על השנאה
על השנאה

 

פנים 2/חיים גורי
על השנאה

 

השנאה עוברת בתולדות היישוב והמדינה לאורך כל ימי המאה הזו, היא רק מחליפה שונאים ונשנאים. שני מכתבים סותרים שכתב בן-גוריון על בגין, שהשני בהם מתפרסם כאן פרסום ראשון, שופכים אור על דרכה הפתלתלה של השנאה.

אני זוכר את השנאה הזאת מאז עמדתי על דעתי. הכל השתנה ללא הכר ברצף החופז והדחוס שבתמורות העתים. רק השנאה, כמו המנגינה, "תמיד נשארת". לכן רצוי לערוך מיפוי אמיתי של השנאה, גם כדי להבין את "המצב הישראלי" היום, שהרי השנאה היא בבחינת הקבוע המעיד על החולף: שנאת יהודים וערבים, שנאת דתיים וחילוניים, שנאה עדתית, שנאת שמאל וימין, שנאת פלגים וקבוצות וחמולות אידיאולוגיות בשמאל ובימין ובקרב כל סוגי הדתיים והחרדים למיניהם. יש אומרים כי שנאת הקרוב עזה ומרה משנאת הרחוק, והיא גוררת מחלוקות וגירושין ופילוגים וצלקות וזכרונות מרים משאת.

לכן רצוי לערוך מיפוי מדויק ככל האפשר של כל וריאציות השנאה בארצנו, בדורותיה האחרונים והיום, לעינינו. רוב השנאות עוברות בירושה, זוכות לדור ההמשך שלהן. זה כמו השתייכות לחמולה, לחצרות רבנים, כמו נאמנות מאריכה ימים לקבוצות כדורגל.

לא פעם נדמה לך כי השינויים הפוליטיים המפליגים פורעים את כללי ההשתייכות, ויוצרים איגודי כוחות שלא שוערו לפני כן. זה נכון במידה מסוימת. יש חריגים, חוצי קווים, העוברים ממחנה למחנה, וישנם גם החוזרים בתשובה, ולעומתם אלה החוזרים בשאלה וחוזר חלילה. אך בסך הכל אנו יורשים את השנאות ומורישים אותן.

"זה הריב לא נגמר עדיין", כותב ז'בוטינסקי ראש בית"ר בשירו הידוע מראשית שנות השלושים. לאחר יותר משישים שנה ניתן לומר כי אימרתו שרירה וקיימת. וכך נאמר בשיר ההוא, לפי מיטב זכרוני מאז: "כי מיום בו נבחרתי לפלא/ של בית"ר בציון וסיני/ יד אחים הסגירתנו לכלא/ ותנעל בית אמי בפני// השרון והעמק לא לנו/ לא קציר, לא בציר, לא בניין/ אלוהים, ליגון בחרתנו/ ותבחר את אחי לתליין// זה הריב לא נגמר עוד עדיין/ בין כחול ולבן לאדום/ עוד שלם נשלם לך קין/ את נשמת בחוריך ניטול". והשיר מסתיים במלים: "אלוהים לשלטון בחרתנו/ על כחול ולבן ואדום", ומבטיח כנבואת נחמה: "נומה עמק, מרחב התפארת/ יתנוסס גם עליך דגלי".

כאשר עלה הליכוד לשלטון בשנת 1977, עברתי בעפולה, "בירת העמק", ונזכרתי בכך. אך גם בעיצומו של שלטון הליכוד חשו רבים מתומכיו שעדיין המערך השנוא ממשיך לשלוט במדינה, שהוא הממסד הקבוע, והוא חולש על מגזרים שונים, בעיקר "בתקשורת העוינת", באקדמיה, בספרות, בבטחון. כאשר ביקר יצחק רבין בקרית-שמונה, ארבע שנים אחרי המהפך, והוא חבר כנסת פשוט, לאחר מטח קטיושות, התקבל בקריאות "בגין לשלטון!", ורבים צעקו לעברו: "איפה המקלטים". המערך המשיך להיות הוותיקים המסודרים והמבוססים ברוב ערי הארץ, מושבותיה וכפריה. המערך היה צפון תל-אביב. שכונות הדרום ו"עיירות הפיתוח" הצביעו מח"ל. הרבה לא השתנה מאז.

לפני הבחירות האחרונות נפגשתי, ביוזמתה של אריאנה מלמד, לדו-שיח עם בני בגין. הוא בחר בי כמראיין. הצגתי לו כמה שאלות על השנאה המתקיימת ונמשכת בין שני השבטים. מדוע בחר בי בני בגין? אולי מפני שאנו נפגשים דרך קבע ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל, באותה חלקת קברים בבית העלמין הצבאי בירושלים. פעם גילה לי, כי בהיותו בן 15 אהב שיר שלי בשם "תשעה מתוך מניין", וגם קרא אותו לפני, לאחר שנים, בעל-פה. ונוצר איזה קשר.

באותה שיחה רציתי לדעת איך גדל הוא, כבנו של מפקד האצ"ל ומנהיג תנועת החירות, באווירה זו של נרדפות ומקופחות, של "הבן הלא אהוב במשפחה". הרי תחושה זו של מקופחות משחקת תפקיד מכריע גם בבחירות. הרי גם היום שבה ונשאלת השאלה, מדוע רבים כל-כך מקרב עדות המזרח והשכבות העממיות, העניות יותר, שומרות המסורת, תומכים דרך קבע בליכוד דווקא. רציתי לדעת אם איבה נושנה זו, העוברת מדור לדור, עתידה להמשיך לשחק תפקיד גם ביום הדין הקרב, לאחר רצח רבין.

הוא דחה נחרצות כל נסיון מצידי לדון גם בכך. אמר כי יש לדבר כעת אך ורק במצב המדיני והבטחוני אחרי אוסלו, ובחלופות האמיתיות העומדות בפני ציבור הבוחרים. אז הראיתי לו מכתב שכתב לי אישית אביו, מנחם בגין, העוסק באיבה הניצחת שבין בן-גוריון לבינו. הבן בני ידע את פרטי הפרשה ההיא, אך לא חשב שמן הראוי לדון בה כעת, בינינו. נאלצתי לכבד את רצונו. חבל. ככל שאני מהרהר בדברים, אני בא לידי מסקנה כי ההשתייכות השבטית היא היא המכריעה ביום הבחירות, וכל נסיון למקד את הוויכוח בענייני דיומא חורצי גורל כושל אל מול הצופן הזה, המקודש.

משחר ילדותי גדלתי בתרבות המשטמה הזאת. אני זוכר היטב את הכתוב בעיתונים ובכרוזים, את הנאמר בשירים ובפזמונים המזומרים בראש חוצות. אורי צבי גרינברג, ענק השירה העברית לדורותיה, העניק את "מדליית הבוז דרגה a לכל קיבוצי השומר-הצעיר". הוא כתב ש"השטן השתין בדמם". הוא כינה את השמאל דאז "צחנת יהדות קומוניסטית", והעיד על עצמו "כפליים מגוי אשנאם!". אנשי משמר-העמק לא סלחו לו, לא בזה ולא בבא, את הקללה שהטיח בהם ב"ספר הקטרוג והאמונה" שלו, שראה אור בשנת 1937: "היי לישימון במפת המדינה/ אל טל בהריך, אל עץ ואל טף!" גם רבים אחרים, מחוץ לקיבוץ המקולל ומעבר לשנים שחלפו, מתקשים להעניק מחילה לשורות הנוראות ההן.

המחנה אליו השתייכתי כ"ילד פוליטי" לא נשאר חייב, והשיב מנה אחת אפיים. ההתנגשות חרגה מהספרות ומהעיתונות, והיתה גם להפגנות ותיגרות רחוב בין החולצות הכחולות לחומות, בין "פלוגת האגרוף" שלהם ל"פלוגות הפועל" שלנו, ואף דם נשפך. זה היה קרב אמיתי וקשוח על השלטון בתנועה הציונית, ברחוב העברי והיהודי בארץ ומחוצה לה, בין המוני היהודים שעדיין התקיימו בקהילות הגולה.

אולי בשל השנאה הזאת, התהומית, בשל הדברים שנאמרו ונכתבו, האמינו רבים בקרב תנועת הפועלים שהם, הרוויזיוניסטים, אשמים ברצח חיים ארלוזורוב על חוף ימה של תל-אביב, בקיץ 1933, למרגלות בית-הקברות המוסלמי. הייתי אז ילד בן עשר, אך אני זוכר הכל. הם, תלמידי ז'בוטינסקי, ראו בכך עלילת דם נוראה מנשוא. קשה לתאר את עוצמת האיבה והקרע. גם היום, לאחר 64 שנים, לא פוענחה עד תום חידת הרצח ההוא שהסעיר את היישוב העברי בארץ ואת העם היהודי בגולה.

לאחר רצח רבין בלב תל-אביב, הזכירו רבים את הקשר בין שני הנרצחים האלה, ראו את המכנה המשותף בין דברי ההסתה האיומים בעיתונות הרוויזיוניסטית, שקדמו לרצח ארלוזורוב, לבין ההשמצה שלוחת הרסן נגד "רבין הבוגד". מי שאינו תופס את הקשרים האלה, אינו תופס את המתרחש בסיפור השנאה הזאת. אישית, אני משוכנע זה כבר כי רצח ארלוזורוב לא היה עבודה עברית, אך הכל יודעים מי ירה בגבו של רבין, ואיזה אקלים מורעל איפשר את הפשע הזה, שלא ירפה מישראל וילווה אותה כמזכרת עוון לדורות. בסביבתו הקרובה של הרוצח, יגאל עמיר, היו שחזרו ואמרו כי "הגיע לרבין, שהרג באלטלנה 16 יהודים".

והשנאה נמשכה בימי המאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, בוויכוח המר על "ההבלגה" ו"הנקם העיוור". אפילו בתקופת השואה, על סף כליון חרוץ, הפרידה לא פעם שנאת אחים בין הנידונים למוות, בין "הארגון היהודי הלוחם" שלנו לבין "הארגון הצבאי היהודי" שלהם. לראשון והגדול היו יותר לוחמים ופחות כלי נשק, ואילו האחר היה מצויד יותר. אפילו תעלות הביוב של גיטו ורשה הגווע לא קישרו בין השניים.

והשנאה נמשכה בארץ-ישראל לאחר השואה. זה הריב שלא נגמר עדיין בין "היישוב המאורגן" וההגנה מזה לבין "הפורשים", עד "הסיזון" ועד הטרגדיה של אלטלנה על חוף ימה של תל-אביב. גם סופרים ומשוררים נטלו חלק במאבק הזה, ואפשר היה להאריך בכך עד קריאת שמע של שחרית. נתן אלתרמן עצמו הצדיק בשירי "הטור השביעי", "שירי העת והעיתון", את "שריפת הנשק" באלטלנה, ראה איך תקוות קהיר ודמשק עולה בעשן השריפה ההיא, איך גבר חוש האומה על חוש העדר, על סכנת אנרכיה מגואלת בדם של מיליציות יריבות. הוא גם דחה מכל וכל את הטענה  ש"הפורשים" הם אחינו ולכן יש למנוע "מלחמת אחים" ביישוב, וכתב: "אשרי האומה שאיננה נותנת/ על חשבון מוסרה הנחות לקרובים". הוא הצדיק גם את "הסיזון", פעולה שעוררה מחלוקת קשה בקרב אנשי ההגנה, וכתב בספר "שירי עיר היונה" שלו, בפרק "קרואי מועד", "אבל בשלוף מחתרת-פרע פגיונה/ ואקדחה בראש חוצות ופרוורים/ לשפוך את ממשלתה, לכוף את הגיונה/ הגיון המסתורין, האש והקברים,/ היה יורד-עובר מלמד ההגנה/ ולשפיונם מחזיר את הדברים".

הקמת מדינת ישראל בתש"ח והתקופה החדשה לא גרעו כהוא זה מהשנאה הנושנה. לא מעט מקרב לוחמי אצ"ל ולח"י, שנתנו נפשם למען חירות ישראל בבתי-כלא, בפעולות קרב ובמעלות הגרדום, נשאו בליבם שני פצעים שלא הגלידו זמן רב - פצע חלוקת הארץ ופצע שלטון מפא"י בראשותו של בן-גוריון. המנהיג הלאומי הנערץ, "מקים המדינה", נתפס כאויבם וכרודפם. הוא גם לא ניסה להגיע לפיוס לאומי. תנועת החירות שקמה מקרב אנשי אצ"ל, במנהיגותו הכריזמטית של מנחם בגין, היוותה איום על שלטונו של בן-גוריון. סיסמתו היתה "ממשלה בלי חירות ומק"י". שני הקצוות הללו היו מאוסים בעיניו. רק בימי יורשו, לוי אשכול, נפתחה תקופה חדשה של פיוס כלשהו, והסרת חרמות ונידויים.

"זה הריב לא נגמר עדיין". ההתלקחות הגדולה הראשונה אירעה בעת הוויכוח הקשה על השילומים מגרמניה. בגין כמנהיג האופוזיציה גייס את כל כוחו הרטורי בהתקפה חסרת רחמים על תוכניתו של בן-גוריון, להגיע להסכם שילומים עם "גרמניה האחרת". בירושלים התארגנה הפגנה מחאה ענקית, שהיתה אמורה לצעוד אל הכנסת. איש לא ביקש את רשות המשטרה למצעד זה. כוחות משטרה חסמו  את הרחובות המוליכים לבית הנבחרים.

הייתי עד מקרוב למתרחש. כיכר ציון נבחרה כשטח הכינוס לרבבות. מתח כבד וקשוב. היה ברור לכל שתתרחש התפוצצות. בגין נאם בפני המוני חסידיו מעל מרפסת מלון ורשבסקי הפונה אל הכיכר. הוא נגע בפצע הפעור של השואה. במהלך נאומו הוגנב לידו פתק. הוא פתח את קפליו אט אט, ואחר, כאיש נדהם למקרא הכתוב, לחש אל המיקרופון את הדברים האלה, נדמה לי שאני זוכר אותם מלה במלה: "אחי ואחיותי, ברגע זה נודע לי כי בידי כוחות המשטרה הערוכים מולכם פצצות גז מדמיע, תוצרת א.ג. פארבן, תוצרת בית-החרושת שיצר את הגז שבו נחנקו אמותינו, אחיותינו".. (כאן פתח ההמון ביללת זעם גואה) ובגין המשיך וקרא: "לכו בני, וכל העומד מולכם ינופץ כזכוכית אל הסלע!!!"

אז החלה הצעדה במעלה רחוב בן-יהודה לעבר הכנסת. עד מהרה התנגשו המפגינים עם כוחות משטרה דלים, שהובאו מבסיס הטירונים בשפרעם. ליד קפה "עטרה" החלה התיגרה הקשה, שבה גברו ותיקי האצ"ל המאומנים והמאורגנים על המשמרות הללו, וההמון זרם במעלה, קורא במקהלה קריאות גנאי נגד בן-גוריון והשלטון והסכם השילומים.

רבות נכתב על כך, ולא אחזור על הידוע. באוויר הלח והמעורפל, הרווי אדי גז מדמיע, במעלות הצעקה ובהולם זגוגיות מנופצות, בקריאות חרון ושנאה שלא נודעו עד כה בישראל הצעירה, נמשך "הקרב על הכנסת". כוחות משטרה נוספים הוזעקו אל הזירה, גם כוחות צבא שתפסו עמדות לאורך "הקו העירוני" החוצה את ירושלים קיבלו פקודת היכון להתערבות מיידית. אמרו אז כי גם "פלוגות הפועל", שפורקו זה כבר, קיבלו פקודה מיוסף אלמוגי לנוע לעזרת הכנסת. המכות נמשכו והרגימה נמשכה, מלווה שוועת פצועים ופקודות קציני משטרה, שנפלו כרותות במהומה ההיא. בן-גוריון ראה במעשה הזה התקפה ישירה על הדמוקרטיה הישראלית וביזוי אלים ומסוכן של "שלטון החוק" במדינה, וחזר מדי פעם על ההאשמה הזו. אני חושב שזה היה הרקע למכתב שקיבלתי ממנו שנה אחר-כך, בקיץ 1963.

ב13- במאי 1963 הלכתי אל בניין הכנסת לבקר את אבי, חבר הכנסת ישראל גורי. קבענו להיפגש לאחר הישיבה. ישבתי ביציע. בן-גוריון עמד למסור הודעה חשובה. היה זה בימי הוויכוח הקשה על "המדענים הגרמנים" במצרים, ובגין תקף אז בחריפות רבה את הממשלה.

בן-גוריון עמד על הדוכן כדי להגיב לדברי חבר הכנסת חיים לנדאו. האווירה באולם היתה מתוחה מאוד. פתח ראש הממשלה ואמר: "לא הייתי אף פעם שותף לתפיסת מר לנדאו וחבריו ביחס לגרמניה. לא הייתי שותף להם כשהם פיארו ושיבחו את היטלר והעמידו אותו לדוגמה". בן-גוריון עמד לאשש את דבריו במובאה מדברי אבא אחימאיר בראשית שנות השלושים, כאשר זה כתב על "התנועות הלאומיות הקשורות בשמות המזהירים של קימאל, מוסוליני, פילסודסקי, דה-ולירה, היטלר". הוא לא הגיע לידי ציטוטים מדברי אבא אחימאיר, כי פרצה מהומה שלא נודעה כמותה בכנסת.

למחרת הגבתי על כך ברשימה "על הבושה",  שפורסמה ב"למרחב" ב15- במאי. בה גם נאמר, כי "שניית תדהמה ולאחריה שערוריה שלא היתה כמוה בבית הנבחרים הישראלי". אני שואל ברשימה האם עשה זאת בדם קר, או מתוך "התפרצות בלתי יזומה", ובאתי לידי מסקנה שעשה זאת במתכוון. "לומר משפט כזה היום, לאחר מה שקרה שם, אבוי, מה שקרה... לכך אין מחילה". כי בינתיים היתה השואה ואבדה יהדות פולין, שרוב מנהיגי חירות יצאו ממנה. אני כותב באותה רשימה כי "יותר מצעקותיהם של אנשי חירות, השפילו הפעם את כבוד הכנסת המשפטים שנאמרו מפי האיש המופקד בין השאר גם על הצבא, שבו משרתים קצינים וחיילים שבחרו את 'מר לנדאו וחבריו' לכנסת". אני מסיים את דברי במשפט הבא: "האיש החוזר ואומר בוויכוח על גרמניה, כי 'אין לפקוד עוון אבות על בנים', פוקד על תנועה שלמה בישראל את עוון פסוקו האומלל של אבא אחימאיר. 'הפאשיסטן' ההוא לא ידע אז את אשר הוא כותב, אך בן-גוריון יודע היום את אשר הוא אומר".

ביום שבו התפרסמה הרשימה, נמסר לי בידי שליח בשעה 07:00 מכתב אישי מבן-גוריון, המגיב על דברי ב"למרחב"; מכתב וסמל המנורה עליו. שניים וחצי עמודים. קראתי בו כמה וכמה פעמים, וגם הראיתי אותו לרעייתי. שתקנו שעה ארוכה. בו בערב ביקרו בביתי אבי ישראל וחברו זלמן ארן, "זיאמה". מפא"יניקים מהגרעין הקשה. אף הם קראו את מכתבו של בן-גוריון.  זיאמה, שהתאושש ראשון, אמר לי: "גורי, שרוף את זה, אתה חייב לשרוף את זה, המכתב הזה ירעיל את העם גם בעוד אלף שנים!" אבא, המאופק יותר, ביקש לגנוז את האיגרת, ומילמל: "איך יכול ראש הממשלה לכתוב כך על ראש האופוזיציה?!" אבי המתון, שניסה לצעוד כל חייו בין הדעות האחרות, לא על גופתן. הבטחתי להם כי לא אפרסם מלה מהכתוב, אך עותק אחד נשלח כמצוין במכתב לישראל גלילי.

עד היום עמדתי בהבטחתי לשניים, שאינם בין החיים. לימים פורסם קטע נרחב ממכתבו של בן-גוריון בכרך השלישי בספר "בן-גוריון", פרי עטו של פרופ' מיכאל בר-זוהר. שם, בעמוד 1547, מובאים כמה מהדברים. וכך נכתב שם:

 "בגין הוא טיפוס היטלריסטי מובהק",-- גזעני, מוכן להשמיד את כל הערבים למען שלמות הארץ, מקדש כל האמצעים למען המטרה הקדושה - שלטון אבסולוטי, ואני רואה בו סכנה חמורה למצב הפנימי והחיצוני של ישראל.

"אני לא יכול לשכוח המעט שאני יודע על פעולתו. יש לה משמעות ברורה אחת: רצח עשרות יהודים, ערבים ואנגלים בפיצוץ מלון המלך דוד; הפוגרום בדיר-יאסין ורצח נשים וילדים ערבים; מעשה אלטלנה שהתכוונה לתפיסת השלטון בכוח; רגימת הכנסת על-ידי אספסוף מוסת שקיבלו הוראה מבגין - לפי הנאום שהתפרסם למחרת ב"חירות" - ש"זוהי הפעם מלחמה לחיים ולמוות".  ואילו לא מנעתי בכוח הצבא התפרצות האספסוף לכנסת - היה נערך טבח בקרב חברי הכנסת.

"העצרת של בית"ר במצודת ז'בוטינסקי, כשסרט ענקי מבשר: אלוהים, לשלטון בחרתנו!', סידור מסע הנצחון כפי שתואר ב"חירות" ערב הבחירות לכנסת הרביעית, השתלטותם אתמול בכנסת בכוח האלימות,  כל אלה אינם מעשים בודדים, אלא גילוי של שיטה, אופי ושאיפה. בגין יחליף המפקדה של הצבא והמשטרה בבריונים שלו, וישלוט כמו שהיטלר שלט בגרמניה --- ידכא בכוח ובאכזריות תנועת הפועלים -- בהרפתקאות מדיניות יחריב את המדינה.

"אין לי ספק שבגין שונא להיטלר - אבל אין שנאה זו מוכיחה שהוא שונה ממנו. --- כששמעתי בפעם הראשונה בחיי נאום של בגין ברדיו - שמעתי קולו וצריחתו של היטלר. כשראיתי אתמול את פניהם המשולהבים של בן-אליעזר וחבר מרעיו, הכרתי היטב הבעת פנים רצחנית זו".

אסתפק בכך. לא אני מסרתי את הדברים האלה לפרסום. פרופ' בר-זוהר מצא אותם בארכיון בן-גוריון והביא אותם לדפוס בשנת 1977, בהוצאת "עם עובד". מבחינה זו, נקי אני בשבועתי לאבא ולזיאמה ארן.

בשנת 1977 התחולל "המהפך", בגין עלה לשלטון. הייתי בין עשרות החברים שהתכנסו בדירתו של פרופ' דן הורוביץ בירושלים, לחזות בטלוויזיה בתוצאות הבחירות. בהיוודע הדברים חשו רבים מהחברים, אנשי הגרעין האינטלקטואלי של השמאל ומראשי האקדמיה, כי חרב עליהם עולמם. עם שחר יצאתי החוצה, וראיתי את השמש עולה במזרח, מעל הרי מואב. הבנתי שהתחוללה מהפכה פוליטית, אך לא שינוי קוסמי.

 בן-גוריון כבר לא היה בין החיים בהתרחש המהפך, שאותו חזה כסיוט האמור להתממש. הרבה לא נשאר מהתחזית המחרידה שלו על קץ הדמוקרטיה הישראלית בידי בגין ו"בריוניו בצבא ובמשטרה", על דיכוי אכזרי של "תנועת הפועלים", על ישראל הנחרבת, אבוי, בשורת "הרפתקאות מדיניות". יהיו שיאמרו כי בגין התגלה כדמוקרט, נאמן לשלטון החוק, ויזכירו את קריאתו הרוממה: "יש שופטים בישראל!" אחרים יציינו כי היה זה הוא ולא אחר שחתם על הסכם שלום עם מצרים, שפינה את סיני ועקר את כל יישובי ישראל הפורחים, את בסיסי צה"ל ואת שדות התעופה שמעטים כמותם לעוצמה. יהיו שיזכירו את מלחמת לבנון, שבגין פתח בה, ביוזמתו, מלחמת שולל אומללה שעלתה בנפגעים רבים מאוד וסיבכה את ישראל ללא מוצא. בכך יראו את "ההרפתקה המדינית" שבן-גוריון כה הזהיר מפניה. אחרים לא יסלחו לו את תרבות השנאה שנמשכה בימי שלטונו, את התקפותיו שלוחות הרסן על הקיבוצים - "המיליונרים בעלי הבריכות". נראה לעין כי בגין עלה לשלטון כתגובה עממית רחבה של ישראל האחרת, של העניים יותר והחשים עצמם מקופחים, של חלק נכבד מדור הבנים והנכדים של שוכני המעברות, של שומרי המסורת, שהאתוס של המערך הפחיד אותם. לא אגע בכך כעת. השנאה נמשכה בימי בגין כמו בימי בן-גוריון.

בעת מערכת הבחירות בשנת 1981 כתבתי ב"דבר" רשימת ביקורת קשה על דרכו וסגנונו של בגין. מן הסתם נעזרתי בכמה מלים ממכתבו של בן-גוריון אלי, כפי שפורסם בספרו של בר-זוהר. ב23- ביוני 1981, בשעת בוקר מוקדמת, בא לביתנו שליח ומסר מכתב מאת ראש הממשלה, וסמל המנורה מעליו.

מר גורי הנכבד,

הבוקר שבתי וקראתי ב"דבר" את רשימתך על המכתב הידוע של בן-גוריון ז"ל אליך. בפעם הראשונה הבעת דעה, עד כמה שאני זוכר, ש"אולי" בן-גוריון בכל זאת צדק. הפעם אין עוד הסתייגות.

בשעתו נזדעזעת כולך מן המכתב ההוא. הבטחת לעצמך שלא תיתן אותו לפרסום. אני קראתי אותו. לא נזדעזעתי. אם אפשר לקרוא לזאב ז'בוטינסקי ולדימיר היטלר, מדוע אי-אפשר היה לכתוב את הדברים שנכתבו עלי? ובין המכתבים למיניהם גם היו מאורעות, כגון עלילת הדם משנת 1933-4, הסיזון, אלטלנה, והכל נעשה באלימות איומה, לרבות הסגרה בידי זרים ועינויי תופת בידי נושאי לפיד הקידמה.

אך בשובי למכתבו של בן-גוריון ז"ל, עלי להודיעך כי בפברואר 1969 קיבלתי ממנו את המכתב הבא:

אני ממציא לך בזאת מכתב ששלחתי לפני ימים אחדים לגולדה מאיר. אולי תמצא בו עניין כחבר בממשלה. תרשה לי להוסיף כמה הערות אישיות. פולה שלי היתה מעריצה שלך, משום מה. אני הייתי מתנגד, לפעמים חריף מאוד, לדרכך לפני המדינה ועם קומה, כאשר הייתי מתנגד לדרכו של ז'בוטינסקי ז"ל. כשנבחרתי ב1933- להנהלה הציונית, ניסיתי לבוא בדברים אתו ונהפכנו לידידים, אם כי חברי דחו ההסכם שסידרנו שנינו בסוף 1934. התנגדתי לכמה עמדות ופעולות שלך גם אחרי הקמת המדינה, ואינני מתחרט על כך, כי לדעתי היה הצדק אתי, וכל איש מסוגל לטעות מבלי שירגיש בכך. אבל מבחינה אישית לא היתה לי אף פעם טינה אישית נגדך, וכל מה שהכרתי אותך יותר בשנים האחרונות - הוקרתי אותך יותר, ופולה שלי שמחה על כך.

 בכבוד ובהוקרה, דוד בן-גוריון.

כאן מסתיים ציטוט מכתבו של בן-גוריון, ומר בגין שב וכותב אלי: "בטוחני כי בעצמך תבין, מר גורי הנכבד, כי העתקתי בשבילך את מכתבו של בן-גוריון ז"ל לא כדי 'להתפאר'. אבל מאז קיבלתי המכתב הזה, שאלתי תמיד את עצמי: אולי באמת דברים רבים, טרגיים ואפילו נוראים, היו נמנעים מאתנו, לו בן-גוריון ז"ל ואני היינו מכירים איש את רעהו יותר".

בהמשך מכתבו כותב מר בגין, כי המכתב המאוחר יותר הוא התקף, כלומר, מכתבו של בן-גוריון לבגין ב1969-, ולאו דווקא מכתבו אלי ביוני 1963. הוא מסיים את מכתבו במלים אלה:

אינני מבקש כלל ממך שתקבל את דעתי זאת, או שתפרסם את מכתבי אליך, או שתכתוב על הסתירה הבולטת בין שני המכתבים, שהם היום בידיך.

כתבתי לך מתוך דחף אנושי ולא עוד.

בכבוד רב ובברכה,

מ. בגין

עד כאן פרשת שני המכתבים. יכול הייתי לפרסם את מכתבו של מר בגין לפני שנים. לא עלה בידי להיפגש אתו ולברר את מהות הסתירה הגמורה בין שני המכתבים. לימים פרש מנחם בגין אל הבדידות ואל הדומיה, ומאוחר היה לפנות אליו. כאשר קראתי את מכתבו של בן-גוריון לבגין התקשיתי להאמין למראה עיני. הוא מתייחס אליו כאל יריב הוגן, אפילו מתוך חיבה. האיש המתואר בפיו כסטרא אחרא, כהיטלר, לא פחות, שיביא לקץ הדמוקרטיה ויחריב את מדינת ישראל, הוא לכל היותר בר-פלוגתא. הוא כמעט חוזר בו, ומציין ש"כל איש מסוגל לטעות מבלי שירגיש בכך", וגם מוסיף: "וכל מה שהכרתי אותך יותר בשנים האחרונות - הוקרתי אותך יותר".

האם זכר בן-גוריון לשנוא נפשו את הצעתו לשוב ולמנות את בן-גוריון כראש הממשלה ערב מלחמת ששת הימים? האם היתה זו שנאה "פונקציונלית" בלבד לראש האופוזיציה הקשוח והמסוכן? אולי הועברה שנאתו של בן-גוריון מבגין ללוי אשכול, בעקבות 'הפרשה', ולאחר נצחון ששת הימים?

אני עייף מכדי לעסוק בכך. אך אני יודע, ששני המכתבים האלה יישארו בגדר  עדות ראשונה במעלה ליחסי מנהיגים בעם בעיצומה של תרבות השנאה הישראלית, וישמשו חומר מרתק לחוקרים במקומותינו. מר בני בגין יודע שאני עומד לפרסם את מכתבו של אביו אלי, ואישר את פרסומו. "זה אפילו יכול להועיל", אמר.

ואנו חיים עדיין בעיצומה של השנאה. זו, בטירופה הקודח, הביאה לרצח יצחק רבין. הארץ חולה. העם שסוע. אל השנאה נוספו מרכיבים המסבכים את התמונה - היהדות החרדית שחברה לימין הקיצוני, וש"ס המוסיפה למחלוקת הקשה את המימד העדתי. אומרים ששלושה החזירו את הימין לשלטון - פיצוצי האוטובוסים, ושני רבנים בני מאה, הרב שך והרב כדורי. אך אולי הדברים אפלים ונפתלים יותר, והם עוברים בירושה וקובעים את המיפוי השבטי בישראל. ימי שלטון נתניהו אינם מקלים עלינו. להיפך, איזו חרדה קשה, מעורבת בבושה, עומדת בחלל האוויר.

נ.ב.

זה לא כבר, במלאת חמש שנים לפטירתו של מנחם בגין, נערך במשכן הכנסת יום עיון המוקדש לנושא "עליונות המשפט בישראל". את ההרצאה העיקרית נשא נשיא בית-המשפט העליון, אהרן ברק. ראש הממשלה מר בנימין נתניהו, ושר המשפטים מר צחי הנגבי לא נכחו במעמד הזכרון הזה. מר בני בגין התנגד לבואם.

פנים 2/עוז אלמוג

האמונה הדמוקרטית

דת חדשה שוטפת את העולם המערבי לקראת שנת האלפיים, והגיעה גם לישראל - דת הדמוקרטיה. יש לה פולחנים כמו פסטיבלי רוק ופריימריס, אדמו"רים כמו נשיא בית המשפט העליון, וכוהני דת כמו זמרי פופ ואנשי תקשורת. מול דת הלאום הדועכת, שהציעה מיתוסים קולקטיביים והתרפקות על מלחמות העבר, מציעה הדת החדשה חופש אישי, פתיחות, זוגיות משוחררת ומפגש ישיר בין היחיד לעולם הרחב

התפיסה הרווחת כיום בארץ בקרב מדעני החברה ופרשני התרבות, בלי קשר לזיקתם הפוליטית, היא שהחברה הישראלית מצויה בעיצומו של תהליך התפרקות והתפקרות, וכי השבט הישראלי המלוכד התפצל - איש איש לאוהלו. פוליטיקאים, מורים, אנשי אקדמיה, קציני צבא ועיתונאים מרבים לציין - לעתים קרובות בדאגה ובתוכחה - את ההדוניזם, האגוצנטריות והאדישות שפשו בארץ, ויש רבים הרואים בישראל, זו החילונית של היום, חברה ניהיליסטית שאיבדה את תמימותה, ואולי גם את מצפונה. תהליך השלום הצובר תאוצה מחדד את סימני השאלה לגבי הזהות הישראלית, והוא החל להצמיח דיונים סביב מה שניתן לכנות "היום שאחרי השלום", על משקל "היום שאחרי המלחמה".

זוהרו של פולחן הלאום והמולדת הציוני אכן מתעמעם, אך להערכתי אין אנו מצויים בתקופה של דקדנס, ולא נקלענו לריק ערכי. להיפך: אנו עדים לצמיחה הדרגתית של אידיאולוגיה, או מבנה-על אינטלקטואלי-מוסרי מזן חדש הממלא את חיי השכבה המשכילה והליברלית בתוכן חדש, ויוצק בה להט מהפכני, המתפשט - גם אם בתהליך מעבר אטי ורווי קשיים, מכשולים וקונפליקטים - לשכבות נוספות באוכלוסיה הישראלית. אני מכנה מבנה זה בשם "האמונה הדמוקרטית".

הדמוקרטיה - כדרך חיים וכשלטון - איננה תופעה חדשה, אולם, רק לאחר נצחונם המוחץ של המדינות הדמוקרטיות על המדינות הפאשיסטיות במלחמת העולם השניה, ורק בשנות השישים, עם הופעת "דור הפרחים", מרידות הסטודנטים, תנועות המחאה האנטי-מלחמתיות והתפשטות הטלוויזיה, החלה להתפתח בארצות המערב  "עבודת" הדמוקרטיה הקפיטליסטית. החל בתקופה זו שטפו את העולם המערבי גלי המתירנות, הספקנות, ה"משפטנות", האינדיווידואליזם, האנטי-ממסדיות ו"התקשורתנות", ויצרו הוויה חברתית חדשה, השונה מבחינת הדגשים הערכיים המנחים אותה מזו שאפיינה את החברה המערבית בחמשת העשורים הראשונים של המאה. "עבודת הדמוקרטיה" הגיעה בשנות השמונים והתשעים, עם "מהפכת התיקשוב" ונפילת הגוש הקומוניסטי, לשלב חדש - מהפכני במהותו. ההוויה החברתית החדשה המתעצבת לנגד עינינו - על שלל הערכים, המיתוסים, הסמלים והטקסים שהיא כוללת - נובעת ותומכת בעת ובעונה אחת בטשטוש הגבולות הגיאוגרפיים, הכלכליים, התקשורתיים והתרבותיים בין מדינות ועמים, ובעיצוב הדרגתי של תרבות גלובלית ומבנה כלכלי גלובלי, תוך קידוש הסדר החברתי החדש. יותר ויותר הופכת איפוא הדמוקרטיה משיטת שלטון למערכת ערכים טוטאלית - מעין אמונה חילונית - המהווה דבק ערכי התומך במערכת החברתית של העולם הנאור והמודרני.

במוקד הפולחן החדש, הדמוקרטי, עומדים שני אובייקטים משלימים: האני הפרטי, לאו דווקא במובן האגוצנטרי השלילי, שהוא קטן מהלאום, והיוניברס - שהוא גדול מהלאום ומבטל אותו. האמונה הדמוקרטית ממריצה את האדם לעמוד על זכויותיו האזרחיות, לבטא את חירותו ועצמאותו, לממש ולשכלל את כישוריו הייחודיים תוך כדי תחרות עם הזולת, להכיר את פנימיותו ואת סביבתו הטבעית, ומעל לכל: לטפח את אזרחותו בעולם שוויוני וחסר גבולות גיאוגרפיים ותרבותיים.

 פולחן הדמוקרטיה מונהג ומשוכלל בידי המעמד הבינוני הגבוה - בעיקר אנשים חילוניים, משכילים, וליברלים, בני  30 עד 50, המקיימים אורח חיים מערבי-בורגני. אני בוחר לכנותם בקורטוב של הלצה בשם "אקמולים" - קיצור של "אקדמאי, קפיטליסט, מכור לעבודתו וליברל". הדמוקרטיה נתפסת בקרב "האקמולים" כמושג מטאפיזי ומקודש, והראיה לכך היא העובדה שהמלה "דמוקרטי" נעשתה לאחרונה לאחת המלים השכיחות, הערכיות והאקסיומטיות ביותר בשיח הציבורי שעליו הם חולשים. גם מסע הטהרנות והגינוי שמנהלת התקשורת המערבית, אחד ממעוזי "האקמולים", כנגד "כופרים שונים" שהפרו טאבו דמוקרטי כזה או אחר, המכונה בשם המעורר יראה "זכויות אזרח", מעיד על התפיסה המקודשת של האתוס הדמוקרטי.

הבשורה הדמוקרטית מופצת ביעילות באמצעות "מיסיון" תקשורתי משוכלל, הכולל מחשבים המחוברים לרשתות תקשורת, לוויינים, כבלים ומזון-מהיר. הקונצרטים ההמוניים, האולימפיאדות, האליפויות והטורנירים הספורטיביים, הכינוסים המדעיים, התערוכות הבינלאומיות, טקסי ההענקה של פרסי ההצטיינות בתחומי היצירה האמנותית -  "בוקר", "גונקור", "דקל הזהב", "אוסקר", "אמי" וכו' - כל אלה, ואירועים בינלאומיים אחרים המשודרים ברובם בשידור חי למאות מיליוני בתי אב, מייצרים חגים ומיתוסים אוניברסליים, שחשיבותם עולה בהדרגה על החגים והמיתוסים הלאומיים הישנים.

ימי הבחירות הם ימי החג והעצרת החשובים ביותר במסגרת הפולחן הדמוקרטי, והם מחליפים במידת-מה - לפחות במידת העניין וההתלהבות שהם מעוררים אצל האזרחים - את ימי העצמאות הלאומיים. מרבית כלי התקשורת אף נוהגים לכנות את ימי הבחירות בשם הסמלי "חג הדמוקרטיה". בתקופת הבחירות נוצרת מעין אשליה של גאולה שעומדת בפתח, המהווה תחליף רגעי לתקווה המשיחית של הדת המסורתית. חגיגת הנצחון בבחירות היא סוג של אקסטזה המזכירה את חגיגת הנצחון של המצביא, והיא כוללת כמובן גם "חלוקת שלל" למחנהו.

הפולחן הדמוקרטי הגיע לישראל אמנם באיחור-מה, הן משום שאזרחיה היו עסוקים בהקמת המדינה החדשה ובמלחמות שפקדו אותם, והן משום ריחוקה הפיזי של המדינה מהמרכז האירופי-אמריקני, אך עוצמתו אינה קטנה, ובתחומים מסוימים אולי אף גדולה, מזו של המערב.

פולחן המדינה והלאום - שמשל בכיפה, פחות או יותר עד סוף שנות השישים - קידם אתוסים של צייתנות ונאמנות למדינה ולמנהיגיה, בעיקר למצביאים ולמדינאים. אלה היו האתוסים של פטריוטיות, רומנטיציזם היסטורי, קבלת מרות של הורים, מורים ומפקדים, מיליטריזם, עבודת כפיים, עליונות לאומית ועדתית, איפוק רגשי, התנדבות ל"שירות לאומי" והסתפקות במועט. במוקד מערכת הערכים של פולחן הלאום עמד הקולקטיב, שהפעיל על היחיד כוח צנטריפוגלי ותבע ממנו לוותר מעצמאותו וממשאביו למען הגשמת אוטופיה לאומית. פולחן הדמוקרטיה, לעומת זאת, מקדם אתוסים של שוויון זכויות, תחרותיות הישגית, יעילות כלכלית, יוזמה פרטית, פמיניזם, הומניזם, חופש מחשבה ויצירה, ספקנות וביקורתיות, מודעות עצמית וחברתית, זוגיות רומנטית, פתיחות רגשית, הגנה על פרטיות, קוסמופוליטיות, טיפוח גוף, גיוון ואופנתיות, שליטה במידע, בידור, שמירה על הטבע ומשאביו והתרחבות כלכלית מתמדת.

מערכת הערכים והאתוסים הדמוקרטית נתמכת, מופצת, מוזנת ומתורגלת על ידי מספר מוקדי פולחן חילוני מחזורי. פולחנים אלה -  השזורים זה בזה ויונקים זה מזה - יוצקים בחיים המודרניים מימד של "קדושה חילונית" סמויה, מעוררים את האדם החילוני למאבק מוסרי ולחתירה לשלמות, ובתוך כך מעניקים לו תחושה של טעם חיים ומשמעות קיומית.

המוקד הראשון והחשוב ביותר הוא פולחן זכויות האזרח והשוויון בפני החוק. העיסוק בזכויות אדם ובחופש הפרט נעשה בשנים האחרונות למאפיין הבולט ביותר של תרבות הדמוקרטיה המערבית, שכן הוא מחדד ומתרגל את חתירתו ומאבקו של היחיד לחירות ולשוויון הזדמנויות - מאבק העומד בלב האידיאה הדמוקרטית-קפיטליסטית. המאבק לצדק ולחופש אישי מוצא את ביטויו המעשי והסמלי המובהק והשכיח ביותר במסגרת הדיון המשפטי - ובעיקר בבית המשפט הגבוה לצדק, הדן בעתירות העוסקות בזיקה שבין הפרט לרשויות או בסוגיות משפטיות בעלות משמעות מוסרית רחבה. דוגמה אופיינית היא הדיון בביציות נחמני. הדרמה המשפטית-מוסרית, שתחילתה באולמות בתי המשפט וסופה בבמה התקשורתית-אמנותית -  ספר, סרט, סדרת טלוויזיה - מעוררת רגשות עזים ומולידה מודלים של הזדהות.

הפופולריות הגדולה של סדרות טלוויזיה, סרטי קולנוע ורומנים ספרותיים, שבמרכזם דמויות בלש/ית פרקליט/ה ושופט/ת, הגידול הדרמטי במספר עורכי הדין המועסקים במשק והעליה המתמדת בשכרם, כמו גם הביקוש הגואה של צעירים ללימודי משפטים, הם מקצת מהסימנים המצטברים המעידים על עליה בעניין הציבורי ובמעמד החברתי של המוסד המשפטי בארצות המערב ובישראל. העיתונות הכתובה והאלקטרונית מקדישה בשנים האחרונות יותר ויותר מדורים, טורים ותוכניות רדיו וטלוויזיה לניתוח פסקי דין וחוקים חדשים, תוך שהיא יוצרת ומלבה פולמוס ער ומרתק בנושאי חקיקה וזכויות אזרח - המשפיע על עיצוב צורת השלטון והחיים הדמוקרטיים. השפה המשפטית נעשתה זה כבר לחלק חשוב מהשיח הציבורי, והיא מחלחלת ללשון היומיום. הפוליטיקה עוברת אף היא מעין "משפטיזציה", ורוב נציגי הציבור בכנסת מתגדרים בהכשרתם המשפטית, ברדיפה חסרת פשרות אחר עברייני חוק וחוקה מקרב אנשי הצווארון הלבן, ובפעילות תחיקתית נמרצת. גם המגמה המסתמנת להכניס מצלמות לאולמות בתי המשפט, כמו במשפט או. ג'יי. סימפסון ובמשפט דמיאניוק, היא חלק מתהליך תרבותי עולמי, שבו הצדק הדמוקרטי צריך לא רק להיעשות, אלא בעיקר להיראות לפני ההמון.

אחד הסימנים לתחלופת האמונות החילוניות הוא השינוי לרעה במעמדה הציבורי של האליטה הישנה - הבטחונית-המפלגתית - ובמקביל עליית קרנה והרחבת סמכויותיה של האליטה הכלכלית-משפטית. דוגמה נוקבת לכך ניתנה רק לאחרונה, בשערוריה שפרצה סביב פרשת מינוי היועץ המשפטי החדש לממשלה. האקטיביזם השיפוטי בישראל, אשר אותו מנהיג השופט אהרן ברק, שפירושו הרחבת סמכויות החקיקה של הרשות השופטת על חשבון הרשות המחוקקת, הוא אחד הסימפטומים לשינוי זה. שיטת הפריימריס המחייבת את המועמד להחניף לקהלו, וכן השכיחות הגוברת של פרסום סקרי דעת קהל, היוצרים לחץ ציבורי מתמיד על פוליטיקאים - מלמדות אף הן על כרסום במעמד המנהיגות המפלגתית, ועל הגבלת סמכויותיה.

אחד האמצעים הטקסיים אשר באמצעותו מחלנת התקשורת את הממסד הצבאי-מפלגתי, תוך קידוש הממסד הכלכלי-משפטי, הוא הסיקור האינטנסיבי והמובלט של שערוריות פוליטיות. חשיפות אלה זוכות לכותרות ענק. "הנבלים" שלהן מעשירים את מיתולוגיית הרשע החדשה, ודוגמה עדכנית לכך היא משפט דרעי. גם הנטיה הגוברת לעסוק בצדדים הקשים של השירות הצבאי, בפן הגרוטסקי של התרבות הצבאית ובמחדליו ההיסטוריים והעכשוויים של צה"ל - מוסד שהיה מקודש בדת הלאום  - היא סימפטומטית לתחלופת "האמונות" החילוניות. היחס הביקורתי החמור לו זוכים לאחרונה קצינים בכירים, שעד לפני עשור נחשבו "אלופים" תרתי משמע, לעומת היחס האוהד - לעתים עד כדי התבטלות - למבקרת המדינה, שופטת עליונה בדימוס, ולשופטי בית המשפט העליון, הם אחת האינדיקציות ל"חילופי הכוהנים". השופט אהרן ברק - הנשיא החדש של בית המשפט העליון, המצטיין בהשקפת עולם ליברלית - מוצג זה שנים מספר בתקשורת כגאון הדור, ולמעשה כמעין אדמו"ר חילוני חדש, מנהיג ומורה דרך דמוקרטי. זאת, לא רק משום יכולתו האינטלקטואלית המוכחת, אלא גם מפאת שינוי סדרי העדיפויות הערכיים של האליטה הישראלית. פסיקותיו של בית המשפט העליון - הנתפס בתקשורת כמעין סנהדרין חילוני - מצטיינות באוריינטציה דמוקרטית-ליברלית. הדגש ששמים שופטיו בפסיקותיהם על חירות הפרט וזכויותיו, והפלורליזם הטיפוסי שהם מפגינים כלפי התנהגויות שנחשבו בעבר כסוטות ואף כפושעות, כמו ביחסם לזכויות ההומוסקסואלים, מרחיבים בהדרגה ובהתמדה את גבולות הסובלנות החברתית, ומעמיקים את אחיזתם של הערכים הדמוקרטיים בחברה הישראלית, לא פעם  תוך קונפליקט ופולמוס ציבורי חריף. ההדר הארכיטקטוני המציין את בניין בית המשפט העליון החדש בירושלים - ואולי גם מיקומו בסמוך לכנסת - הוא סימן כמעט מטאפורי להחלפת המשמרות בתרבות הישראלית.

מוקד הפולחן השני מצוי בתחום הקשר הזוגי. הזוגיות, על הביטויים הרוחניים והפיזיולוגיים שלה, אהבה רומנטית וסקס, הפכו בשנות השלושים, ובעיקר משנות השבעים ואילך - עם ההתפשטות המהירה של הקולנוע והטלוויזיה ותרבות הפופ והרוק - לנושאים המדוברים ביותר בתרבות המערב. בכל יום ויום שומע האדם ברדיו אינספור פעמים את הפועל א.ה.ב, שנעשה למעין "מנטרה" חילונית-דמוקרטית, המסמנת בעקיפין לא רק אחווה בין שניים, אלא אחווה אנושית בכללותה - "עשה אהבה לא מלחמה". רוב הדרמות הטלוויזיוניות והקולנועיות, כמו גם פזמוני המוסיקה הפופולרית, בנויים סביב נושא היחסים בין בני זוג, ובאמצעותם מתורגל בן התרבות המערבית לחשוב במונחים של זוגיות ולצרוך מוצרים בעלי הקשר רומנטי. גם בישראל נעשתה הזוגיות לאחד הנושאים הבולטים בתקשורת. יותר ויותר כתבות, טורים ומוספים מיוחדים מוקדשים לנושא "מערכת היחסים", מושג מפתח בתרבות הדמוקרטית, ובתוכם נשפכים מפלי מלים ורעיונות ממוחזרים, הנכתבים על ידי יועצי משפחה, פסיכולוגים, סוציולוגים, סקסולוגים, בעלי טורים ועוד, על אודות טכניקות, בעיות וחוויות בתחום הרומנטיקה. יש להדגיש, כי אין זו רומנטיות אבירית בנוסח גיבורי דת הלאום, שהם הקאובוי, הקצין-הג'נטלמן, המאהב-השרמנטי, הסוכן-החשאי וכיוצא באלה, אלא רומנטיות חדשה ודמוקרטית במהותה - מן הסוג שהפסיכולוגים מכנים "קשר". המאצ'ו - מודל הגבריות של דת הלאום - מפנה מקומו בהדרגה למודל גבריות חדש, בעל מאפיינים נשיים וביתיים יותר - שהם כאמור גם דמוקרטיים יותר. זהו גיבור המונחה על ידי מעצבי דעת הקהל, להיות קשוב לצורכי זוגתו, לראות בה חברה ולסייע לה במימוש שאיפותיה לקריירה מקצועית משלה. המלה "בעל" נחשבת כבר בלתי תקנית בקרב "האקמולים". אתוס הזוגיות, המשולב במסר הפמיניסטי, יוצר לא רק מודל חדש של ג'נדר, אלא גם מודל של הורות, משפחה וידידות, וכנגזר מכך - גם סוגים חדשים של תוכחה ושל רגשי אשמה וחרטה, המפרנסים בתורם את ה"מוודעים" החברתיים.

פולחן הזוגיות תומך באמונה הדמוקרטית ומתרגל אותה, שכן הוא מבטא רגישות והקשבה לצורכי הזולת באשר הוא, ובאורח עקיף -  סובלנות, ריסון התוקפנות, שוויון חובות וזכויות בין גבר לאשה - וכנגזר מכך גם בין הגזעים וקבוצות. הגבר נדרש להימנע מלהיות הגביר והאדון בבית, ולגלות פתיחות רגשית אל בת הזוג.

תרבות החיזור, המייצרת אינספור מוצרים נלווים, מבטאת ומתרגלת את האוטונומיה של היחיד בבחירותיו והעדפותיו, ואת זכותו להיות שותף בקביעת גורלו - שכן היא מחנכת אותו לבחור בכוחות עצמו בן זוג המתאים לטעמו ולצרכיו. זאת, בניגוד למסורת השידוך, שבה אנשי הפיקוח החברתי בוחרים עבורו. מעל לכל, פולחן הזוגיות מעמיד במרכז את אהבת הזולת המחליפה - מבחינת הדגש - את האהבה לאל עליון של הדת המונותאיסטית, ואת האהבה למנהיג ולמולדת של דת הלאום.

במסגרת השיח על אודות הזוגיות, תופס הדיון בסקס מקום נרחב במיוחד. יועצי סקס, מדורי סקס בעיתונות ותוכניות העוסקות בסקס מתרבים וצומחים בהשפעת התרבות האמריקנית. הם מציגים את מערכת היחסים הרומנטית כחוכמה נלמדת, ואת ההתעלסות כקתרזיס רוחני וכפולחן גופני שיש ללומדו ולשכללו עוד ועוד. המלה "זיון" על נגזרותיה הדקדוקיות, לצד ביטויי זימה רבים אחרים, שהיתה עד לפני מספר שנים טאבו תקשורתי וסימן לוולגריות, הפכה היום לשפה לגיטימית בספרים, בעיתונים, בקולנוע ובטלוויזיה, והיא מסמנת עידן משוחרר ונטול עכבות ובושות, דמוקרטי בעליל; עידן שבו הסקס נתפס כמרכיב בסיסי בבריאות הגוף והנפש, כביטוי למערכת יחסים בריאה, הדדיות והגשמה עצמית, ולא כמשהו אפל וגועלי הנלחש מפה לאוזן. טיפוח תרבות הסקס-המשוחרר חשוב לאמונה הדמוקרטית, לא רק משום שהוא יוצר מודל חדש של יחסים שוויוניים בין המינים, ברוח הליברליזם המודרני, אלא גם משום שהוא מבטא השתחררות מכבלי הפוריטניות המסורתית, ומכאן גם ביטוי לחירות הפרט ולעצמאותו.

מוקד הפולחן הדמוקרטי השלישי מצוי בתחום מוסיקת הקצב - פופ, רוק וכו' - והתרבות העניפה שהתפתחה סביבה. החל בשנות השבעים חלה עליה מתמדת בחשיבותם התרבותית של יוצרי המוסיקה הפופולרית ומבצעיה בארצות המערב, וישראל מפגרת אך במעט אחר תהליך זה. מופע או תקליט חדש של אמני מוסיקת הפופ נתפסים כאירוע חברתי חשוב, והם מסוקרים בהרחבה ובהבלטה על ידי אמצעי התקשורת. הפארקים, האיצטדיונים ואולמות הקונצרטים, הומים בני נוער מריעים  - לעתים עד כדי אובדן חושים ועשתונות - והביקוש לתקליטורים ולקלטות גואה. הדור הצעיר מגלה התעניינות עצומה בערוץ ה- MTV, שהוא תופעה בפני עצמה - מנגנון רב עוצמה המקדם את הזיקה והזהות הבינלאומית. נפח זמן עצום מוקדש ברדיו ובטלוויזיה למוסיקה, טורים ומדורי עיתונות רבים מיוחדים לסיקור ולביקורת אנינה של פזמונים ומבצעיהם, בטון ובנוסח הולך ומרצין, הולך ומעמיק. תופעות אלה ואחרות מלמדות על כך, שתעשיית המוסיקה הפופולרית איננה עוד תעשיית בידור גרידא, אלא ערוץ שיח תרבותי, אשר באמצעותו מנוסחת ומופצת מערכת הערכים הדמוקרטית.

הפופולריות העצומה של מוסיקת הקצב המערבית, בעיקר בקרב צעירים, הקלות והאינטנסיביות שבהן היא מופצת בכלי התקשורת, בעיקר ברשתות הרדיו, הקנו לה מקום מרכזי במנגנון הפצת תרבות המערב וביצירתו של איזומורפיזם תרבותי כלל-עולמי. המוסיקה המודרנית-הקצבית מהווה מרכיב ריטואלי חשוב, המתרגל ומפיץ את האמונה הדמוקרטית, משום שהיא מממשת ומבטאת מספר ערכי יסוד דמוקרטיים. העובדה  שכל בר-בי-רב הנוטל גיטרה לידו מסוגל לרכוש במהירות ובקלות מיומנויות בסיסיות בנגינת אקורדים ללא הכשרה קלאסית וללא פיתוח קול, ולהפוך בתוך זמן קצר, וללא תרגול מפרך, לנגן, מלחין וזמר, מבטאת ומממשת את אתוס שוויון ההזדמנויות של הדמוקרטיה הקפיטליסטית. נוסף על כך,  פשטות המוסיקה והזמינות של הפקתה, גם עבור מעוטי אמצעים, מאפשרת לחברי להקות קצב שמוצאם משולי החברה להגשים - לפחות בפוטנציה - את המיתוס הקפיטליסטי של העלייה המהירה מאשפתות לעושר. ריקוד הדיסקו, החופשי והמאולתר, שאינו כפוף לצעדי מחול מתובנתים כמו הוואלס או הטנגו,  מבטא את חירות היחיד, את חופש הביטוי ואת השוויון בין המינים. גם השתחררותה של מוסיקת הפופ מכבלי הצורה והחרוז המסורתיים מבטאת את חירות היצירה ואת האינדיווידואליזם. ההאזנה ביחידות לדיסק או לקלטת - החביבה בעיקר על בני נוער - מממשת את ערך הפרטיות. גיוון הסגנונות, האופנות, היוצרים והמבצעים, המעניק שפע אינסופי של מוצרים מוסיקליים, מחייב את הפרט לתהליך של בחירת המוצר המתאים לו, ומביא בכך לידי ביטוי את החופש לבחור ואת האידיאל הדמוקרטי של פיתוח טעם אישי וייחודי, ושל השתנות מתמדת. הקצב המהיר והתקיף, המאפיין את מוסיקת הפופ והרוק, מבטא את תזזית הנעורים ואת דופק החיים המהיר של תרבות המערב. מסורת הפופ והרוק, בעיקר הבלדות המלנכוליות האהובות כל כך על המאזינים, כוללת להט מוסרני, מחאה בוטה וישירה כנגד עוולות ודיכוי אנטי-דמוקרטי, המקנה להם ערך רגשי עמוק והופך אותם למעין נבואות זעם ותוכחה מוסיקליות. זמרי הרוק, הנוהגים ללבוש דמות מיוסרת, מרבים לחשוף את רגשותיהם בקונצרטים, במעין וידוי פומבי מתוזמר ומתוקשר,  ובכך מקנים לקונצרט ערך של מיסה המונית. החצנת הרגשות של "המרטירים המזמרים" יוצרת הזדהות עם סבלו של הזולת, כמיטב המסורת הדמוקרטית, ומתרגלת את ערכי הפסיכולוגיזם המודרני.

המסומנים הערכיים המקופלים במוסיקת הרוק והפופ עשויים להסביר מדוע גיבורו החדש של הנוער בארץ הוא זמר הרוק אביב גפן. גפן מסמל בשיריו, שהם ברובם שירי אהבה ושלום, בדיבורו בלשון חופשית ובוטה,  המרגיזה את המבוגרים השמרנים, בייסוריו כצעיר, בהבלטת גירושי הוריו ובגינוניו הפמיניסטיים תדמית יוניסקסית בסגנון כוכבי פופ מערביים אחרים, כמה מערכי היסוד של האמונה הדמוקרטית.

העובדה שפסטיבלי הזמר מושכים אליהם מדי שנה עשרות אלפי בני נוער  מרמזת ממכיוון נוסף על מעמדה המרכזי של מוסיקת הפופ בעולמו של בן הארץ. הנערים והנערות נמשכים לפסטיבלים השונים - הים האדום, ערד, צמח, קיסריה וכו' - לא רק משום שכינוסים אלה יוצרים רגעי חירות ושחרור וחברותא נערית עולצת, אלא גם - ואולי בעיקר - משום שהם מרכזים בכפיפה אחת את גיבורי הדור הצעיר, שהם ברובם טרובדורים עם גיטרות חשמליות. שלמה ארצי, גידי גוב, אביב גפן, ריקי גל, דיויד ברוזה, יהודית רביץ ועוד, שרים את "שירת היחיד", המנוגדת ל"שירת הרבים" שאפיינה את דת הלאום. יוצרים אלה מהווים מדיום חשוב להטמעת ערכי האמונה החילונית החדשה, כשם שהיוצרים הישראלים בדורות הקודמים - יפה ירקוני, שושנה דמארי, להקת הנח"ל ועוד - ששרו "שירי ארץ ישראל" היוו מדיום חשוב ליצירת ההזדהות עם ערכי הלאומיות הציונית.

תחום נוסף בעבודת הדמוקרטיה הוא מה שניתן לכנות: פולחן הפסיכולוגיזם והפתיחות הרגשית. חוקרים שונים הצביעו על הדמיון הפונקציונלי שבין תפקידו של כוהן הדת בתרבויות מסורתיות לבין תפקידו של הפסיכולוג המקצועי או של המראיין-המוודה בתוכניות רדיו וטלוויזיה. גילוי הנפש אצל הפסיכולוג וההתערטלות הרגשית מעל הבמות התקשורתיות מקבילים על פי תפיסה זו - מבחינת הפונקציה המזככת שלהם - לגילוי הלב של המאמין הנוצרי אצל הכומר. גם תהליך החליפין המתבצע בין הפסיכולוג לבין הפציינט שלו דומה במהותו לתהליך החליפין המתרחש בין הכומר לקהלו. זה מוחל על חטאים בעבור התוודעות כנה, בתוספת תרומה נדיבה לכנסיה, וזה פוטר את לקוחותיו מדכאונות, תסביכים ורגשי אשם, אמיתיים ומדומים, בתמורה לחשפנותם הרגשית ולחופן שמן של דולרים או שקלים.

הפסיכולוגיה חדרה למערכת הערכים המערבית כה עמוק, עד שנקלטה גם בשפת היומיום. המושגים "אגו", "אמפתיה", "אסרטיביות",  "תסביך", "עכבות", "מעצורים", "סיפוקים" וכיוצא באלה נעשו זה כבר כלים אשר באמצעותם אנו שופטים את עצמנו ואת זולתנו. שפת התקינות הפוליטית, ה"פוליטיקלי קורקט", שצמחה באקלים הדמוקרטי וקיבלה מעמד של שפה טקסית, מבוססת על תפיסות פסיכולוגיסטיות, והיא מפתחת טהרנות לשונית ממש כמו שפות הקודש אחרות, ולקסיקון רחב של מושגים שיפוטיים. מגמת התקינות הלשונית גואלת את התרבות האנטי-דמוקרטית מתוויות ומהכללות סטריאוטיפיות באמריקה: כושים, אינדיאנים, נשים, ואצלנו מזרחיים, ערבים וכו'. יש לה גם ערך תרפויטי-דתי עבור "האקמול", זאת ממכיוון שהיא מעוררת "זעם קדוש" כלפי המדכאים האנטי דמוקרטיים בעליל ורגשי אשמה כלפי "האחר הסובל", וממכיוון שהיא יוצרת אמצעי למחילה על חטאים שוביניסטיים.

הפסיכולוגיה תרמה, ועודנה תורמת, לשינוי בדמות הגיבור הפופולרי הנערץ, שכן היא מקדמת את ה"אנטי-גיבור" - שהוא גיבורו החדש של מעמד "האקמולים", ולמעשה של התרבות הדמוקרטית. מאלף בהקשר זה להתבונן בדמויות הגיבורים הנוכחיים של הסרטים ההוליוודיים הפופולריים והמדוברים ביותר, בעיקר אלה המועמדים והזוכים בפרסי ה"אוסקר", וכך גם בדמויות הגיבורים החדשים של הקולנוע הישראלי. רובן שונות בתכונותיהן הטיפוסיות מדמויות הגיבורים הקולנועיים שאפיינו את הסרטים בדורות קודמים. הגברים, בהכללה גסה, עדינים, רגישים, לעתים קרובות מיוסרים, אינטלקטואליים, "הגיגנים" ומשפחתיים יותר מבעבר, והנשים חזקות, קרייריסטיות ואסרטיביות יותר.

הרגישות האנושית והסובלנות להן מטיפה "האמונה הדמוקרטית" מוצאת את ביטויה בתת-פולחן פסיכולוגי חדש, שגם לו משמעויות דמוקרטיות מרחיקות לכת: טיפוח הילד. הילד נעשה במשפחה "האקמולית" למוקד המשפחה - לעתים עד כדי הפיכתו לעריץ קטן. הורים צעירים מקדישים כספים רבים לריצוי ילדיהם ולסיפוק מאוויהם החומריים והרוחניים, בין היתר מפאת רגשי האשמה על שעות עבודה רבות. הם דנים ללא הרף בינם לבין עצמם ועם חברים בני דורם בשיטות חינוך אופטימליות ובמבנה המעמקים הנפשי של צאצאיהם. גם כאן, לרגשי האשם והחרטה - המטופחים בידי שומרי השערים החדשים: עיתונות, אנשי אקדמיה וכו' - תפקיד מרכזי. התייסרות ההורים, בעיקר האימהות, מולידה מוסדות חדשים שנועדו לטפל במתענים, כגון "בתי-ספר להורים", או תוכניות טלוויזיה פסיכולוגיסטיות כמו "קשר משפחתי" הפופולרית, שהם למעשה מעין בתי ספר לערכי הדמוקרטיה. הטיפול כרוך בהעמקת הידע הפסיכולוגי ובחידוד הרגישות הדמוקרטית, והוא מאפשר להורה המתייסר מעין מחילה ו"חזרה בתשובה".

אחת המראות לשינוי שחל במעמדו של "הילד האקמולי" בחברה הדמוקרטית הוא השינוי התרבותי המתרחש בימים אלה במערכת החינוך הממלכתית בארץ. המורה העברי, שנתפס בעבר כ"מלמד" הסמכותי של דת הלאום, ואשר ראה ב"חינוך הציוני לערכים" מלאכת קודש, תופס עצמו היום - בהשראת האקדמיה והעיתונות - כ"מנחה" וכ"ידיד" - ברוח הסובלנות והפלורליזם המערבי. תפיסת "החינוך במרכז", שאפיינה את דת הלאום, פינתה איפוא את מקומה לתפיסה של ה"ילד במרכז", המאפיינת את פולחן הדמוקרטיה.

פולחן האמנות והאסתטיקה מהווה מנגנון נוסף במערכת הדמוקרטית. האמנות, בעיקר זו הביקורתית, נתפסת בחברה המודרנית כפסגת הרוחניות וכמכשיר להתעלות אקסטטית. הדיון האינטנסיבי של אמנים, פרופסורים, מבקרים וכו' הנסוב על יצירות קולנוע, ספרות, שירה, פיסול ועוד, מהווה מכשיר אשר באמצעותו יוצקים לעצמם "האקמולים" משמעות קיומית, ומגדירים לעצמם את מערכת הערכים המאחדת אותם. סבלו של ה"אחר", מושג דמוקרטי טעון ונפוץ, עומד במרכז הרומן הספרותי והקולנועי המודרני, וההזדהות עם מצוקתו מעניקים לקוראים או לצופים מעין "סיגוף רגשי" שסופו קתרזיס רוחני. אנשי האמנות לשטחיהם נתפסים - בדומה לנביאים - כמי שזכו להשראה, שהיא התרגום החילוני לחסד האלוהי, וכמי שמקרבים את ציבור מאמיניהם לאמת הצרופה, בעיקר האמת הפסיכולוגית-דמוקרטית. הסופרים והבמאים המובילים נתפסים בקרב מעמד האקמולים" כמעין מורי דרך רוחניים, והכל שותים את דבריהם בצמא ודנים ביצירותיהם ביסודיות.

יראת הכבוד לאמנות ולאומנים, המאפיינת את החברה הדמוקרטית, איננה רק פועל יוצא של ההערכה שהכל רוחשים לתבונתם ולעצמאותם. גם סביב מרדנות האומן יוצרת "האמונה הדמוקרטית" מיתולוגיה, גם משום שהגנדרנות והתחכום לשמו נעשו לערך מרכזי בקרב האקמול" - ע"ע: פוסט- מודרניזם. היחס המבטל לחזות החיצונית של אנשים וחפצים, בלורית פרועה, חאקי דהוי ובתי סוכנות אפורים, שאפיין את דת הלאום הציונית, התחלף בשנים האחרונות בתשומת לב ליופי, ובהקפדה הולכת ומחמירה על פרטי לבוש, תסרוקת וקישוטי גוף; ראה פריחת הבוטיקים, אופנת הג'ל והקוקו וגל  ה"פירסינג", כתובות הקעקע וכו'. אופנת הפיריסנג וכתובות הקעקע מסמנת לא רק נרקיסיזם אסתטי, אלא גם חופש וחירות - בבחינת מותר לי לעשות ככל העולה על רוחי בגופי.

סגנון הבניה של בתי המגורים החדשים בארץ, הנבנים עבור המעמד "האקמולי", מבטא אולי באורח המובהק ביותר את עליית מעמד האסתטיקה בסולם הערכים הישראלי. החרסינה, הקרמיקה, השיש והצבע הלבן הבוהק, בהם מצופים מבחוץ ומבפנים מגדלי היוקרה והקוטג'ים החדשים, מרמזים על נהיה לליטוש, להידור, לבוהק ולאקסצנטריות.

הארכיטקטורה המוסדית המונומנטלית - המונהגת גם היא על ידי "אקמולים" - מסמנת את המוזיאונים, בתי הקולנוע, אולמות הקונצרטים והתיאטראות כבניינים "אקסטטיים" בגודל, בצורה, בתחכום ובמיקום, ובכך משווה להם הילה של קדושה, בדומה לקתדרלות הנוצריות במאה הקודמת או לבנייני הממשל בתחילת המאה הנוכחית. גם השפה מסמנת את הבניינים כמקדשי- מעט - "משכן לאמנויות", "היכל התרבות", וכיוצא באלה. הסגנון הפוסט-מודרני, בעיקר סגנון ה"דקונסטרוקציה" המאפיין את המבנים הציבוריים המערביים, מהווה חלק חשוב מסמלי "האמוּנה הדמוקרטית". זהו סגנון השובר את הכלים עד כדי פרובוקטיביות ואיפכא מסתברא, המחבב אנדרלמוסיה והומור, והעובד על הגזמה מכוונת. קירות נוטים על צידם, עמודים הנבנים באלכסון, קורות בטון תלויות באוויר, צינורות אינסטלציה המוצמדים לקירות החיצוניים של המבנה, קונסטרוקציה "משוגעת" המורכבת מצורות ארכיטקטוניות בלתי שגרתיות כמו פירמידות וכדורים, שימוש בצבעים שלא היו מקובלים עד כה בבניה כמו ורוד, ירוק וכו', וציטוטים ויזואליים רבים גם מתחומים שמחוץ לארכיטקטורה - כל אלה מהווים התרסה כנגד הבניינים המאופקים, הסימטריים וישרי הזווית שאפיינו את דת הלאום. הצורות המפתיעות, הבלתי קונוונציונליות, והשוני הרב בין בניין לבניין, העדר נורמה סגנונית מחייבת מסמלים את הפתיחות האינטלקטואלית של הדמוקרט, את המורכבות והתחכום של עולם המדע, את עצמאותו של האדם המודרני, את חופש היצירה, המחשבה וההבעה ואת הדינמיות -  שהוא עמוד התיכון של האמונה הדמוקרטית.

פולחן ההשכלה, המדע והמידע מהווה מקור תמיכה חשוב נוסף לאמונה הדמוקרטית. המדע המודרני צמח מתוך הכנסיה, וככזה שימר כמה ממאפייניה התרבותיים. האקדמיה מנהלת את ענייניה זה שנים כמסדר סגור של כוהנים ולוויים, המצטיין בקודים. חלקם הגדול נמסר בחשאי מפה לאוזן, הם קשיחים ובמסורת שמרנית. אלה נועדו להגן על מעמד המרצים ועל ההילה הסובבת אותם. ואמנם, "הדוקטור" ו"הפרופסור" נתפסים בקרב ההמון כאנשים רמי מעלה, והם זוכים למשאבים גבוהים של יוקרה וממון. אתוס ההתפתחות הכלכלית, שחשיבותו בחברה המערבית גוברת, ועליית חשיבות הפנאי, תורמים לייסוף במעמדו של המדען. הנתונים הסטטיסטיים אף מורים על כך שיותר ויותר פרופסורים נבחרים בישראל למשרה שלטונית, לדירקטוריונים של חברות וגופים ציבוריים, ולוועדות חקירה ממלכתיות.

האקדמיה מהווה מכשיר מרכזי בפולחן הדמוקרטי, מכיוון שהיא משמשת כבית-אולפנה קפיטליסטי, ומכיוון שהיא מסמלת במסורתה, תחרותיות-הישגית, פתיחות, ידע על העולם, חופש מחשבה ומידע, חופש הבעת דעה וחופש יצירה. האוניברסיטאות והמכללות מהוות גם מעין סמן-דרך ערכי - בדומה לתפקיד שמילאו הכנסיות בימי הביניים. בשורות השוויון, הפמיניזם, זכויות האזרח והאקולוגיה צמחו ועודן צומחות מתוך האקדמיה, בעיקר מתחומי מדעי הרוח והחברה, וגם הופצו ומופצות על ידה למיליוני "האקמולים" הצעירים המשחרים לפתחה.

פולחן התחרות וההגינות הספורטיבית הוא פולחן דמוקרטי חדש יחסית מבחינת אופיו והיקפו בישראל, אך חשיבותו בהשרשת מערכת הערכים הדמוקרטית נמצאת במגמת עליה חדה. דת הלאום התבססה במידה רבה על אתוס הנצחון הצבאי, ועל המאבק על עליונות גזעית, או לחלופין על חירות ועצמאות לאומית. האמונה הדמוקרטית, לעומת זאת, מקדמת מסרים של שוויון מיני וגזעי, של שיתוף פעולה בינלאומי, של פריצת גבולות תרבותיים ואחוות עמים. את המצעד הצבאי של דת הלאום החליפה האמונה הדמוקרטית במצעדי המחאה של קבוצות לחץ חברתיות, ובתהלוכות של רקדנים וספורטאים. את הריגוש ההמוני שיצרו המלחמות הצבאיות יוצרת דת הדמוקרטיה באמצעות מלחמות מסוג חדש - מלחמות מדומות, בעיקר באמצעות מאבקים המתחוללים באיצטדיונים ועל גבי מסכי הטלוויזיה והמחשב.

פולחן הספורט, כולל השתתפות פעילה וצפיה כאחד, מהווה מרכיב חשוב בפולחן הכללי של הדמוקרטיה, מכיוון שהוא מספק את צורכי היחיד, ומכיוון שהוא מספק את צרכיה החדשים של החברה "האקמולית", קרי: גיוון החיים והתבדרות, יצירת סולידריות פלנטרית, טיפוח דמויות מופת המותאמות בהשקפת עולמן ובאורח חייהן לערכים החדשים, ויצירת מרטירולוגיה חדשה. למעלה מזה, הספורט המקצועני מקדם אתוסים של מקצועיות, שאפתנות, יוזמה פרטית, תחרות חופשית והגינות - כולם ערכים העומדים בבסיס הקפיטליזם הדמוקרטי. המיתולוגיה הספורטיבית - כגון התעשרות ספורטאים בני מיעוטים, התמדת הספורטאי לנוכח קשיים פיזיים וכלכליים ועוד - היא מבחינות רבות מעין אופיום חדש להמונים, אותו מייצרת האמונה הדמוקרטית בעיקר דרך סיקור טלוויזיוני של תחרויות ספורטיביות.

פולחן האקולוגיה גם הוא פולחן דמוקרטי חדש יחסית, המחלחל לתודעה ולהוויה הישראלית. בחמש השנים האחרונות פורסמו בישראל אלפי מאמרים מדעיים ופובליציסטיים, חוברות הסברה, ספרים וסרטים העוסקים ב"איכות הסביבה", והדבר מלמד על העליה הדרמטית בחשיבותו של הנושא. מעניין במיוחד להיווכח, כיצד מאמצת לעצמה התקשורת הישראלית בהתמדה, ובעקבותיה גם הציבור המשכיל ומערכת החינוך, את השפה האידיאולוגית החדשה. "זיהום", "לכלוך", "שיווי משקל טבעי", "קרינה", "גשם חומצי", "טיהור", "מיחזור", "הריאות הירוקות"  - אלה מקצת המושגים המשתווים אט אט בשכיחותם התקשורתית למושגים הפסיכולוגיסטיים והמשפטיים.

האתוס והפולחן האקולוגי חשובים לאמונה הדמוקרטית, משום שהם מלכדים מיליוני שוחרי איכות הסביבה במאבק נחוש כנגד פגיעה באחת מזכויות היסוד החשובות: הזכות לחיים בריאים. זוהי הסיבה לכך שהמאבק לטיהור הסביבה שזוהמה בידי רשויות ציבוריות, מפעלי תעשיה ואנשים פרטיים, מעשנים, למשל, זוכה בשנים האחרונות להצלחה מסחררת. גם המאבק הציבורי נגד ציד חיות בר ונגד התעללות בחיות - שהוא חלק אינטגרלי מהמשנה הירוקה - מבטא ומתרגל ערכים דמוקרטיים של רגישות, סובלנות ועידון יצרים אלימים.

הסיבה החשובה ביותר להצלחה המסחררת של התורה הסביבתית היא היותה תואמת את השינויים הפוליטיים העוברים על העולם הסדר העולמי החדש. לא במקרה מכונה תנועת היסוד "גרין פיס" - שלום ירוק. התביעה ל"פיוס עם הטבע" עולה בקנה אחד עם התביעה להפסקת המלחמות, ועם מגמת ההתפייסות שאותה מקדמת האמונה הדמוקרטית. המסר האקולוגי תואם את רוח הזמן, גם משום שהוא בעל גוון אוניברסלי-קוסמופוליטי, והוא מהווה חלק ממציאות חדשה שבה הריבונות מאבדת ממשמעותה המיתולוגית, והקהילה המערבית הופכת לקהילה אחת, מלוכדת והומוגנית. איכות הסביבה יוצרת ומבטאת מבחינה זו מעין סולידריות פלנטרית. ההתמסרות הגוברת של גופים חברתיים רבים, ארגונים פוליטיים, מוסדות מדע, תרבות, תקשורת וחינוך להפצת "הבשורה" הירוקה מעידה על תהליך שבו ה"אקולוגיה" הופכת ל"מיני-תיאולוגיה" במסגרת התיאולוגיה הרחבה של הדמוקרטיה.

גם פולחן הפיוס והשלום  הוא פולחן ישראלי חדש, שנותן את אותותיו בתרבות הישראלית הדמוקרטית. במרכז עבודת הלאום עמדה חוויית המלחמה.  "עבודת הדמוקרטיה", לעומת זאת, מעמידה במרכז את השלום ואחוות הגזעים, העמים והעדות, ואף יותר מכך. הפעילות האנטי-מלחמתית והאנטי-ממסדית - כאשר מדובר בממסד הישן-השמרני - יוצקת משמעות ערכית ולהט מוסרני נוסף לחיי "האקמול". מלחמת וייטנם  הולידה בעיקר בקרב האליטה הליברלית באמריקה הוויה אנטי-מיליטריסטית, אנטי-מצ'ואיסטית ואנטי-לאומנית, שתרמה באופן משמעותי להשתרשותה של מערכת ערכים חדשה בארה"ב. מלחמת לבנון, ובעקבותיה גם האינתיפאדה והמלחמה בחיזבאללה בגבול הצפון, היו מבחינה זו וייטנאם הישראלית. הן הולידו בקרב האליטה הישראלית המשכילה, שהיא ברובה שמאלנית-ליברלית, מערכת ערכים אנטי-מיליטריסטית, אנטי-מצ'ואיסטית ואנטי-לאומנית - והאיצו בכך את השתרשות האמונה הדמוקרטית בישראל. בדומה למלחמת וייטנם, גם מלחמת לבנון ניקזה כעסים והזינה מאות יוצרים, מחזאים, סופרים, משוררים, תסריטאים ועוד, שביטאו את כאבם האישי דרך הזעם והמחאה האנטי-לאומניים, והשפיעו בכך על דור שלם של צעירים משכילים.

הביקורת הגוברת בשנים האחרונות של האמנים, אנשי העיתונות ומדעני החברה על עיוותי הדמוקרטיה ועל משטר הכיבוש בשטחים מחדדת בהתמדה את מערכת הערכים הדמוקרטית, מגדירה גבולות חדשים של התנהגות ראויה, ומניעה קבוצות ובודדים למאבקים ציבוריים ולקורבנות הירואיים, המזינים ומחשקים את התודעה הדמוקרטית בקרב ציבור הולך וגדל, גם אם בקצב איטי ותוך קשיים מרובים.

הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן הפיחו תקווה בקרב הישראלים - בעיקר בקרב "האקמולים" - להתממשות קרובה של חזון "כשהצבא יפשוט מדיו". החתירה לשלום החלה לקבל בהדרגה מימד טקסי, ונעשתה למעין עמוד אש חדש המוליך את רובו של המחנה הישראלי החילוני. רצח יצחק רבין ופולחן האבלות שהתהווה בעקבותיו הפכו את דמותו של יצחק רבין לדמות הגדולה מהחיים, ויצקו בתהליך השלום מימד אידיאי ומיתולוגי נוסף, הנשזר באתוס הדמוקרטי.

התמונה שצוירה לעיל היא כמובן תמונה סכמטית, והיא חסרה את הדקויות והסייגים המתבקשים. הקורא עשוי לתמוה, כיצד במדינה שבה רבים מחזיקים עדיין בערכים לאומניים ודתיים, ניתן לדבר על שקיעתו של פולחן הלאום. רבים ודאי ישיגו, כיצד מדינה שבה רבים עדיין נוטים חיבה לשירות הצבאי, ומצביעים באופן רפלקסיבי עבור גנרלים בדימוס, ניתן לדבר על חילון הצבא. או, כיצד ניתן לדבר על פולחן הזוגיות, בשעה שרבים טרם השתחררו מכבלי השוביניזם. התשובה לכך נעוצה בקצב תחלופת האידיאות. כל מהפכה, כל תנועה וכל השקפת עולם חדשה צומחת בשלב הראשון בקרב האליטה המשכילה, המאופיינת בביקורתיות ובגמישות מחשבתית רבות מאלו  של ההמון. מכיוון שההתפתחות הטכנולוגית-כלכלית היא הכוח המניע המרכזי בתהליך השינוי שעובר המין האנושי, יש לצפות שהרוויזיוניזם הערכי שהתהווה בקרב הישראלים, חזרה ללאמנות או לדתיות, הוא זמני בלבד, וכי בסופו של דבר תנצח מערכת הערכים החדשה - הנובעת ממציאות טכנולוגית, כלכלית וגיאו-פוליטית חדשה - ותשתרש בלבבות, ואף תוליד בטווח הרחוק אופוזיציה לוחמנית, שתתחיל, בדומה לגל הביקורת הפוסט-ציוני, לערער על הנחות יסוד דמוקרטיות ותפורר טאבואים דמוקרטיים. סמנים ראשונים להתהוות גל נגדי - לאו דווקא דתי - כלפי מה שנתפס כעיוותי הקפיטליזם-הדמוקרטי - נרקיסיזם, וורקוהוליזם, חומרנות, טשטוש זהויות, פולשנות המשפט, קפיטליזם דורסני, סף גירוי גבוה ועוד  - מצויים כבר בשטח. מותר להניח כי מעמדות הביניים והמעמד הנמוך, בעיקר באוכלוסיה החילונית, יאמצו בהדרגה את "האמונה החילונית" החדשה והפולחן הנלווה לה, לאחר התבססות מנגנון החינוך החדש וחלחול המסרים החדשים לעומק המבנה הריבודי.

התמורה התרבותית שבה מדובר תלויה, כמובן, בהבשלת תהליך השלום, והדברים כרגע הם, כידוע, נזילים למדי. לתהליך השינוי צפויים קשיים ועכבות גם מן ההיבט הפסיכולוגי. ישראלים רבים - בעיקר הדור המבוגר - אשר חונכו מינקות על בסיס ערכי דת הלאום, מתקשים עדיין לוותר על אתוסים שהושרשו כה עמוק בנפשותיהם, וחלקם ימשיכו קרוב לוודאי להיאחז בהשקפת עולמם הלאומנית-דתית, תוך דחיה חלקית לפחות של הפולחן הדמוקרטי. מקצת הישראלים, בעיקר בעלי ההשקפה הלאומנית-דתית-שמרנית, נאחזים וימשיכו להיאחז בקרנות המזבח הלאומני, גם משום ש"ההמרה" כרוכה מבחינתם לא רק בשינוי אידיאולוגי, אלא גם בשינוי זהות עמוק. הקושי, כאמור, הוא לא רק פוליטי. רבים מהישראלים שהשתתפו באורח פעיל בהקמת המדינה מביטים אל המציאות החדשה אחוזי זעם ובהלה, וחשים כי משמעות הקיום נשמטת מתחת לרגליהם. המלחמה על הערכים הציוניים, אלה שיש בהם משום סתירה לערכים החדשים, היא מבחינתם מלחמת קיום, והם לא יוותרו בנקל - כפי שמוכיחות הבחירות האחרונות. ייתכן כי רק בניהם ונכדיהם יוכלו לבצע את מלוא המהפך.

 

פנים 2/ד"ר דניאל שליט

לצאת מתוך המצב האומלל הזה

הדמוקרטיה והלאומיות לא נתנו מענה לאבסורד ולחוסר התוחלת של החיים המודרניים. מתבקשת תשובה שיש בה איזון חדש בין חיי האדם עלי אדמות לבין  נהייתו אל מה שמעבר. היהדות צריכה ויכולה להרים את הכפפה

בגליון המוקדש לדמוקרטיה, במיוחד כאשר מתארח בו מישהו "משם", מן "הימין", מן "הדתיים", מן "ההתנחלויות", מתבקש שיאמר מיד, האם לנו הוא או לצרינו. האם הוא בעד שלטון החוק או ההלכה, בעד הבג"ץ או הבד"ץ וכדומה. וזה מפני שהחלוקה לשני מחנות, חילוניים ודתיים, נראית לנו פשוטה ומחויבת המציאות; הדמוקרטיה נראית כרגע כגיבושו וכמימושו של הכיוון החילוני, שהוא כיוון הרוב, והשאלה היא רק אם המיעוט הדתי יכול לקבל עליו את הדין.

אבל לא זאת הדרך היחידה להציג את הבעיה. החלוקה החדה לשני מחנות, יותר ממה שהיא עובדה, היא אידיאולוגיה. היא מקבלת, אמנם, הסכמה הן מחוגים חילוניים והן מחוגים דתיים, אבל ניתן לטעון שזוהי אידיאולוגיה בלתי רצויה והרסנית. במקביל, ניתן לטעון שגם את הדמוקרטיה אין הכרח לתפוס כאופן חיים חילוני ואנטי-דתי דווקא.

 

חלק א': מה שיש ומה שהיה

ידוע שאין בעולם תבנית קבועה וסופית הנקראת דמוקרטיה. יש דמוקרטיה אנגלית, יש שוויצרית, יש אמריקנית. דמוקרטיה נוצרת בידי עם במהלך התפתחותו, והוא ממשיך לפתח ולעצב אותה לפי רוחו. טול מן הדמוקרטיה את התשתית התומכת והמעצבת של העם שייסד אותה, והיא מתפוררת.

הדמוקרטיה האמריקנית, למשל, נינוחה מאוד ביחס למקורותיה הדתיים. יש השקפות אמריקניות הרואות בריבונות הבורא את בסיס הריבונות הדמוקרטית, ריבונות האדם, והרואות את מקור תפיסת השוויון בצלם אלוהים שבאדם. לעומת זאת, הדמוקרטיה הישראלית מצטיינת בעצבנות פנימית, בסכסוך קבוע בינה לבין המקורות הדתיים, וכתוצאה מכך בחוסר יציבות מהותי. היא "דמוקרטיה מתגוננת" באופן כרוני: מפני מורשת עמה.

בעצם, לא היה שום צורך בהתנגשות חזיתית בין היהדות לדמוקרטיה. לו זכינו, היתה יכולה לצמוח לנו כאן דמוקרטיה ישראלית מקורית, הניזונה ממקורותיה היהודיים ואינה רואה עצמה חייבת להילחם בהם. וכך כותב הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן:  "...תורה זו של ספר בראשית על האדם שנברא בצלם היא היסוד האמיתי של הדמוקרטיה. 'הלא אב אחד לכולנו, הלא אל אחד בראנו' - זהו היסוד לשוויונם של כל בני-האדם. תורה זו הפכה את העולם, כחומר מפוצץ אדיר, והמהפכה טרם באה אל קיצה. עוד ארוכה וקשה הדרך שבה תצטרך האנושות ללכת, עד שתבין - במחשבה ובמעשה - את עומקה של התורה הזאת על האחדות המהותית של המין האנושי, המיוסדת על אחדות הייעוד המוסרי של האדם 'לתקן עולם במלכות שדי'".1

ולא רק מן הבחינה העקרונית-רעיונית - גם מן הבחינה המעשית-משפטית היתה המדינה נשכרת. אין לשער לכמה חוסן ובריאות היתה המערכת המשפטית שלנו זוכה, לו היתה נסמכת על האוצר המשפטי שלנו. וכך כותב השופט פרופ' משה זילברג: "וכי לא הגיע הזמן ליצור שיטת משפט משלנו, לערוך קודכס ישראלי מושתת על עקרונות יסוד של המשפט העברי? החיינו את הלשון העברית. השאיפה לעברית היתה שאיפת השיבה אל עצמנו, לעצמיותנו הרוחנית.. ואם לא יצאנו לשאול שפה, לא נלך גם ללוות משפט. כי המשפט הוא שפת המדינה, בה היא מדברת אל אזרחיה... (על המדינה העברית) לשאת את דברה בלשונה היא, ברוח המסורת המשפטית העשירה של האומה העברית".2

מצד שני, דמוקרטיה ממקור יהודי, כשם שהיתה מבססת את ריבונותו של האדם במקורה שמעבר לאדם, כך היתה מגבילה אותה. ריבונות אנושית שאינה מכירה בשום רשות מעליה, סופה להידרדר לשרירות ולאבסורד.

מהו פירושה למעשה של אותה הכרה במה שמעבר לאדם? מנין לנו גישה אל 'מעבר' כזה? זה יכול היה ללכת ולהתברר, לו היתה קיימת הנחת עבודה בסיסית, שבין התשתית המסורתית היהודית לבין המשטר במדינה אין מצב מלחמה אלא שיתוף פעולה.

אלא שכידוע, לא זה המצב. יש לנו מסורת אומללה של החמצה, ומשני הצדדים. היהדות לא התארגנה לתפוס מתוך עומק מקורותיה את הזמן החדש ולהתחדש בו. ומצד שני, אלה שהתארגנו להצטרף לזמן החדש נעשו "חילוניים", ואיבדו את הקשר ואת ההבנה אל מקורותיהם.

 

כיצד לא התארגנה היהדות לתגובה על הזמן החדש?

העולם המודרני הפתיע את היהדות. במשך אלפי שנותיה היא עמדה  בעימות עם האלילות, ואחרי כן עם הנצרות והאיסלאם. כל אלה היו עימותים דתיים. אבל העולם המודרני מחק וביטל את חשיבות הנושא הדתי. הלך ונבנה עולם - הגותי, טכני, כלכלי, פוליטי - שהאדם במרכזו, ושאין לו  מעבר לו דבר.

גורם נוסף לחוסר התגובה של היהדות היתה המהירות שבה קרו הדברים; והמהירות נמשכת ואף מואצת גם בעצם היום הזה. העולם החדש פתח במהפכה פילוסופית-מדעית, המשיך במהפכה תעשייתית, במהפכות חברתיות ופוליטיות ואמנותיות, וכעת הוא עומד בעיצומה של מהפכת מיחשוב ומידע. לעומתו,  יהדות התורה היתה בנויה על מסורת ארוכת נשימה ועל רעיון נצחיות התורה. עד היום, חלקו הגדול של העולם החרדי אינו רואה בעולם המודרני ציון דרך שיש להגיב כלפיו, אלא להסתגל אליו בלבד.

אפשר ועדיין צריך להגיב תגובה אחרת. תגובה יהודית שאינה טריוויאלית, שאינה סתם היגררות או פשרנות, צריכה לבוא דווקא מתוך העמקה נוספת ביהדות עצמה; צריכה להעריך את מה שהתפתח בזמן החדש, ולהתארגן עיונית ומעשית לחיות וליצור בו. במסגרת כזאת היו עשויים להיבחן בשעתם גם הסוציאליזם, גם הלאומיות, וכעת - הדמוקרטיה, שהיא אחד הביטויים המובהקים של האדם האוטונומי בן זמננו.

הרב קוק הניח תשתית רעיונית מקיפה להתארגנות מחדש כזאת. אבל דרכו, במובן הרחב והעמוק שלה, עדיין לא הוגשמה. היהדות הדתית ברובה לא נענתה לקריאתו, בגלל הקושי המהותי שבהתארגנות מחדש; גם הציבור שנעשה בינתיים חילוני לא נענה, בגלל תחושת הניכור והדחיה כלפי ההוויה הדתית כפי שהיתה ידועה לו.

כיצד התארגנה תגובה תוך שלילת האמונה?

מי אכן הגיב על העולם החדש? מי שהעז והחליט לפרוש ולצאת, במידה זו או אחרת, מתוך מסגרת היהדות כפי שהיתה. כך עשו המתבוללים, המשכילים וכל מי שהצטרף בדרך כלשהי לתרבות אירופה. אלה ראו את יהדות התורה והאמונה כמשהו שעבר זמנו. אבל לא אדישות בלבד היתה כאן. היציאה מתוך תחומי היהדות הצריכה כוחות נפשיים של מרד ושל מאבק, ואלה התבטאו גם בזלזול, בשלילה ובקטרוג על דרכי החיים המסורתיות. ואת הקטרוג לא היה צריך לחפש הרבה, הוא היה מסביב. התרבות המערבית שבה ביקשו אותם יהודים להשתלב, היתה מלאה ממילא בזלזול כלפי היהודים.

הלא תרבות אירופה והתרבות המערבית כולה בנויה על שני עמודים ראשיים: על אתונה ועל ירושלים, על תרבות יוון - ועל היהדות, כפי שהועברה בצינורות הנצרות. מיוון נתקבלו העקרונות ההומניסטיים, כולל החקירה הפילוסופית והמדעית. מירושלים, דרך הצינורות הנוצריים,  נתקבל הכיוון המוסרי והדינמי הכללי, כולל עקרונות כמו קידמה, צדק ותיקון חברתי.  לגבי העמוד השני, ירושלים, הופעלה במשך כל ימי-הביניים מערכת רצופה של דיסאינפורמציה. תוכנו של התנ"ך שונה, כאילו אין הוא אלא הקדמה והכנה להופעת ישו. דמות היהודי שלא קיבל את ישו נתפסה כמשהו אפל, רוצח האל שנידון לנדודים נצחיים בעולם דמדומים. מכאן היה מרחק קצר ביותר להצגת היהודי כדמון, ככוח שטני, ומכאן - לעלילת ערבוב הדם במצות, הרעלת הבארות, ולרדיפות ולרציחות בכלל. גם בשעות של "שקט" הוקדש חלק ניכר מן החינוך הנוצרי למקצוע לימוד הבוז שחייב אדם נוצרי, כלומר, אדם בכלל, לרחוש ליהודי.

ההשפעה הזאת לא נפסקה מעולם.  גם ליברלים כמו וולטיר לא נפטרו מן הבוז ליהודים, ולפחות מן הסילוף ומן הבורות, שכן כל ידיעותיהם על היהדות באו להם מן הסילוף שסולפה.

והנה, היהודים שביקשו להשתלב בעולם המודרני קיבלו את העמוד השני, עמוד ירושלים,  באופן מסולף, מסורס,  משתיק ומבזה. קל מאוד היה לראות במשקפיים האירופיים את היהדות כמשכן כל חולי ומום רע, ולהתעלם לגמרי מן הערך העצמי המקורי והחשוב שבה.

כיצד ירשה הציונות מורשת של שלילה עצמית?

הציונות ירשה חלק גדול מן המטען המזיק הזה. היא התכוונה אמנם לחדש את הנאמנות ואפילו את הגאווה בכל קנייני העם; אבל מכיוון שלא האמינה בערך החי של המורשת הדתית, ומושגיה על הדת היו נגועים בשלילה ובזלזול, יצאה לברוא לעצמה לאומיות סינתטית במתכונת עמים נורמליים כביכול: פולקלור, שירי עם, מאכלים ומלבושים לאומיים,  ספרות ואמנות לאומית,  יחד עם פטריוטיות בריאה. כל זה היה נסיון לנורמליזציה. מה שיצא מכאן, עד היום, היא נורמליזציה בלתי נורמלית. זאת כוללת מנה הגונה של שלילה עצמית, המופיעה כשלילת הדתיים, וכן את החלוקה הלא בריאה ל"דתיים" ו"חילוניים".

אלא שאין אלה שתי קבוצות אוכלוסיה בלבד. מדובר כאן בשתי תפיסות סותרות של זהות אישית ולאומית, של מהות הציונות והמדינה. אין להן לכאורה ברירה אלא להילחם זו בזו מלחמת התשה, ובמקרה הטוב - לבוא לידי הסדרים כפויים, מתוך חוסר נחת ומצוקה שאין לה קץ.

אנו חייבים לראות אם לא ניתן לצאת מתוך המצב האומלל הזה דרך  תפיסה אלטרנטיבית.

 

חלק שני: מה שיכול להיות

עצם הווייתו של האדם, כל אדם, היא שיש לו צד "חילוני" וצד "דתי". צד אחד הוא הצד האנושי המוגדר. הצד האחר זורם ומחפש להתחבר אל מעבר לעצמו, לפנות אל מה שמעבר לכל הגבלה והגדרה, אל האינסוף. הקיום הכפול הזה הוא אופן קיומו של האדם. הקוטב השני, שנקרא לו טרנסצנדנטי, הוא מקומו של כל נסיון דתי.

שני הקטבים האלה של נפש האדם משקפים שני קטבים של ההוויה כולה: האימננציה, שהיא כל הניתן לתפיסה, והטרנסצנדנציה, שהיא מה שלעולם נשאר מעבר.

שני הקטבים שבאדם נמצאים במתח הדדי. האחד שואף לשמור, לבסס ואף להרחיב ולהשליט את הווייתו. השני שואף להתבטל אל מעבר לו. כשיש שיווי משקל נכון בין שני הצדדים, המתח הוא פורה ובונה. אז אין ההוויה האנושית מתבטלת, אלא נמצאת בדופק של תנועה אל מעבר לעצמה ובחזרה אל עצמה, וכך היא ניזונה, נבנית ומתחדשת. ואילו כאשר מתערער שיווי המשקל, נוצר סכסוך, שבו כל צד מאיים כביכול על חיי חברו. הצד האנושי, "החילוני", נכנס לחרדה שהנה עומדים לבטל אותו, להורגו נפש; הצד ה"דתי" גם הוא מרגיש מאוים, שהנה מכחישים ומכחידים אותו.

שיווי המשקל בין שני הקטבים שונה מאדם לאדם. אחדים יזהו את שני הקטבים בתוכם. אחרים יאמרו: אין דבר כזה, וגם איננו רוצים בו. ואמנם, החלק הטרנסצנדנטי עשוי להיות סמוי, לא מודע, לא מפותח. כמו כל חלק אנושי מובהק שבאדם, להבדיל מן היסודות הביולוגיים, הוא זקוק לפיתוח ולעיבוד.

שתי התרבויות

אלא שלא יחידים, אלא תרבויות שלמות הן הקובעות את שיווי המשקל בין שני הקטבים האלה אצל יחידיהן. למעשה, אפשר לסווג תרבויות לפי שיווי המשקל שהן קובעות בין שני הקטבים האלה. התרבות הנוצרית, למשל, פותרת את המתח בין שני המרכזים על-ידי הפרדה: "תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאל את אשר לאל". ילך הצד האנושי בדרכיו הגשמיות והמגושמות, ואילו הנשמה תיוושע דרך האמונה בגואל הנוצרי.

הבודהיזם חותר לבטל את הצד האנושי אל הארת הפנימיות הרוחנית.

התרבות המערבית, בניגוד לבודהיזם, קובעת לאנושי כשהוא לעצמו את המקום המרכזי ומבטלת את המרכז הטרנסצנדנטי, או לפחות אינה נותנת לו ביטוי מגובש. הצד האנושי, ההומניסטי, הוא המפתח את המחשבה והמדע, שהם נסיוניים, ובמידת האפשר - מתמטיים. על כן הם "אובייקטיביים", ציבוריים, בין-אישיים ונגישים לכל. צד האישיות האחר, הטרנסצנדנטי, נחשב לסובייקטיבי. הוא מתבטא אולי באמנות, אבל אין לו  מדע או אופן הכרה מסודר, ולכן אינו יכול לגדול ולהתפתח.

לורד ס.פ. סנואו, בספרו "שתי תרבויות"3, כתב שהתרבות המערבית נחלקה לשתי תת-תרבויות, שאינן מבינות ואף עוינות זו את זו - התרבות המדעית-הטכנולוגית, והתרבות האינטלקטואלית-האמנותית. הראשונה בדרך כלל אופטימית, מרוצה וחברותית. השניה מרת נפש, רואת שחורות, מרוכזת ביחיד. סנואו מציג זאת  כאילו מדובר בשתי קבוצות אופי. אבל נכון יותר לראות בשתי הקבוצות נציגות של שני הקטבים שבכל אדם. הקוטב המדעי, הנבנה על-ידי הדעת האנושית המאורגנת, שבע רצון, ואילו הקוטב המביט פנימה ואל מעבר לאדם, ניצב  לבדו, ללא דעת מאורגנת, והוא בוכה. בספרות האקזיסטנציאליסטית  מוצג מצבו של האדם באור טראגי, כאשר מונחי היסוד של קיומו הם הניכור, האימה והאובדן. הספרות הפוסט-מודרנית עייפה מן ההתמודדות הכוללת עם מצבו של האדם, והיא  מערערת על הכל, משחקת בכל, מצטטת הכל ומבטלת הכל.

אנטומיה של משבר

 והרי יש כאן פרדוקס נורא. אותה תרבות מערבית, שהציגה את האדם במרכזה ושהתקדמה בקו עקבי ובהצלחה מאז יוון הקדומה, (עם הפסקת ימי-הביניים), הגיעה עם תום המסע להיעדר כל זהות של האדם.

מבחינת המדע, אין האדם יותר מאשר מבנה פיזי-כימי מורכב, אופן של שיווי משקל תרמו-אנרגטי, שסיבות יציבותו עדיין אינן ברורות. "התרבות השניה", האינטלקטואלית-ספרותית, ראתה בהוויית האדם אבסורד וסיוט. הפוסט-מודרניזם הנוכחי כופר באפשרות לומר משהו מוגדר על האדם. אין האדם אלא משחק אינסופי של השתנויות.

התרבות המערבית, לטוב ולרע, היא האוויר שאנחנו נושמים. היא המדע, היא הטכנולוגיה, היא התקשורת. והנה אין בה כל תוחלת לאדם. הנחמה היחידה שהיא מציעה היא מהומת השוק והצריכה הפרועה, ההוויה המשפילה של הקניון העולמי. היא הביאה לעולם את החימוש הגרעיני, את בעיות איכות הסביבה ואת הפער הכלכלי בין מיליארדרים לחסרי בית.

זהו משבר חד-פעמי בהיסטוריה. מעולם לא היתה  תרבות אנושית כל-כך מקיפה, מצליחה, מבריקה, עקבית, שהפעילה כל-כך הרבה כוחות וכשרונות, ודרשה כה הרבה מאמצים וקורבנות. תרבות שהיא כה מרוכזת סביב האדם, ועם זאת כה מיואשת ממנו ומן הקיום בכלל. אין פלא שטובי בני האדם מחפשים דרכי מוצא מן המשבר.

יש הפונים אל המזרח הרחוק. זה מספק אנטיתזה למערב. במקום להדגיש את הצד הציבורי, הכמותי, הריבוני, הפעיל, הוא מדגיש את הצד הנפשי, הפנימי, הסביל והמתבונן. השאלה היא,  האם אפשר להרכיב את שתי הציוויליזציות, המושכות בכיוונים מנוגדים, לחיים אנושיים מאוחדים?

במצב הזה נראית לי הפניה ליהדות כאופציה הגיונית, אחראית וכדאית. היהדות הרכיבה מראשיתה את שני מרכזי הנפש באופן מאוזן. האיזון נתון בה כמטרה, כמגמה, כאידיאל - בפרקי בראשית, בסיפורי התנ"ך, במשנה ובחז"ל. בכולם אין פוגשים חיים "דתיים" טהורים ואין פוגשים חיים מדיניים-ארציים מנותקים, אלא מיזוג ואיזון ביניהם.

דווקא החיים הקרובים אלינו בזמן, חיי הגלות, סטו באופן חמור מן האיזון, בכך שהציבו אידיאל של חיים דתיים טהורים. אבל הריאקציה הציונית לאותה דתיות לא החזירה את האיזון, אלא הדפה את עצמה לקיצוניות המנוגדת לחיי הגלות, ועגנה בחיים שכולם גשמיים.

איזון בין החלק האנושי לחלק הטרנסצנדנטי, אין פירושו שכולם מאוזנים באותו אופן בדיוק. תמיד יהיו כאלה הנוטים לצד האנושי, למדעים, למדיניות, ואחרים שנטייתם, "שורש נשמתם", פונה אל הטרנסצנדנטי. מתוך כך עשויים להיווצר מרכזי כובד, מרכז מדיני אנושי ומרכז רוחני דתי. אבל אין שני אלה לוחמים זה בזה, אלא מכבדים זה את זה ונזקקים זה לזה. אין חילוניים ודתיים; כולם חילוניים וכולם דתיים. יש, כמובן, מינימום של תנאים שכולם מקבלים על עצמם, תנאים לבניין הקשר עם הטרנסצנדנטי, כמו גם לשכלול אנושי. שבת וחגים, צדק ומשפט הם דוגמאות לתנאים כאלה. השבת והחגים הם תנאים דווקא לתקינות אנושית. הצדק והמשפט - להשראת השכינה.

כתבתי הרבה מדי, וכתבתי פחות מדי. לאוזניים הנוכחיות, הדוחות כל נושא המוגדר כיהודי, כתבתי יותר מדי.  אבל אני יודע שהולכות ונפתחות אוזניים מסוג אחר, הסולדות מן הבוז ומן ההתעלמות, ומחפשות את תפקידן - הקשבה אמיתית. לאלה כתבתי פחות מדי, ולמעשה עדיין לא כתבתי דבר. עיקר הבירור עוד לפנינו.   

ביקשתי רק להפנות את תשומת הלב מן הדיון המיידי על הדמוקרטיה אל הרקע ואל הסיבות העמוקות יותר למצב הקיטוב הנוכחי. ויותר ממה שיש בדברים משום תרופה מיידית למצב, יש בהם הצעה להתפתחות לקראת מצב אחר.

פנים 2/עם שמעון פרס

"יש אצלנו משטר חופשי,

אבל אין שיטה דמוקרטית"

בראיון מיוחד ל"פנים" פורש ראש הממשלה לשעבר שמעון פרס את השקפתו על הדמוקרטיה הישראלית, מניח אצבע על פגמיה העיקריים, מתייחס לגישתם של ראשי ממשלה קודמים לדמוקרטיה, ומציע חזון חינוכי לסיום

שמעון פרס הוא, למעשה, הפוליטיקאי היחיד הנמצא במרכז העשיה של הדמוקרטיה הישראלית מאז לידתה, יחד עם לידת המדינה, ועד היום. הראיון ל"פנים" התקיים ב24- באפריל, שבוע אחרי החלטות הפרקליטות בפרשת היועץ המשפטי, חודש וחצי לפני הבחירות לראשות מפלגת העבודה, להן לא הציג את מועמדותו, והן יהוו סיום פרק בחייו הפוליטיים. מטבע הדברים, הראיון אינו עוסק באירועים האקטואליים, אם כי הוא נוגע בשוליהם, אלא בשאלות היסוד של הדמוקרטיה הישראלית.

רוביק רוזנטל: הדמוקרטיה הישראלית מוגדרת עדיין כדמוקרטיה בהתהוות, דמוקרטיה שלא הושלמה. אתה מקבל את ההגדרה הזו?

שמעון פרס: אני חושב שיש אצלנו משטר חופשי, אבל אין אצלנו שיטה דמוקרטית. משטר דמוקרטי  איננו אוסף של הסכמות, אלא אוסף של ניגודים. תפקיד הדמוקרטיה הוא לעסוק בניגודים, ולעסוק בהם ללא כפיה. יחד עם זה, חייב להיות בה כושר הכרעה של הרוב, כאשר נדרשת הכרעה.

היכן נקודת התורפה של הדמוקרטיה הישראלית?

הדמוקרטיה נפגעה עם הקמת המדינה. כשקמה מדינת ישראל, היתה כבר היערכות מפלגתית. במקום להתאים את ההיערכות המפלגתית למדינה, העדיפו להתאים את המדינה להיערכות המפלגתית. במה זה התבטא? קודם כל, בשיטת הבחירות. הלכו ועשו שיטת בחירות, שתאפשר לכל מפלגה ולכל מפלגונת להתקיים לנצח נצחים. כלומר, במקום לעשות משטר נכון של הכרעות, נכנעו למצב של טרום-מדינה, שבו הכל היה תלוי בהסכמת המפלגות. הדבר בא לידי ביטוי חמור מאוד גם בתחום הצבאי, גם בנושאים החינוכיים וגם בנושאים הדמוקרטיים. בן-גוריון הבין את זה, וניסה להתגבר על כך. את עיקר מרצו הוא השקיע בתחום הצבאי. למזלנו, הוא פירק את אצ"ל ואת לח"י, אחרת הדמוקרטיה הישראלית היתה מתנסה בפילוג צבאי. הוא הדין לגבי מטה הפלמ"ח;  בן-גוריון סבר שיש בקיומו טעם פוליטי, ואף האשים את יצחק בן-אהרן על שזה הציע שהפלמ"ח יהיה כפוף להסתדרות. רק לבן-גוריון היה העוז לירות באלטלנה, לפרק את המחתרות, לפרק את מטה הפלמ"ח, לטוב ולרע. זה הציל אותנו מפילוג צבאי. אחר-כך הוא ניסה לעשות אותו דבר בתחום החינוכי. כאן הצליח פחות. נוצרו שני זרמים.

הוא רצה מבנה אחר של מערכת החינוך?

הוא רצה זרם מממלכתי אחד, אבל הבין שאי-אפשר יהיה לבצע את זה. הוא נכשל כליל בעניין שינוי שיטת הבחירות. הוא רצה בהגיון ברזל לעבור לשיטה הבריטית, לשיטה של מחוזות, של בחירות אישיות. השיטה הזו היתה מביאה אותנו לשתי מפלגות. דמוקרטיה אינה יכולה להתקיים בפחות משתי מפלגות, אבל היא בקושי מתקיימת כאשר יש 14 מפלגות.

היה לו סיכוי לפרק את המפלגות הדתיות?

תאר לך, למשל, שבארצות-הברית היתה מפלגה פרוטסטנטית, קתולית, יהודית, מוסלמית - הרי לא היתה אמריקה. בישראל, במקום שהמפלגות הדתיות תשרתנה את הדת, הן העמידו את הדת לשירות המפלגות. הקדוש ברוך הוא כבר עבר את הפריימריס, כבר נבחר, הוא לא צריך להיבחר פעם נוספת, הוא לא זקוק לתקציב נוסף, הוא לא זקוק לנתח שלטוני, הוא גם לא צריך לחוקק יותר חוקים. מי כן זקוק לחוקים? המפלגות הדתיות. מדוע? כדי לשמור על תמיכת הבוחרים שלהן. היות שהן זקוקות ליותר תקציבים וליותר נתח שלטוני, כל פעם הן צריכות להקצין, ולהקצין בשם הדת.

יש רואים בריבוי מפלגות ביטוי לדמוקרטיה מתקדמת יותר, שבה לשכבות שונות יש ביטוי ישיר.

מי רואה בזה יתרון? מה המפלגה נותנת לאדם? היא כופה את עצמה עליו.

לדעת רבים הדמוקרטיה הישראלית מתקשה להתעצב מפני שרבים מהעולים לא הגיעו מרקע דמוקרטי.

השגיאה בתחום הזה נעשתה לפני העליה הגדולה. אילו היו בארץ שתי מפלגות, מפלגה ימנית ומפלגה שמאלית, העולים היו נקלטים לתוכן. היה מתנהל מאבק בתוך המפלגות, אבל המדינה היתה קיימת, ולא היה מתנהל כל יום סחר-מכר בלתי פוסק.

הדימוי ההיסטורי של בן-גוריון אינו של דמוקרט גדול. הוא נחשב מנהיג ריכוזי מאוד.

ההיסטוריה נכתבה על-ידי אנשים שאינם יודעים איך עושים היסטוריה. בן-גוריון היה דמוקרט ברמ"ח איבריו. והוא גם ידע לקבל החלטות נגדו. למשל, הסכם ז'בוטינסקי-בן-גוריון. גם בעניין לבון הוא קיבל בסופו של דבר את דעת הרוב. אפילו עשו נגדו משפט, קראו לו ניאו-פאשיסט. בן-גוריון אמנם עלה ממזרח אירופה, אבל הוא הבין לעומקה את הדמוקרטיה האנגלית והאמריקנית, למד אותה  ורצה בה. היכן היה לא דמוקרט?

למשל, בנסיון שלו לשלוט בתקשורת הממלכתית.

אני לא חושב שזה היה כך. הוא לא עסק בכך. הוא עצמו היה איש תקשורת, כתב מאמרים, חיבר ספרים, היה פובליציסט. הוא לא היה יכול לשלוט בתקשורת. יש אגדות שהוא הרים טלפונים והכתיב הוראות. אני אומר לך: הוא לא טילפן אף פעם. היו שטילפנו בשבילו, לא לפי בקשתו.

בפרשת לבון הוא נלחם בכלים דמוקרטיים?

בהחלט כן. הוא גם התפטר כמה פעמים, לא פחד להיות במיעוט. הוא חשב שלהיות מנהיג פירושו להכריע, ושזו חובתו. בפעם הראשונה פגשתי אותו בהיותי נער צעיר בן 15. אמרו לי שהוא ייתן לי טרמפ מתל-אביב לחיפה. מאוד התרגשתי, הוא היה אגדה, ואני הייתי נער. היה יום חורף, נכנסתי אתו לרכב, נסענו שעתיים לחיפה. הוא התכרבל במעיל, הפנה אלי את גבו ולא אמר לי מלה. הייתי מאוד מאוכזב. רק כשהגענו לזכרון הסתובב אלי ואמר: אתה יודע, טרוצקי לא היה מנהיג. איך טרוצקי הגיע למכונית, עד היום אני לא יודע. שאלתי  מדוע. אמר לי: "מה זה 'לא מלחמה ולא שלום'? זו המצאה יהודית". מדינאי צריך להחליט - או מלחמה, וליטול את הסיכון, או שלום - ולשלם את המחיר. לנין, שמבחינה אינטלקטואלית היה נחות מטרוצקי, היה מנהיג מפני שהוא הכריע. בן-גוריון הבין, שכל הדיבורים על חברה טובה ומדינה טובה וצבא טוב אינם ניתנים לביצוע בו-בזמן. הטכניקה היתה לבחור מתוך ים הבעיות את הנושא העיקרי ולהתמקד בו, אחרת אי-אפשר להגיע לפריצת דרך. 

אשכול, לאחר שהתמנה לראש ממשלה, סבל מאוד מכך שבן-גוריון משך מרחוק בחוטים.

רק בנושא לבון. פרט לכך, בן-גוריון לא לחץ על אשכול בשום נושא; שלא יספרו מעשיות. אשכול הרי הציע לסלק את לבון מההסתדרות, ובן-גוריון הניח שאשכול ימשיך במהלך הזה. בנושא זה היתה לו אכזבה גדולה.

לוי אשכול חש, שקבוצה של אנשי בן-גוריון מונעת על-ידיו ומגבילה את צעדיו. למשל, בפרשת מינויו של דיין לשר הבטחון במלחמת ששת הימים.

דיין מונה בצדק. אשכול הזמין את זה. הוא הופיע כהססן, הכניס מורא עמוק בלב העם, גם יצחק רבין כרמטכ"ל לא היה שופע בטחון באותה תקופה, והעם חרד. הרי אי-אפשר לעשות כל היום קנוניות, ודאי לא כאלה שמשתתפים בהן מאות אלפי אנשים. המילואים תבעו את דיין, ואני גם מבין מדוע. הוא היה מצביא מזהיר, שכבש את לב העולם אחרי מבצע קדש.

אשכול נחשב דמוקרט בטבעו יותר מבן-גוריון.

אשכול היה בעל אופי מאוזן, היה תקיף אבל לא עקשן. בכל מקרה, בן-גוריון רצה באשכול כראש ממשלה. אני אומר לך את זה בוודאות גמורה. הוא לא רצה את משה שרת, אבל  תמך באשכול, העריך אותו.

אתה עצמך גדלת בארץ שלא היתה בה  דמוקרטיה.

אני עליתי לארץ בגיל 11. העיירה שבה חייתי, שהיתה אז בפולניה ואחר כך היתה ברוסיה הלבנה, לא היתה בעיני פולניה ולא רוסיה הלבנה. ראינו רק את ארץ ישראל. כולה יהודית, כולה ציונית. מחצית מאנשי העיירה עלו לארץ. והיו מפלגות. אצלנו בתוך המשפחה היו מפלגות. היה בית"ר והיה השומר הצעיר.

כלומר, הקהילה היהודית יצרה סוג של דמוקרטיה.

כן, אבל זה היה סוג של דמוקרטיה ללא הכרעות. הם רצו דמוקרטיה מוסכמת, והיא בעייתית כשאתה רוצה לתרגם אותה למדינה. זו דמוקרטיה ללא שיטה דמוקרטית.

מתי פיתחת את התפיסה שלך?

הבעיה עלתה ביום הקמת המדינה, ולא אכחיש שמאוד הושפעתי מבן-גוריון ומהניתוחים שלו. חשבתי שהוא צודק. עד היום אני חושב שהוא צודק.

לפני הקמת המדינה הוא עסק במודל הרצוי של הדמוקרטיה?

כן. הוא מאוד הושפע מהדמוקרטיה אנגלית. הוא היה באנגליה בימי הפצצות הגרמנים, הוא חזר משם מלא רשמים, מאוד רצה לאמץ את השיטה שלהם. וכמובן, ארצות-הברית. אף פעם לא חשבתי שגודלה של ארצות-הברית הוא  הקונטיננט שלה. הקונטיננט הרוסי יותר גדול. גדולתה של ארצות-הברית היא הקונסטיטוציה שלה.

למנחם בגין יש דימוי סותר - הוא נתפס כפופוליסט, השמאל ראה בו איום על הדמוקרטיה, ומצד שני טוענים שהיה דמוקרט בנשמתו.

בגין התייחס במידה של כבוד לדמוקרטיה, אם כי את תנועתו לא ניהל באופן דמוקרטי. בה היה ממש בוס דורסני. מלבד זאת, כל הדברים שבגין למד - למד מהתיאוריה. בגין אף פעם לא נגע באדמת המציאות. הוא נתפס לכושר הנאום של ז'בוטינסקי, נאומים הבנויים על הגזמות. היום כבר קשה מאוד לשמוע נאומים כאלה. בוודאי שאי-אפשר להאשים את בגין שאי-פעם חטא באנדרסטייטמנט הבריטי, באיפוק.

איך זה נבחן כאשר היה ראש ממשלה?

ב1977-, לאחר המפלה שלנו, בגין בא אלי  והציע לי להיות ממלא מקום ראש הממשלה ושר הבטחון. ג'סטה יפה, שנועדה לשמור על שלמות העם. כמובן, סירבתי. כשהוא שמע שאני מסרב אמר, אני אנהג כפי שנוהגים באנגליה - אכבד את ראש האופוזיציה. כעבור שבוע-שבועיים הוזמנתי אליו לארוחת צהריים במלון המלך דוד. באתי, כל העיתונות היתה שם, חיכתה לאירוע הגדול. צילמו אותנו, ואז אמר: עכשיו אראה לך את החומר שקיבלתי, ופתח לפני תיק מלא עם מברקי ברכה לרגל בחירתו. לא אשכח אף פעם את הטעם המר הזה. בשביל זה אתה מזמין אותי?... אני נהגתי בו אחרת. כשהייתי סגן שר הבטחון בתקופת אשכול הייתי נוהג לתדרך אותו, בידיעת אשכול, בענייני בטחון.

מלבד זאת, אתה רואה אותו כדמוקרט?

הוא העריך את שלטון החוק וכיבד את העיתונות, אבל היה איש בעייתי. כששאלו אותו מי האיש הנערץ עליו, הוא אמר: גריבלדי. גריבלדי היה איש מגוחך. גם סוציאליסט, גם מונרכיסט, גם רודף נשים, מה לא? אני חושב שבגין בחר בו כי גריבלדי שמר לדעתו על שלמות איטליה. הצרפתים אומרים שבין הנשגב לבין המגוחך מפרידה מחיצה דקה מאוד. אף פעם לא ידעתי באיזה צד של המחיצה נמצא בגין.

הפריימריס והבחירה הישירה לראשות הממשלה מסמלים דמוקרטיה פתוחה ומשתפת. הם נתפסו כמהלך ההתבגרות של הדמוקרטיה הישראלית.

הסיפור הזה לא אמיתי. הפריימריס חייבים להיות חלק מתהליך דמוקרטי חיצוני. אם יבחרו בי  בבחירות אישיות במחוז, מה זה אומר? בפריימריס של מפלגת העבודה יש אנשים שייבחרו  ב100,000- קולות, יש כאלה שייבחרו ב3,000- קולות. אין מנגנון חוקי, אין מנגנון מפקח. אני לא רוצה לדבר סרה באף אחד, אבל הבחירות במגזר הערבי נעשו בצורה מעוררת שאלות. יכול מאוד להיות שמה שדרוש הוא גוף של אלקטורים. או, למשל, שהוועידה תבחר. אחרת, אני מאוד חרד לאי-השוויון באמות המידה של הבחירה, וגם למקריות שיש בה.

לוועדה המסדרת שהרכיבה בעבר את הרשימות היו יתרונות?

בוועדה מסדרת יש תחושה שאתה תלוי בשלושה-ארבעה אנשים. מצד שני, היתה להם חוכמת האיזון, והם הגיעו למבנה נכון של נבחרים. היו ברשימות שלהם  אנשי-רוח, אנשי ספר, אנשי שטח, אנשי משפט.

ואת מי מעלה השיטה החדשה?

השיטה החדשה עולה הון עתק, ומחייבת הרבה מרפקים. אני לא רואה את דב סדן, עליו השלום, או את ס. יזהר, ייבדל לחיים ארוכים, שהגיעו לכנסת בשעתם, הולכים להשתתף בפריימריס. אני גם לא רואה שם הרבה עורכי-דין.

הדימוי שלך הוא של אדם המחשיב מאוד את מנגנון המפלגה.

קשקשנים. הם לא יודעים על מה הם מדברים. אין למפלגה מנגנון. כל מנגנון המפלגה הוא 160 איש, מקסימום 200, כולל הכתבניות וכולל שולחי הדואר. איזה מנגנון יש? אלא אם אתה מתכוון לאקטיבה של המפלגה, בסוכנות, בהסתדרות, בממשלה. זה לא מנגנון. לכל מי שעומד בראש מפלגה יש אקטיבה, והוא מביא אותה בחשבון. כל אלה האשמות של אנשים מאוד שטחיים, שלא מכירים את המצב. הרי זו שטות. כשהלכתי להתחרות ביצחק רבין לראשות הממשלה ב1974-, כל המנגנון היה נגדי. ספיר וגולדה וגלילי וההסתדרות. אני יצאתי בלי שום מנגנון, איש לא האמין שאגיע למשהו, והפסדתי ברוב קטן. אין אדם בארץ שעמד ביותר בחירות אישיות ממני, לאורך כל החיים, כל הדרך.

התנגדת מלכתחילה לשיטת הבחירות הישירות לראשות הממשלה?

בוודאי. באו האידיוטים האלה, שנקראים בכל מיני שמות תואר, ומה עשו? במקום לשנות את שיטת הבחירות לכנסת, השאירו את הכנסת אומללה, מפוצלת יותר מאשר היתה, והעבירו סמכויות לראש הממשלה. דבר מהמם בטיפשותו. עיקר השינוי הדרוש הוא בבחירות לכנסת. לא חשבתי שראש הממשלה סובל עד כדי כך מחוסר סמכויות. לא ראיתי ראש ממשלה שרצה משהו ולא העביר אותו. מה שראיתי הוא, שאם יהיו  בחירות ישירות ותישאר הכנסת הנוכחית, שום דבר לא ישתנה. יהיה יותר פיצול, יותר סחר-מכר, וזה מה שקורה. חוץ מזה, אני לא חושב שמפלגה צריכה להיות שייכת לאיש אחד או לבוס אחד, וגם לא מדינה.

יש טענה שאינך מתאים לבחירות ישירות, להתמודדות ישירה עם הציבור.

גם לזה אין שום יסוד במציאות. תגיד לי מדוע לא התייצב מישהו אחר? יצחק רבין נבחר כמועמד המפלגה ברוב קטן מאוד של 20 קולות ב1974-, ותראה איך נגמרה הממשלה שלו, בשוד ושבר. קיבלתי מפלגה שבורה. מדוע יגאל אלון לא התחרה אתי אז? מדוע לא קם אף אחד, אם אני לא מתאים ולא כריזמטי? מדוע כולם ברחו מן המערכה? מדוע הצביעו עבורי פה אחד? ב1977- נבחרתי לראש המפלגה שלושה שבועות לפני הבחירות. תגיד לי, מה כבר יכולתי לעשות? אז כבר קמה ד"ש, עם 15 מנדטים בשטח, כשהיו סקנדלים אחרי סקנדלים, פרשת אשר ידלין, ולהבדיל מה שקרה לאברהם עופר, ומיכאל צור. מה לא היה? יצאתי למסע בחירות, וכולם צעקו לי: גנב, תחזיר את הכסף. אף אחד במפלגה מלבדי לא התמודד עם זה. מדוע? איפה היו כל הגיבורים האלה? הטילו את זה עלי, מפני שאולי אני אדם יותר אחראי מאחרים. אחר כך, ב1981-, התמודדתי נגד מנחם בגין, אחרי קמפ דייוויד, אחרי שעשה את שיקום השכונות, אחרי שהפציץ את הכור בעיראק, אחרי שד"ש נתנה לו לגיטימציה גמורה, ויצאנו 49:48. תגיד לי, איזה סיפורים אלה? אני ראיתי איך תנועות פועלים באירופה קרסו ונעלמו מן השטח. אני באתי למפלגה הרוסה, שבורה, מרוקנת מתוכן, עשרים שנה משכתי בעול, ואף פעם לא יצאנו מוכים כמפלגה. יצאנו מוכים כקואליציה. חשבתי שמאז 1976, עם "התרגיל המבריק" שהביא לפרישת המפד"ל מממשלתו של רבין, איבדנו את הרוב שלנו. ואני רוצה להגיד לך, עם כל הכבוד לבחירות ב1992-, לא היה שום הבדל בתוצאות בינן ל1996-, לימין היה יתרון של 15, 16 אלף קולות גם אז. ב1996-,  הפסדנו בגלל ארבעת הפיגועים של החמאס, שפגעו בנו קשה מאוד, ואחר כך הרב כדורי, שנטל מאתנו עשרים שלושים אלף קולות ברגע האחרון.

הרב כדורי ותופעת הקמיעות אינם מאיימים על הדמוקרטיה הישראלית?

מה שמאיים על הדמוקרטיה הישראלית זו מלחמה. דמוקרט מת כבר אינו דמוקרט. ש"ס הלכה אתנו כברת דרך בעניין השלום, מכל הדתיים היא היתה המתונה ביותר, ואילו היינו מטפלים אחרת בדברים אולי היתה התמונה  אחרת גם לגביהם. צריך להיות הגיוני. יש שלושה חלקים בארץ - ימין, שמאל ודתיים. בלי להתחבר עם הדתיים אין לך רוב. לבן-גוריון לא היה רוב בלי הדתיים, ולליכוד לא היה רוב בלי הדתיים, ואנחנו צריכים להחליט. בינתיים היה מהפך גם אצל הדתיים. המפד"ל, שפעם היתה במרכז, הפכה לקצה. בתקופת בן-גוריון הם הם היו גשר, היום הם מזח. פעם אחד המשוררים כתב: מה זה מזח? זה גשר מתוסכל. יש לו רק צד אחד. הם הפכו להיות מזח קיצוני, ואני עשיתי מאמצים עליונים לשמור על חיבור, כך גם ב1990-,  כשהתפרקה ממשלת האחדות הלאומית.  מה זה נקרא "תרגיל מסריח"? זה שניסיתי להיענות ליותר תביעות של הדתיים בענייני חינוך ותקציב?

השתתפת בכמה ממשלות אחדות, ותמכת באפשרות הזו גם השנה. ממשלת אחדות לאומית איננה מנוגדת לרוח הדמוקרטיה?

כאן השטחיות בישראל חוגגת. מה היתה הקוהביטציה בצרפת? מה היתה הקואליציה הגדולה של וילי ברנדט? יש סיפור על ליאון בלום, שנסע להיפגש עם רמזי מקדונלד, שהקים קואליציה של השמרנים והלייבור. שאל בלום את מקדונלד, תגיד לי, איך הקמת קואליציה כזו, הרי אתה איש לייבור. אמר לו מקדונלד, תשמע, באנגליה אף אחד לא מאמין שאיש לייבור יכול להיות ראש ממשלה. אני רציתי להוכיח שגם איש לייבור יכול להיות. אמר לו ליאון בלום, בצרפת כולם מאמינים שגם סוציאליסט יכול להיות ראש ממשלה, רק שואלים מה ההבדל...

בכל זאת, משטר דמוקרטי זקוק לאופוזיציה פעילה ומשמעותית.

הבעיה של ממשלת אחדות לאומית אינה הממשלה עצמה. הבעיה שעמדה על הפרק היא איך מצילים את השלום. העם הכריע כפי שהכריע בשליש אחוז, וזה עשרה חודשים קורים אסונות אחרי אסונות - אז מה קנה המידה שלי? שאלתי את עצמי, לפי דרכו של בן-גוריון, מהו הנושא המרכזי. אני חי בחרדה עמוקה לגבי עתיד מדינת ישראל, מה יהיה גורלה; ואין לנו זמן. אני רואה תמונה ברורה, קשה מאוד. עד שנת אלפיים האיזור יהיה מלא טילים, שכולם בעלי יעד בליסטי ולא טריטוריאלי, לכולם כמעט יהיה נשק לא קונוונציונלי, על-פי רוב כימי וביולוגי, השנאה לישראל תרים את ראשה לממדים שלא ידענו כמוהם, והם ייצאו למלחמה, או יכריזו חרם, יכריזו נידוי, יבצעו מעשי טירור וישתעשעו באיומים. לעשות שוב את אוסלו יהיה קשה מאוד. אני חושב איך להציל את העסק, ובזה אני חי; ואני כבר רגיל לשמוע שאני עושה חשבונות אישיים כל החיים. אני עושה חשבונות אישיים, לעומת כל האנשים האחרים, שעושים חשבונות אידיאולוגיים ואלטרואיסטיים. אני מכיר את הצביעות הזו. בשבילי, השלום הוא מפעל חיים, ואני לא רוצה שיילך לאיבוד.

בנימין נתניהו מסור לדמוקרטיה כפי שהיית מצפה מראש ממשלה?

באמריקה יש שתי אמריקות. יש אמריקה של הקונסטיטוציה, ויש אמריקה של הסיילסמנשיפ, אמנות המכירה. החלום האמריקני והבלוף האמריקני. ביבי בא מהמגזר השני, לא מהמגזר שבו נכתבות קונסטיטוציות. את מלאכת המכירה הוא יודע. כל הזמן מוכר.

איך נראות לך הופעותיו בהקשר הדמוקרטי?

נורא. זו לא רק ההשתלחות בתקשורת, זו ההשתלחות בעם. עוד לא היה ראש ממשלה כל כך פלגני, קצר רוח. כולם אשמים חוץ ממנו. באנגליה אין קונסטיטוציה כתובה. כולה מושתתת על שלוש מלים:  .It’s not done האנגלי יודע מה זה, ביבי לא מבין את זה. הוא חושב שהכל ניתן לעשיה.

זה התחיל מביבי, או שזה ביטוי למחלות ילדות של דמוקרטיה צעירה וחסרת נורמות?

בשום פנים. איש כמו צחי הנגבי מעולם לא היה מתמנה בממשלה של מפלגת העבודה לשר משפטים. מזה התחילה הצרה. אדם שאין לו רמה מתאימה, שבית-המשפט אמר שאינו דובר אמת, אותו ממנים לשר משפטים? תמיד הקפדנו על רמה. אני יודע אילו חיבוטי קבר היו לי למנות יועץ משפטי. איך אפשר להשוות אנשים כמו חיים כהן או אהרן ברק עם מי שמינו כאן? זה מראה שחיפשנו את הטוב ביותר שהיה בארץ. והם לא אנשים קלים. הם אנשים בעלי דעות מאוד מוצקות.

אתה שותף לביקורת על "האקטיביזם המשפטי"?

לא זאת הסכנה. הבעיה היא של הפרדת הרשויות. הצרה היא שהרשות המחוקקת מדולדלת איבר.

בגלל ריבוי המפלגות?

בגלל שיש בה יותר קבוצות לחץ מקבוצות אידיאולוגיות. אתה לא יכול לעשות מפלגה של שחורים ושל שחומים ושל לבנים. אתה לא יכול לעשות מפלגה של חרדים ודתיים וחילוניים. אתה צריך לבחור נושא אחד מרכזי, פוליטי, לא בתחום האמונה ולא בתחום הצבע, ולומר שיש שני קווים ברורים, אחד מצד ימין של המפה ואחד מצד שמאל.

איפה באה חולשת הכנסת לידי ביטוי?

באישור התקציב. אתה כל הזמן צריך להיענות לקבוצות לחץ. במצב הזה אי-אפשר לנהל את תקציב המדינה לפי עדיפויות אמיתיות. זה בא לביטוי בעיצוב המשרדים ובמינויים. תסתכל על מינוי ראש לשכת ראש הממשלה. תסתכל על המינוי של בראון ליועץ המשפטי לממשלה.

לא תמיד היו יחסי אהבה בינך לבין התקשורת.

גם אין צורך שיהיו יחסי אהבה בינינו. הצרה היא, שהתקשורת הפכה להיות ממוסחרת לחלוטין. הכלל המדריך אותם זה התפוצה ולא האמת, הרייטינג הוא מלך בשר ודם, גם בטלוויזיה וגם בעיתונות. אין כאן עיתונות לוחמת ממש. שני עיתוני הערב מחקים זה את זה. אותן כותרות, אותה פובליציסטיקה.

הטענה היא שלתקשורת יש היום עוצמת יתר.

איפה יש לה עוצמת יתר? אין לה שום עוצמת יתר. כל הבלוק הדתי לא קורא את העיתונות ולא מסתכל בטלוויזיה. חב"ד מסתכלת על הטלוויזיה? אלה שהאמינו בקמיעות קוראים עיתונים? בוודאי שאינם קוראים את הפובליציסטיקה.

לתקשורת היה חלק באווירה הקשה ששררה בארץ אחרי הפיגועים?

האפקט שלה היה מחריד. צילמו 24 שעות אותו פיגוע, כל פיסת דם וכל כוויה, דבר מחריד. אמריקה הפסיקה את המלחמה בווייטנאם בטלוויזיה. הרוסים הפסידו את צ'צ'ניה בגלל הטלוויזיה. הציבור הוריד את התמיכה בנו בעשרים אחוז אחרי הפיגועים.

התקשורת תרמה לכך?

הם התחרו על הרייטינג. ודאי שהאותיות האדומות והשחורות ותמונות הענק השפיעו, אבל הם עשו את זה בשביל תפוצה, לא כדי להשפיע. כאן לא היתה כוונת מכוון.

בכל זאת, התקשורת היא אחת מאושיות הדמוקרטיה. היא לא ממלאת את תפקידה?

אני אומר שהיא לא ממלאת את תפקידה כראוי. אני אומר ששיקול דעתה נדד מן האמת אל התפוצה. אנשי התקשורת מלאים מעצמם, אף אחד לא מבקר את רעהו. העיתונים לא טועים, רק הפוליטיקאים טועים.

היו תקופות שהתקשורת עשתה לך עוול?

הרבה פעמים. למשל, בפרשת קו 300. תשמע, מה כאן עשו? הצדיקו את הצד המשפטי והאשימו את הצד הפוליטי. אני  באתי כראש ממשלה אחרי ארבעה מהלכים משפטיים. נכון שרימו את מערכת המשפט, אבל לא יכולתי לדעת את זה. אמרתי ליצחק זמיר, תשמע, על-פי החוק ראש הממשלה צריך לייצג את הצד הבטחוני, היועץ המשפטי את הצד המשפטי, וליועץ המשפטי יש עליונות על ראש הממשלה. אני מבטא את הצורך הבטחוני - מה אתה בכלל מסתכל עלי? הההכרעה המשפטית בידך. בעיתונים זה לא יצא כך. אולי אני מתגאה יותר מדי, אבל יש לי גם חסרון. אני לא מדליף, לא מספר סיפורים, אף פעם לא מצטט משיחות אישיות. מה יוצא, בכל המקרים אני יוצא סקנד בסט. אדם יוצא משיחה אתי, ואני קורא על זה בעיתון ומתפלא, איזה חכם הוא היה, איזה טיפש אני הייתי...

דוגמה נוספת לעוול?

היציאה מהאינפלציה. עד שזה  הצליח לא נתנו לי שום קרדיט, תקפו. כמעט על כל מה שעשיתי בחיים, עד שזה לא הצליח, הייתי מותקף בצורה פראית. על התעשיה האווירית כתבו שזה פיל לבן, שזו פנטזיה שלי. על הכור בדימונה כתבו דברים נוראים, שכולם יעלו עלינו ויהרסו אותנו. על צרפת כתבו שאני משרת את הפל"ן. תקרא את העיתונות של השומר הצעיר מאז. כל החיים זה כך.

התנהגו אליך פחות בהגינות מאשר לאחרים?

כן. אפילו הסיפור כאילו לא שירתתי בצה"ל. אני גויסתי לצה"ל. הייתי חייל במדים. הוטל עלי תפקיד אחר. לא החזקתי רובה? גם זה לא נכון. הייתי שומר,  הייתי מפקד עמדה. הוטלו עלי תפקידים אחרים. נקראתי לצמרת. רציתי לעזוב אותה, לא נתנו לי. אבל לך תתווכח... אמרו עלי שאני קורא רק עטיפות ספרים, שאני לא יודע לכתוב, שאני לא יודע לקרוא... לא רק שיש לי אמא ערביה. כשהייתי סגן שר הבטחון באתי לבן-גוריון ואמרתי שאני מתפטר. אמר לי, למה? אמרתי, אני כל הזמן מותקף, ואני לא יכול להשיב. אז היה עניין המדענים הגרמנים; לא דובים ולא יער. היו מדענים גרמנים במצרים? תזכור איך האשימו אותי אז, שאני מכסה, שאני מטשטש, מעשיות. שטויות בלי סוף ובלי גבול. אבל אין לי מרירות. בסופו של דבר, תדמית זה כמו תחזית מזג האוויר. מי זה מתעניין מה היתה תחזית מזג האוויר לפני שבועיים? המפעלים שעשיתי והשתתפתי בהם היו בהחלט נון-קונפורמיסטיים, והם נבעו ממניעים ענייניים. אני מסתכל היום אחורה ביישוב הדעת ושואל, מי צדק?

יש לך חזון חינוכי?

את כל רעיון מיחשוב החינוך אני העליתי. אני שואל את עצמי, מה זה סוציאליזם בימינו; היות שאני חושב שהסוציאליזם הדוקטרינרי פשט את הרגל, מפני שהתבסס על רכוש ועל כסף, ולרכוש החומרי אין ערך. לכסף יש תכונה אחת - הוא מפסיד את ערכו ללא הרף. מהו מקור העושר והעוצמה בימינו? הידע. אילו זה היה בידי, אילו היו לי יותר אפשרויות, הייתי מתמסר בראש ובראשונה למערכת החינוך ומחולל בה מהפכה. ללא שום דיחוי הייתי מעביר חינוך גבוה חינם לכל האזרחים, עד תואר ראשון לפחות. היום,  מה שנותן ידע ועושה כסף הם התחומים החדשים שבאים מהאינטלקט, הטכנולוגיה והאינפורמציה. אין להם שום סממני לאומיות. המדע לא צריך ויזה, טכנולוגיה לא צריכה פספורט, ואינפורמציה לא מתרשמת ממסך ברזל. אין שום סיכוי לקדם את החברה אם אין מוסדות אוטונומיים של שאלות; לא מודרכות, לא על-ידי מורי האתמול ולא על-ידי ממשלות של היום. היות שהידע הוא הרכוש האמיתי, בוא נחלק אותו שווה בשווה. כל ישראלי מוכרח להצטייד בשתי תעודות, תעודת זהות מוסרית מן העבר, ודרכון מדעי לעתיד. בלי אחת משתי התעודות האלה - לא נוכל להתקיים.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד