האמונה הדמוקרטית
האמונה הדמוקרטית

 

 

האמונה הדמוקרטית

ד"ר עוז אלמוג

מרצה בחוג למדעי ההתנהגות במכללת עמק יזרעאל 

דת חדשה שוטפת את העולם המערבי לקראת שנת האלפיים, והגיעה גם לישראל - דת הדמוקרטיה. יש לה פולחנים כמו פסטיבלי רוק ופריימריס, אדמו"רים כמו נשיא בית המשפט העליון, וכוהני דת כמו זמרי פופ ואנשי תקשורת. מול דת הלאום הדועכת, שהציעה מיתוסים קולקטיביים והתרפקות על מלחמות העבר, מציעה הדת החדשה חופש אישי, פתיחות, זוגיות משוחררת ומפגש ישיר בין היחיד לעולם הרחב

התפיסה הרווחת כיום בארץ בקרב מדעני החברה ופרשני התרבות, בלי קשר לזיקתם הפוליטית, היא שהחברה הישראלית מצויה בעיצומו של תהליך התפרקות והתפקרות, וכי השבט הישראלי המלוכד התפצל - איש איש לאוהלו. פוליטיקאים, מורים, אנשי אקדמיה, קציני צבא ועיתונאים מרבים לציין - לעתים קרובות בדאגה ובתוכחה - את ההדוניזם, האגוצנטריות והאדישות שפשו בארץ, ויש רבים הרואים בישראל, זו החילונית של היום, חברה ניהיליסטית שאיבדה את תמימותה, ואולי גם את מצפונה. תהליך השלום הצובר תאוצה מחדד את סימני השאלה לגבי הזהות הישראלית, והוא החל להצמיח דיונים סביב מה שניתן לכנות "היום שאחרי השלום", על משקל "היום שאחרי המלחמה".

זוהרו של פולחן הלאום והמולדת הציוני אכן מתעמעם, אך להערכתי אין אנו מצויים בתקופה של דקדנס, ולא נקלענו לריק ערכי. להיפך: אנו עדים לצמיחה הדרגתית של אידיאולוגיה, או מבנה-על אינטלקטואלי-מוסרי מזן חדש הממלא את חיי השכבה המשכילה והליברלית בתוכן חדש, ויוצק בה להט מהפכני, המתפשט - גם אם בתהליך מעבר אטי ורווי קשיים, מכשולים וקונפליקטים - לשכבות נוספות באוכלוסיה הישראלית. אני מכנה מבנה זה בשם "האמונה הדמוקרטית".

הדמוקרטיה - כדרך חיים וכשלטון - איננה תופעה חדשה, אולם, רק לאחר נצחונם המוחץ של המדינות הדמוקרטיות על המדינות הפאשיסטיות במלחמת העולם השניה, ורק בשנות השישים, עם הופעת "דור הפרחים", מרידות הסטודנטים, תנועות המחאה האנטי-מלחמתיות והתפשטות הטלוויזיה, החלה להתפתח בארצות המערב  "עבודת" הדמוקרטיה הקפיטליסטית. החל בתקופה זו שטפו את העולם המערבי גלי המתירנות, הספקנות, ה"משפטנות", האינדיווידואליזם, האנטי-ממסדיות ו"התקשורתנות", ויצרו הוויה חברתית חדשה, השונה מבחינת הדגשים הערכיים המנחים אותה מזו שאפיינה את החברה המערבית בחמשת העשורים הראשונים של המאה. "עבודת הדמוקרטיה" הגיעה בשנות השמונים והתשעים, עם "מהפכת התיקשוב" ונפילת הגוש הקומוניסטי, לשלב חדש - מהפכני במהותו. ההוויה החברתית החדשה המתעצבת לנגד עינינו - על שלל הערכים, המיתוסים, הסמלים והטקסים שהיא כוללת - נובעת ותומכת בעת ובעונה אחת בטשטוש הגבולות הגיאוגרפיים, הכלכליים, התקשורתיים והתרבותיים בין מדינות ועמים, ובעיצוב הדרגתי של תרבות גלובלית ומבנה כלכלי גלובלי, תוך קידוש הסדר החברתי החדש. יותר ויותר הופכת איפוא הדמוקרטיה משיטת שלטון למערכת ערכים טוטאלית - מעין אמונה חילונית - המהווה דבק ערכי התומך במערכת החברתית של העולם הנאור והמודרני.

במוקד הפולחן החדש, הדמוקרטי, עומדים שני אובייקטים משלימים: האני הפרטי, לאו דווקא במובן האגוצנטרי השלילי, שהוא קטן מהלאום, והיוניברס - שהוא גדול מהלאום ומבטל אותו. האמונה הדמוקרטית ממריצה את האדם לעמוד על זכויותיו האזרחיות, לבטא את חירותו ועצמאותו, לממש ולשכלל את כישוריו הייחודיים תוך כדי תחרות עם הזולת, להכיר את פנימיותו ואת סביבתו הטבעית, ומעל לכל: לטפח את אזרחותו בעולם שוויוני וחסר גבולות גיאוגרפיים ותרבותיים.

 פולחן הדמוקרטיה מונהג ומשוכלל בידי המעמד הבינוני הגבוה - בעיקר אנשים חילוניים, משכילים, וליברלים, בני  30 עד 50, המקיימים אורח חיים מערבי-בורגני. אני בוחר לכנותם בקורטוב של הלצה בשם "אקמולים" - קיצור של "אקדמאי, קפיטליסט, מכור לעבודתו וליברל". הדמוקרטיה נתפסת בקרב "האקמולים" כמושג מטאפיזי ומקודש, והראיה לכך היא העובדה שהמלה "דמוקרטי" נעשתה לאחרונה לאחת המלים השכיחות, הערכיות והאקסיומטיות ביותר בשיח הציבורי שעליו הם חולשים. גם מסע הטהרנות והגינוי שמנהלת התקשורת המערבית, אחד ממעוזי "האקמולים", כנגד "כופרים שונים" שהפרו טאבו דמוקרטי כזה או אחר, המכונה בשם המעורר יראה "זכויות אזרח", מעיד על התפיסה המקודשת של האתוס הדמוקרטי.

הבשורה הדמוקרטית מופצת ביעילות באמצעות "מיסיון" תקשורתי משוכלל, הכולל מחשבים המחוברים לרשתות תקשורת, לוויינים, כבלים ומזון-מהיר. הקונצרטים ההמוניים, האולימפיאדות, האליפויות והטורנירים הספורטיביים, הכינוסים המדעיים, התערוכות הבינלאומיות, טקסי ההענקה של פרסי ההצטיינות בתחומי היצירה האמנותית -  "בוקר", "גונקור", "דקל הזהב", "אוסקר", "אמי" וכו' - כל אלה, ואירועים בינלאומיים אחרים המשודרים ברובם בשידור חי למאות מיליוני בתי אב, מייצרים חגים ומיתוסים אוניברסליים, שחשיבותם עולה בהדרגה על החגים והמיתוסים הלאומיים הישנים.

ימי הבחירות הם ימי החג והעצרת החשובים ביותר במסגרת הפולחן הדמוקרטי, והם מחליפים במידת-מה - לפחות במידת העניין וההתלהבות שהם מעוררים אצל האזרחים - את ימי העצמאות הלאומיים. מרבית כלי התקשורת אף נוהגים לכנות את ימי הבחירות בשם הסמלי "חג הדמוקרטיה". בתקופת הבחירות נוצרת מעין אשליה של גאולה שעומדת בפתח, המהווה תחליף רגעי לתקווה המשיחית של הדת המסורתית. חגיגת הנצחון בבחירות היא סוג של אקסטזה המזכירה את חגיגת הנצחון של המצביא, והיא כוללת כמובן גם "חלוקת שלל" למחנהו.

הפולחן הדמוקרטי הגיע לישראל אמנם באיחור-מה, הן משום שאזרחיה היו עסוקים בהקמת המדינה החדשה ובמלחמות שפקדו אותם, והן משום ריחוקה הפיזי של המדינה מהמרכז האירופי-אמריקני, אך עוצמתו אינה קטנה, ובתחומים מסוימים אולי אף גדולה, מזו של המערב.

פולחן המדינה והלאום - שמשל בכיפה, פחות או יותר עד סוף שנות השישים - קידם אתוסים של צייתנות ונאמנות למדינה ולמנהיגיה, בעיקר למצביאים ולמדינאים. אלה היו האתוסים של פטריוטיות, רומנטיציזם היסטורי, קבלת מרות של הורים, מורים ומפקדים, מיליטריזם, עבודת כפיים, עליונות לאומית ועדתית, איפוק רגשי, התנדבות ל"שירות לאומי" והסתפקות במועט. במוקד מערכת הערכים של פולחן הלאום עמד הקולקטיב, שהפעיל על היחיד כוח צנטריפוגלי ותבע ממנו לוותר מעצמאותו וממשאביו למען הגשמת אוטופיה לאומית. פולחן הדמוקרטיה, לעומת זאת, מקדם אתוסים של שוויון זכויות, תחרותיות הישגית, יעילות כלכלית, יוזמה פרטית, פמיניזם, הומניזם, חופש מחשבה ויצירה, ספקנות וביקורתיות, מודעות עצמית וחברתית, זוגיות רומנטית, פתיחות רגשית, הגנה על פרטיות, קוסמופוליטיות, טיפוח גוף, גיוון ואופנתיות, שליטה במידע, בידור, שמירה על הטבע ומשאביו והתרחבות כלכלית מתמדת.

מערכת הערכים והאתוסים הדמוקרטית נתמכת, מופצת, מוזנת ומתורגלת על ידי מספר מוקדי פולחן חילוני מחזורי. פולחנים אלה -  השזורים זה בזה ויונקים זה מזה - יוצקים בחיים המודרניים מימד של "קדושה חילונית" סמויה, מעוררים את האדם החילוני למאבק מוסרי ולחתירה לשלמות, ובתוך כך מעניקים לו תחושה של טעם חיים ומשמעות קיומית.

המוקד הראשון והחשוב ביותר הוא פולחן זכויות האזרח והשוויון בפני החוק. העיסוק בזכויות אדם ובחופש הפרט נעשה בשנים האחרונות למאפיין הבולט ביותר של תרבות הדמוקרטיה המערבית, שכן הוא מחדד ומתרגל את חתירתו ומאבקו של היחיד לחירות ולשוויון הזדמנויות - מאבק העומד בלב האידיאה הדמוקרטית-קפיטליסטית. המאבק לצדק ולחופש אישי מוצא את ביטויו המעשי והסמלי המובהק והשכיח ביותר במסגרת הדיון המשפטי - ובעיקר בבית המשפט הגבוה לצדק, הדן בעתירות העוסקות בזיקה שבין הפרט לרשויות או בסוגיות משפטיות בעלות משמעות מוסרית רחבה. דוגמה אופיינית היא הדיון בביציות נחמני. הדרמה המשפטית-מוסרית, שתחילתה באולמות בתי המשפט וסופה בבמה התקשורתית-אמנותית -  ספר, סרט, סדרת טלוויזיה - מעוררת רגשות עזים ומולידה מודלים של הזדהות.

הפופולריות הגדולה של סדרות טלוויזיה, סרטי קולנוע ורומנים ספרותיים, שבמרכזם דמויות בלש/ית פרקליט/ה ושופט/ת, הגידול הדרמטי במספר עורכי הדין המועסקים במשק והעליה המתמדת בשכרם, כמו גם הביקוש הגואה של צעירים ללימודי משפטים, הם מקצת מהסימנים המצטברים המעידים על עליה בעניין הציבורי ובמעמד החברתי של המוסד המשפטי בארצות המערב ובישראל. העיתונות הכתובה והאלקטרונית מקדישה בשנים האחרונות יותר ויותר מדורים, טורים ותוכניות רדיו וטלוויזיה לניתוח פסקי דין וחוקים חדשים, תוך שהיא יוצרת ומלבה פולמוס ער ומרתק בנושאי חקיקה וזכויות אזרח - המשפיע על עיצוב צורת השלטון והחיים הדמוקרטיים. השפה המשפטית נעשתה זה כבר לחלק חשוב מהשיח הציבורי, והיא מחלחלת ללשון היומיום. הפוליטיקה עוברת אף היא מעין "משפטיזציה", ורוב נציגי הציבור בכנסת מתגדרים בהכשרתם המשפטית, ברדיפה חסרת פשרות אחר עברייני חוק וחוקה מקרב אנשי הצווארון הלבן, ובפעילות תחיקתית נמרצת. גם המגמה המסתמנת להכניס מצלמות לאולמות בתי המשפט, כמו במשפט או. ג'יי. סימפסון ובמשפט דמיאניוק, היא חלק מתהליך תרבותי עולמי, שבו הצדק הדמוקרטי צריך לא רק להיעשות, אלא בעיקר להיראות לפני ההמון.

אחד הסימנים לתחלופת האמונות החילוניות הוא השינוי לרעה במעמדה הציבורי של האליטה הישנה - הבטחונית-המפלגתית - ובמקביל עליית קרנה והרחבת סמכויותיה של האליטה הכלכלית-משפטית. דוגמה נוקבת לכך ניתנה רק לאחרונה, בשערוריה שפרצה סביב פרשת מינוי היועץ המשפטי החדש לממשלה. האקטיביזם השיפוטי בישראל, אשר אותו מנהיג השופט אהרן ברק, שפירושו הרחבת סמכויות החקיקה של הרשות השופטת על חשבון הרשות המחוקקת, הוא אחד הסימפטומים לשינוי זה. שיטת הפריימריס המחייבת את המועמד להחניף לקהלו, וכן השכיחות הגוברת של פרסום סקרי דעת קהל, היוצרים לחץ ציבורי מתמיד על פוליטיקאים - מלמדות אף הן על כרסום במעמד המנהיגות המפלגתית, ועל הגבלת סמכויותיה.

אחד האמצעים הטקסיים אשר באמצעותו מחלנת התקשורת את הממסד הצבאי-מפלגתי, תוך קידוש הממסד הכלכלי-משפטי, הוא הסיקור האינטנסיבי והמובלט של שערוריות פוליטיות. חשיפות אלה זוכות לכותרות ענק. "הנבלים" שלהן מעשירים את מיתולוגיית הרשע החדשה, ודוגמה עדכנית לכך היא משפט דרעי. גם הנטיה הגוברת לעסוק בצדדים הקשים של השירות הצבאי, בפן הגרוטסקי של התרבות הצבאית ובמחדליו ההיסטוריים והעכשוויים של צה"ל - מוסד שהיה מקודש בדת הלאום  - היא סימפטומטית לתחלופת "האמונות" החילוניות. היחס הביקורתי החמור לו זוכים לאחרונה קצינים בכירים, שעד לפני עשור נחשבו "אלופים" תרתי משמע, לעומת היחס האוהד - לעתים עד כדי התבטלות - למבקרת המדינה, שופטת עליונה בדימוס, ולשופטי בית המשפט העליון, הם אחת האינדיקציות ל"חילופי הכוהנים". השופט אהרן ברק - הנשיא החדש של בית המשפט העליון, המצטיין בהשקפת עולם ליברלית - מוצג זה שנים מספר בתקשורת כגאון הדור, ולמעשה כמעין אדמו"ר חילוני חדש, מנהיג ומורה דרך דמוקרטי. זאת, לא רק משום יכולתו האינטלקטואלית המוכחת, אלא גם מפאת שינוי סדרי העדיפויות הערכיים של האליטה הישראלית. פסיקותיו של בית המשפט העליון - הנתפס בתקשורת כמעין סנהדרין חילוני - מצטיינות באוריינטציה דמוקרטית-ליברלית. הדגש ששמים שופטיו בפסיקותיהם על חירות הפרט וזכויותיו, והפלורליזם הטיפוסי שהם מפגינים כלפי התנהגויות שנחשבו בעבר כסוטות ואף כפושעות, כמו ביחסם לזכויות ההומוסקסואלים, מרחיבים בהדרגה ובהתמדה את גבולות הסובלנות החברתית, ומעמיקים את אחיזתם של הערכים הדמוקרטיים בחברה הישראלית, לא פעם  תוך קונפליקט ופולמוס ציבורי חריף. ההדר הארכיטקטוני המציין את בניין בית המשפט העליון החדש בירושלים - ואולי גם מיקומו בסמוך לכנסת - הוא סימן כמעט מטאפורי להחלפת המשמרות בתרבות הישראלית.

מוקד הפולחן השני מצוי בתחום הקשר הזוגי. הזוגיות, על הביטויים הרוחניים והפיזיולוגיים שלה, אהבה רומנטית וסקס, הפכו בשנות השלושים, ובעיקר משנות השבעים ואילך - עם ההתפשטות המהירה של הקולנוע והטלוויזיה ותרבות הפופ והרוק - לנושאים המדוברים ביותר בתרבות המערב. בכל יום ויום שומע האדם ברדיו אינספור פעמים את הפועל א.ה.ב, שנעשה למעין "מנטרה" חילונית-דמוקרטית, המסמנת בעקיפין לא רק אחווה בין שניים, אלא אחווה אנושית בכללותה - "עשה אהבה לא מלחמה". רוב הדרמות הטלוויזיוניות והקולנועיות, כמו גם פזמוני המוסיקה הפופולרית, בנויים סביב נושא היחסים בין בני זוג, ובאמצעותם מתורגל בן התרבות המערבית לחשוב במונחים של זוגיות ולצרוך מוצרים בעלי הקשר רומנטי. גם בישראל נעשתה הזוגיות לאחד הנושאים הבולטים בתקשורת. יותר ויותר כתבות, טורים ומוספים מיוחדים מוקדשים לנושא "מערכת היחסים", מושג מפתח בתרבות הדמוקרטית, ובתוכם נשפכים מפלי מלים ורעיונות ממוחזרים, הנכתבים על ידי יועצי משפחה, פסיכולוגים, סוציולוגים, סקסולוגים, בעלי טורים ועוד, על אודות טכניקות, בעיות וחוויות בתחום הרומנטיקה. יש להדגיש, כי אין זו רומנטיות אבירית בנוסח גיבורי דת הלאום, שהם הקאובוי, הקצין-הג'נטלמן, המאהב-השרמנטי, הסוכן-החשאי וכיוצא באלה, אלא רומנטיות חדשה ודמוקרטית במהותה - מן הסוג שהפסיכולוגים מכנים "קשר". המאצ'ו - מודל הגבריות של דת הלאום - מפנה מקומו בהדרגה למודל גבריות חדש, בעל מאפיינים נשיים וביתיים יותר - שהם כאמור גם דמוקרטיים יותר. זהו גיבור המונחה על ידי מעצבי דעת הקהל, להיות קשוב לצורכי זוגתו, לראות בה חברה ולסייע לה במימוש שאיפותיה לקריירה מקצועית משלה. המלה "בעל" נחשבת כבר בלתי תקנית בקרב "האקמולים". אתוס הזוגיות, המשולב במסר הפמיניסטי, יוצר לא רק מודל חדש של ג'נדר, אלא גם מודל של הורות, משפחה וידידות, וכנגזר מכך - גם סוגים חדשים של תוכחה ושל רגשי אשמה וחרטה, המפרנסים בתורם את ה"מוודעים" החברתיים.

פולחן הזוגיות תומך באמונה הדמוקרטית ומתרגל אותה, שכן הוא מבטא רגישות והקשבה לצורכי הזולת באשר הוא, ובאורח עקיף -  סובלנות, ריסון התוקפנות, שוויון חובות וזכויות בין גבר לאשה - וכנגזר מכך גם בין הגזעים וקבוצות. הגבר נדרש להימנע מלהיות הגביר והאדון בבית, ולגלות פתיחות רגשית אל בת הזוג.

תרבות החיזור, המייצרת אינספור מוצרים נלווים, מבטאת ומתרגלת את האוטונומיה של היחיד בבחירותיו והעדפותיו, ואת זכותו להיות שותף בקביעת גורלו - שכן היא מחנכת אותו לבחור בכוחות עצמו בן זוג המתאים לטעמו ולצרכיו. זאת, בניגוד למסורת השידוך, שבה אנשי הפיקוח החברתי בוחרים עבורו. מעל לכל, פולחן הזוגיות מעמיד במרכז את אהבת הזולת המחליפה - מבחינת הדגש - את האהבה לאל עליון של הדת המונותאיסטית, ואת האהבה למנהיג ולמולדת של דת הלאום.

במסגרת השיח על אודות הזוגיות, תופס הדיון בסקס מקום נרחב במיוחד. יועצי סקס, מדורי סקס בעיתונות ותוכניות העוסקות בסקס מתרבים וצומחים בהשפעת התרבות האמריקנית. הם מציגים את מערכת היחסים הרומנטית כחוכמה נלמדת, ואת ההתעלסות כקתרזיס רוחני וכפולחן גופני שיש ללומדו ולשכללו עוד ועוד. המלה "זיון" על נגזרותיה הדקדוקיות, לצד ביטויי זימה רבים אחרים, שהיתה עד לפני מספר שנים טאבו תקשורתי וסימן לוולגריות, הפכה היום לשפה לגיטימית בספרים, בעיתונים, בקולנוע ובטלוויזיה, והיא מסמנת עידן משוחרר ונטול עכבות ובושות, דמוקרטי בעליל; עידן שבו הסקס נתפס כמרכיב בסיסי בבריאות הגוף והנפש, כביטוי למערכת יחסים בריאה, הדדיות והגשמה עצמית, ולא כמשהו אפל וגועלי הנלחש מפה לאוזן. טיפוח תרבות הסקס-המשוחרר חשוב לאמונה הדמוקרטית, לא רק משום שהוא יוצר מודל חדש של יחסים שוויוניים בין המינים, ברוח הליברליזם המודרני, אלא גם משום שהוא מבטא השתחררות מכבלי הפוריטניות המסורתית, ומכאן גם ביטוי לחירות הפרט ולעצמאותו.

מוקד הפולחן הדמוקרטי השלישי מצוי בתחום מוסיקת הקצב - פופ, רוק וכו' - והתרבות העניפה שהתפתחה סביבה. החל בשנות השבעים חלה עליה מתמדת בחשיבותם התרבותית של יוצרי המוסיקה הפופולרית ומבצעיה בארצות המערב, וישראל מפגרת אך במעט אחר תהליך זה. מופע או תקליט חדש של אמני מוסיקת הפופ נתפסים כאירוע חברתי חשוב, והם מסוקרים בהרחבה ובהבלטה על ידי אמצעי התקשורת. הפארקים, האיצטדיונים ואולמות הקונצרטים, הומים בני נוער מריעים  - לעתים עד כדי אובדן חושים ועשתונות - והביקוש לתקליטורים ולקלטות גואה. הדור הצעיר מגלה התעניינות עצומה בערוץ ה- MTV, שהוא תופעה בפני עצמה - מנגנון רב עוצמה המקדם את הזיקה והזהות הבינלאומית. נפח זמן עצום מוקדש ברדיו ובטלוויזיה למוסיקה, טורים ומדורי עיתונות רבים מיוחדים לסיקור ולביקורת אנינה של פזמונים ומבצעיהם, בטון ובנוסח הולך ומרצין, הולך ומעמיק. תופעות אלה ואחרות מלמדות על כך, שתעשיית המוסיקה הפופולרית איננה עוד תעשיית בידור גרידא, אלא ערוץ שיח תרבותי, אשר באמצעותו מנוסחת ומופצת מערכת הערכים הדמוקרטית.

הפופולריות העצומה של מוסיקת הקצב המערבית, בעיקר בקרב צעירים, הקלות והאינטנסיביות שבהן היא מופצת בכלי התקשורת, בעיקר ברשתות הרדיו, הקנו לה מקום מרכזי במנגנון הפצת תרבות המערב וביצירתו של איזומורפיזם תרבותי כלל-עולמי. המוסיקה המודרנית-הקצבית מהווה מרכיב ריטואלי חשוב, המתרגל ומפיץ את האמונה הדמוקרטית, משום שהיא מממשת ומבטאת מספר ערכי יסוד דמוקרטיים. העובדה  שכל בר-בי-רב הנוטל גיטרה לידו מסוגל לרכוש במהירות ובקלות מיומנויות בסיסיות בנגינת אקורדים ללא הכשרה קלאסית וללא פיתוח קול, ולהפוך בתוך זמן קצר, וללא תרגול מפרך, לנגן, מלחין וזמר, מבטאת ומממשת את אתוס שוויון ההזדמנויות של הדמוקרטיה הקפיטליסטית. נוסף על כך,  פשטות המוסיקה והזמינות של הפקתה, גם עבור מעוטי אמצעים, מאפשרת לחברי להקות קצב שמוצאם משולי החברה להגשים - לפחות בפוטנציה - את המיתוס הקפיטליסטי של העלייה המהירה מאשפתות לעושר. ריקוד הדיסקו, החופשי והמאולתר, שאינו כפוף לצעדי מחול מתובנתים כמו הוואלס או הטנגו,  מבטא את חירות היחיד, את חופש הביטוי ואת השוויון בין המינים. גם השתחררותה של מוסיקת הפופ מכבלי הצורה והחרוז המסורתיים מבטאת את חירות היצירה ואת האינדיווידואליזם. ההאזנה ביחידות לדיסק או לקלטת - החביבה בעיקר על בני נוער - מממשת את ערך הפרטיות. גיוון הסגנונות, האופנות, היוצרים והמבצעים, המעניק שפע אינסופי של מוצרים מוסיקליים, מחייב את הפרט לתהליך של בחירת המוצר המתאים לו, ומביא בכך לידי ביטוי את החופש לבחור ואת האידיאל הדמוקרטי של פיתוח טעם אישי וייחודי, ושל השתנות מתמדת. הקצב המהיר והתקיף, המאפיין את מוסיקת הפופ והרוק, מבטא את תזזית הנעורים ואת דופק החיים המהיר של תרבות המערב. מסורת הפופ והרוק, בעיקר הבלדות המלנכוליות האהובות כל כך על המאזינים, כוללת להט מוסרני, מחאה בוטה וישירה כנגד עוולות ודיכוי אנטי-דמוקרטי, המקנה להם ערך רגשי עמוק והופך אותם למעין נבואות זעם ותוכחה מוסיקליות. זמרי הרוק, הנוהגים ללבוש דמות מיוסרת, מרבים לחשוף את רגשותיהם בקונצרטים, במעין וידוי פומבי מתוזמר ומתוקשר,  ובכך מקנים לקונצרט ערך של מיסה המונית. החצנת הרגשות של "המרטירים המזמרים" יוצרת הזדהות עם סבלו של הזולת, כמיטב המסורת הדמוקרטית, ומתרגלת את ערכי הפסיכולוגיזם המודרני.

המסומנים הערכיים המקופלים במוסיקת הרוק והפופ עשויים להסביר מדוע גיבורו החדש של הנוער בארץ הוא זמר הרוק אביב גפן. גפן מסמל בשיריו, שהם ברובם שירי אהבה ושלום, בדיבורו בלשון חופשית ובוטה,  המרגיזה את המבוגרים השמרנים, בייסוריו כצעיר, בהבלטת גירושי הוריו ובגינוניו הפמיניסטיים תדמית יוניסקסית בסגנון כוכבי פופ מערביים אחרים, כמה מערכי היסוד של האמונה הדמוקרטית.

העובדה שפסטיבלי הזמר מושכים אליהם מדי שנה עשרות אלפי בני נוער  מרמזת ממכיוון נוסף על מעמדה המרכזי של מוסיקת הפופ בעולמו של בן הארץ. הנערים והנערות נמשכים לפסטיבלים השונים - הים האדום, ערד, צמח, קיסריה וכו' - לא רק משום שכינוסים אלה יוצרים רגעי חירות ושחרור וחברותא נערית עולצת, אלא גם - ואולי בעיקר - משום שהם מרכזים בכפיפה אחת את גיבורי הדור הצעיר, שהם ברובם טרובדורים עם גיטרות חשמליות. שלמה ארצי, גידי גוב, אביב גפן, ריקי גל, דיויד ברוזה, יהודית רביץ ועוד, שרים את "שירת היחיד", המנוגדת ל"שירת הרבים" שאפיינה את דת הלאום. יוצרים אלה מהווים מדיום חשוב להטמעת ערכי האמונה החילונית החדשה, כשם שהיוצרים הישראלים בדורות הקודמים - יפה ירקוני, שושנה דמארי, להקת הנח"ל ועוד - ששרו "שירי ארץ ישראל" היוו מדיום חשוב ליצירת ההזדהות עם ערכי הלאומיות הציונית.

תחום נוסף בעבודת הדמוקרטיה הוא מה שניתן לכנות: פולחן הפסיכולוגיזם והפתיחות הרגשית. חוקרים שונים הצביעו על הדמיון הפונקציונלי שבין תפקידו של כוהן הדת בתרבויות מסורתיות לבין תפקידו של הפסיכולוג המקצועי או של המראיין-המוודה בתוכניות רדיו וטלוויזיה. גילוי הנפש אצל הפסיכולוג וההתערטלות הרגשית מעל הבמות התקשורתיות מקבילים על פי תפיסה זו - מבחינת הפונקציה המזככת שלהם - לגילוי הלב של המאמין הנוצרי אצל הכומר. גם תהליך החליפין המתבצע בין הפסיכולוג לבין הפציינט שלו דומה במהותו לתהליך החליפין המתרחש בין הכומר לקהלו. זה מוחל על חטאים בעבור התוודעות כנה, בתוספת תרומה נדיבה לכנסיה, וזה פוטר את לקוחותיו מדכאונות, תסביכים ורגשי אשם, אמיתיים ומדומים, בתמורה לחשפנותם הרגשית ולחופן שמן של דולרים או שקלים.

הפסיכולוגיה חדרה למערכת הערכים המערבית כה עמוק, עד שנקלטה גם בשפת היומיום. המושגים "אגו", "אמפתיה", "אסרטיביות",  "תסביך", "עכבות", "מעצורים", "סיפוקים" וכיוצא באלה נעשו זה כבר כלים אשר באמצעותם אנו שופטים את עצמנו ואת זולתנו. שפת התקינות הפוליטית, ה"פוליטיקלי קורקט", שצמחה באקלים הדמוקרטי וקיבלה מעמד של שפה טקסית, מבוססת על תפיסות פסיכולוגיסטיות, והיא מפתחת טהרנות לשונית ממש כמו שפות הקודש אחרות, ולקסיקון רחב של מושגים שיפוטיים. מגמת התקינות הלשונית גואלת את התרבות האנטי-דמוקרטית מתוויות ומהכללות סטריאוטיפיות באמריקה: כושים, אינדיאנים, נשים, ואצלנו מזרחיים, ערבים וכו'. יש לה גם ערך תרפויטי-דתי עבור "האקמול", זאת ממכיוון שהיא מעוררת "זעם קדוש" כלפי המדכאים האנטי דמוקרטיים בעליל ורגשי אשמה כלפי "האחר הסובל", וממכיוון שהיא יוצרת אמצעי למחילה על חטאים שוביניסטיים.

הפסיכולוגיה תרמה, ועודנה תורמת, לשינוי בדמות הגיבור הפופולרי הנערץ, שכן היא מקדמת את ה"אנטי-גיבור" - שהוא גיבורו החדש של מעמד "האקמולים", ולמעשה של התרבות הדמוקרטית. מאלף בהקשר זה להתבונן בדמויות הגיבורים הנוכחיים של הסרטים ההוליוודיים הפופולריים והמדוברים ביותר, בעיקר אלה המועמדים והזוכים בפרסי ה"אוסקר", וכך גם בדמויות הגיבורים החדשים של הקולנוע הישראלי. רובן שונות בתכונותיהן הטיפוסיות מדמויות הגיבורים הקולנועיים שאפיינו את הסרטים בדורות קודמים. הגברים, בהכללה גסה, עדינים, רגישים, לעתים קרובות מיוסרים, אינטלקטואליים, "הגיגנים" ומשפחתיים יותר מבעבר, והנשים חזקות, קרייריסטיות ואסרטיביות יותר.

הרגישות האנושית והסובלנות להן מטיפה "האמונה הדמוקרטית" מוצאת את ביטויה בתת-פולחן פסיכולוגי חדש, שגם לו משמעויות דמוקרטיות מרחיקות לכת: טיפוח הילד. הילד נעשה במשפחה "האקמולית" למוקד המשפחה - לעתים עד כדי הפיכתו לעריץ קטן. הורים צעירים מקדישים כספים רבים לריצוי ילדיהם ולסיפוק מאוויהם החומריים והרוחניים, בין היתר מפאת רגשי האשמה על שעות עבודה רבות. הם דנים ללא הרף בינם לבין עצמם ועם חברים בני דורם בשיטות חינוך אופטימליות ובמבנה המעמקים הנפשי של צאצאיהם. גם כאן, לרגשי האשם והחרטה - המטופחים בידי שומרי השערים החדשים: עיתונות, אנשי אקדמיה וכו' - תפקיד מרכזי. התייסרות ההורים, בעיקר האימהות, מולידה מוסדות חדשים שנועדו לטפל במתענים, כגון "בתי-ספר להורים", או תוכניות טלוויזיה פסיכולוגיסטיות כמו "קשר משפחתי" הפופולרית, שהם למעשה מעין בתי ספר לערכי הדמוקרטיה. הטיפול כרוך בהעמקת הידע הפסיכולוגי ובחידוד הרגישות הדמוקרטית, והוא מאפשר להורה המתייסר מעין מחילה ו"חזרה בתשובה".

אחת המראות לשינוי שחל במעמדו של "הילד האקמולי" בחברה הדמוקרטית הוא השינוי התרבותי המתרחש בימים אלה במערכת החינוך הממלכתית בארץ. המורה העברי, שנתפס בעבר כ"מלמד" הסמכותי של דת הלאום, ואשר ראה ב"חינוך הציוני לערכים" מלאכת קודש, תופס עצמו היום - בהשראת האקדמיה והעיתונות - כ"מנחה" וכ"ידיד" - ברוח הסובלנות והפלורליזם המערבי. תפיסת "החינוך במרכז", שאפיינה את דת הלאום, פינתה איפוא את מקומה לתפיסה של ה"ילד במרכז", המאפיינת את פולחן הדמוקרטיה.

פולחן האמנות והאסתטיקה מהווה מנגנון נוסף במערכת הדמוקרטית. האמנות, בעיקר זו הביקורתית, נתפסת בחברה המודרנית כפסגת הרוחניות וכמכשיר להתעלות אקסטטית. הדיון האינטנסיבי של אמנים, פרופסורים, מבקרים וכו' הנסוב על יצירות קולנוע, ספרות, שירה, פיסול ועוד, מהווה מכשיר אשר באמצעותו יוצקים לעצמם "האקמולים" משמעות קיומית, ומגדירים לעצמם את מערכת הערכים המאחדת אותם. סבלו של ה"אחר", מושג דמוקרטי טעון ונפוץ, עומד במרכז הרומן הספרותי והקולנועי המודרני, וההזדהות עם מצוקתו מעניקים לקוראים או לצופים מעין "סיגוף רגשי" שסופו קתרזיס רוחני. אנשי האמנות לשטחיהם נתפסים - בדומה לנביאים - כמי שזכו להשראה, שהיא התרגום החילוני לחסד האלוהי, וכמי שמקרבים את ציבור מאמיניהם לאמת הצרופה, בעיקר האמת הפסיכולוגית-דמוקרטית. הסופרים והבמאים המובילים נתפסים בקרב מעמד האקמולים" כמעין מורי דרך רוחניים, והכל שותים את דבריהם בצמא ודנים ביצירותיהם ביסודיות.

יראת הכבוד לאמנות ולאומנים, המאפיינת את החברה הדמוקרטית, איננה רק פועל יוצא של ההערכה שהכל רוחשים לתבונתם ולעצמאותם. גם סביב מרדנות האומן יוצרת "האמונה הדמוקרטית" מיתולוגיה, גם משום שהגנדרנות והתחכום לשמו נעשו לערך מרכזי בקרב האקמול" - ע"ע: פוסט- מודרניזם. היחס המבטל לחזות החיצונית של אנשים וחפצים, בלורית פרועה, חאקי דהוי ובתי סוכנות אפורים, שאפיין את דת הלאום הציונית, התחלף בשנים האחרונות בתשומת לב ליופי, ובהקפדה הולכת ומחמירה על פרטי לבוש, תסרוקת וקישוטי גוף; ראה פריחת הבוטיקים, אופנת הג'ל והקוקו וגל  ה"פירסינג", כתובות הקעקע וכו'. אופנת הפיריסנג וכתובות הקעקע מסמנת לא רק נרקיסיזם אסתטי, אלא גם חופש וחירות - בבחינת מותר לי לעשות ככל העולה על רוחי בגופי.

סגנון הבניה של בתי המגורים החדשים בארץ, הנבנים עבור המעמד "האקמולי", מבטא אולי באורח המובהק ביותר את עליית מעמד האסתטיקה בסולם הערכים הישראלי. החרסינה, הקרמיקה, השיש והצבע הלבן הבוהק, בהם מצופים מבחוץ ומבפנים מגדלי היוקרה והקוטג'ים החדשים, מרמזים על נהיה לליטוש, להידור, לבוהק ולאקסצנטריות.

הארכיטקטורה המוסדית המונומנטלית - המונהגת גם היא על ידי "אקמולים" - מסמנת את המוזיאונים, בתי הקולנוע, אולמות הקונצרטים והתיאטראות כבניינים "אקסטטיים" בגודל, בצורה, בתחכום ובמיקום, ובכך משווה להם הילה של קדושה, בדומה לקתדרלות הנוצריות במאה הקודמת או לבנייני הממשל בתחילת המאה הנוכחית. גם השפה מסמנת את הבניינים כמקדשי- מעט - "משכן לאמנויות", "היכל התרבות", וכיוצא באלה. הסגנון הפוסט-מודרני, בעיקר סגנון ה"דקונסטרוקציה" המאפיין את המבנים הציבוריים המערביים, מהווה חלק חשוב מסמלי "האמוּנה הדמוקרטית". זהו סגנון השובר את הכלים עד כדי פרובוקטיביות ואיפכא מסתברא, המחבב אנדרלמוסיה והומור, והעובד על הגזמה מכוונת. קירות נוטים על צידם, עמודים הנבנים באלכסון, קורות בטון תלויות באוויר, צינורות אינסטלציה המוצמדים לקירות החיצוניים של המבנה, קונסטרוקציה "משוגעת" המורכבת מצורות ארכיטקטוניות בלתי שגרתיות כמו פירמידות וכדורים, שימוש בצבעים שלא היו מקובלים עד כה בבניה כמו ורוד, ירוק וכו', וציטוטים ויזואליים רבים גם מתחומים שמחוץ לארכיטקטורה - כל אלה מהווים התרסה כנגד הבניינים המאופקים, הסימטריים וישרי הזווית שאפיינו את דת הלאום. הצורות המפתיעות, הבלתי קונוונציונליות, והשוני הרב בין בניין לבניין, העדר נורמה סגנונית מחייבת מסמלים את הפתיחות האינטלקטואלית של הדמוקרט, את המורכבות והתחכום של עולם המדע, את עצמאותו של האדם המודרני, את חופש היצירה, המחשבה וההבעה ואת הדינמיות -  שהוא עמוד התיכון של האמונה הדמוקרטית.

פולחן ההשכלה, המדע והמידע מהווה מקור תמיכה חשוב נוסף לאמונה הדמוקרטית. המדע המודרני צמח מתוך הכנסיה, וככזה שימר כמה ממאפייניה התרבותיים. האקדמיה מנהלת את ענייניה זה שנים כמסדר סגור של כוהנים ולוויים, המצטיין בקודים. חלקם הגדול נמסר בחשאי מפה לאוזן, הם קשיחים ובמסורת שמרנית. אלה נועדו להגן על מעמד המרצים ועל ההילה הסובבת אותם. ואמנם, "הדוקטור" ו"הפרופסור" נתפסים בקרב ההמון כאנשים רמי מעלה, והם זוכים למשאבים גבוהים של יוקרה וממון. אתוס ההתפתחות הכלכלית, שחשיבותו בחברה המערבית גוברת, ועליית חשיבות הפנאי, תורמים לייסוף במעמדו של המדען. הנתונים הסטטיסטיים אף מורים על כך שיותר ויותר פרופסורים נבחרים בישראל למשרה שלטונית, לדירקטוריונים של חברות וגופים ציבוריים, ולוועדות חקירה ממלכתיות.

האקדמיה מהווה מכשיר מרכזי בפולחן הדמוקרטי, מכיוון שהיא משמשת כבית-אולפנה קפיטליסטי, ומכיוון שהיא מסמלת במסורתה, תחרותיות-הישגית, פתיחות, ידע על העולם, חופש מחשבה ומידע, חופש הבעת דעה וחופש יצירה. האוניברסיטאות והמכללות מהוות גם מעין סמן-דרך ערכי - בדומה לתפקיד שמילאו הכנסיות בימי הביניים. בשורות השוויון, הפמיניזם, זכויות האזרח והאקולוגיה צמחו ועודן צומחות מתוך האקדמיה, בעיקר מתחומי מדעי הרוח והחברה, וגם הופצו ומופצות על ידה למיליוני "האקמולים" הצעירים המשחרים לפתחה.

פולחן התחרות וההגינות הספורטיבית הוא פולחן דמוקרטי חדש יחסית מבחינת אופיו והיקפו בישראל, אך חשיבותו בהשרשת מערכת הערכים הדמוקרטית נמצאת במגמת עליה חדה. דת הלאום התבססה במידה רבה על אתוס הנצחון הצבאי, ועל המאבק על עליונות גזעית, או לחלופין על חירות ועצמאות לאומית. האמונה הדמוקרטית, לעומת זאת, מקדמת מסרים של שוויון מיני וגזעי, של שיתוף פעולה בינלאומי, של פריצת גבולות תרבותיים ואחוות עמים. את המצעד הצבאי של דת הלאום החליפה האמונה הדמוקרטית במצעדי המחאה של קבוצות לחץ חברתיות, ובתהלוכות של רקדנים וספורטאים. את הריגוש ההמוני שיצרו המלחמות הצבאיות יוצרת דת הדמוקרטיה באמצעות מלחמות מסוג חדש - מלחמות מדומות, בעיקר באמצעות מאבקים המתחוללים באיצטדיונים ועל גבי מסכי הטלוויזיה והמחשב.

פולחן הספורט, כולל השתתפות פעילה וצפיה כאחד, מהווה מרכיב חשוב בפולחן הכללי של הדמוקרטיה, מכיוון שהוא מספק את צורכי היחיד, ומכיוון שהוא מספק את צרכיה החדשים של החברה "האקמולית", קרי: גיוון החיים והתבדרות, יצירת סולידריות פלנטרית, טיפוח דמויות מופת המותאמות בהשקפת עולמן ובאורח חייהן לערכים החדשים, ויצירת מרטירולוגיה חדשה. למעלה מזה, הספורט המקצועני מקדם אתוסים של מקצועיות, שאפתנות, יוזמה פרטית, תחרות חופשית והגינות - כולם ערכים העומדים בבסיס הקפיטליזם הדמוקרטי. המיתולוגיה הספורטיבית - כגון התעשרות ספורטאים בני מיעוטים, התמדת הספורטאי לנוכח קשיים פיזיים וכלכליים ועוד - היא מבחינות רבות מעין אופיום חדש להמונים, אותו מייצרת האמונה הדמוקרטית בעיקר דרך סיקור טלוויזיוני של תחרויות ספורטיביות.

פולחן האקולוגיה גם הוא פולחן דמוקרטי חדש יחסית, המחלחל לתודעה ולהוויה הישראלית. בחמש השנים האחרונות פורסמו בישראל אלפי מאמרים מדעיים ופובליציסטיים, חוברות הסברה, ספרים וסרטים העוסקים ב"איכות הסביבה", והדבר מלמד על העליה הדרמטית בחשיבותו של הנושא. מעניין במיוחד להיווכח, כיצד מאמצת לעצמה התקשורת הישראלית בהתמדה, ובעקבותיה גם הציבור המשכיל ומערכת החינוך, את השפה האידיאולוגית החדשה. "זיהום", "לכלוך", "שיווי משקל טבעי", "קרינה", "גשם חומצי", "טיהור", "מיחזור", "הריאות הירוקות"  - אלה מקצת המושגים המשתווים אט אט בשכיחותם התקשורתית למושגים הפסיכולוגיסטיים והמשפטיים.

האתוס והפולחן האקולוגי חשובים לאמונה הדמוקרטית, משום שהם מלכדים מיליוני שוחרי איכות הסביבה במאבק נחוש כנגד פגיעה באחת מזכויות היסוד החשובות: הזכות לחיים בריאים. זוהי הסיבה לכך שהמאבק לטיהור הסביבה שזוהמה בידי רשויות ציבוריות, מפעלי תעשיה ואנשים פרטיים, מעשנים, למשל, זוכה בשנים האחרונות להצלחה מסחררת. גם המאבק הציבורי נגד ציד חיות בר ונגד התעללות בחיות - שהוא חלק אינטגרלי מהמשנה הירוקה - מבטא ומתרגל ערכים דמוקרטיים של רגישות, סובלנות ועידון יצרים אלימים.

הסיבה החשובה ביותר להצלחה המסחררת של התורה הסביבתית היא היותה תואמת את השינויים הפוליטיים העוברים על העולם הסדר העולמי החדש. לא במקרה מכונה תנועת היסוד "גרין פיס" - שלום ירוק. התביעה ל"פיוס עם הטבע" עולה בקנה אחד עם התביעה להפסקת המלחמות, ועם מגמת ההתפייסות שאותה מקדמת האמונה הדמוקרטית. המסר האקולוגי תואם את רוח הזמן, גם משום שהוא בעל גוון אוניברסלי-קוסמופוליטי, והוא מהווה חלק ממציאות חדשה שבה הריבונות מאבדת ממשמעותה המיתולוגית, והקהילה המערבית הופכת לקהילה אחת, מלוכדת והומוגנית. איכות הסביבה יוצרת ומבטאת מבחינה זו מעין סולידריות פלנטרית. ההתמסרות הגוברת של גופים חברתיים רבים, ארגונים פוליטיים, מוסדות מדע, תרבות, תקשורת וחינוך להפצת "הבשורה" הירוקה מעידה על תהליך שבו ה"אקולוגיה" הופכת ל"מיני-תיאולוגיה" במסגרת התיאולוגיה הרחבה של הדמוקרטיה.

גם פולחן הפיוס והשלום  הוא פולחן ישראלי חדש, שנותן את אותותיו בתרבות הישראלית הדמוקרטית. במרכז עבודת הלאום עמדה חוויית המלחמה.  "עבודת הדמוקרטיה", לעומת זאת, מעמידה במרכז את השלום ואחוות הגזעים, העמים והעדות, ואף יותר מכך. הפעילות האנטי-מלחמתית והאנטי-ממסדית - כאשר מדובר בממסד הישן-השמרני - יוצקת משמעות ערכית ולהט מוסרני נוסף לחיי "האקמול". מלחמת וייטנם  הולידה בעיקר בקרב האליטה הליברלית באמריקה הוויה אנטי-מיליטריסטית, אנטי-מצ'ואיסטית ואנטי-לאומנית, שתרמה באופן משמעותי להשתרשותה של מערכת ערכים חדשה בארה"ב. מלחמת לבנון, ובעקבותיה גם האינתיפאדה והמלחמה בחיזבאללה בגבול הצפון, היו מבחינה זו וייטנאם הישראלית. הן הולידו בקרב האליטה הישראלית המשכילה, שהיא ברובה שמאלנית-ליברלית, מערכת ערכים אנטי-מיליטריסטית, אנטי-מצ'ואיסטית ואנטי-לאומנית - והאיצו בכך את השתרשות האמונה הדמוקרטית בישראל. בדומה למלחמת וייטנם, גם מלחמת לבנון ניקזה כעסים והזינה מאות יוצרים, מחזאים, סופרים, משוררים, תסריטאים ועוד, שביטאו את כאבם האישי דרך הזעם והמחאה האנטי-לאומניים, והשפיעו בכך על דור שלם של צעירים משכילים.

הביקורת הגוברת בשנים האחרונות של האמנים, אנשי העיתונות ומדעני החברה על עיוותי הדמוקרטיה ועל משטר הכיבוש בשטחים מחדדת בהתמדה את מערכת הערכים הדמוקרטית, מגדירה גבולות חדשים של התנהגות ראויה, ומניעה קבוצות ובודדים למאבקים ציבוריים ולקורבנות הירואיים, המזינים ומחשקים את התודעה הדמוקרטית בקרב ציבור הולך וגדל, גם אם בקצב איטי ותוך קשיים מרובים.

הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן הפיחו תקווה בקרב הישראלים - בעיקר בקרב "האקמולים" - להתממשות קרובה של חזון "כשהצבא יפשוט מדיו". החתירה לשלום החלה לקבל בהדרגה מימד טקסי, ונעשתה למעין עמוד אש חדש המוליך את רובו של המחנה הישראלי החילוני. רצח יצחק רבין ופולחן האבלות שהתהווה בעקבותיו הפכו את דמותו של יצחק רבין לדמות הגדולה מהחיים, ויצקו בתהליך השלום מימד אידיאי ומיתולוגי נוסף, הנשזר באתוס הדמוקרטי.

התמונה שצוירה לעיל היא כמובן תמונה סכמטית, והיא חסרה את הדקויות והסייגים המתבקשים. הקורא עשוי לתמוה, כיצד במדינה שבה רבים מחזיקים עדיין בערכים לאומניים ודתיים, ניתן לדבר על שקיעתו של פולחן הלאום. רבים ודאי ישיגו, כיצד מדינה שבה רבים עדיין נוטים חיבה לשירות הצבאי, ומצביעים באופן רפלקסיבי עבור גנרלים בדימוס, ניתן לדבר על חילון הצבא. או, כיצד ניתן לדבר על פולחן הזוגיות, בשעה שרבים טרם השתחררו מכבלי השוביניזם. התשובה לכך נעוצה בקצב תחלופת האידיאות. כל מהפכה, כל תנועה וכל השקפת עולם חדשה צומחת בשלב הראשון בקרב האליטה המשכילה, המאופיינת בביקורתיות ובגמישות מחשבתית רבות מאלו  של ההמון. מכיוון שההתפתחות הטכנולוגית-כלכלית היא הכוח המניע המרכזי בתהליך השינוי שעובר המין האנושי, יש לצפות שהרוויזיוניזם הערכי שהתהווה בקרב הישראלים, חזרה ללאמנות או לדתיות, הוא זמני בלבד, וכי בסופו של דבר תנצח מערכת הערכים החדשה - הנובעת ממציאות טכנולוגית, כלכלית וגיאו-פוליטית חדשה - ותשתרש בלבבות, ואף תוליד בטווח הרחוק אופוזיציה לוחמנית, שתתחיל, בדומה לגל הביקורת הפוסט-ציוני, לערער על הנחות יסוד דמוקרטיות ותפורר טאבואים דמוקרטיים. סמנים ראשונים להתהוות גל נגדי - לאו דווקא דתי - כלפי מה שנתפס כעיוותי הקפיטליזם-הדמוקרטי - נרקיסיזם, וורקוהוליזם, חומרנות, טשטוש זהויות, פולשנות המשפט, קפיטליזם דורסני, סף גירוי גבוה ועוד  - מצויים כבר בשטח. מותר להניח כי מעמדות הביניים והמעמד הנמוך, בעיקר באוכלוסיה החילונית, יאמצו בהדרגה את "האמונה החילונית" החדשה והפולחן הנלווה לה, לאחר התבססות מנגנון החינוך החדש וחלחול המסרים החדשים לעומק המבנה הריבודי.

התמורה התרבותית שבה מדובר תלויה, כמובן, בהבשלת תהליך השלום, והדברים כרגע הם, כידוע, נזילים למדי. לתהליך השינוי צפויים קשיים ועכבות גם מן ההיבט הפסיכולוגי. ישראלים רבים - בעיקר הדור המבוגר - אשר חונכו מינקות על בסיס ערכי דת הלאום, מתקשים עדיין לוותר על אתוסים שהושרשו כה עמוק בנפשותיהם, וחלקם ימשיכו קרוב לוודאי להיאחז בהשקפת עולמם הלאומנית-דתית, תוך דחיה חלקית לפחות של הפולחן הדמוקרטי. מקצת הישראלים, בעיקר בעלי ההשקפה הלאומנית-דתית-שמרנית, נאחזים וימשיכו להיאחז בקרנות המזבח הלאומני, גם משום ש"ההמרה" כרוכה מבחינתם לא רק בשינוי אידיאולוגי, אלא גם בשינוי זהות עמוק. הקושי, כאמור, הוא לא רק פוליטי. רבים מהישראלים שהשתתפו באורח פעיל בהקמת המדינה מביטים אל המציאות החדשה אחוזי זעם ובהלה, וחשים כי משמעות הקיום נשמטת מתחת לרגליהם. המלחמה על הערכים הציוניים, אלה שיש בהם משום סתירה לערכים החדשים, היא מבחינתם מלחמת קיום, והם לא יוותרו בנקל - כפי שמוכיחות הבחירות האחרונות. ייתכן כי רק בניהם ונכדיהם יוכלו לבצע את מלוא המהפך.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד