להביט בעולם במשקפיים יהודיים – שיחה עם 14 מחנכים יהודיים מארצות הברית
להביט בעולם במשקפיים יהודיים – שיחה עם 14 מחנכים יהודיים מארצות הברית

14 אנשי חינוך, העוסקים בחינוך יהודי בארה"ב, שהגיעו לישראל במסגרת פעילות מרכז לוקשטיין, בשיחה על ההתמודדות היומיומית עם עולם יהודי שקשריו עם היהדות ועם ישראל הולכים ומתרופפים

 

המשתתפים במפגש

איירה וייז, מנהל חינוכי בבני ברית ישראל, בית כנסת רפורמי בברידג'פורט, קונטיקט.

אילנה ריוול, מנהלת של פיתוח מקורות חינוכיים, סוכנות העובדת באמצעות בתי

כנסת.

אליעזר ג'ונס, מנהל הסטודנטים באקדמיית רוברט מ. ברן ביוסטון, טקסס, בית ספר יום אורתודוכסי.

אלן דיטריק, מנהל תוכנית הילדות המוקדמת בבית כנסת בוירג'יניה.

בארי גרובר, רוצ'סטר, ניו יורק. עובד בבית כנסת קונסרבטיבי, כמנהל תוכניות חינוך ונוער.

ג'ואי וסרמן, פועלת במסגרת "היברו יוניון קולג'" בלוס אנג'לס, ניו יורק, סינסינטי וירושלים. עוסקת בהכשרת רבנים, חזנים, מחנכים, עובדים סוציאליים ואנשי אקדמיה.

ג'ונתן פאס, מנהל המרכז ללימודים וחיים יהודיים במרכז היהודי הקהילתי ביוסטון.

הווארד בלאס, מנהל תוכנית תקווה במחנה רמה במצ'סוזטסט, תוכנית למחנאים בעלי צרכים מיוחדים.

ליזה מיכלי, תושבת ניוטון,  מסצ'וזסט. פועלת באמצעות תוכנית הלימודים "טל עם" בתחום לימודי היהדות ביותר מ-400 בתי ספר סביב העולם, רובם בצפון אמריקה.

ליליאן הווארד, עומדת בראש "קהילה", בית ספר תיכון פלורליסטי בפאלו-אלטו, קליפורניה.

נאמי (נחמיה) איכילוב, מנהל בית ספר יום של הקהילה היהודית בסקוטסדייל, אריזונה.

סיד סינגר, שיקגו. משמש כיועץ לקרן קהילתית לחינוך יהודי, עוסק בפיתוח תוכניות מקצועיות ועובד עם נוער באזור שיקגו.

רובין פיינטיך, מנהלת בתי הספר התיכוניים הקהילתיים פלורנס מלטין.

 רחל מייטין, עובדת בוושינגטון עבור מכון "פנים" של נוער בני ברית, בנושאים הקושרים את ערכי היהדות עם אקטיביזם פוליטי וחברתי.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------


מרכז לוקשטיין לחינוך יהודי באוניברסיטת בר אילן כינס בישראל קבוצה של אנשי חינוך העוסקים בחינוך יהודי בארצות הברית. פגשנו את 14 חברי הקבוצה לשיחה שהיה בה הרבה מבדיל והרבה משותף. הקבוצה מייצגת עמדות דתיות וחינוכיות שונות, ומטפלת ביהודים בגילאים ובמסגרות מגוונות, מגיל הגן ועד חינוך מבוגרים. המשותף הוא התמודדות יומיומית עם עולם יהודי שקשריו עם היהדות ועם ישראל הולכים ומתרופפים.

רוביק רוזנטל: התמונה המתקבלת מתיאור הפעילות שלכם מעורבת ומגוונת. אפתח בילדים. מה מביאים אתם הילדים למוסדות שלכם? האם יש להם מידה של זהות יהודית? האם הם רואים עצמם כיהודים?

בארי גרובר: אומר בהכללה, שרוב הילדים מגיעים מבית עם אווירה יהודית. התלמידים המגיעים אלינו באים מרצונם, או ממשפחות השולחות את הילדים אלינו מרצונן החופשי, והדבר מעיד על מידה של זהות יהודית וחינוך יהודי כלשהו. עם זאת, לעתים יש להורים ציפיות שונות לגבי החינוך היהודי ומשמעותו. במקומות בהם אני פועל, ההורים מעוניינים בעיקר בבר מצווה. זהו המניע החשוב ביותר: שילדיהם יחוו בר מצווה או בת מצווה. הם מצפים מאתנו לעשות הרבה לשם כך. הם רוצים שילדיהם ילמדו לקרוא עברית, שיבינו מה שהם קוראים.

איירה וייז: בבית הכנסת שלי נושא בר המצווה לא יביא אנשים רבים, הסטודנטים שלנו מגיעים לחינוך יהודי לקראת סוף בית הספר התיכון. המטרה שלנו היא ליצור יהודי אורייני שהיהדות חשובה לו מאוד, ושחשוב לו מאוד להעביר אותה לילדיו ולקשור אותם למדינת ישראל.

ליליאן הווארד: בית הספר שלנו פלורליסטי. באים אלינו ילדים בבית הספר התיכון, בנקודה בה הם מעצבים את זהותם. אנו חותרים לכך שיעצבו זהות יהודית, ימשיכו אתה לאורך חייהם, ויהפכו מנהיגים בסביבה יהודית קהילתית. מכאן הדרך שונה לנערים שונים. עבור חלק מהילדים הקשר ליהדות הוא באמצעות טקסטים, עבור אחרים באמצעות לימוד אקדמי, אחרים באמצעות דיון מוסרי, אחרים באמצעות תרבות, אחרים באמצעות ישראל.

רוביק רוזנטל: משמע, ששיטת החינוך שלכם אינדיווידואלית.

ליליאן הווארד: אכן, כל תלמיד בוחר את דרכו. אצלנו הוא יכול להתמקד בתנ"ך, או בתרבות יהודית, או בעברית. הוא יכול לבחור קורס על פוליטיקה ישראלית, קורס על ציונות, קורס על שירה וקורס על יידיש.

ג'ונתן פאס: ברצוני להוסיף, שכאשר אנו מלמדים את הילדים, אנו מלמדים למעשה גם את הוריהם. במקרים לא מעטים הילד הוא זה שמספק להוריו גישה שחסרה להם ליהדות. בתוכנית הלימוד לילדי הגיל הרך יש לנו משפחות רבות שלא היו נקשרות ליהדות אם ילדיהן לא היו לומדים אצלנו. הם מעוניינים שהילדים יחוו את ניסיון הזה.

רחל מייטין: דרך העבודה שלנו שונה. אנו מקבלים את הילדים לזמן קצוב ומכינים להם תוכניות מוגדרות. כך, למשל, אנו מביאים אותם לוושינגטון, ומלמדים אותם פוליטיקה. לצד זה אנו רוצים לקרב אותם ליהדות, ולהביט בעולם הרחב במשקפיים יהודיים.

רוביק רוזנטל: מהי נקודת המוצא? טקסטים יהודיים? חגים ומועדים?

רחל מייטין: אנו מתמקדים בשני היבטים. אנו מדברים בעניינים פוליטיים שוטפים, שיאמרו לנו שאכפת להם המתרחש בדרפור, או שאכפת להם מהמתרחש בישראל, או שאכפת להם שיש רעב בעולם. אז אנו אומרים: או קיי, בוא נראה מה יש ליהדות לומר בעניין, מהם הערכים היהודיים הקשורים בכך. אנחנו לומדים טקסטים ומפיקים מהם ערכים.

נאמי איכילוב: בקבוצה שלנו אנו נחשפים לכל הקשת של הקהילה היהודית, גם בהשקפות ואורח חיים וגם בגילאים. הדגש שלנו הוא על מעורבות מכל סוג שהוא, המטרה היא להצית אש, ולקוות שתבער לאורך זמן. זה נעשה באמצעות תוכניות פורמליות ובלתי פורמליות. בבית הספר שלנו, שהוא בית ספר יום יש לנו אפשרויות רבות יחסית לאחרים.

רוביק רוזנטל: משמע, שאתם מגישים תוכנית לימודים מלאה. מה החלק היהודי שבתוכה?

נאמי איכילוב: מעט לא נוח לי עם השאלה. למשל, האם לימודי האנגלית והספרות האנגלית שייכים לחינוך היהודי? בעיני כן. כשאנו מלמדים מדעים, אנו מלמדים אותם בפרספקטיבה יהודית. אנו רוצים שהערכים יהיו חלק מן החוויה המדעית. אין מדובר בזמן נבדל אלא בגישה.

הווארד בלאס: אני פועל בעולם מחנות הקיץ, ומקבל את הילדים לחודש עד חודשיים בשנה. הגישה כאן חייבת להיות שונה. ההורים שולחים את ילדיהם למחנה קיץ בתקווה שהילדים יתאהבו בחיים היהודיים. המחנה שלי הוא קונסרבטיבי, אך זה אינו שונה במחנות רפורמיים או אורתודוקסיים ואחרים. מגיעים עשרות שליחים מהסוכנות מכל קצווי הקשת הפוליטית. אנו מקיימים תפילות, פעילויות ספורט,  ויש גם לימודים. לומדים שמונה פרקים כל יום, בחיק הטבע, משולב בפעילות משחקית. ההורים מצפים שנעשה את כל אלה בקונטקסט יהודי, כולל אמנות וספורט.

אלן דיטריק: כשמגיעים אלי הילדים, מתברר שמעטים זכו לקבל משהו בתחום היהדות מן המשפחות. משפחות יהודיות רבות מפסיקות לעסוק ביהדות לאחר הקולג' ולפני שיש להם ילדים משלהם. הם יודעים מניסיונם מה פירוש להיות ילד יהודי, אבל אינם יודעים איך מקיימים משפחה יהודית.

רוביק רוזנטל: הם אינם מקיימים את השבת או החג?

אלן דיטריק: חלקם כן, חלקם לא. הם רוצים שהילדים שבאים אלינו ילמדו, יחוו שבת וחג אצלנו ויחזרו עם זה למשפחות.

אליעזר ג'ונס: אני עובד בבית ספר יום, ויש לנו חזון ברור וייחודי המוצג באמצעות ארבעה ערכים: מחויבות לערכי התורה, מחויבות לישראל, מחויבות לאמריקה ומצוינות אקדמית. אנו מחנכים את התלמידים להיות חברים פעילים ומחויבים של הקהילה היהודית.

אילנה ריוול: ידוע לנו מן המחקר שרוב המשפחות השולחות אלינו את הילדים הן ברמה גבוהה מבחינות רבות. לרבים בהן יש תארים אקדמיים, ועם זאת הם בורים ביחס ליהדות. האתגר שלנו הוא לסייע להורים האלה להגיע למקום מוגן ונוח, לדבר על יהדות, וללמוד כדי שלא ייראו בורים ליד ילדיהם.

סיד סינגר: אני עובד עם פלח אחר שלא יוצג כאן עד כה, אלה העוסקים בעבודה עם נוער. חלקם פועלים בתנועות נוער הקיימות גם בישראל, כגון בני עקיבא. העבודה היא מחוץ למערכת בתי הספר, ודרך העבודה על כן שונה מאוד. היא דומה במידת מה לחינוך הלא פורמלי בישראל, אך בגוון שונה, שכן בישראל הנחת היסוד היא הזהות היהודית, אם זה בחינוך הדתי ואם זה בתנועת הצופים שאינה דתית, בעוד שאצלנו יש צורך ליצור יסודות של זהות יהודית.

העבודה הזו עשויה להביא אותם לבחור אחר כך קולג', שיש בו נוכחות יהודית חזקה. זה מביא אותם לבחור לבקר בישראל במסעות של בתי הספר התיכוניים. זה משפיע על הכרעותיהם בבגרותם בתחומים רבים, כולל עם מי יצאו לדייט, עם מי יינשאו, ואיזה אורח חיים יהודי יקיימו. האם יהיו קשורים לבית כנסת, האם יהיו מעורכים בקהילה יהודית.

ג'ואי וסרמן: אני עובד בעיקר עם מורים או בעלי משרות ומציע להם מקורות סיוע שיאפשרו להם לקשור תלמידים לנושאים יהודיים. השפה העברית, למשל, היא אחד הפרויקטים שלי, הוראת ערכים יהודיים ועוד. אנחנו נפגשים אתם, לומדים את צרכיהם ומסייעים להם.

רוביק רוזנטל: מה שמפתיע אותי כאן כישראלי הוא שאינכם מתייחסים בכלל להבדלים הדתיים ביניכם וביהדות ארצות הברית. בישראל הדת היא נושא רגיש מאוד. ילדים חילוניים לא ילמדו עם ילדים דתיים, ודתיים לא ילמדו עם חרדים. אתם חולפים ליד הנושא הרגיש הזו בקלילות, כאילו אין כל בעיה. מה עומק המחלוקת בין הקבוצות הדתיות השונות בארצות הברית?

איירה וויז: עמוק מאוד. אנחנו קבוצה של מחנכים שהגיעה יחד לשולחן הזה תוך הכרה בכך שיש שוני רב בינינו ויש לכבד אותו. השוני הזה מתקהה במידת מה בפעילות המעשית, ולעיתים המחלוקות מתגברות.

נאמי איכילוב: כולנו כאן חולקים מאבקים דומים ואתגרים דומים, למרות השוני הרב. אני מלמדת בבית ספר פלורליסטי. יש ילדים עם ציצית ההולכים יחד עם ילדים מסביבה חילונית ומנישואים מעורבים. זה שונה כמובן ממי שמלמד מתוך שליחות דתית כלשהי. אנחנו מלמדים את הילדים שיש דרכים שונות אותן אפשר ללמוד, ובביתך תעשה את מה שמתאים לך.

ליליאן הווארד: יש בינינו תמיכה והבנה, אבל יש גם הבדלים עמוקים.

נאמי איכילוב: אלה יכולים להיות הבדלים עמוקים בשאלה איך לנהל אורח חיים יהודי, אך לא בשאלת היעדים החינוכיים. זה לא אותו הדבר. היעד המשותף הוא לראות ביהדות ערך ולחנך לערכים יהודיים ולאותו טעם יהודי מיוחד. יהודים מגיעים לחינוך יהודי כי ברצונם לבנות חיים יהודיים ולשמר את הקיום היהודי בצפון אמריקה.

אליעזר ג'ונס: אני מסכים לכך לחלוטין. הקבוצה הזו מיוחדת מאוד. בקהילה שלי יש מחלוקות וויכוחים, יש אנשים שלא יוכלו להיפגש כמונו. מה שמאחד ומייחד אותנו הוא התוכנית המשותפת. אנשים רבים בקהילה האורתודוקסית לא ישבו לשולחן אחד לדו שיח דתי עם רפורמים או קונסרבטיבים. אני מצר על כך. היו לי כאן ובמקומות אחרים שיחות משמעותיות עם אנשים שהשקפת עולמם יהודית שונה משלי, וידענו להקשיב זה לזה. האתגר שלנו הוא תקשורת והקשבה. האתגר שלנו הוא להמשיך לשבת ליד השולחן.

בארי גרובר: אין מדובר בפרטים של החומר הלימודי שלנו. אני חייב לומר שאף אחד כאן אינו 'חילוני' במובן המלא של המילה. לכל אחד מאתנו אמונה בסוג מסוים כלשהו של יהדות. אנו שותפים באלפי ערים בארצות הברית. בקהילה שלי מגיע כל שנה מורים ממודיעין, ואנחנו שולחים מורים למודיעין. המורים המגיעים מישראל מופתעים  מכך שהילדים שלנו, מסורתים, רפורמים ואחרים, הם בעלי ידע נרחב ומשותף ביהדות. חשוב לנו שיוכלו לדעת להבין מה פירוש להיות יהודי.

רוביק רוזנטל: יש בארצות הברית חינוך שאפשר לקרוא לו חינוך יהודי חילוני, בדומה למוסדות חינוך בישראל? האם זה בכלל רלוונטי למה שאתם עושים? בארגנטינה, ככל הידוע לי, האופציה הזו קיימת.

איירה וייז: יש מוסדות מעטים מאוד הקרובים למה שאתה שואל. קיימת החברה לתרבות אתית. יש בתי כנסת הומניסטיים יהודיים שהאלוהים אינו קיים בהם. יש מעט שיירים מארגוני פועלים יהודיים, אך כל אלה הם בשולי השוליים של הסצינה היהודית. היה פעם שליח ב'יהודה הצעירה' במערב התיכון שהגיע מעפולה, עמד לפני התלמידים, משך כיסא משולחן ושאל, מה אני עושה? ענו לו התלמידים: אתה מושך כיסא מתוך השולחן. אמר להם: נכון מאוד, כאשר אני עושה זאת בעפולה, זוהי פעולה יהודית. לנו אין כאן הקשר של עפולה או ירושלים. הקונספט של 'יהודי חילוני' הוא קונספט ישראלי.

רובין פיינטיך: בארצות הברית קיים המושג "יהודי לא משויך" (unaffiliated Jew), שאינו מעורב במוסד כלשהו או בחיים היהודיים. אנחנו בקבוצת המעורבים. אני יודע שתנועת הצופים נכנסה לארצות הברית, כדי לפתוח ליהודים צעירים דרך להעניק ליהדות באמצעות הקהילה. ברגע שעברו בשער הזה, באמצעות מוסדות כאלה או באמצעות המכבייה, הם כבר נוטלים חלק כלשהו.

הווארד בלאס: יש דרכים נוספות. יש בתי ספר לעברית, למשל במיאמי ובניו יורק, והם חדשים מאוד, ניסיוניים מאוד. יש שם בעיות הקשורות ביחסי הכנסייה והמדינה בארצות הברית. זהו קונספט חדש.

ליליאן הווארד: בתי הספר זוכים לקרנות ולמימון, לנו לא ידוע על בתי ספר שקבוצות חילוניות מעוניינות לממן אותם. בתי הספר הפלורליסטים הם הקרובים ביותר למונח החילוניות, ולשם אכן מגיעים ילדים ממשפחות 'לא משויכות'. הם יכולים לבחור שם כיוון ודרך, למרות שיש שם שיעורי תפילה פעמיים בשבוע. יש נערים בעלי פילוסופיה חילונית שאינם מתפללים, ואנחנו איננו מחייבים אותם להתפלל.

אליעזר ג'ונס: ההשקפה שלי היא, שאחד ההבדלים בינינו לבין ישראל שהוא שאתה יכול להיות ישראלי בלי לעשות מעשה דתי כלשהו, ועדיין יש לך זהות יהודית חזקה, שתהיה מוגדרת כזהות לאומית. בארצות הברית אתה יכול להיוולד יהודי ולא יהיה לך כל קשר ליהדותך, לא תהיה לך כל זהות. אני לא יודע מה קשה יותר: יהודי שאין לו כל קשר עם יהדותו, או ישראלי שיש לו זהות יהודית אך אין לו כל זיקה דתית ליהדות.

רוביק רוזנטל: השאלה הבאה קשורה לשפה, שהיא תחום הפעילות המרכזי שלי, ודרכה אפשר ללמוד דברים רבים. אשאל לגבי שתי שפות: עד כמה חשובה בעיניכם הוראת העברית, והוראת היידיש? האם אתם עוסקים בכך? עד כמה אתם מדגישים זאת?

נאמי איכילוב: אנו מלמדים עברית מן ההתחלה. ילדים צעירים בכיתה ג' מדברים עברית שוטפת. זה לא כך לגבי יידיש. אנו מלמדים עברית מודרנית.

נאמי איכילוב: פה ושם מלמדים יידיש, אך זה בשוליים. היתה אצלנו מורה שלימדה ניבים ביידיש בשיעוריה, אך זה לא היה חלק מתוכנית הלימודים.

רוביק רוזנטל: הילדים מגיעים אליכם עם ידע ביידיש?

נאמי איכילוב: לא.

ג'ואי וסרמן: יש כמה בתי ספר יום בקנדה בהם ממשיכים ללמד יידיש.

רוביק רוזנטל: אני מבין שהעברית נראית בעיניכם מרכיב חיוני וראשוני בחינוך ליהדות.

נאמי איכילוב: העברית היא יסוד ראשוני בתפיסה החינוכית. היא סוכן מאחד לכל השוני והמחלוקות. לא חשוב מהו המכנה המשותף, העברית היא גורם נחשב ומוערך. עם זאת, רמת ההערכה משתנה. היינו רוצים לראות בעברית שפה שנייה, אך למעשה היא נלמדת ונתפסת כשפה זרה, שבה מלמדים קודם כל קריאה וכתיבה, ורק אחר כך מגיעים לאפשרות הקשבה ודיבור ותקשורת ישירה, בשונה משפה שנייה. רוב הילדים היהודיים בארצות הברית לומדים בעיקר קריאה, מפני שרק היא דרושה לבית הכנסת, שהוא מרכז החיים היהודיים עבור רובם.

רובין פיינטיך: זו אפילו אינה קריאה אלא מעין קידוד, פענוח צופן.

ליזה מיכלי: תוכנית העברית שאני מייצג נעה בטווח שבין בתי ספר ליברליים מאוד לבתי ספר חרדיים. התלמידים מגיעים מהמקומות הרחוקים האלה וזוכים לאותה תוכנית. בבתי ספר חרדיים מלמדים עברית מודרנית ומשתמשים באותם חומרים כמו כל האחרים. הדבר היחיד שעשינו כדי לאפשר לבתי הספר זהות ספציפית היתה לשנות את התמונות בספרי הלימוד, וכך סימנו באות L ספרים לבתי ספר ליברליים, ובאות O לאורתודוכסים. זה מאפשר לבטא את דמות האשה בדרך שונה, ואת עקרון המשפחה בדרך שונה בספרים אלה. המילים דומות, הקונספט דומה, החינוך דומה. רק התמונות שונות.

ג'ואי וסרמן: היה לי ניסיון מעניין בפגישה בבית הספר סולומון שכטר, בית ספר יום קונסרבטיבי במערב התיכון. אנשים ישבו סביב השולחן ואמרו מדוע הם רוצים לשלוח את ילדיהם לבית הספר הזה. הם הפתיעו אותי. הורה אחר הורה אחר הורה אמר שהוא שולח את ילדיו לבית הספר כי הוא רוצה שלילד יהיה חינוך לערכים, וכי הם רוצים שהילד ילמד ערכים יהודיים. הדבר גרם לי להלם, מאחר שבית ספר יום והחינוך בו יקרים מאוד, ובתי הספר הציבוריים, שהלימודים בהם חינם, הם ברמה גבוהה בהחלט. חשבתי שאם ההורים שלחו את ילדיהם הנה זה כדי ללמוד טקסטים יהודיים, שילמדו עברית, שילמדו איך להיות יהודים אורייניים, חמחונכים ומתפקדים כיהודים. אבל הם שבו ואמרו שמדובר בערכים.

רוביק רוזנטל: למה התכוונו בעיניך כשדיברו על ערכים יהודיים?

ג'ואי וסרמן: הבנתי זאת כדרך שלהם להיאבק, למשל, בתופעת הסמים, להביא את התלמידים למקום בטוח שבו לא ייחשפו לכך. מדובר בהתנהגות. הם רוצים שהילד יגדל כבן אדם, 'מענטש'. הם מאמינים שערכים יהודיים הם דבר טוב. למען זה הם מוכנים שהילדים ילמדו תורה, תלמוד ועברית, למרות שהם אינם קרובים בעצמם לטקסטים האלה ולתכנים האלה.

ביניים: ***

רוביק רוזנטל: השאלה האחרונה קשורה לישראל. עד כמה ישראל חשובה במעשה החינוכי שלכם? מה אתם עושים כאשר מדובר בקונפליקטים אידיאולוגיים ופוליטיים? הרי לא כולם אוהבים את ישראל, כידוע.

רובין פיינטיך: אני מאמין שעבור רוב האנשים כאן ישראל היא נושא שיש לפתח בעשייה החינוכית. בבתי הספר שלנו בעלי האופי הפלורליסטי, אנו מלמדים את ישראל באותה מידה של חשיבות שאנו מלמדים כשרות או שבת. אני עובד עם נערים, ואלה הפרספקטיבות. כאשר פרצה המלחמה בעזה הלכנו לאיש אקדמיה העוסק באתיקה באוניברסיטת אמורי, וביקשנו את עזרתו בתחום האתיקה של המלחמה. עסקנו פחות בפרטים ויותר בשאלות יסוד, מה היהדות אומרת בנושאים אלה.

אליעזר ג'ונס: אני עובד בבית ספר אורתודוקסי ושם התמונה ייחודית. כפי שאמרתי כבר, ישראל היא אחת מארבע השליחויות שלנו, רבע מן השליחות כולה. כאשר סטודנט נכנס לבית הספר הוא מגלה דגלים בכל מקום, הוא מגלה ציור קיר של הכותל. ביום העצמאות אנחנו אומרים הלל. יש לנו מנהל מיוחד של התוכנית הישראלית. אנחנו מלמדים היסטוריה ישראלית וגיאוגרפיה ישראלית.

אילנה ריוול: הסוכנות שלי עובדת עם בתי כנסת בכל קשת התנועות היהודיות. יש לנו ישראלי המשמש כיועץ לצוות. הוא מקיים סדנאות ועובד עם מורים ועם מנהלים חינוכיים. אחד הדברים עליהם התחלנו לדבר הוא איך להעביר את השיחות העמוקות למישור הקהילתי. השאלה היא איך להביא את ההורים, שיש להם לעיתים מחלוקות עם ישראל והם הנחילו זאת לילדיהם, מול העובדה שהנושא הוא קונפליקטואלי. אנחנו מדגישים כאן לא עמדה זו או אחרת, אלא את עצם הדיון והצורך בניסוח עמדות.

רוביק רוזנטל: רחל, בית הספר שלכם הוא אקטיביסטי בהגדרה. איך אתם פועלים בנושאים שעליהם אנו מדברים?

רחל מייטין: אנחנו קשורים באופן מוחלט לישראל. מה שמאפיין אותנו הוא שאנחנו עושים, ומאפשרים לתלמידים לבטא עמדות שונות. כשאנו מציגים את ישראל אנו משתדלים להציג להם זאת כך שיוכלו לגבש עמדה בעד ונגד. אנו מספרים להם שחלק מהיותם יהודים הוא להשתתף ולהביע עמדה בנושאים פנימיים של מדינת ישראל. זה קשור גם בכך שאנו קשורים ועובדים גם עם הממשל הפדראלי ועם הנהגת ארצות הברית. אנו מציגים את ישראל בכל אחד מהסמינרים שלנו. כשהם הולכים לגבעת הקפיטול ומקיימים שדולות, הם מדברים על ישראל ומה צריכה להיות עמדת ארצות הברית כלפי ישראל.

בארי גרובר: גם אצלנו מדינת ישראל והאהבה לישראל היא נושא ראשון במעלה. וכפי שאנו עוסקים ביהדות, גם שם אפשר לומר שאנו אוהבים את היהדות, אך נותנים לכך ביטוי בצורות שונות. גם בישראל אנשים מהשמאל אומרים שהם אוהבים את ישראל ומעשיהם טובים לישראל, ואנשים מהימין אומרים שהם אוהבים את ישראל ומעשיהם טובים לישראל. איננו אומרים לילדים איך לאהוב את ישראל, מה להרגיש, ובבית ספרי אפילו איננו נוקטים עמדה לימין או לשמאל. אנו רק רוצים שהם יאהבו את ישראל. אינך חייב להיות פוליטי כדי להביא ילדים לאהוב את ישראל.

אלן דיטריק: אנחנו מתחילים בכך בגיל שנתיים, מלמדים אותם לאהוב את ישראל. אנחנו בודקים מהו מזג האוויר בישראל, מה קורה היום בישראל. אנחנו מדברים עם הילדים על ילדים בני גילם: מה ילדים בישראל עושים, איך הם חוגגים את פורים, מלמדים שירים, אמנות וריקוד.

בארי גרובר: בגנים שלנו אנחנו לוקחים ילדים בני ארבע לטיול בישראל, עם דרכונים. הם רואים סרטים כשהם יושבים במטוס של אל על.

נאמי איכילוב: בבית הספר שלנו אנו לוקחים את הילדים למסע בן שבועיים לישראל בגיל 12, ובגיל 18 לחודש עד חודש וחצי.

איירה וייז: אנסה לדבר כאן בשם כל בתי הכנסת הרפורמיים. כולם עומדים מאחורי ישראל, והנושא הוא רכיב יסוד בכל תוכנית לימודים. גם אנחנו שולחים אל הילדים לישראל. יש במועצת הנאמנים שלי אדם שבכל פעם שהשמאל אומר משהו נגד ישראל הוא שולח לי מכתב מחאה. לעומתו, יש לי בוגר שנמצא בארגון השמאל היהודי אמריקני, ובוגר אחר בצוות של איפאק. אנחנו בכל מקום. בבית הספר של הילדים שלי אין  פעמון. כשהם נכנסים לבניין הם שומעים שיר של אהוד בנאי ברמקולים. השיעור מתחיל בשיר "ברוכים הבאים, השער נפתח, זמן לשיעור הראשון".

סיד סינגר: ברצוני להוסיף שכל הקהילות היהודיות בארצות הברית חשות שהטיול לישראל חיוני וחשוב. בשיקגו אנו עורכים נסיעה לישראל לכלל ילדי הכיתה השמינית. הם אינם מגיעים כקבוצת בית ספר, הם אינם מכירים את הילדים אתם הם נוסעים, וההורים מאפשרים להם זאת. למדנו עם השנים שתלמידים שבאו לביקור בישראל בבית הספר היסודי, היו פתוחים יותר לבקר בישראל ביקור נוסף בבית הספר התיכון, ושהביקור חיזק את זהותם היהודית.

רחל מייטין: אנחנו מתחילים בקיץ הזה בנסיעת שירות לישראל. בנסיעה הזו הסטודנטים, באותה דרך שבה הם מעורבים בנעשה בארצות הברית, יעסקו בפעילות אקטיבית ובשירות, ייחשפו לממשלה הישראלית ולאוכלוסייה הישראלית, וילמדו לא רק מה ששמעו בחדשות, אלא מה קורה במדינה בכלל.

איירה וייז: בבית הכנסת שלנו יש קבוצת משימה בגילים שונים העוסקת בישראל, במה שיש לעשות בה, איך עליה להגן על עצמה, איך להעמיק את הקשר עם ישראל. קיימנו כמה וכמה מסעות של בית הכנסת לישראל. כאן, בישראל, אפגוש מורים דתיים יחד עם קבוצה מהיברו-יוניון קולג' שהגיעו לעשרה ימים, ומטרתה לבחון אפשרויות להחזיר את הערבים לאוניברסיטאות.

ליליאן הווארד: ישראל בבית הספר שלנו ובקהילה שלנו היא נושא קונטרוברסלי. המועדון הישראלי שלנו, המנוהל על ידי סטודנטים, עוסק בנושאים שנויים מאוד במחלוקת, אבל יש לנו משימה משותפת: לתמוך בישראל, ובדרכים שונות.

הווארד בלאס: יש עשרות תוכניות ומודלים של ביקורים בישראל, באמצעות בתי הספר, מחנות הקיץ והם הופכים מרכזיים יותר ויותר בכל סוגי בתי הספר, לא רק אצל האורתודוקסים, שם קיימת ציפייה שתלך ללמוד בישיבה בישראל.

ג'ונתן פאס: אנחנו מאמינים שהדרך הטובה ביותר למבוגרים להיות מעורבים בישראל היא באמצעות חילופי תרבות. אנחנו מנהלים פסטיבל קולנוע ישראלי כל שנה, פסטיבלים ספרותיים ומזמינים סופרים. בשנה האחרונה היה כאן מאיר שלו, והשנה בא אתגר קרת. אנחנו משתדלים להביא תרבות ישראלית עכשווית לקהילות שלנו. השנה, למשל, היו כאן שני פרופסורים לשלושה חודשים ודיברו על מוזיקה יהודית.

אילנה ריוול: למדתי שגם בבתי הספר היום שלנו יש מורים שלא היו בישראל, והקשר שלהם לישראל אינו חזק דיו. יש כמה קהילות שהחלו במבצע של הבאת מחנכים לישראל.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד