נוער הכיכרות שובר קירות
נוער הכיכרות שובר קירות

נוער הכיכרות שובר קירות

אבינעם גרנות

מנהל בית הספר התיכון "מור" מטרו-ווסט ברעננה

 

בית ספר תיכון ברעננה מקיים מאז רצח רבין מפגשים רבים עם בני נוער דתי, גם מעבר לקו הירוק. המפגשים נעשים ללא התערבות ופיקוח המחנכים, ותורמים באופן בולט לשבירת דעות קדומות ותופעות של פטרונות ובורות.

 

מזה מספר שנים, מקיים בית הספר התיכון "מור" מטרו-ווסט רעננה פעילויות משותפות עם בית הספר התיכון הדתי אמי"ת- "רננים", השוכן  באותה קריה, קרית החינוך על-שם יצחק רבין, ועם מוסדות חינוך דתיים אחרים, חלקם מעבר לקו הירוק. במפגש הזה, בין בני נוער חילוניים ודתיים הצומחים בשתי הוויות חיים שונות כל-כך זו מזו, יש משום העזה ואתגר.

מי שמחפש ביטוי לתחושות הנוער בתקופה הזו, יוכל להסתמך על דבריו של זף סגל, תלמיד י"א בבית הספר "מור" מטרו-ווסט. הוא נשא דברים ביום השנה לרצח רבין, בטקס משותף לשני בתי-הספר. "בעוד שאר הדורות", אמר, "ייזכרו כדורות האבלים על המלחמה, אנו ניזכר לעד כדור האבל על התמימות שהלכה. ברצח - גבול נפרץ, מחסום נשבר, והעם הבין זאת. כולנו זרמנו לכיכר, בתקווה שבין כולם נוכל למצוא ביטוי לתחושותינו".

בהמשך מזהה סגל את רוח התקופה המאפיינת, לדעתו, את בני הנעורים לאחר הרצח: "...אם הבטת מלמעלה (בכיכר), לא ראית כיתות ומחנות, ראית גוש, ראית עם שבינו עומדים נרות נשמה. בראש המחנה הזה, המנסה להוקיע מקרבו פילוג ורוע, עמדו בני הנוער. לעד ייזכר יום חורבן זה כיום אבלם של הנוער, של דור הכיכרות".

האחווה שאיפיינה את הימים שלאחר הרצח, הסתירה לזמן מה את עומק התהום שנפערה בחברה הישראלית. כבר באותה עת, בימים שלאחר  הרצח, כאשר ילדים, נוער ומבוגרים זרמו אל הכיכר ואל הר הרצל במעין מסע אדיר של חיפוש אחר זהות קולקטיבית והיטהרות,  נגלו סימני הפצע והפילוג. הזמר דודו פישר, חובש כיפה, בעל השקפת עולם נאורה, סיפר אז בתכניתו של דן שילון בערוץ השני על זעזוע אישי שעבר עליו. כשהציע לבנו הקטן לצאת אל הכיכר, ענה לו הילד: "אבא, אני מפחד, סיפרו לי שמחטיפים שם מכות למי שחובש כיפה".

***

אופי היחסים המורכבים בין חילוניים ודתיים בארץ, נעוץ במערכת שורשים מסועפת למדי, תחושות מתחלפות של קירוב ודחייה, ניכור ואחווה, בורות הדדית מול ניסיון להבנה עמוקה של האחד את השני. בקרב מחנכים, ואנשים אחרים שלהם השפעה על הנוער, נפוצות שתי גישות מוטעות, המשבשות ומסלפות את תוכן ואופי המגע שבין חילוניים ודתיים.

הגישה המוטעית האחת היא ראיית יחסי חילוניים ודתיים כמערכת חד-ממדית. כאילו ניצבים שני המחנות על ציר אחד, על גביו הם נעים האחד לקראת השני, או להיפך. מי שמציג את הבעיה כולה, כאילו מדובר בשני קיבוצי אדם מגובשים ואחידים, שוגה. זוהי ראייה תיוגית, הבנויה על עולם מושגים, דימויים ודעות קדומות של המחנה האחד כלפי המחנה האחר. בקרב בני נוער חילוניים רווחים מאוד ביטויים כמו "כולם פנטיים", “שיעשו חשבון-נפש עם עצמם" וכיוצא באלו. במחנה השני אימצו לא מעט בני-נוער דתי ומחנכיהם דימוי של נוער חילוני מופקר וחסר  ערכים.

זו אינה רק בעיה של חוסר ידיעה. יש לגישה הזו שורשים עמוקים בחלוקה החברתית המקובלת בישראל, והיא קשורה גם בהתפצלות הפוליטית. לקראת בחירות 96' שקעו המבוגרים בעיקר בדו-קרב של תשדירי בחירות מבויימים. אז היו בני הנוער החיל המגויס, באופן כמעט בלעדי, למען המפלגות השונות. נוער חובשי הכיפות נפגשו בצמתים עם נוער מפלגות השמאל. לאחר שנעלמה תרבות אסיפות הבחירות, היו בני הנוער לקטליזטור מרכזי של "הרחוב הדמוקרטי". מעורבות פוליטית כזו, על כל יתרונותיה, מחזקת את "מחנות" הנוער האחד מול השני, ואת הקיטוב ביניהם.

בתי הספר היו, מאז ומתמיד, הסמן המוביל של פלגנות וריחוק בין חילוניים ודתיים. מערכת החינוך, הבנויה מלכתחילה על מערכות נפרדות, מנציחה את הגדר המפרידה בין השניים. בה, במערכת החינוך, נוצרה הגישה החד-ממדית, המטפחת השקפה שגויה ומוטעית של החילוניים על הדתיים ולהיפך. כאן נוצרים הדימויים ההדדיים. כאן מודגשים השונות והבידול, כטעם לצידוק קיומן של המערכות האלה.

הגישה החד-ממדית, המתעלמת מהגיוון בדעות, בתרבויות ובזרמים, חוטאת שבעתיים כאשר מדובר בהבנת המהות הפנימית של כל מחנה. יש נטייה לראות במצב הקיים סימטריה (או, אם תרצו, א-סימטריה) בין שני עולמות-תוכן בעלי זהות מובהקת. גישה זו מתעלמת מהרב-ממדיות החברתית, וממרקם עשיר של דרכי חשיבה והתייחסות למסורת היהודית. מספר לא מבוטל של תלמידים בבית-ספרי נוהגים לנשק את המזוזה כאשר הם נכנסים לכיתה. מן הצד השני, כאשר שמעו הבנים בישיבת "קרני שומרון", כי המפגש שיתקיים אצלנו יהיה מעורב, בנים ובנות, לא היה גבול לשמחתם. מסתבר כי מפגש בין בני נוער דתי וחילוני חושף קרקע משותפת של הווי נעורים, ולא פחות מזה - של דרך חשיבה, והוא מעודד נטייה לביקורתיות ולפתיחות. הקו החוצה בין "שמאל" ו"ימין", בין הפרדה או אי-הפרדה של דת ומדינה, עובר באופן בלתי צפוי בתוך המחנות, הדתי והחילוני.

***

בצד הגישה החד-ממדית מתקיימת גישה אחרת, בעייתית לא פחות. זוהי גישה נפוצה בקרב מחנכים ומנהיגים מן המחנה הדתי, מעין ראייה פטרונית. לא מעט מהמחנכים בקרב הציבור הדתי, רואים בנוער החילוני כר נרחב לפעולות שכנוע, "להסברת המורשת". "איך יתכן", אומרים רבנים ומחנכים, "שילד בבית-ספר ממלכתי לא יידע מאין הוא בא ולאן הוא הולך?"

אין לזלזל בעוצמת הגישה הפטרונית. רבים מנושאיה חשים אפילו תחושת שליחות כשהם נכנסים לכיתות בבית-הספר הממלכתי לדבר על מקורות חג או מנהג יהודי. מעניין שבני נוער חילוניים לא מעטים אכן רואים בציבור הדתי את הנושא הבלעדי של המסורת היהודית ומשמרה. המבוכה שלהם בנושאים עקרוניים וערכיים נתפסת על-ידם, ועל-ידי דתיים, כבלבול. ריחוקם מבית-הכנסת ומדף הגמרא נתפסים כנחיתות, והם מפתחים עמדה אפולוגטית מול נחישות האמונה שמפגינים בני גילם הדתיים.

שתי הגישות שניסיתי לאפיין יצרו, כל אחת בדרכה, מצב של חוסר איזון בין המחנות. הן מנעו ומונעות היווצרות קרקע פוריה להידברות ולקיום דיאלוג. מורים ומחנכים בבית-הספר הממלכתי אינם מוכנים לראות בהרצאות ו"מסעי התעוררות" יזומים, פעילות רצויה בנושאי יהדות. בני-נוער חילוני פיתחו נוגדנים כנגד הפטרונות הנוזפת וכנגד הראייה הסטריאוטיפית של "דתיים" ו"חילוניים" באורח חד-ממדי. הגישה זו בקרב חילוניים מגיעה לקיצוניות בתופעות של הפשטת עולם התוכן מכל סממן יהודי.

המציאות הפוליטית, ההקצנה של אידיאולוגיות דתיות שונות, גרמו לפריחת תרבות חשיבה "אנטי-דתית". יש המצביעים על תופעה הדדית של הקצנה, גם בקרב החילוניים, שוב במטרה למצוא סימטריה בכל עניין. אישית אינני מקבל זאת. ככלות הכל, בני נוער חילוניים צומחים באווירה פלורליסטית ולא דוקטרינרית. תכנית הלימודים בבית-הספר רחוקה מלתעל אותם לדרכי חשיבה מוגדרות, או למחויבות לעולם תוכן אחד.

בין בני הנוער החילוניים, מהווה הזהות לכאורה בין טיפוח תכנים יהודיים לבין דתיות מעצור. הם מגיבים ברתיעה ודחייה על כל  יוזמה הקשורה בעולם היהדות. תכנית הלימודים מחזקת את המגמה הזו. מקצוע מדע המדינה, למשל, נלמד במשך שנתיים רצופות בתיכון, ובכל התכנית אין ולו קטע מקורות אחד של הגות מדינית יהודית, כמו תורת המדינה של הרמב"ם. תכנית ההיסטוריה בבתי הספר טרם השכילה לשזור את ההיסטוריה הכללית והיהודית ליחידות לימודים אחדותיות, התואמות את סיפורו האמיתי של עם ישראל. התנ"ך נותר בבדידותו המזהרת. אין קישור אמיתי וחי של הטקסט המקראי עם החוכמה היהודית המאוחרת ועם ימינו אלה, כרצף אחד. כך יוצרים מסר לנוער, והוא מחלחל אט אט ומעוות את יחסו של המחנה החילוני אל המורשת שלו.

כשמגיעים אל חיי היומיום בבית הספר, המצב גרוע עוד יותר. מקצועות הלימוד העבריים בתיכון, אלה האוצרים בתוכם את עולם התרבות היהודית והישראלית, הם "מקצועות חובה לבגרות". השאר הם מקצועות "חשובים", כמו אנגלית ומתמטיקה, ומקצועות לבחירה. על סף שנת 2000, בתוך עולם מתהווה של פרקטיקה, מקצוע ומיומנויות נרכשות, המושג "חובה" הוא משהו שצריך להיפטר ממנו. כך קורה, שמורשת אדירת-ממדים הופכת למטרד עבור מרבית בני הנוער החילוני. כל מה שהוא יהודי, נתפס כדתי. הולכת ומתמעטת הסקרנות לדעת את היהדות, וליצור משמעות חדשה לזהות היהודית-ישראלית.

מעניין כי כאשר מצליח המעשה החילוני להעלות את הנושא היהודי למעלה של חווייה משתפת, פני הדברים שונים. המסעות לפולין הם דוגמה מובהקת לכך. באופן מהופך למה שתיארתי לעיל, בני נוער מגיעים לערבי סמינר ארוכים, ועוסקים באלף שנות יהדות פולין בשקיקה ובעניין. הם משלימים את ידיעתם בנושא ברקע ההיסטורי של המאה העשרים ועליית הנאציזם. במסע עצמו נחשבת התכנסות בבית-הכנסת של הרמ"א בקרקוב לחווייה בלתי נשכחת, והיא אינה יחידה. ללמדך כי גישת המחנך למורשת ישראל חייבת להשתנות מן היסוד. הסיכוי להחזיר את התודעה היהודית והישראלית אל בית הספר הממלכתי הוא בידינו.

***

בחיבור וקירוב נוער חילוני ודתי אני רואה מעשה של שליחות חינוכית. זהו חלק מיצירת אותה זהות יהודית-ישראלית חדשה, המבוססת על בניית בסיס משותף של שיח בריא, כנה ואמיתי, משוחררת מהגישות שתיארתי, נקייה מקווי חצייה פוליטיים אמיתיים ומדומים. אינני מדבר על "אחדות העם", ובוודאי לא על אחידות והעמדת פנים של הסכמה בכול. דו-שיח אמיתי מבוסס על חידוד עמדות, ועמדות מוצא שוויוניות בין המשתתפים בו.

בכל דו-שיח משמש ההיבט האנושי כוח מניע ליצירת קשר חם, המונע על-ידי סקרנות ותחושת שייכות הדדית. כאשר בני נוער ממחנות  שונים נפגשים צומחים  ביניהם יחסי חברות והבנה. לפתע היתה ההשתתפות בקבלת שבת בישיבת בני עקיבא יותר מסתם ניסיון של שכנוע, אלא חלק משפה משותפת, חווייה מקרבת.

כאשר עסקו שתי קבוצות לתלמידים מבית-ספרנו ובית הספר השכן, אמי"ת "רננים", בהכנת הטקס המשותף לזכרו של יצחק רבין, התחולל תהליך אמיתי מן הסוג עליו אני מדבר. התלמידים יצרו באופן עצמאי לחלוטין את תכנית הטקס. תוך כדי העשייה המשותפת, נוצרו חילוקי דעות סביב התוכן, הסדר ועריכת הטקס. אנו, המנהלים, - לאה ברק ואנוכי - הודענו להם שאין בדעתנו להתערב ולפסוק.

עלתה שאלת "שיר השלום" ומקומו בטקס. בעיני חלק גדול מהנוער שלנו נתפס השיר שחתם את העצרת בה נרצח רבין כביטוי תרבותי ורגשי למאוויים ושאיפות. הם ביקשו שהשיר יושר בחתימת הטקס לפני "התקווה". תלמידי אמי"ת-"רננים" ביקשו לשלב את ה"קדיש" והשיר "אני מאמין" בקימה, לפני "התקווה". ימים אחדים נמשכה ההידיינות, בה השתתפו תלמידים בלבד. לבסוף הגיעו למתכונת טקס מוסכמת: "קדיש", "אני מאמין" ו"שיר השלום" שובצו במהלך הטקס. בראשיתו אמר המנחה, כי במשך הטקס ינהג כל אחד על-פי אמונתו. חלקם כיבדו את "אני מאמין" בקימה, וחלקם את "שיר השלום".

יסוד מוסד למפגשי נוער דתי וחילוני הוא ההכנה המשותפת של כל פרט ופרט, הנושאים ודרכי ההיכרויות. בהכנת המפגש הראשון עם נוער "קרני שומרון" ואולפנת "להבה" עלתה מיד השאלה, מה יקרה במפגש הגומלין ברענננה. האם גם אצלנו ייחצו הקבוצות לבנים ובנות לחוד? תלמידינו ביקשו, כמובן, שאצלנו - ננהג לפי מנהגינו. אמרנו להם - זאת תסכמו עם האורחים. יתכן ואמונתם איננה מאפשרת זאת. בסופו של דבר היו הקבוצות מעורבות.

***

היבט אחר בקיום מפגשי הגומלין הם ההורים. בכל אחד מהמחנות, החילוני והדתי, יש הורים המתנגדים מראש למפגשים ולנסיעה אליהם. חלק מההורים אצלנו התנגדו להשתתפות ילדיהם בפעילות בשומרון. חודש לאחר רצח רבין היתה התנגדות עזה, אם כי מצד מיעוט. במכתב לאחת האמהות הסברתי את עמדתי העקרונית: אנחנו נוסעים להכיר, לגשר, כדי לא להנציח ניכור ואי-סובלנות. הנוער שלנו חייב להיות די מוצק בדעותיו, כדי לשמוע ולהכיר עמדות אחרות, גם מנוגדות, אולי גם להשפיע, למתן עמדות ולבטל דימויים של האחד בעיני השני.

ברור שגם מהעבר השני יש התנגדויות של הורים למפגשים. קיימת התנגדות לחשיפה לנוער חילוני על תרבותו  וסמליו. אחת האפשרויות שאני מעלה על דעתי היא לערב קבוצות הורים מכאן ומכאן בתהליך בניית הגשר.

והמחנכים, הלא הם נושאי המסר, ומעביריו משנה לשנה. לא תיתכן פעילות שיטתית ומתמשכת של רקמה משותפת ללא תהליך אותו עוברים המחנכים והמורים. גם העקרון לפיו המורים והמנהלים לא ינקטו הנחייה דוקטרינרית המבלך המפגשים מחייב הכנה. מפגשי נוער חילוני ודתי מתחילים ממפגשי המורים. שם מתהווה האווירה המתאימה, שם מקלפים את החשדנות והזרות, במידה שהן קיימות. גרעין של מורים נאמנים לרעיון המפגשים הוא ערובה להצלחתם לאורך זמן, ולהפיכתם לחלק מתרבות החיים של בית-הספר. בשלב הבא אנו מגלגלים את הרעיון של לימוד משותף, חברותות משותפות, ועד ליצירת אווירה של קמפוס אחד בקרית החינוך על-שם רבין.

בית הספר הממלכתי, שרוב אוכלוסייתו חילונית ומיעוטו מסורתית, חייב לאמץ לעצמו את האתגר של חשיפה כלפי בתי-הספר הדתיים. אני מציע ארבעה עקרונות פעולה בעיצוב המפגשים. ראשון:  הכרת הערך העצמי וסגוליות ההשקפה היהודית-חילונית. שני:  נקודת מוצא שוויונית בין המשתתפים בדיאלוג. שלישי:  תהליך מתמשך של בניית מערכת יחסים בה מעורבים תלמידים, מורים והורים. רביעי ואחרון: חיפוש אחר מיזוג שלם יותר בדפוסי לימוד משותפים, בתכניות ייחודיות ובנושאים נבחרים.

לא מזמן אמר ראש המוסד משפט בין ארבע מלים: "אין לי ארץ אחרת". על מפעל המפגשים בין נוער חילוני ודתי, למרות כל קשייו ומהמורותיו, נוכל לומר: "אין לנו עם אחר". הבה ונבנה אותו יחד.   

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד