לאן נעלם "התימני הנחמד"
לאן נעלם "התימני הנחמד"

לאן נעלם "התימני הנחמד"

בן-דרור ימיני

פובליציסט

 

 

הם היו העדה החביבה, שאינה עושה צרות, יודעת לעבוד בכל עבודה, מסתפקת בחלקה ומנעימה בזמר. עד שבאה פרשת ילדי תימן, ועוזי משולם, ויגאל עמיר, ועל המיתוס הוטל צל ענק. המיתוס הזה היה כוזב מלכתחילה, כבר כאשר נולד בימי העלייה השנייה. למרבה הצער הוא עדיין לא מת.

 

איכשהו, לא תמיד ברור איך, מתי ולמה, הדביקו לתימנים את התואר "נחמדים ומסתפקים במועט". עיון היסטורי מגלה שהביטויים האלה, המתייחסים ליהודי תימן כחביבים, ממושמעים ושקטים, צצו לראשונה בתחילת המאה. ד"ר יעקב טהון, מהמשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, כתב בשנת 1908 תזכיר מפורט על שאלת הפועלים, בעקבות משבר כיבוש העבודה של העלייה השנייה. בין השאר, נכתב שם (1): "כנראה מוכשרים היהודים 'האשכנזים' ביותר לעבודת אינדוסטריה, בעוד אשר יהודי המזרח, ובייחוד היהודים התימנים והפרסים מוכשרים גם לעבודות האדמה. בצמצום צרכיהם והסתפקותם הקיצונית דומים היהודים האלה לערבים... וכבר עובדים עתה תימנים הרבה בתקופת בציר הענבים בהקולוניות היהודיות..."

ככל שמדובר בכתובים, ייתכן ששם, בדו"ח טהון, שבהמשך הפך לראש המשרד הארצישראלי, התחיל המיתוס על התימנים כמסתפקים במועט. הימים, כזכור, הם ימי העלייה השנייה, המיי-פלאואר של ישראל. שם צמח המיתוס הגדול של הפועלים החלוצים, כובשי העבודה, מייבשי הביצות, מקימי ההתיישבות העובדת. וגם שם לא תמיד ברור מה הקשר בין המיתוס לבין המציאות, ולא רק משום שאנו מצויים בעידן של שבירת מיתוסים.

מיתוס העלייה השנייה לא היה מוזכר אלמלא נכרכו המיתוסים זה בזה. דווקא כשלון כיבוש העבודה, שמצא ביטוי בירידה-הגירה המונית של בני העלייה השנייה, מצד אחד, ובחיפוש אחר עבודות עירוניות מצד אחר, הצריך חיפוש אחרי אלה שיש בהם יסוד פועלי טבעי, אלה המסוגלים באמת להסתפק במועט. החיפוש, כמובן, הוביל אל יהודי תימן. הדוגמיות שכבר היו בארץ הוכיחו את עצמן, כאמור בדו"ח של טהון. הדברים, למען הסר ספק, לא נאמרים כדי להמעיט בחלקם של בני העלייה השנייה, אלה מהם שנותרו בארץ, ורבים מהם שקידשו באמת את העבודה. אלא שעניינו של מאמר זה הוא לידתו של מיתוס ושבירתו. והמיתוסים, במקרה דנן, חבוקים זה בזה.

וכך זה נמשך. בשנת 1909 פורסמה בעיתון "הצבי" כתבה על התימנים, בהאי לישנא: "מן התימנים החדשים שבאו זה לא כבר הלכו כ20- מהם למושבה רחובות, לעבוד שם בשדה... אין ספק שהיסוד של הפועלים הזה, הוא היותר מועיל, מועיל יותר אפילו מפועלינו האידיאלים והרעננים - כבודם במקומם מונח... זהו הפועל הפשוט, הטבעי, המסוגל לעבוד הכל, בלי בושות, בלי פילוסופיה ובלי שירה" (2).

*

ביוני 1910 פרסם שמואל יבנאלי, שעתיד לקחת חלק מעשי ומרכזי בהעלאת יהודי תימן, מאמר בשני חלקים (3). בין השאר כתב: "מצד אחד התחוללה (ברוסיה) תנועה נלהבת של מאות ואלפים צעירים לעבוד בארץ, והם עובדים, מתווכחים ומשתדלים לברוא מוסדות והסתדרויות ולסוף רק מעטים מהם מכים שורש בארץ ונשארים בה; ומהצד השני, הנכם רואים קבוצה אחת של תימנים באה ונאחזת בעבודה, מתיישבת במושבה אחת ובחברתה, וקבוצה שנית אחריה גם כן באה ונאחזת בעבודה, ועוד עתידות למו!".

וכן הלאה וכן הלאה, אפשר להוסיף עד אין ספור ציטטות מדברי התקופה, שבהן מתוארים התימנים בעיקר כ"פועלים טבעיים", ה"רגילים מנעוריהם לעבודה, צרכיהם אינם מרובים". ובמקביל, כמובן, הם מתוארים כנבערים: "הם אנשים שצריכים חינוך. הם אינם יכולים כמובן במובן הקולטורי לפעול כלום, והפעולה הזו, הדרושה לתחייתנו, יכולה להיעשות אך ורק ע"י צעירים אשכנזים" (4). ובמאמר אחר באותו כתב עת: "ערך כמותי יש להם ודאי, אבל ערכם האיכותי קטן הוא ודל..."

*

על הרקע הזה - הצורך בפועלים טבעיים - נולדה שליחותו של יבנאלי לתימן. קל מאוד להפוך את השליחות הזאת לעוד זדון אשכנזי, שהרי מדובר, אכן, ביבוא כוח עבודה זול. וקל מאוד להפוך, גם בהקשר הזה, לעוד היסטוריון חדש בגרוש, שיהפוך את האשכנזים לחבורה של נבלים. אלא שכל בריחה מהקונטקסט תחטא לאמת. והאמת היא, שגם אם היה מדובר ביבוא של כוח עבודה זול, השולחים האמינו בכל לבם שהם עושים חסד עם הפועלים המיובאים. הם האמינו שיהודי תימן, שיבנאלי נשלח להביאם, ייגאלו ממצוקה, דווקא על ידי עלייתם לישראל. כאשר מנסה ר' בנימין (יהושע פלדמן), לנמק את הסיבה לבחירת התימנים, לצורך ההעלאה המאורגנת, הוא כותב  (5): "הם היו חטיבה מיוחדת. הם נתגלו בירושלים כפי שתיארם לפני שלשה דורות ר' יעקב 'אבן ספיר' בספרו הנלבב. הם היו שבט קטן מישראל, נידח, מדוכא, מפוזר במאות יישובים - ומופלא... הם היו בעלי נפש. הם פיתחו מעצמם מנהגים, שירה ניגונים, ספרות, חיי נפש, תרבות, והם הראו גם כשרון המעשה, חריצות כפיים, אהבת העבודה, חוש ההסתגלות, הסתפקות במועט, אחדות, עזרת אחים. חמודות הנפש וסגולות הגוף התאחדו-התלכדו. הם נקלטו, ולא בירושלים בלבד.... בשנת תרס"ט נהייתה חדשה: עלתה ובאה קבוצה גדולה... והם זאת הפעם לא עלו ירושלימה, אלא הלכו כמעט כולם ישר לשתי מושבות שבדרום יפו: רחובות וראשון לציון, והם נקלטו שם. בעבודת המעדר הקשה ובשאר עבודות כרמים ... אין הולכי בטל. עם עובד. הם נקלטו ... זה היה זרם חדש, כמו מים קרים על נפש עייפה ... 'הפועל הצעיר' נשם לרווחה. ניסיון שהצליח. ואם כך למה לחכות לעלייה מקרית, שתתרחש כנס מן השמים? למה לא לשלוח ציר נאמן לארגן את העלייה?"

ויבנאלי אכן נשלח לתימן, ולא תמיד המיתוס של התימני החביב, המסתפק במועט, התאים למציאות שפגש. וכך כתב עליהם  (6): "פה בצנעא, יש יישוב של אנשים יפים, חשובים... הם כבר יותר מפותחים מהתימנים ואפילו מאשכנזים חרדים שלנו, ביפו ובירושלים. והדברים האלה אינם גוזמה ... האינטליגנציה, היינו, החכמים, הרבנים הנכבדים, אינם עוסקים בקבלה, אינם מאמינים בקדמות הזוהר, עוסקים ב'מורה נבוכים' של הרמב"ם. הקו הזה מראה שפה אין הזיה שולטת כלל. פה צמאים לספרים חדשים ומחכים להם באי סבלנות. שירי ביאליק וכתבי אחד העם וכרכי 'השילוח' ימצאו פה קוראים מבינים".

יבנאלי מבין היטב שהדברים הללו עלולים לשבור את המיתוס שכבר קנה לו שבת בקרב היישוב. וכדי שיבינו שהוא מתכוון למה שהוא אומר, הוא מוסיף וכותב: "הנני חושש שמא בשעה שתקראו את הצעותי אלו ואת דברי על חשיבות יהודי צנעא ורצונם וכשרונם להתפתחות חומרית ורוחנית, יתעוררו אצלכם ספקות אם אני עדיין בגדר המציאות, או יצאתי כבר לעולם הדמיון היפה... לכן הנני מוכרח להתעכב קצת במקום הזה ולבאר עניינים אחדים. הקו העיקרי של העדה הזאת הוא שהיא עומדת כולה ברשות עצמה... את היתומים מגדלים, את הבתולות העניות משיאים ובזקנים ובעלי מומים תומכים, והכל מקופת ההקדשות... החשבונות מתנהגים בפנקס בסדר זה כמה שנים. היהודים יושבים בבתים יפים גדולים בעלי שתיים ושלוש קומות. והלוואי שישבו התימנים בארץ ישראל בבתים כאלה. אוכלים בשר ולחם חיטים. בזויים בעיני הערבים רק מכוח המסורת, אבל לא מצד המציאות".

אלא שהמכתבים שיבנאלי משגר לארץ לא שברו את המיתוס שנבנה. זה בכלל לא חשוב שהיהודים שם, בתימן, גם בכפרים הקטנים והנידחים, "בעלי שדות המעבדים שדותיהם על ידי הגויים; יש צורפים, סוחרים קטנים, וכולם שמחים בחלקם. הם בריאים, האנשים והנשים יפים. הם חיים עם הגויים בשלום. במקום שהגויים עובדים אצל היהודים מקלים היהודים בכבודם... הרושם הוא כי בכל המקומות האלה יושבים היהודים לבטח ושמחים בחלקם והם בריאים. ולמה ילכו לארץ ישראל..."

המיתוס, כידוע, ניצח. ליהודי תימן נדבקו ההסתפקות במועט, הצניעות, ועוד, כמו ספחת. כ1,500- מהם הגיעו לישראל בעקבות שליחות יבנאלי, וכאן הם היו צריכים להפוך למה שחשבו עליהם. הם נשלחו לעבודות הקשות, לאותן עבודות שהיו קשות מאוד גם לאותם מבני העלייה השנייה שהתמידו בעבודה. בשנת 1912, כאשר הגיעו הקבוצות הראשונות ששיגר יבנאלי, התברר שהעסק לא כל כך עובד. וכך נכתב עליהם בעיתונות התקופה: "אמנם רגילים הם התימנים לעבודה ולסבלנות, אולם כל אותו התענוג, שמקורו בשעבוד הגופני של העובד אצל אחרים, הנהוג בזמננו, לא היה ידוע להם. לא ידע התימני עד כה את המעדר, לא את הפעמון וגם לא את העבודה הבלתי פוסקת במשך כל היום". מול האכזבה מהעבודה הפיסית, התברר שהם בנויים דווקא "להרבה מיני עבודות הדורשות מרץ ותבונה. בראשון לציון עובדים הרבה מהם ביקב, במכונה; בחדרה וביפו - בתעשיית לבני מלט ורצפות".

וההמשך ידוע. התימנים, שחקלאות לא היתה במחלקת העבודות המוכרות להם, הפכו לחקלאים. כך גם סלילת כבישים, כך גם רוב מקצועות הכפיים. הדבר האחרון שהיה אפשר להדביק להם הוא "הסתפקות במועט". בתימן, גם לפי יבנאלי, וגם לפי מקורות היסטוריים אחרים, הם ישבו על סיר הבשר. לא שהכל היה ורוד, אך נחיתותם, בשל יהדותם, היתה עניין תיאורטי בלבד. "בזויים בעיני הערבים רק מכוח המסורת אבל לא מצד המציאות", כפי שהגדיר זאת יבנאלי, בהגדרה מאוד קולעת.

*

על הרקע הזה, לא ברור מדוע הפכו התימנים ל"סיפור הצלחה". באין-ספור דיונים ציבוריים, שהיה לי הכבוד להשתתף בהם, התימנים הוצגו תמיד כמי ש"השתלבו". זאת בניגוד לקבוצות אחרות ממוצא מזרחי, שהיו אסרטיביות יותר, מה שהפך אותן לדיסידנטיות ולבלתי משתלבות.  אוי לנו אם זו השתלבות. באחד המחקרים שפורסמו באמצע שנות השמונים, יוצאי תימן דורגו באחד המקומות האחרונים במדדים של השכלה והכנסה.

העניין הוא, שהם שמרו על שקט תמוה. איכשהו, הם התאהבו בתדמית שהדביקו להם. אולי זה מצא חן בעיניהם להיות שונים, ייחודיים, ובעסקת חבילה, גם חביבים ומסתפקים במועט. ממש חלום של כל מעסיק מצוי. כוח עבודה זול, שקט וחביב, שלא עושה הפגנות. למיתוס הזה יש היבט מעמדי. היום אפשר היה להלביש אותו על כל קבוצת זרים שהופכת לכוח עבודה מועדף. מי שמצוי בשוק הפועלים הזרים, יודע שכבר נוצרו הבחנות בין רומנים, תאילנדים וסינים. למועדפים ביותר, בדרך כלל ממזרח אסיה, קוראים "מסתפקים במועט".

לא הכל היה שחור. בתחומים מסוימים, יש להזכיר, תפסו יוצאי תימן את המקומות הראשונים. למשל, בזמר. מי לא מכיר את שושנה דמארי, מלכת הזמר העברי. מי מהוותיקים יותר לא שמע על אחיה, סעדיה דמארי. מי לא שמע על חופני הגדול, שהצמיח משפחה שלמה של יוצרים, ביניהם איתמר כהן עם "ענת" ויזהר כהן עם "אבניבי". אפשר להמשיך בעוד רבים מאוד מגדולי הזמר הישראלי והזמר המכונה "מזרחי", שרוב עמדותיו תפוסות עד היום על ידי בני העדה התימנית, כולל יגאל בשן, בועז שרעבי, איל גולן וזוהר ארגוב, ועוד רבים אחרים. ועדיין לא אמרנו עפרה חזה ואחינועם ניני, שהפכו לכוכבות בינלאומיות. אכן, בתחום הזה, בניגוד לתחום ההשכלה, יוצאי תימן נמצאים בפסגה. זה לא מיתוס. זו מציאות שכולנו מכירים.

השליטה המלאה כמעט של תימנים בזמר המזרחי, ושל ייצוג נכבד בשאר סוגי הזמר, אינה קשורה במיתוסים הישנים. התופעה המזמרת הזאת מוסברת בעובדה שיהודי תימן שרו כל הזמן. כל אירוע, כל מפגש משפחתי, לפחות אצל המשפחות המסורתיות, כולל חלק לא קטן של שירה ציבורית. כל השירים של המשורר התימני הלאומי, שבזי, זכו לעיבוד מוסיקלי עממי, עוד בתימן. כולם הולחנו. גם אצל המרוקאים, למשל, מצויה שירת הפיוטים הנפלאה והמופלאה, שאינה מוכרת כמעט בציבור. אבל זו לא היתה שירה בציבור. זו לא היתה שירה שאפיינה כל ארוחת ערב ביום ששי, וכל ארוחה שלאחר תפילת שחרית בשבת, וכל אירוע וכל מפגש, כפי שנהוג עד היום אצל התימנים השומרים על מסורת העדה. התימנים לא נזקקו לתזמורות. כל אירוע הפך לחגיגה, משום שקצב אפשר ליצור בעזרת כל כלי מאולתר. בישראל, הפח הידוע לשמירת החמוצים הפך לכלי נגינה מפואר.

למעשה, אין תימני מבוגר - בוודאי אלה מהם שנולדו בתימן - שאינו יודע לשיר עשרות שירים, עם לחנים שונים. השירה הזאת הונחלה גם לדור הבנים. כדאי לשים לב לעובדה שהזמרים התימנים הצעירים יותר באים בעיקר ממשפחות מסורתיות, או מיישובים שיש בהם ריכוז של תימנים. אפשר להניח שבקרב התימנים האחרים, שיעור הזמרים בעתיד לא יהיה שונה משיעורם היחסי באוכלוסייה.

לפי אנתרופולוגים, מוסיקה עממית, בהיקף כל כך גדול, הוא גם ביטוי למחאה. מוסיקת הג'אז, שהתפתחה בעיקר בקרב שחורים, החלה כמוסיקה מאוד מאולתרת, שהיתה גם סוג של פורקן וגם סוג של מחאה. קשה קצת לומר שהמוסיקה בתימן התפתחה כמחאה. היא היתה, בעיקר, צורה של מסורת, תפילה, ערגה. ככל שמדובר במיתוס שהתפתח, של התימנים החביבים, השקטים והצנועים, האהבה למוסיקה היתה חיבור לא רע. רק בהמשך הפכה "מוסיקת הקלטות" לתת-תרבות של מקופחים. רק בהמשך עלתה וצצה הדרישה לראות במוסיקה הזאת חלק אינטגרלי מהתרבות. אז, בשנים הפורמטיביות של המיתוס ושל המדינה, זו היתה מוסיקה נטו. היא אולי סייעה בשחרור מלחצי השעה, היא אולי סייעה לשקט התעשייתי, אבל לא היה לה תפקיד ביצירת המחאה. אולי אפילו להפך. היא השתלבה יפה במיתוס הישן, ואפילו חיזקה את התדמית שכבר היתה לתימנים.

*

ניקח, לשם השוואה, את המרוקאים. להם היתה פעם - נקווה שרק פעם - תדמית של "מרוקאי סכין". גם זה מיתוס שנולד בשלהי מלחמת השחרור, שראשיתו שונה מאחריתו. המרוקאים נחשבו תמיד לאלה שיודעים מה הם רוצים. הם דורשים. הם מעורבים. הם דופקים על השולחן. בחברה המודרנית, מיתוס או לא מיתוס, הרבה יותר טוב להיות בעל תדמית אסרטיבית, של מישהו שיודע מה הוא רוצה. ראו את מספר חברי הכנסת הצפון אפריקאים. לא רק באופן מוחלט, אלא גם באופן יחסי, הוא גבוה הרבה יותר מזה של התימנים. ראו את הפנתרים השחורים - אלה שרחוקים מתדמית של "מסתפקים במועט" או "חביבים". כמעט כל הצמרת שלהם היתה צפון-אפריקאית. התימנים, גם מסיבות גיאוגרפיות, נותרו בצד. בכל מה שקשור בהתארגנות, בעמידה על זכויות, הם הפנימו את המיתוס.

הפער הגדול בין המיתוס, שהופנם על ידי עסקנים, לבין המציאות, שהיתה קשה וכואבת, בולט בקווים גסים בראש העין. בשנות השבעים והשמונים, צריך להזכיר, ראש העין היתה מוקד של עבריינות. בכל מה שקשור בעסקונה המקומית, אף פעם לא נשמעו שם מחאות חברתיות, שלא לדבר על רדיקליות מהסוג הפנתרי. הביטוי לפער הזה מצוי בבתי הכלא. שם אין הבחנה עדתית פנים-מזרחית. יוצאי תימן מצויים שם אולי בשיעורים גבוהים יותר מאלה של קבוצות מזרחיות אחרות.

אנשי רוח, בדרך כלל, הם הראשונים לשבור מיתוס. סופרים דגולים, כמו שלום עליכם ובשביס-זינגר, לא תיארו את יהודי מזרח אירופה ואת השטעטל כסניף של גן-עדן או של דיסני-לנד. הם תיארו את החיים היהודיים בכל כיעורם ואפסותם. הם לא נזקקו לסכריניות הדביקה של חיי גולה מפוארים, שאליה נזקקים עדיין כמה מעסקני עדות המזרח. אולי זה עוד ביטוי של רגש נחיתות - הרצון הזה לספר אידיליות.

יום אחד, לפני שנים אחדות, קם הסופר יוסף צוריאל, בעבר עיתונאי במעריב, וכתב רומן בשם "כלולות" על חיי היהודים בתימן. הספר לא זכה לתהודה הציבורית הראויה, אף כי ערכו הספרותי גבוה. בקרב ראשי הקהילה התימנית עורר הספר מהומה רבתי. צוריאל, סוף כל סוף, הוריד את מסווה ה"שקטים, צנועים וחביבים". הוא סיפר סיפור ריאליסטי לחלוטין על חיי היהודים בתימן. הוא עשה ליהודי תימן בדיוק מה שעשה סמי מיכאל, בלא מעט אומץ, ליהודי עיראק, בספרו "ויקטוריה". הוא לא השמיץ. הוא תיאר גם את הצד המכוער, היומיומי, הקטנוני, של בני אדם. בעיני קורא, הספר הזה לא היה צריך להוריד במילימטר אחד את מפלס ההערכה לבני העדה התימנית, כשם שקריאת "ויקטוריה" לא הורידה בעיניו את ערך יהודי עיראק. אבל בעיני עסקנים, זה היה איום קשה מנשוא. אפילו לערוץ 1 הגיעו הדיו של ויכוח זה, לפני שנים אחדות, והנושא זכה לדיון רציני. בספר הפכו יהודי תימן לאנשים בשר ודם - עם תאוות, עם רצונות, עם שנאות ואהבות. התיאור המאוד ריאליסטי עלול היה לשבור את המיתוס הישן, שבו הם כבר הספיקו להתאהב.

יוסף צוריאל היה רק סנונית קטנה שבישרה את האביב. האביב הלא נעים בא דווקא בדמותו של העב"ם הידוע כעוזי משולם. משולם הוא האנטי-תזה של המיתוס. הוא לא נחמד. הוא לא מסתפק במועט. הוא לא צנוע. בכל עדה אחרת, עוזי משולם היה יכול להיחשב לחלק מהפסיפס. אבל תימני? אחד שעוקף את המרוקאים מימין והופך אותם לפודלים? ואכן, הציבור הישראלי לא הצליח לעכל אותו. אפשר להניח שחלק מקבלת הפנים הציבורית, שהפכה את משולם לתמהוני, לראש כת, לחריג, קשורה במיתוס הישן של התימני. הוא היה כל כך שונה מהמיתוס, שהיה צורך להוכיח שלא המיתוס נשבר, אלא שמשולם חרג מהמסגרת.

זה אולי נשמע מחריד, אבל הרב עוזי משולם עשה משהו טוב לעדה התימנית. הוא הפךֶ אותה לנורמלית. לא עוד נחמדים, שקטים ומתוקים. לא עוד "מסתפקים במועט". הנה קמה קבוצה, שרובה מבני העדה התימנית, ועומדת על שלה. לא עוד פראיירים כנועים, עם דגל של חביבים  ונחמדים, אלא אנשים שלא מוכנים לשחק את התפקיד שהועידו להם.

משולם לא הפך את התימנים עם הסטריאוטיפ הישן והמתוק לחבורה של בריונים. הוא רק התחיל לאזן את התמונה. והתמונה, צריך להודות, אף פעם לא היתה יותר מבדיה. ראה ערך בתי סוהר ועבריינות. כאן אולי צריך לחזור שוב להיסטוריה, לסיפור שהוא כבר ידוע בזכות הסרט "דקל שפל צמרת", על גירוש יהודי תימן מקבוצת כנרת. כשנגזרה גזירת הגירוש, ב1917-, כתב יוסף שפרינצק: "התימני היה הקורבן הראשון, ולפעמים היחידי, שבו כיפרו המושבות את גזירת הגירושים... וסופו של דבר מעציב למדי: כשרון 'החסכון וההסתפקות', בצירוף הגירושים, נתן את אותותיו... בלבו של התימני התחיל מקנן רגש מורעל של מרירות ואי אמון..."

מי יודע, אולי זה היה הרקע למה שקרה עם העלייה הגדולה שבאה עם קום המדינה. אולי התדמית הכנועה גרמה לכמה אנשים לחשוב שאפשר לקחת ילדים מהעולים שרק הגיעו, והם ימשיכו לשתוק. הרי הם כבר קיבלו תעודות של כנועים. זדון, צריך לקוות, לא היה שם. אבל מיתוס של שקטים וכנועים בוודאי ובוודאי שיחק שם תפקיד מרכזי. הרי רק לכנועים הללו אפשר לעשות את המעשה הזה, שמי שעשה אותו, באותם ימים, חשב אולי שהוא עושה טובה למשפחות ולילדים שנלקחו לאימוץ.

אלא שהמציאות היתה קצת שונה. היעלמות הילדים לא נשכחה. העלבון הצטבר, הזעם נאגר עם השנים. בלי אנשי יחסי ציבור, ובלי מנהיגות רצינית, אף אחד לא ידע מה בדיוק מתבשל שם. המשיכו לקרוא להם נחמדים ומסתפקים במועט, והם בכלל לא ידעו שהם כאלה. שתי ועדות חקירה קמו עם השנים, אבל אף אחד לא האמין למסקנות הידועות מראש.

ולכן, כאשר נכנס משולם לתודעה הציבורית, זו היתה סערה. חשבו שמדובר בעב"ם. אף אחד לא הבין מה הוא רוצה. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה, והוא לא רצה לעשות את מה שעשו קודמיו. הוא לא רצה להיות עוד נחמד. והוא לא היה. ההמשך כבר עשה כותרות. התברר שהעב"ם הזה מוביל עוד הרבה בני דמותו. הוא לא היה לבד. הוא סחף רבים מאלה שכל כך רצינו לחשוב שהם כנועים ומסתפקים במועט.

*

תופעת משולם, אפשר להניח, עוד תילמד ותיחקר. כשם שהפנתרים הניבו כמה עבודות דוקטורט, גם יומה של תופעת משולם, שלא ברור באיזה שלב היא מצויה, עוד יגיע. התופעה, אני מודה, סיקרנה אותי. אמנם גדלתי בבית תימני, אבל במשפחה ותיקה בארץ. פה ושם שמעתי רינונים על ילדי תימן החטופים. עד לפני כמה שנים זה פשוט לא עניין אותי. לא רק שלא האמנתי שהיו חטיפות, אלא קיבלתי לחלוטין את העמדה הרשמית, שילדים באמת מתו, בגלל התנאים הקשים, וילדים אחרים פשוט נמסרו לאימוץ, משום שלא היה להם דורש, או שהבלגאן חגג ולא היה ממש ברור למה הם שייכים.

לכן, כשפרצה פרשת משולם, הנטייה הראשונה היתה לטעון שמדובר בטרמפיסט. גם אותי שיכנעו הדיווחים על ההתבצרות בבית ביהוד שמדובר בסכסוך שכנים, שאחד שקורא לעצמו רב החליט להפוך אותו לסכסוך על ילדי תימן. לאט לאט התבהרה התמונה. התברר שהעמותה הזאת, משכן אוהלים, היתה הרבה יותר רחבה ומעוגנת מכפי שנדמה במבט ראשון. הסקרנות הובילה אותי לכמה מפגשים עם אנשי העמותה. בהמשך, שוחחתי כמה פעמים בטלפון עם הרב משולם, שהתקשר אלי מהכלא. רציתי להבין איפה טעיתי. איך לא ראיתי את הכאב, את הזעם הכבוש, את התסכול מהזלזול. הופתעתי לגלות שאותם תימנים חביבים וצנועים, הרחוקים מהשתתפות באיזו הפגנת מחאה, מזדהים לחלוטין עם משולם. לא רק עם האיש, אלא גם עם דרכו. הם ראו בו סמל. הם ראו בו את האיש שהצליח, סוף  סוף, לזעזע משהו במדינה האטומה.

למען האמת, הקבוצה הזאת הותירה אצלי בעיקר סימני שאלה. שפת הטענות והטיעונים שלהם לא תמיד הצליחה לחדור את מעטה הספקנות שהיה נטוע בי. גם פולחן המנהיגות הזה זר לי, כאן כמו בכל הקשר אחר. אבל התברר לי שלרבים וטובים פשוט נמאס להיות הפראיירים החביבים, השקטים, המסתפקים בטיוחים. בהקשר הזה, אני לגמרי אתם. הם עדיין לא הוכיחו שהאלימות משתלמת, אבל הוכיחו שהיא עובדת טוב יותר מהפראייריות. מכאן ועד הפרות חוק המוניות, או ניסיון לחסל קצין בכיר בשירות בתי הסוהר, הדרך ארוכה. לי, כמו לרוב אלה שלא בא להם להיות פראיירים, זו דרך שכנראה אף פעם לא נעבור. משולם עשה את זה. הוא בהחלט החל במסע לשבירת המיתוס.

*

שלב נוסף בשבירת המיתוס התחולל עם רצח יצחק רבין. צריך להודות, כמעט לא היה אדם שפוי שקשר בין מוצאו התימני של הרוצח, לבין מעשה הנבלה, הרצח. שהרי החממה של הרוצח לא היתה עמותת משכן אוהלים של משולם ולא מושב מנותק של יוצאי תימן, ולא ראש העין. החומרים שמהם ניזון יגאל עמיר היו אחרים. ובכל זאת, כדאי להביט בתמונה של עמיר, ולשכוח לרגע שהוא רוצח. הוא נראה בדיוק כמו הסטריאוטיפ. תימני צנום, עם חיוך ביישני. לא אחד שצועק או מוביל, אלא אחד מהעדר. אחד שלא מחפש עמדת מנהיגות, אלא מסתפק במועט של הליכה מאחור. ודווקא הוא, הבחור השקט הזה, שגם בימי פעילותו בחוגי הימין הקיצוני לא בלט בקריאות קרב, או בהתנהגות אלימה מהסוג של אבישי רביב,  "זו ארצנו", או הכהניסטים, דווקא הוא, הבחור השקט, קם ועשה את המעשה השפל ביותר.

צריך להבהיר. כהנא לא מייצג את הסטריאוטיפ האשכנזי, ויגאל עמיר לא מייצג את הסטריאוטיפ התימני. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שעד הרצח, יגאל עמיר כן התאים לסטריאוטיפ, בלי שום קשר לשוטטות שלו בחוגי הימין הקיצוני. במובן מסוים, כגודל הציפייה גודל האכזבה. יגאל עמיר, נרצה או לנרצה, שייך למחלקה של עוזי משולם. גם הוא שבר את המיתוס.

מיתוסים לא נעלמים ביום, כשם שהם לא נוצרים ביום. אפשר להניח שהמיתוס של התימני החביב, הכנוע, המסתפק במועט, עדיין קיים. בחברה המודרנית, ההישגית, החומרנית, המיתוס הזה הוא אסון. צריך לברוח ממנו כמו מאש. ספק אם היתה אי פעם חברה אנושית שמיתוס כזה בישר בה על משהו שכדאי להתברך בו. אבל עכשיו, כשעגל החומרנות שולט, ודאי שאין במה להתגאות.

המיתוס עדיין לא נשבר. גם העובדה שיוצאי תימן ממשיכים לתפוס מקום מרכזי בזמר לסוגיו, לא מסייעת במחיקת המיתוס. הנה, במקום למצוא ביטוי בפוליטיקה, במחאה, הם מוצאים ביטוי המקובל על כולם. קשה גם לומר שהמיתוס הזה נעלם בדור הצעיר. לא פעם בהרצאות בבתי ספר אני נשאל - כשנדמה שאמרתי משהו בוטה - איך זה שתימני (מאז הצבא, רק בבתי ספר עוד מזכים אותי בתואר הזה) יכול להיות שמאלני, ועוד שאלות בסגנון כזה. השאלות הללו מעידות, שוב, על הציפייה. הציפייה היא תוצאה של מיתוס. והמיתוס עדיין כאן, אתנו.

 

 

הערות:

(1)  ד"ר יעקב טהון: "לתקנת הפועלים בארץ ישראל", העולם, שנה שניה, גליון 3, 5 ינואר 1909.

(2) "הצבי", ה' בשבט, תרס"ט (1909).

(3)  "האחדות", גליון 16, 7.6.1910; גליון 17, 22.6.1910.

(4)  "הפועל הצעיר", גליונות 1 ו2-, 11.11.1910.

(5) ר' בנימין, "מזבורוב ועד כנרת", תש"י.

(6) שמואל יבנאלי, "מסע לתימן", עיינות, 1963.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד