בין האימפריה והגיטו
בין האימפריה והגיטו

בין האימפריה והגיטו

רפאל נודלמן

פיזיקאי, בעל טור ב"וסטי".

בשנים 93' 76' היה עורך כתב-העת ברוסית "22"

 

יהדות רוסיה היא עתירת גוונים כמו החברה הישראלית כולה. עליית שנות השבעים  חיפשה גשרים פרגמטיים בין האשליות הגלותיות למציאות הישראלית. עליית שנות התשעים מורכבת יותר, ויש בה נטיות מעורבות של התנשאות והסתגרות * תירגמה מרוסית: אלה פריד.

 

רוח שאול של מלחמת אזרחים מרחפת על פני דמיונם של אינטלקטואלים ישראלים רבים. בנאום הפרישה שלו תיאר הסוציולוג משה ליסק את ישראל כחברה שסועה, מבוקעת סדקים טקטוניים בין שמאל לימין, חילוניים ודתיים, אשכנזים וספרדיים. הסדק הטקטוני סופו להינתק בשבר, ונטייה זו אופיינית לא רק לתופעות גיאולוגיות. יש אף שחוזים בסוף תהליך זה  חזרה על פרדיגמה עתיקת יומין - פילוג המדינה ליהודה וישראל מודרניים. המציאות הגיאופוליטית מרמזת כבר עתה היכן יעבור הקרע. כך ניתן להפליג בהכללות, ולטעון כי רוב מתיישבי הגוש המזרחי הם ימנים ודתיים אורתודוקסיים, ואילו רוב מתיישבי הגוש המערבי הם אנשי שמאל אשכנזים וחילוניים. באותו אופן מסתמנות על המפה שתי הבירות הפוטנציאליות.

מובן שזה במידה רבה חזיון תעתועים. ישראלים רבים מדי הם בעלי נאמנות ואפילו זהות כפולה ומכופלת, עתירת פנים ומורכבת, שאי אפשר לסווגה על פי קריטריון יחיד. אם בכל זאת נחליט לדמיין תסריט מעין זה, תעלה השאלה הבאה: היכן, במקרה של קרע, ימוקמו היהודים יוצאי רוסיה? לצד מי? ובניסוח אחר, מי הם? למה נתונה נאמנותם? כיצד הם מגדירים את עצמם?

הדעה הרווחת היא שהרוסים הם ימניים, חילוניים ואשכנזים. כמו כל דימוי סטריאוטיפי גם זו הכללה בוטה מדי. בבחירות האחרונות הצביעו כ60- אחוזים מן "הרוסים" לנתניהו, אולם 30 אחוזים  בחרו בפרס. כמעט 30 אחוז מיוצאי חבר העמים אינם "יהודים רוסיים". הם מגדירים עצמם כבוכרים, גרוזינים ועוד. לא רק שאינם אשכנזים, רובם שומרי מסורת אדוקים. גם בקרב "יהודים רוסיים ממש" , לרבות הצעירים המשכילים, גדל מספרם של החוזרים בתשובה, בכל הרמות, משומרי מסורת וכשרות ועד למתחרדים ותלמידי הקבלה. אלה אינם רק איש המחשבים הצעיר אנטון נוסיק, הרב אליהו אסאס, שהיה מתמטיקאי מפורסם, או הפרשן הראשי של העיתון "וסטי",  דב קונטורר. על-מנת לדון ביהדות רוסיה כדאי לזכור כי היא מורכבת ועתירת גוונים ממש כמו החברה הישראלית כולה. עם זאת, הכללות מסוימות אינן נמנעות. להכליל פירושו לחפש זהות, והפשוט ביותר הוא להתחיל בזהותי שלי.

*

נולדתי וגדלתי במשפחת יוצאי פרוסקורוב, עיירה יהודית טיפוסית, שפקדו אותה לפי התור כל פגעי הפוגרומים האוקראינים, מהקוזקים של בוגדן חמלניצקי ועד לחיילי הכנופיות של פטלורה. האחרונים טבחו בגרזן את סבתי. אמי נמנתה עם מארגני קבוצות נוער ציונית, ועל כן נשלחה ב1924- למחנה ריכוז, וב1937- הוצאה להורג.

המשפחה היתה אחוזת אימה מרדיפות סטלין, ובו בזמן אסירת תודה לסטלין על החוק שחוקק נגד אנטישמיות בברית המועצות. הדואליות הזו חילחלה לכל תחומי החיים. הורי המאמצים, שהלכו והתבוללו, שמרו בבית על מאפיינים רבים של יהדותם: אידיש, שמירת חגי ישראל, מצות בפסח, נרות בשבת, הזדהות עם כל מי ש"משלנו". אין זה נכון לומר כי יהודי רוסיה איבדו את תרבותם היהודית. למעט חוגים אליטיסטיים של האינטליגנציה היהודית בערים ראשיות, אפילו רוב היהודים האשכנזים בפרובינציה שמרו על הדואליות הזו. ההתבגרות הפוליטית הובילה בהכרח להתפתחות הכרה אנטי-סובייטית, ואילו גילויי האנטישמיות היומיומיים לא הניחו לתחושת היהדות האישית לגווע.

שנים אחדות לפני עלייתי ארצה הצטרפתי לקבוצת פעילים יהודים במוסקווה בראשותו של פרופסור וורונל, שחרף רדיפת השלטונות הוציאה לאור כתב עת בשם "יהודים וברית המועצות". לאחר עזיבתו של וורונל לישראל, המשכנו יחד עם המשורר המנוח איליה רובין להוציא את כתב העת הזה. כשעזבנו, אני ב75-' ורובין ב76-', הורשנו את המגזין לקבוצת העורכים הבאה.

יהדות מוסקווה ביעבעה. זה היה מיד לאחר נסיונות חטיפת המטוסים של קוזניצוב בלנינגרד וניסיון נוסף בריגה.  באוויר עמדה תחושת עליצות, שמקורה במאבק גלוי עם השלטונות. התקיימו עצרות מחאה והפגנות בקריאת "שלח את עמי". יהודים רבים אכן יצאו לדרכם. האינטליגנציה האשכנזית, המתבוללת והחילונית, עמדה בראש המחנה. למרות התנגדות השלטונות, היא הוציאה פרסומי מחתרת חדשים, קיימה סמינריונים וכינוסים בינלאומיים ויצרה קשר עם עיתונאים זרים.

מבעד לפריזמה הקדחתנית הזו נדמה היה שכל יהדות רוסיה רוגשת. כך נולדה הקונספציה של "תפקיד המנהיגות של קבוצת האינטליגנציה" בתנועה היהודית. המניפסט הרעיוני של הקבוצה הזו נועד להניח יסוד לתוכנית פעולה רעיונית בשביל יהדות רוסיה בכללותה.

המצע הרעיוני שלנו היה "הציונות החדשה", ערבוביה מרעיונותיהם של הרצל, בובר וז'בוטינסקי, הסופרים הפופולריים ביותר בקרבנו, עם קורטוב של גאווה לאומית יהודית-רוסית. שגינו בתחושה משיחית, ולפיה אנו נועדנו לחדש את השליחות הישראלית. סברנו כי די בייחוד שלנו, שנבע מהמיזוג התרבותי של המזרח והמערב, השתייכות לעם היהודי, כדי לבסס את חלומותינו השאפתניים. דעותינו על יהדות רוסיה היו משעשעות ומעלות גיחוך.

היה לנו דבר משותף עם משה רבנו. כמוהו עסקנו בהמצאת העם היהודי. אחדים מידידי, מקרב אינטלקטואלים במוסקווה ובלנינגרד, התוודו לפני מאוחר יותר כי כאשר הם נתקלו בווינה ובירושלים לראשונה בחייהם ביהודים רוסיים לבושים בגדים מזרחיים, או חבושים כובעי פרווה, הם חשו הלם עמוק. אנשים אלה באמת האמינו שכל היהודים דומים לאותם בעלי תואר שני ושלישי שפגשו בספריות ובמכוני מחקר. אחדים מהם עזבו מיד אחרי שחוו את ההלם.

היה קשה לעמוד במפגש עם המציאות היהודית ואחר כך הישראלית. הציונות שלנו היתה אינטלקטואלית, מלאת להיטות ונאיבית. עם זאת, אני משוכנע כי המרכיב העיקרי בתערובת הזו היתה הציונות. זו היתה תחושת א-פריורי של שייכות לישראל, שצמחה מתוך תחושה של שייכות יהודית. "מקומו של היהודי בארץ ישראל", הצהרנו, והאמנו כי כל היהודים ילכו מיד בעקבותינו, וכל היתר כבר יתוסף מעצמו. "היתר" היה חלומנו לתרום את כל הלהט וההשכלה להתחדשותה של ישראל, התחדשות מדעית תעשייתית, חברתית ואידיאולוגית ותרבותית. "ברוסיה היינו יהודים, בישראל נהיה הרוסים", כתבו האידיאולוגים שלנו. הם האמינו שתרבותנו הרוסית תוכל להעשיר את חיי התרבות בארץ. אנשי תרבות מרכזיים בישראל היו שותפים לתקוותנו - עמוס עוז, א"ב יהושע, הרב עדין שטיינזלץ, חיים גורי.

*

המציאות הישראלית ניפצה ללא רחמים את האשליות. התברר שהרכבת יצאה לדרך, והמקומות הראשונים כבר תפוסים. האידיאליסטים בקרבנו הרימו מיד דגל חדש - אם אין מקום בשבילנו בישראל הקיימת, נלך לאדמות שעוד לא יושבו ונבנה שם את ישראל הרוסית שלנו. כך נולדו תוכניות של קיבוצי מדע בגולן, או יישובים רוסיים בשומרון. אנשי ימין ושמאל נלהבים התחברו ביניהם, והמוצא הרוסי הכריע את ההשקפות הפוליטיות.

כצפוי, הרעיונות האלה התגשמו בהיקף צנוע על ידי כמה תריסרים שהתמידו. המאסה הגדולה יצאה למסע חיפוש אחר גשרים פרגמטיים בין האשליות הגלותיות למציאות הישראלית. התברר שהדבר אפשרי בהחלט, וליתר דיוק, זה היה אפשרי אז. הקליטה נעשתה על רקע העלבונות של הספרדים הפגועים ("וולוו ווילה לכל רוסי") והאשכנזים הישראלים ("כל הרוסים סוכני הקג"ב"). המהנדסים, הרופאים, המדענים והמורים "הרוסיים" חדרו לנקבוביות החברה הישראלית, התבססו כלכלית ויכלו לשקול בנחת את המתרחש. פתאום התברר שזו משימתנו העיקרית בישראל. לעבוד ולחשוב. לנסות להבין את עצמנו בישראל ואת ישראל כפי שהיא.

בשלב זה נראה לנו, שההבנה הייחודית שלנו, מועשרת בעבר הרוסי, היא המפתח להבנת בעיותיה של ישראל ולפתרונן, וחובתנו לתרום את "הציונות החדשה" לחברה הישראלית כפי שמחזירים חוב אזרחי. הביטוי למאמץ התרבותי והאידיאולוגי הזה, שנמשך יותר מעשר שנים, היה העיתון "22" שיסדנו בישראל. היה לי הכבוד להיות עורכו הראשי בשנים הקשות הללו, קשות לא רק מבחינה חומרית או פוליטית, אלא גם מבחינה תרבותית. היה עלינו לבחון עד כמה אנחנו באמת "חופשיים להיות בחופש". מי אנחנו, באיזה קונטקסט אנחנו רואים עצמנו ביחס לישראל ולמערב. מה טיבה של ישראל שהשגנו לנו, רוסיה שנטשנו והמערב המהולל, במושגים של גורל והיסטוריה.

רבים נטלו חלק בתהליך החיפוש אחרי "האני והמדינה" - מקגנסקייה ועד גנדלב, וורונל וקוזניצוב, כל מי שהיה מסוגל להביע ב"ישראל הרוסית" את רשמי סביבתו. נוצרו אז לא מעט רעיונות מקוריים, שכמותם לא הזדמן לנו לקרוא ב"ישראל הישראלית". למרבה הצער, הרעיונות האלה לא הפכו לנחלת הכלל, לא אז ולא היום.

כולנו היינו אז "דמוקרטיים", רבים מאתנו הצביעו ד"ש. כאשר החלה "הנשירה", ניסה הממסד הישראלי להפעיל לחץ להפנותה לישראל. מיד הכרזנו מעל דפי העיתונים ברוסיה: "שמרו על הדמוקרטיה". שידלנו את "הנושרים" לנסוע לישראל. עדיין האמנו בשליחותה ההיסטורית של האינטליגנציה הרוסית בארץ. הן הממסד הישראלי הן הנושרים לא שעו להפצרותינו, וכמעט 90 אחוז מיהודי "הגל השני" הגיעו לארצות הברית. השלטונות הסובייטיים ניצלו זאת וסגרו לגמרי את שערי ההגירה.

ב1979- נפסקה העלייה הרוסית. אנו, כ150- אלף יהודים רוסיים, מצאנו עצמנו מנותקים משני המיליונים שנשארו ברית המועצות. הניתוק העצים את הרגשת השליחות. המשימה האידיאולוגית שלנו היתה להכין מסלול לגלים שיבואו אחרינו. בו בזמן החריף הניתוק את תחושת "שייכותנו הסופית" לישראל. אצל חלק מהעולים התפתחה  התחושה הזו לתפיסה לאומית בולטת, והם פנו "ימינה", למרכז ומעט יותר מזה. אצל אחרים היא התחברה עם התפיסה הדיסידנטית, והם פנו "שמאלה". היום חברים רבים לשעבר אינם מדברים ביניהם, ומופרדים בלהט היצרים הפוליטיים.

בתהליך הזה בא לידי ביטוי הייחוד שלנו. במודע או שלא במודע, התכוונו לצמוח אל החברה הישראלית, להפוך לישראלים ולספח את ישראל לעצמנו, ועם זאת לשמור על האני הייחודי שלנו. האני הזה היה יותר מעור לעצמותינו, זו היתה מהותנו הכפולה, היהודית-רוסית. זו התרבות שלימדה אותנו לפנות מקום באוטובוס לנשים ולהתייחס ביראת כבוד עילאית לחשיבה יצירתית. "חבלי קליטה - זה לכל החיים", נהג לומר ויקטור בוגוסלבסקי המנוח, הצייר והפובליציסט הנפלא, אינטלקטואל רוסי מעודן,  מהיישוב ברקן.

עליית שנות השבעים, למעט האליטה האינטלקטואלית שלה, מדברת עברית שוטפת וקוראת עיתונים בעברית. היא מצביעה למפלגות הישראליות, בחלוקה פחות או יותר שווה בין השמאל לימין, עם מיעוט קטן לדתיים. היא מתמצאת מצוין בפוליטיקה ובמצעי המפלגות. כל זה הושג בעמל רב. בעלייה הזו היו גם פרופסורים שטיאטאו רחובות, רופאים שהדיפלומות שלהם נחשדו כמזויפות, אקדמאים שעברו הסבה לפקידי בנק. היו חסרי בית והיו מובטלים, היו הפגנות מחאה, היתה ירידה, היו שיצאו מדעתם וגם כאלה שהתאבדו. היו גם שני נסיונות נפל להקים מפלגת עולים, אחד רציני ביוזמתו של קוזניצוב, שהסתיים בכישלון, ואחד אווילי, ביוזמת שני פרופסורים על-פי אינטריגה של פלאטו שרון, שהסתיים בבחירתו לכנסת.

 *

 הגל שלישי של העלייה מברית המועצות החל בדיוק עשר שנים אחרי שננעלו שערי הגל השני. הוא הגיע לשיאו ב1990- ו91-', בין 100 ל200- אלף עולים בשנה, ירד במקצת בשנים הבאות והתייצב על 30 עד 50 אלף עולים בשנה. שלוש שנים לאחר שהחלה, הצביעה העלייה הזו נגד ממשלת הליכוד השלטת. כעבור ארבע שנים העניקה 60 אחוז לנתניהו. זו כבר היתה הצבעה בעד ולא רק נגד. באו בה לידי ביטוי, לצד אכזבת הקליטה, השקפות פוליטיות אזרחיות. כמות זהה של קולות הוענקו למפלגה האתנית "ישראל בעלייה". העולים האלה שונים מהותית מקודמיהם, הציונים ו"הנושרים", אך הדיון בהם גולש להפרזות סטריאוטיפיות. חלק מגדירים את העלייה הזו כציונית יותר מקודמותיה, כיוון שבחרה לבוא לישראל בשעה שהיתה יכולה להגר למערב או להישאר ברוסיה. אחרים רואים בה נשירה שלא התממשה, עקב הפחד מהתחרות הכלכלית בארצות אחרות, לעומת ההבטחות החומריות הניתנות בישראל.

האמת היא, שבראש וראשונה העלייה הזו אינה הומוגנית, ודאי בהשוואה לעליית שנות השבעים. יש בה הרבה יותר פנסיונרים, ושיעור נמוך בהרבה של העלית האינטלקטואלית המוסקוואית. יש בה שיעור גבוה יחסית של "רוסים במקור", בני משפחה של מי שזכותו לעלות לפי חוק השבות. זו עליית הפרובינציה והפרוורים. הניסיון הסובייטי של הקבוצה הזו עשיר ב20- שנה מזו שקדמה לה ואינו שלילי לחלוטין. המכנה המשותף בין הקבוצות בה הוא היעדר "ציונות אקטיבית" וחוסר שאיפה לצמוח אל תוך חיי החברה והרוח הישראליים.

דווקא בתכונות אלה קרובה העלייה הזאת לחברה הישראלית העכשווית יותר מקודמתה. גם לחברה הישראלית אבדה ב20- השנים האחרונות "הציונות האקטיבית". התוצאה הבולטת של בחירות 1996 לא היתה ההליכה ימינה, אלא הפילוח למגזרים. ההישג חסר התקדים של ש"ס, ושבעת המנדטים של "המפלגה הרוסית", גרם לפרשנים רבים לפתח את תיזת "הקרע הסקטוריאלי". הבחירות היו בעצם מלחמה סקטוריאלית, וליתר דיוק, מאבק על ההגדרה וההשתייכות האתנית.

ההתפצלות לקבוצות אתניות נולדה מכשלונה של תפיסת כור ההיתוך שהציעה הציונות הקלאסית. מטרתה היתה ליצור מודל תרבותי אחיד של ישראלי, אשכנזי וחילוני, בעל נטיות סוציאליסטיות מתונות. אלא שקבוצות העולים סירבו לשתף פעולה עם הקו הזה, הכפוי והלא מציאותי. הם העדיפו לתור אחר מודל של יהדות, הבנוי על הפירוש שהם נתנו ליהדותם. כך נולדו סתירות פנימיות הקשורות ביחס בין הדת, הלאום, התרבות, האזרחות. למעשה, לא נמצא עדיין פיתרון לזהות היהודית והישראלית. זוהי תופעה שאינה ייחודית לישראל, והיא הולידה את הזרם האידיאולוגי החדש, "הרב תרבותיות". בין הרוסים בישראל יש לא מעט אוהדים לתיאוריה זו. ואולם, אלה תאורטיקנים, בדרך כלל. הרוסים ככלל כמהים לייחוד קהילתי ועדתי מתוך המציאות הישראלית ולא מתוך אידיאולוגיה, ובכך אינם שונים מקהילות אתניות אחרות.

ההתבדלות הרוסית נולדה מחוסר שביעות רצון של הקבוצה הרוסית ממעמדה. הרגשת הקיפוח התחזקה לנוכח הסטריאוטיפים על הזונות הרוסיות, המאפיה הרוסית, האלכוהוליזם, הדיפלומות המזויפות וכדומה, שטופחו בשכבות אוכלוסייה מסוימות. הם הרגישו שהם נמצאים בשולי החברה הישראלית, בניגוד חריף לערכם המקצועי והכמותי. אין להקל ראש בהשפעת הגורמים האלה. בתת-קבוצות רוסיות רבות הם מולידים עוינות לכל הישראלים. הישראלים הם זרים ואפילו אויבים, וצומחת נכונות כמעט פרנואידית לפרש תופעות ואירועים כעדות לעוינות זדונית של החברה הישראלית. זהו מנגנון העומד מאחורי הפיכתם של לרנר וליברמן לקדושים מעונים, ולגיבורי העולים מרוסיה. גם הצלחתה של "ישראל בעלייה" התבססה בחלקה על גאוותם הפגועה של העולים.

תופעה מעניינת אחרת היא העוינות הרבה שרוחשים אנשי העלייה האחרונה לעולים הוותיקים, נציגי עליית שנות השבעים, שכבר הסתגלו למציאות הישראלית. הם נתפסים כאנשי שכבה חברתית גבוהה יותר, כאלה שכבר הבטיחו את מעמדם הסוציו-אקונומי, ולכן אינם מסוגלים להבין את צורכיהם ובעיותיהם. העיתונות בשפה הרוסית בישראל מלאה ביטויים של עוינות כלפי הוותיקים, וטענות גדושות עלבון כלפי ישראל.

גורם נוסף המסייע לבדלנות העדתית טמון בייחודם הפסיכולוגי של יהודי רוסיה, אם כי כאן הנטייה להכללות מסוכנת עוד יותר. אנחנו יודעים מעט מדי על החלוקה הפנימית בתוכם, ואפילו על מספרם המדויק. על פי פרסומים רשמיים, מספרם עולה על מיליון. בתקשורת נהוג לדבר על 700,000. אין נתונים סטטיסטיים מדויקים של התפלגות הגיל, אזור המוצא, מקצועות, מצב משפחתי ועוד. השאלה הכואבת של מספר הקרובים שאינם יהודים לא נבחנה גם היא סטטיסטית. מי שממעיט בתופעה מדבר על "אחוזים אחדים". אלה הרואים בה סכנה לשמד של העם היהודי מדברים על 30 אחוזים.

בשל כל הסיבות האלה ניתן לדון בעלייה הרוסית רק בקווים הכלליים ביותר. הגישה הזו מאפשרת לסמן כמה קבוצות מונוליטיות. הקבוצה הבעייתית ביותר מבחינה חברתית היא הפנסיונרים, או העולים הקרובים לגיל הפרישה. הקבוצה השנייה היא של אנשים עובדים בגיל העבודה, ובתוכם תת-קבוצה של אלה שנאלצו להחליף מקצוע וחשים ירידה במעמדם החברתי. יש ביניהם רופאים שרשיונותיהם לא זכו להכרה, מדענים שלא נמצא להם פרופיל מתאים ועוד. קבוצות אחרות הן של אנשי עסקים, אנשי מקצוע צעירים, תלמידים וסטודנטים.

הגדרת הזהות העצמית של כל אחת מתת-קבוצות אלה ביחס לחברה הישראלית תלויה, במידה רבה, במעמדם החברתי של חבריה. ברור שמתכנת מחשבים צעיר, המרוויח בראשית דרכו כמה אלפי דולרים בחודש, או בעלים של מסעדה רוסית משגשגת, ירגישו ויחשבו בצורה שונה מרופא ומדען המדוכאים עקב קיפוחם המקצועי. דוקטור למתמטיקה עלול לחשוב בדרך דומה לעקרת בית מתוסכלת. עם זאת, כל אלה ניתנים לשינוי כאשר משתנית ההוויה הכלכלית של האדם הפרטי. קשה הרבה יותר לשנות סטריאוטיפים ודעות קדומות שנוצרו כתוצאה מדפוסי חשיבה סובייטיים.

 *

הדפוס הפסיכולוגי החשוב ביותר שנולד במציאות הסובייטית הוא הדפוס האימפרי. בעלי דפוס החשיבה האימפרי נגועים בכל הדעות הקדומות, המדיניות-תרבותיות, והתסביכים האופייניים למעצמה, במקרה זה הסובייטית. התסביך האימפרי חוצה את ההבדלים החברתיים והקבוצתיים, ואופייני לאנשים משכבות חברתיות ומקצועיות שונות. בעליית שנות התשעים זכתה תופעה זו לייצוג נרחב. היא אף זוכה לביטוי רב עוצמה מעל דפי העיתונות בשפה הרוסית.

בעלי התפיסה האימפרית רואים בישראל קודם כל מדינה פרובינציאלית קטנה, בעלת תרבות קטנה. הביטוי "אין תרבות בארץ" שגור כמעט כאקסיומה בקלסיקון הקבוצה הזו. זהו ביטוי של יחס מזלזל-מתנשא. אף כי אנשים אלה מכירים הלכה למעשה רק במעט את התרבות הרוסית הגדולה, הם מנכסים אותה בקלות וביהירות. בלי שיידעו דבר על תרבות עברית, מכיוון שאינם יודעים את השפה, הם מבטלים אותה בהינף יד. הם גם פוסקים ביהירות על תחומים של החיים בישראל, כמו פוליטיקה, מנהגים, שירותי בריאות, חינוך, בתי ספר ועוד. הם עושים השוואות לרוב עם המקבילות הסובייטיות, ולא לטובת המוסדות הישראליים.

סוג ההתנהגות הזה אינו ייחודי. מחקרים בתחום החברה והפסיכולוגיה טוענים שבדרך כלל חווים מהגרים ממדינות בעלות תרבות מפותחת ויומרות גבוהות את המציאות בארץ שאליה היגרו בצורה כזו. זה לא כבר תיאר הפובליציסט האוקראיני קובלנקו יהירות דומה בקרב יוצאי רוסיה, לרבות יהודים, בהגיעם לאוקראינה ולמדינות הבלטיות.

העמדה האימפרית של הקבוצה הרוסית מורכבת אף יותר. הפתגם האלג'ירי העתיק אומר, "הצרפתי מכה את הערבי, הערבי מכה את היהודי, היהודי מכה את החמור". זהו תיאור מובהק של מצב היהודי באימפריה הסובייטית. הוא מפנה את התסביך האימפרי כלפי "הנחותים" ממנו. בו בזמן הוא עצמו הופך מושא לרדיפות, השפלות ואפליה, היוצרים אצלו תסביך נחיתות וחשדנות כלפי הרוב השליט, וגורמים לו להתייחס לישראל ביהירות ובחשדנות. החינוך הסובייטי ומצבו הקיומי לימדו אותו לחלק את העולם ל"הם" ו"אנחנו". דווקא הדפוס הפסיכולוגי הזה מסביר את נכונותו הפרנואידית לראות אפליה זדונית ומודעת נגדו ונגד הדומים לו בתופעות שגרתיות כמו בירוקרטיה, המאפיינות יחס של כל חברה למהגריה, לא רק בישראל.

התסביכים האימפריים של היהודי הסובייטי ממלאים תפקיד של הגנה פסיכולוגית, אבל ההתגוננות נעשית על ידי הצבת ה"אני" (וקבוצת השתייכותו) כנגד סביבתו ("הם לא משלנו"). עימות כזה מעצים את ערך קבוצת ההשתייכות והופך לכלי ביצירת זהות קבוצתית מגוננת. הפרט מאבד את ייחודו ומפגין נכונות רבה יותר לציית לקבוצת השתייכות, לערכיה, למוסר והסטריאוטיפים שלה. אנשים בקבוצה כזו מדברים אותה שפה, חשים תחושות דומות והם בעלי עניין תרבותי דומה. אין זה מפליא שהקבוצה הופכת בשבילם למקלט, חומת מגן וסמכות. במצב של היעדר זהות ישראלית משותפת וקריסת כור ההיתוך, מחריפים מאבקים בין המגזרים וההזדהות עם תת-הקבוצות באה במקום הזהות הלאומית.

למעשה, העולים לא באים לישראל אלא הישר לתת הקבוצה שלהם, הגטו הרוסי. ניתן אמנם לגלות דמיון רב בין הדפוסים יהודיים-רוסיים האימפריים לבין הפסיכולוגיה של הגטו בימי הביניים. "הגטו הרוסי" בישראל שונה מהגטו האמיתי בכך שיש בו רווחה רבה יותר. החברה הישראלית המקיפה אותו אינה עוינת בפועל, ובתוך הגטו קיימת סביבה תרבותית, חברתית ורגשית המספקת נחמה והגנה. יש לו עיתונות ותקשורת רחבת-היקף בשפה הרוסית, שלושה ערוצי טלוויזיה רוסיים בכבלים, קונצרטים והצגות תיאטרון מרוסיה, ורשת בתי ספר "רוסיים" בעלי מגמות הומניות וריאליות. כל אלה הופכים את "הגטו הרוסי" ליחידה אוטונומית אטומה הרמטית, המספקת בעצמה את צרכיה. תושבי הגטו מכירים טוב יותר את הניואנסים והאינטריגות בקרמלין מאשר את החדשות הפוליטיות בישראל. הם זוכרים בעל-פה את כוכבי העבר וההווה של הבימה הרוסית, אך ודאי לא יוכלו למנות את הסופרים החשובים בישראל.

לא רק התסביך האימפרי דוחף רבים מהעולים לגטו הרוסי. סיבה לא פחותה בחשיבותה היא אי ידיעת השפה. אמנם עליית שנות התשעים באה עם שליטה טובה יחסית בעברית, אולם זה מתייחס בעיקר לבני הדור הצעיר. אי ידיעת השפה כופה על רבים הסתגרות במעגל השפה והתרבות הרוסית, ולכן גם בדפוסי החשיבה האימפריים. עולם עצום ומורכב של מציאות ישראלית מוגש להם בצורה מפושטת ומצונזרת, דרך העיתונות הפרטית בשפה הרוסית והרדיו הישראלי הממלכתי ברוסית. לקבוצת מוליכי העיוורים הזו יצטרף בקרוב ערוץ טלוויזיה ישראלית בשפה הרוסית, ובאחרונה התקבלה החלטה על פתיחת "פקולטה רוסית" באוניברסיטה העברית בירושלים. נראה שהרבה גורמים פוליטיים, כולל ישראל בעלייה, מעוניינים בלבלובו של הגטו הרוסי.

נציגי תת-הקבוצה האימפרית עדיין אינם ישראלים, אבל הם לא באו לישראל בעקבות הנקניק, אלא בגלל רגש יהודי עמוק ודאגה לעתיד ילדיהם. רבים מהם אוהדים את מולדתם החדשה ורואים עצמם כפטריוטים ישראלים. נראה כי חומותיו הפסיכולוגיות של הגטו יחסמו לפניהם לאורך שנים, אם לא לתמיד, את הדרך ל"הגדרה עצמית ישראלית". לעומת זאת, נציגי תת-קבוצות כגון אנשי מקצוע מועסקים, יזמים ואקדמאים צעירים, הם בעלי אפיונים סוציו-פסיכולוגיים קרובים הרבה יותר לעמיתיהם הישראלים. אנשים אלה שולטים בעברית, בדרך כלל גם באנגלית, ויכולים לצלול אל תוך המציאות הישראלית בלי לאבד קשר עם התרבות הרוסית והמערבית. הם מקצועיים ביותר, דינמיים, מלאי יוזמה, בעלי חוש עסקי ומתמידים. לא במקרה טיפסו בתוך תקופה קצרה בסולם והגיעו למעמד הבינוני והבינוני-נמוך בישראל. באוניברסיטאות ובמכוני מחקר המלה "רוסי" ביחס לסטודנט היא מותג איכות, לפעמים בניגוד ל"ישראלי". אנשים אלה רואים בדרך כלל את ישראל כמדינתם, אך גם כמדינה בעולם החופשי, הכולל היום גם את רוסיה. בעולם זה אפשר לנוע בחופשיות, לשווק את כישוריהם ומומחיותם. הם מסוגלים לפתוח עסק עצמאי ברוסיה או בארצות הברית, ולהמשיך להרגיש ישראלים.

*

עליית שנות התשעים מורכבת יותר מעליית שנות השבעים. בעיני הישראלים היא מצטיירת כמאסה אחידה, המייצגת את סכנת הפילוג העדתי של ישראל המודרנית. בבחינה מקרוב היא מתגלה כגוף המתקדם כווקטור, שמתקיימת בו,  בעת ובעונה אחת, תנועה מהמרכז החוצה. חלק מתת-הקבוצות בו מסתגרות בגטו קהילתי, אחרות נעות לעבר הזהות הישראלית ומשתתפות מתוך עניין, אקטיביות ושוויון בחיי החברה הישראלית, ובחיפושיה אחרי הזהות הישראלית.

איך מתבטאים המאפיינים האלה בתחום הפוליטי? רוב קולותיה של העלייה החדשה ניתנו בבחירות 1996 למפלגת ישראל בעלייה. היו לכך שלוש סיבות עיקריות. מצע הבחירות של המפלגה הבטיח לחסל את עוולות בתהליך הקליטה, כמו היעדר דיור מוגן לקשישים ועריריים, קשי התעסוקה ועוד. היא גם משכה אליה את מרבית העולים הבלתי מסופקים, והפכה למשענתם בחברה. לבסוף, היא השליכה את יהבה על העלבונות והאכזבות של התת-קבוצה האימפרית, שילהבה יצרים וטיפחה את תחושות הניכור והעוינות כלפי ישראל. למרבה האירוניה, היא גם הצהירה על עצמה כסמל לאיחוד החברה הישראלית. ואולם בשתי שנות ישיבתה בקואליציה איכזבה המפלגה את בוחריה בשל כישלונה המוחלט למלא את הבטחותיה בבחירות, בשל האופורטוניזם שלה, ההתנהגות בחלוקת התיקים, בהצבעה על התקציב, בענייני דת. על היחס למפלגה השפיע גם הקרע האישי, הנטול בסיס אידיאולוגי, שהלך והחריף בין קבוצת שרנסקי-אדלשטיין לבין קבוצת שטרן-נודלמן.

בנסיבות אלה אפשריים שלושה תסריטים. פילוג הסיעה, שיביא להיווצרות שתי מפלגות וחלוקת התיקים מחדש; שמירה על מראית עין של אחדות למען האלקטורט; והופעת מפלגת עולים מתחרה, תרחיש העולה בעקבות התפטרות אביגדור ליברמן מתפקידו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה. אפשר לשער שבכל אחד מהתסריטים האלה תצטמק נציגות המגזר הרוסי במידה ניכרת, והעולים יעברו להצביע בשביל מפלגות ישראליות.

השאלה היא בעד איזה מחנה פוליטי תצביע עליית שנות התשעים בבחירות הבאות. כאמור, 60 אחוז הצביעו למחנה הימין, אך לא מתוך הזדהות עם הגוש הימני-דתי. העלייה הרוסית החדשה רחוקה מעניין אמיתי במסורת הדתית לעומת עליית שנות השבעים, ורוחשת איבה לחרדים. קל להסביר את הנטייה ימינה. הפלג האימפרי נמשך באופן אינסטינקטיבי לאידיאולוגיה של כוח, שלטון, סמלים לאומיים ומדיניים, סיסמאות הקוראות להצלת המולדת מפני האויב בפנים ובחוץ. יתר תת-הקבוצות מתפלגות באופן דומה לשאר החברה, וכך נוצר רוב לימין.

האם יופר האיזון הפוליטי הזה בשנים הקרובות? ספק רב. נראה כי כל עוד הימין ימשיך לנצל סיסמאות וערכים לאומיים פטריוטיים, כמו קיום מדינת ישראל, עוצמה, פטריוטיות, חשדנות כלפי עולם הגויים האנטישמי ויזהה את השמאל עם סוציאליזם, בולשביזם ונצרות, מובטחת לו תמיכת הקבוצה האימפרית, ולא יועילו שום הבטחות של שיפור התנאים הסוציאליים מצד המתחרים. רק הזמן וההתפכחות מאשליות ישנו את המאזן.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד