער את האמונה שאנחנו הצודקים, ושכל המלחמות נכפו עלינו. היא בילבלה לראשונה את התחושה שאנחנו יודעים מי כאן דוד ומי גוליית. האינתיפאדה הוסיפה בקיעים עמוקים עוד יותר בתפיסתנו את עצמנו כמוסריים, והפיגה לא במעט את האשליה הציונית הוותיקה של "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ". מה שהדחקנו במאמץ גדול, העובדה שיש עוד עם בארץ הזאת, התפרצה אל התודעה באופן ששוב לא ניתן היה להתעלם ממנו. שוב לא ניתן היה לומר, כפי שעשתה גולדה מאיר, שאין עם פלשתיני.

התוצאה המצטברת היתה שהמערכות המקנות לנו תחושה של סדר, כיוון ומטרה, התערערו. וכפי שקורה לעתים קרובות, עברנו מקיצוניות אחת לאחרת. אם קודם היה עולמה של הציונות מפואר ובנוי לתלפיות, יפה וללא רבב, הוא החל להצטייר בעיני רבים, אחרי הטלטלות הקשות, ככאוס נטול שיטה וסדר. עצם הטראומה של ההתמוטטות הגבירה את מפח הנפש הרבה מעבר לתנאים החדשים עצמם.

בתוך התהליך הזה, יכולתו של הפרט לשאוב כוח ועידוד מהקולקטיבי, נפגעת פגיעה אנושה. אסור לזלזל בפגיעה מהסוג הזה. הצורך של כל אחד מאתנו להשתייך, להרגיש שהוא חלק ממשהו גדול ממנו, הוא בסיסי ועמוק. הוא מבוסס על לכידות חברתית, תחושה של מטרה משותפת, של דרך צודקת שאפשר להאמין בה. הדבר שאנחנו מכנים, בנפנוף אצבע נוזפת, אינדיווידואליזם - הנטייה של בני נוער, שמדאיגה כל כך את אנשי החינוך, להתרכז באינטרסים אישיים, בקריירה  - יותר משהוא אגואיזם הוא מצוקה. הוא תולדה של מצב שבו הקולקטיבי אינו מציע נחמה ותחושת משמעות וסדר. לא במקרה מתפתחות, בצד הקרייריזם, נהייה אחר מיסטיקה מהמזרח הרחוק וחזרה בתשובה. המחסור בתחושה של משמעות ושייכות לא נענה על ידי הצלחה אישית.

*

גם מי שמעביר את עיקר עניינו להצלחה בספירה הפרטית לא יכול להתייחס לספירה הציבורית כאילו הפסיקה להתקיים. גם אם היא נתפסת בעיניו ככאוס, כעולם נגוע בברוטליות ובחוסר אבחנה מוסרי, כאוסף של שברים שאיבדו את פשרם, הוא לא יכול להתעלם ממנה. במובן זה, עמדת הילד היא פיתרון מפתה במיוחד לשאלת היחסים בין האני, המבקש לשמור על שלמותו, לבין הקולקטיב הנתפס ככאוטי. היא מציבה גבול ברור בין השניים. במצב מסובך, שבו התמונה עמומה והפתרונות חמקמקים ומפותלים, במצב שבו אין אפשרות לבחור בחירות פשוטות, הילדות מציעה גם הימנעות וגם משהו שירגיע את המצפון: תמימות. הבלגאן חסר הפשר, סבך הפוליטיקה והאכזבות הקולקטיביות שייכים לאיזה "הם". למבוגרים שאחראים להיווצרות הסבך כשם שהם אחראים להתרתו, ואילו "לנו", לילדים, אין בו חלק ונחלה. הילדים שקרת מפעיל כמספריים הם דוגמה מובהקת וצלולה של הרצון הזה. הם מאפשרים לו לגחך את עולם המבוגרים, וגם להימנע ממנו. בניגוד למבקר החברתי האמור להציע לו פתרונות, לבקר מעמדה אחרת, הילד יכול לבקר משום מקום. ולהיות פטור מהצעת אלטרנטיבה.

כך בעצם פועלים המספריים האלה. מצד אחד, הם מאפשרים לקרת להעביר תחושה של כאוס ושל מיאוס, ומצד אחר הם פוטרים אותו מלנקוט עמדה בתוך הכאוס. הילד של קרת מביא הוצאות להורג, ברוטליות, מין, סכסוכי משפחה, יחסי יהודים וערבים ומחלוקות פוליטיות, ומציב את כולם על מישור אחד. כולם חסרי פשר באותה מידה. גם ביקורת פוליטית ומוסרית אינה אלא חלק מאותה עיסה: "ואבא אמר שנשלם על זה ביוקר ומלבד הנזק לחוסן המוסרי שלנו, שאני לא בטוח שאני יודע מה זה, אז גם האמריקאים לא יעברו על זה בשתיקה". טיעונים על החוסן המוסרי, כלומר ביקורת המבקשת לנקוט עמדה במציאות, אינם אלא שיתוף פעולה עם אותה מציאות עצמה. משהו ש"אני לא בטוח שאני יודע מה זה", לא יותר משאני בטוח מהי הוצאה להורג, מה רוצה המורה המעניש, מהי זיקפה.

לא צריך לזלזל בטכניקה הזאת. קרת הוא לא רק סופר מוכשר, הוא גם הצליח, יותר מאחרים, לבטא תחושה של ייאוש מעולם שאבד לו פשר. כספרות, הישג כזה הוא בהחלט מספיק. אין טעם לדרוש מספרות מתכונים לפתרון בעיות פוליטיות או חברתיות. כאשר היא מצביעה על הפצעים היא עושה את מלאכתה נאמנה. ורבים כל כך בין הצעירים אוהבים את הספרים של קרת משום שהם מייצגים תחושה כללית שהם שותפים לה: שאין אלטרנטיבה למציאות הנוכחית, שאי אפשר לתקן חלקים ממנה או להשפיע עליה. אפשר רק לסגת אל עולם של ילדים הנשאר מנותק ממנה. עולם נקי, של רגשות זכים ואינטואיציות מוסריות ראשוניות, עולם ששומר על נקיונו דווקא מפני שהוא מסרב לבוא במגע עם המציאות. אבל המחיר של עמדה כזאת הוא חוסר יכולת להשפיע על העולם הממשי.  הנסיגה אל התמימות מטהרת את המצפון, אבל משתקת את היכולת לפעול.

*

במובן מסוים, ההנחות שברקע העמדה הילדותית הן אמנם משהו שאנחנו לא יונקים עם החלב, אלא משהו שאנחנו גדלים אתו בבית הספר, החל מהכיתות הראשונות. גם מערכת החינוך, נדמה לי, מציעה לנו אותה הפרדה בסיסית בין הילדי, התם, היפה והטהור, לעולם המבוגרים האפור, השגרתי והמושחת. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בהפרדה בין "שינון" לבין "יצירתיות". שינון הוא מה שבא מוכן מבחוץ, כלומר מהתרבות, ואילו "יצירתיות" היא מה שבא מבפנים, משהו מקורי ואישי. אנחנו רוצים שילדים "יגיעו בעצמם למסקנות", ונמנעים מלהביא אותם אליהן באמצעות "כפייה" של ידע בדוק או מוסמך. לא מכוחה של הסמכות, אלא מכוחה של הסקרנות הטבעית. אבל מאחורי הניסוחים הנאורים האלה, האם איננו חותרים תחת עצם החינוך?

ההיסטוריון האמריקאי כריסטופר לאש אמר פעם שכדי לחנך, כדי להעביר אתוס מדור לדור, דרושים שני דברים: אהבה ומשמעת. כדאי להתעכב על האבחנה הזאת, מפני שבמידה גדלה והולכת אנחנו נוטים לראות במשמעת דבר מה מגונה, "לא דמוקרטי", דכאני. נדמה לנו שבהתרופפות המשמעת אנחנו משחררים את הילדים, מקלים עליהם, מעודדים אצלם את קבלת האחריות. אנחנו שוכחים שבמובן מסוים, בהעדר משמעת אנחנו זונחים אותם. אין ילד, נדמה לי, שלא מחפש מדי פעם את גבול סבלנותם של הוריו או מוריו. מי לא נתקל בתופעה הזאת, של ילד שלא מפסיק למתוח את החבל עד שכועסים עליו? קשה להשתכנע שמה שהילד מחפש הוא כעס או עונש. נראה לי מתקבל יותר על הדעת לומר, שהוא מחפש גבול. תחושת הגבול דרושה לו נגד הפחד. קיומו של הגבול יוצר סדר בעולם, הופך אותו לפחות פרוע ומסוכן. העדרו יוצר עולם כמו זה שקרת מצייר בסיפוריו: קיום בלתי צפוי ומפחיד שאין בו גבולות, ואין מי שיטיל עליו סדר ומשמעת.

הסוציולוג הצרפתי רמון ארון כינה את תחושת אי היציבות הזאת "סחרחורת החירות". נראה לי שהתיאור הזה קולע במידה לא מבוטלת ללב התחושות של הילדים שקרת מפעיל כמספריים. הם סובלים מסחרחורת. ובמובנים רבים, המשמעת שעליה מדבר כריסטופר לאש היא בדיוק חיסון נגד הסחרחורת הזאת. אבל זה חיסון שהיחיד אינו יכול ליצר אותו בעצמו, מבפנים. הוא זקוק לקיומה של סמכות, לפחות בתקופת הילדות וההתבגרות, כדי לפתח נוגדנים לתחושה שהכל אפשרי והכל מותר, שאין גבולות ואין פשר.

לכן צריך אולי לחזור ולבדוק את ההנחה, שכדי לגדל אזרחים דמוקרטיים, חופשיים, עצמאיים, אחראיים למעשיהם, אנחנו צריכים לתת להם רק חופש ודמוקרטיה בתור ילדים. נדמה לי שאם ניתן לילדים להצביע על שיעורי בית ובחינות, אם נגדל אותם בעולם שבו הם מכריעים בעצמם בכל השאלות הנוגעות לחינוכם, נמצא את עצמנו עושים להם בדיוק ההפך ממה שהתכוונו לעשות. אין לי הוכחות חד משמעיות לכך, אבל נדמה לי שהרעיון ש"לילד לא אומרים לא" - ניסוח של יונתן גפן - מוליד דווקא מתבגרים ומבוגרים כמהים לסמכות ולא לחופש. מאחר שזה הדבר שנחסך מהם בילדותם, בתקופה שהסמכות היא מגן מפני פחדים, הם עתידים לחפש את הרב, הגורו או המנהיג הפוליטי שינתב אותם אל מקום שבו אין עוררין על האבחנה בין נכון ללא נכון. הרי המאה העקובה מדם, שאנחנו נמצאים בסופה, נתנה לנו יותר משיעור אחד בעניין הזה. לא פעם ולא פעמיים ראינו את הכמיהה למנהיגות חזקה, לצעידה בסך, את הרצון העז להשתייך ולהפקיד את העצמאות והאחריות של היחיד בידיה של סמכות. ההנחה שכדי למנוע נהייה עיוורת אחרי סמכויות אנחנו צריכים להרגיל ילדים לעולם ללא סמכות, להסיר את הסמכות מדרכם בכל אשר ילכו, נראית לי מטעה במיוחד.

כדי להבהיר את התחושה אנסה להיאחז בתופעה המוכרת של מרד נעורים. כמי שגדל במערכת החינוך הישראלית, זכורה לי התקופה הזאת, תקופת המרד, כמתסכלת במיוחד. היא היתה מתסכלת דווקא בגלל שבכל ניסיון למרוד נתקלנו בהבנה חברית ולא בסמכות. מצוידים בתיאוריות חינוכיות עדכניות, הבינו המורים היטב את הצורך שלנו למרוד. הם הינהנו בהבנה אל מול בריחות משיעורים, בגדים קרועים, עישון, והעלימו עין משימוש בסמים קלים. הבעיה של הגישה הזאת אינה, לדעתי, הסכנה שצעירים ידרדרו. אלא שהיא שומטת מתחת למרד את הקרקע. הצעירים המבקשים למרוד זקוקים למשהו למרוד נגדו, והמשהו הזה לא יכול להיות הבנה בלתי מוגבלת לרצונם למרוד. כאשר לא מפסיקים להבין אותם, הם מוצאים את עצמם רצים עם איל-ברזל נגד דלתות הנפתחות לפניהם תמיד. יש חשיבות להתנגשות, להתנגדות, לסוג של התמודדות ומאבק. הוא קריאת תיגר על הסמכות מתוך צורך לבדוק את גבולותיה, את גבולותיו של האני המורד, את גבולות המותר והאפשרי, ואולי חשוב מכל אלה, הוא ניסוי ראשון באחריות אישית. רחוק מלבקש למוטט את הסדר או להחליף אותו, מרד הנעורים הוא ניסיון לראות אותו לרגע מבחוץ, לבדוק את היחסים המורכבים בינו לבין היחיד.

במובן זה, הוא שונה מאוד מניסיונותיו של ילד קטן להרגיז את ההורים. הילד נשאר בתוך גבולות הסדר, נכנע בסופו של דבר לאיסור. המתבגר מבקש לחרוג מן הסדר לרגע, לעבור על הכללים ולעתים קרובות לשאת במחיר, כדי להתחיל לבנות לעצמו תחושה של עצמאות. באופן פרדוקסאלי, נדמה לי שהעצמאות הזאת אינה מתאפשרת בהעדרה של סמכות. היא זקוקה לסמכות כדי למדוד עצמה מולה. הנער שמבינים אותו כאשר הוא מורד, בעצם לא מצליח לעשות את הניסוי בחריגה, בהתבגרות, בעצמאות. הוא נאלץ להישאר בתוך הגבול הגמיש והאמורפי של מה שמתירים לו מוריו והוריו, אלא אם כן הוא מוכן ללכת רחוק מאוד אל תחום האסור, ושם הוא כבר מסתכן ממש.

האלטרנטיבה להליכה עד לתחום המסוכן היא ויתור על טקס ההתבגרות החשוב של המרד. ומי שמוותר עליו, כך נדמה לי, גוזר על עצמו הישארות מאחורי הקו המפריד בין ילדות לבגרות. מי שנגזלת ממנו האפשרות למדוד את כוחו, לחרוג ואף על פי כן להישאר בחיים, נשאר בתחום המפחדים מן החריגה.

*

שורשי היחס העוין לסמכות, ניסיוננו המתמיד להסיר אותה מדרכם של הילד והמתבגר, נטועים עמוק בפילוסופיה החינוכית במערב.  מי שהשפיע עליה יותר מכל היה  ז'אן ז'אק רוסו. הפילוסופיה החינוכית שלו, כפי שנפרשה בספרו "אמיל", מבוססת על ההפרדה בין התום הילדי לבין ההשחתה שבציוויליזציה. אמיל אמור להתחנך כך שלעולם לא יגידו לו לא. רוסו מניח שיצר לב האדם טוב מנעוריו ושאם נצליח להימנע מלהשחית אותו במגע מתמיד עם החברה הספוגה, כביכול, בצביעות, בדיכוי, בפשרות עקומות, ייצא תחת ידנו מבוגר שהטוב הטבעי הזה נשמר בו. נניח כרגע להנחה המשונה, אם גם הנעימה, שיצר לב האדם טוב מנעוריו. נדמה לי שכל מי ששהה בחברת ילדים ראה שלא נעדרת שם מידה של אכזריות ואגרסיביות, העושים רושם טבעיים לא פחות מן התום. הדבר המשמעותי יותר הוא, שרוסו בעצם מבטל את עצם האפשרות של חינוך.

אם חינוך הוא מנגנון שאמור להעביר את האדם מילדות לבגרות, על ידי מה שאנחנו מכנים סוציאליזציה, הרי שהפילוסופיה של רוסו מטילה ספק בעצם נחיצותו של מעבר כזה. מערכת חינוך שמבוססת על רוסו בעצם מניחה שהיא לא צריכה להתקיים. אם היא משדרת לחניכיה באופן מתמיד שהילדות (תחת שם הקוד "יצירתיות") היא מחוזו של הטוב, ואילו הבגרות היא מחוזו של הרע, היא בעצם אומרת לאדם הצעיר שהיא מעבירה אותו תהליך שהיא עצמה רואה אותו כשלילי. היא בעצם מציבה את המורה במצב שהוא צריך להתנצל על עצם הדבר שהוא צריך לעשות בעומדו מול כיתה. במקום להקנות לתלמיד את האתוס של החברה שבה גדל - במקרה שלנו, האתוס הדמוקרטי - אנחנו מטילים דופי, שוב ושוב, בעצם סמכותה של החברה להקנות לחבריה אתוס. כשאנחנו מבקשים מילד להיות יצירתי, אנחנו בעצם משליכים אותו שוב ושוב אל מאגריו הפנימיים ומסרבים לתת לו נקודת משען חיצונית בשאלות של טוב ורע, נכון ולא נכון,  רצוי ולא רצוי.

אנחנו לא תמיד מביאים בחשבון אפשרות שהמאגרים האלה עדיין דלים מדי לשאת את  הנטל המוסרי. אנחנו מגדלים ילדים מבולבלים ולא עצמאיים. אנחנו מגדלים ילדים המבקשים להישאר ילדים בבגרותם, משום שהם מתקשים לפתח תחושה יציבה של סדר ואחריות. העולם שלהם כאוטי ושבור, ונדמה שאין דרך להשפיע עליו, לעצב אותו, לפעול במסגרתו. לכן, הבריחה אל הילדות היא לא רק פינוק אלא גם מצוקה.

לא במקרה דמויות הילד של קרת פופולריות כל כך. הן לא רק עמדה נוחה לשמור בה על טוהר המצפון, הן גם ביטוי אותנטי וחריף למצוקות החדשות. סופו של הסיפור "תשעים" מבהיר היטב, נדמה לי, את התחושה הזאת:

אחרי בית-ספר הילדים הגדולים התווכחו, אם שתולים מישהו הוא מת בגלל שהוא נחנק, או בגלל שנשבר לו הצוואר. ואחר-כך הם התערבו על שקיות של שוקו, תפסו חתול ותלו אותו מהעמוד של הכדורסל, והחתול צרח הרבה ובסוף באמת נשבר לו הצוואר. אבל מיקי הקמצן הזה לא הסכים לקנות את השוקו, כי הוא אמר שזה בגלל שגבי משך בגוף של החתול חזק בכוונה, ושהוא רוצה לראות את זה עוד פעם על חתול חדש, ושלא יגעו בו. אבל כולם ידעו שזה בגלל שהוא קמצן, ולקחו לו את הכסף בכוח. ואחר-כך נסים וזיו רצו להרביץ לציון שמש מכות כי הוא שקרן ולחתול לא עמד הזין בכלל. ומיכל, שהיא אולי הילדה הכי יפה בבית-ספר, עברה שם במקרה ואמרה שאנחנו כולנו מגעילים וכמו חיות, ואני הלכתי והקאתי בצד, אבל לא בגללה.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד