ד"ר זאב מגן: "למה נפרדתי מג'ון לנון"
ד"ר זאב מגן: "למה נפרדתי מג'ון לנון"

ד"ר זאב מגן הוא מרצה ללימודי ערב ואיסלאם באוניברסיטת בר אילן ובאוניברסיטה העברית בירושלים, והוא היוצר של רשת התלמידים "אורות בפעולה" בצפון אמריקה

הבלדה היפהפייה של ג'ון הינה צעדת מוות, קינה כוללת לגזע האנושי. התגשמות החלום המובע בה תכלול את הרס החלומות, התקוות, השמחות, וכל הסיבות שיש לכל איש ואישה לחיות 

 

הערה: מאמר זה הוא מובאה ערוכה מתוך מאמר מקיף יותר שהופיע בכתב העת תכלת (אביב תשנ"ט/ 1999 מס. 79) ומופיע ברשת בכתובת www.azure.org.il/magazine/magazine.asp?id=135. הגירסה שמופיעה כאן היא תרגום מהגירסה שהופיעה בJewish Educational Leadership- 7:2 ברשות המוציא לאור.

 

הייתי בחטיבת הביניים כאשר ג'ון לנון נרצח, והייתי שבור. גדלתי על תקליטי החיפושיות הישנים של אמא שלי, וכשהגעתי לגיל הנעורים, בראש סולם הדרגות שלי עמדו בילי ג'ואל – ג'ון לנון – אלוהים. לאחר שהמטורף הזה רוקן את האקדח שלו לתוך החזה של המוזיקאי האלילי בפינת הרחובות 72 וסנטרל פארק ווסט [בניו יורק], ב-8 בדצמבר 1980, לבשתי שחורים במשך חודש כל יום. נסעתי עד ניו יורק ונפנפתי בנר עד שהיד שלי נשמטה, ושרתי שוב ושוב  "כל מה שאנחנו אומרים הוא, תנו לשלום סיכוי" [מתוך “Give Peace a Chance”].

בינתיים, והפעם בבית, הושעיתי מבית הספר בגלל עלילה שאינה קשורה לענייננו (זה היה אהרון מיטלמן שנעל את המורה לצרפתית בארון ופינה את הכיתה, לא אני), וכך יכולתי להישאר בבית ולהתחיל שבוע של "להישאר במיטה ולגדל את השיער" [יוקו אונו וג'ון לנון טענו שכך צריך להתנגד למלחמה]. הצטרפו אלי בביתי לטקס שערכנו לג'ון לנון, למרבה כעסם של המנהל ושל אמא שלי, עוד חמישה עשר תלמידים. הוצאתי כסף טוב מדמי הכיס שלי, וקניתי שני תקליטים של יוקו אונו, שבהם היא לסירוגין צורחת ומחקה קולות של לוויתן במשך שמונים וחמש דקות ללא הפסקה. עכשיו התנהגתי כמעריץ אמיתי. אני מספר לכם את הדברים האלה כדי למצב את עצמי כאוהב ותיק, מושבע ונאמן של ג'ון לנון באופן שאין דומה לו, מפני שעכשיו אני הולך להרוג אותו מחדש.

            ג'ון היה במיטבו כאשר עבד בקבוצה, אבל אין ספק שהיצירה האולטימטיבית שלו, זו שלעד תהיה מקושרת עם שמו, היא השיר "דמיינו" [Imagine]. זה מוצדק: לא אכפת לי מה העורכים המטומטמים של מגזין 'הרולינג סטונס' חושבים, זה שיר מדהים. אני מתרגש בכל פעם שאני שומע את האדג'יו הפותח את השיר. האיש היה גאון, ו"דמיינו" היה יצירת המופת שלו. אפילו המילים עצמן גורמות לפיק ברכיים:

דמיינו שאין גן עדן

זה קל אם תנסו

אין גהינום מתחת

ומעלינו רק רקיע

דמיינו את כל האנשים

חיים את העכשיו

דמיינו שאין מדינות

זה לא כל כך קשה

אין דבר מה למות או להרוג עבורו

ואין גם דת

דמיינו את כל האנשים

חיים את חייהם בשלום.

תאמרו שאני חולם חלומות

אבל אני לא היחיד

יום אחד תצטרפו אלינו

והעולם יחיה אחד

Imagine there's no Heaven

It's easy if you try

No hell below us

Above us only sky

Imagine all the people

Living for today

Imagine there's no countries

It isn't hard to do

Nothing to kill or die for

And no religion too

Imagine all the people

Living life in peace

You may say that I'm a dreamer

But I'm not the only one

I hope someday you'll join us

And the world will be as one

 (עכשיו ספרו לי שלא זמזמתם את המנגינה בזמן שקראתם את השיר)

            המילים הללו, המילים הללו! הן כל כך יפות, כל כך כוללניות, כל כך צודקות. אנו מסכימים איתן בכל לבנו, ומאמצים אותן מיד. הן צובטות אותנו מבפנים, ויוצרות (לפחות לרגע) מעין ערגה מעורפלת אך כנה, שאיפה למשהו יותר טוב, משהו מושלם, משהו יפהפה. השיר הזה של ג'ון לנון מעורר אצלנו את כל מה שאי פעם לימדו אותנו, וחלק גדול ממה שבני אדם עשויים ממנו. ההשראה לשיר היא במקור מחרוז של יוקו, עד כמה שקשה להאמין בכך.

            אני יודע מה אתם חושבים: כמה צפוי! עכשיו הוא הולך להסביר איך "דמיינו" הוא רק חלום בעננים. פנטזיה אידילית, בלתי ישימה, מלחמה בטחנות רוח, נחמד לשיר אודותיה, אך אין לה מקום בתכנון המעשי לעתיד של יחידים או קבוצות. אם זה מה שאת חושבים שאני עושה... אתם טועים טעות גדולה.

            אני מתריס נגד החוכמה בהמפעל של ג'ון לנון, אבל לא מפני שאני חושב שאין לו סיכוי להצליח. למעשה, היבטים שונים של החזון שלו הופכים לעובדות מוצקות. לו הייתי מאמין בחזון שלו, לו באמת רציתי שהוא יגיע במהירה בימינו, הייתי מצטרף, הייתי נאבק עבור המטרה המשותפת שלנו, נגד כל הסיכויים, עם כל הלב וכל הנשמה, ועם כל הכוח שיש לי.

אבל אני לא רוצה שהחזון של לנון יתממש במהרה בימינו. למעשה אני לא רוצה שהוא יתממש אי פעם. הבלדה היפהפייה של ג'ון הינה צעדת מוות, קינה כוללת לגזע האנושי. מילות השיר היפהפיות לכאורה הן, למען האמת, השילוב היחיד הנורא והמצער ביותר של קבוצת הברות שאי פעם חוברה למנגינה. התגשמות החלום הזה, או אפילו רק חלקו הגדול, באופן בלתי נמנע תכלול את ההרס המוחלט והבלתי הפיך של החלומות, התקוות, השמחות, וכל הסיבות שיש לכם ולכל איש ואישה לחיות. אם אנחנו, שזה זמן רב הערצנו ושרנו ללא מחשבה את מילות השיר של לנון, היינו רואים בחיינו את משאלתו מתגשמת, התוצאה היתה נוראית והרסנית יותר מכפי שאי פעם הייתם יכולים לדמיין.

           

מדוע אתם קמים בכל בוקר? בבקשה, עצרו וחשבו באופן רציני על העניין שאין שני לו בחשיבותו, אבל מאיזושהי סיבה כמעט ואינו נשאל. מהו המיץ שמעורר אתכם בכל יום? מה גורם לכם לפעול להשגת דבר מה, כל דבר שהוא? מה תמיד חיפשתם?

            מהי המטרה הסופית, ישירה או לא ישירה, של רוב המעשים שאתם עושים בחייכם? מהו הדבר אותו אתם צריכים יותר מכל דבר אחר, הדבר שבלעדיו לא הייתם יכולים לחיות, הדבר שכנראה לא הייתם רוצים לחיות בלעדיו? עבור מה אתם חיים? עבור מה אתם עובדים? עבור מה הייתם מוכנים למות?

            תסכימו איתי שזה לא אחד מהצרכים הבסיסיים - אוכל, קורת גג, ביגוד, מכונת צילום-סורק-מדפסת-פקס משולבת – כבר יש לכם את הדברים הללו. אתם יודעים איך אני יודע? מפני שלא הייתם קוראים את זה אם לא היה לכם. הייתם משוטטים היכן שהוא, גונבים לחם כמו ז'אן ואלז'אן.

            אולי זו הבריאות שלכם? אני יודע שכאשר שני גברים יהודים עוברים אחד ליד השני בדרך למלתחות לאחר בילוי בסאונה, ע פי צו משמיים אחד מהם חייב לחכך בגרונו ולומר, "אם אין לך את הבריאות שלך, אין לך כלום." זה נכון, אך אנו לא חיים בשביל הבריאות שלנו. הבריאות שלנו היא אחת מהדברים שמאפשרים לנו לרדוף אחרי מה שאנחנו באמת רוצים בחיים. אז הבה נחזור: מהו אותו דבר, שאנחנו רוצים באופן חזק יותר, עמוק יותר, ואמיתי יותר מכל דבר אחר?

            "הצלחה", אתם אומרים, או "שלמות עצמית". בסדר, מה בעצם הם הדברים הללו? ממה הם עשויים, ומהם החלקים החשובים וההכרחיים ביותר מתוכם?

            "בסדר – אושר!" אך זה חוזר לאותה בעיה. שוב עולה השאלה: מהו אותו הדבר, שיותר מכל דבר אחר, גורם לכם אושר?

            אני אתן לכם רמז, הרמז האחרון, רמז מהחיפושיות: כל מה שאתם צריכים זה...

            אהבה.

           

ואם אתם חושבים שזו קלישאה, אז זו הקלישאה היחידה החזקה ביותר בתולדות האנושות, זו אשר שולטת במחשבות שלנו, מכוונת את המעשים שלנו, מכריחה אותנו לזוז, ומנהלת את חיינו. אנו חיים עבור אהבה. אהבת ההורים שלנו, אהבת ילדינו, אהבה של בן או בת זוג, אהבת אחיות, אהבה של אחים, אהבת חבר או חברה, אהבת משפחה, אהבת ידידים. זהו הדבר אותו אנו צריכים ורוצים יותר מכל דבר אחר, וחלק ענק ממה שאנחנו עושים במהלך חיינו קשור אליו ונועד להשיג אותו, לשמור אותו, ולהגדיל אותו.

            אמנם יש עוד חוויות ומטרות אותן אנו מנסים להשיג – העניין בלימודים אקדמיים, ההתלהבות שביצירה אמנותית או גילוי מדעי, ההתרגשות של הקרב או המשחק, תאוות והנאות הדוניסטיות שונות. אך ספרו לי אם הייתם מוותרים על אהבה לפני שהייתם מוותרים על אחד מאלו, האם לא הייתם מוותרים על כולם עבור אהבה. "בלי אהבה" (כמו השיר של הדובי ברות'רס), "היכן היית עכשיו?"

            בסדר, אז אנחנו מסכימים: אינני מכיר בר דעת שיכחיש שאהבה הינה לפחות אחת מהמניעים העיקריים של המעשים האנושיים.  הבה נדבר קצת על אהבה, מה זאת אהבה.

 

שאלו את ישו וגם את רבי עקיבא, בהזדמנויות שונות (הם חיו בהפרש של מאה שנים), מהו הפסוק האהוב עליהם ביותר בכל התנ"ך. שניהם בחרו, באופן מפתיע (או לא) את אותו פסוק: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט 18).

            קיים סיפור מפורסם בתלמוד (בבא מציעא סב א) אשר בו מתרחש המקרה הבא: אתה מטייל במדבר עם ידיד שלך. בזמן שאתם מתפעלים מהנוף ומבעלי החיים השונים והמשונים, חברך פתאום קורא: "לעזאזל, שכחתי את המימייה שלי!"

            אתם מעריכים במהירות את האפשרויות השונות העומדות בפניכם. המים במימייה מספיקים רק לאדם אחד שיצליח לחזור בחיים ליישוב כלשהו. אתם יכולים לחלוק את המים, אך אז שניכם תמותו. אתה יכול לתת בנדיבות את כל המימייה לחברך, ואז למות באופן נורא בשמש החמה הקופחת של המדבר. אתה יכול לשמור את כל המים לעצמך, ואז הוא ימות לאט מוות איום. מה אתה עושה?

            יש בעניין זה שתי דעות, שתי הלכות הכתובות בתלמוד. אחת הדעות מגיעה היישר מפיו של רבי עקיבא. הדעה השנייה מגיעה מאדם בעל שם מוזר שאינו מוזכר בשום מקום אחר בספרות הרבנית: בן פטורא. אינני רוצה להיכנס לאטימולוגיה הספקולטיבית (בן פטורא – בן פנטורא – בן פנדירא: האות ההפכפכה נ' נוטה להיכנס ונוצר הכינוי הנפוץ, המשפיל משהו, של ישו), אך קיימת האפשרות שהמשפטן השני שנועצו בו בעניין הזה אינו אחר מאשר המושיע הנוצרי. לעולם לא נדע אם אכן זה הסיפור, וזה לא באמת משנה היום. אני רק מעוניין בשימוש בדיכוטומיה של הדעות כפרדיגמה, ובשני המצדדים בהם כארכיטיפים. הבה נניח לרגע שבן פטורא הוא אכן ישו; אם הוא לא, הוא בהחלט קרא הרבה מההטפות של הנוצרי, כפי שנראה בהמשך.

            נחזור למדבר – השמש קופחת על ראשיכם, הגרון שלכם כל כך יבש שניתן לאפות בו מצות, ויש צורך בהחלטה מכרעת. וצריך להחליט מיד. בן-פטורא-ישו אומר: חלקו את המים, מותו יחד, מפני שאתה אינך טוב יותר מחברך. רבי עקיבא, לעומת זאת, פוסק באופן שונה: אתה שומר לעצמך את המימייה.

            ההבדל הזה מרתק מפני שכאמור גם רבי עקיבא וגם ישו בחרו את "ואהבת לרעך כמוך" כפסוק האהוב עליהם ביותר בתורה. אז מה לכל הרוחות קורה כאן? דעתו של ישו ברורה: הפסיקה הזו עומדת בקו עם אהבת החבר באותה מידה שאדם אוהב את עצמו, וזה נראה כדבר אותה מצווה. ההכרעה של ישו היא הגיונית לפי העיקרון הנראה לעיל.

אך מה בדבר רבי עקיבא? מה הוא חשב לעצמו? האם שכח שפעם טען על הפסוק הזה ש"זה כלל גדול בתורה"? הכרעתו – לשמור את המימייה, לא לחלוק טיפה מהמים, ולתת לחברך למות במדבר כמו כלב – סותרת למראית עין את כל מה שהעיקרון הקדוש התורני של אהבה שוויונית הדדית דורש.

            מה שיש לנו כאן הן שתי פרשנויות הפוכות לחלוטין של מטרת הכתוב, תופעה נפוצה  במקורותינו. ישו מבין את הציווי מספר ויקרא האומר "ואהבת לרעך כמוך", בדיוק כפי שהוא נשמע. אנו יודעים זאת גם ללא הניתוח הספקולטיבי של השם בן-פטורא. זאת בגלל שהברית החדשה מלאה דוגמאות שאינן משאירות ספק בקשר לאידיאל של ישו, ומאוחר יותר של כל הנצרות, לנסות לאהוב כל פריט מהגזע האנושי באופן שווה.

יום אחד היה ישו עסוק בהטפה להמונים, כפי שהיה נוהג באופן רגיל, כאשר באופן פתאומי קרה דבר מה הקורה בסיוטיהם של כל ילד וילדה יהודים, אמו הופיעה:

"ויוגד אליו לאמור: הנה אמך ואחיך עומדים בחוץ ומבקשים לדבר איתך. ויען ויאמר אל האיש המגיד לו, מי היא אמי ומי הם אחי? ויט ידו על תלמידיו ויאמר: הנה אמי ואחי." (הבשורה על פי מתי י"ב, 47-49) [תרגום מיוונית של פראנץ דעליטש].

זאת ועוד. ישו רצה שלא תהיה כל אי הבנה בנושא:

"אל תחשבו שבאתי להטיל שלום בארץ. לא באתי להטיל שלום כי אם חרב. כי באתי להפריד בין איש ואביו ובין בת ואמה ובין כלה וחמותה" (מתי י', 34-35).

            לא ציטטנו כאן פסוקים שהוצאו מהקשרם. הנצרות הינה מערכת שעניינה הוא אמונה, וככזו היא אינה מכירה בזהויות לאומיות שונות, בקשרים שבטיים שונים, ואפילו לא, בחשבון הסופי, בחשיבות של קרבת דם. הנצרות היא, באופן תיאורטי, המעסיק השוויוני הגדול ביותר, הרואה בכל היצורים האנושיים שווים וזכאים באותה מידה (או ליתר דיוק: חייבים באותה מידה) להצלת הנפש. הנצרות היא דת אוניברסלית ואינדיבידואלית באותה מידה באופן מוחלט, וישוע מנצרת הוא ללא ספק הנביא החשוב ביותר, אם כי לא היחיד, של אהבה אוניברסלית.

            או.קיי, אז הכל מסודר. עכשיו בואי נתחתן. כן, עכשיו, מייד – את ואני. אני המחזר בנשף, ואנחנו מאוד נהנינו בשלושת החודשים האחרונים, ואני לא מסוגל לחכות אפילו עוד רגע אחד. הגיע הזמן להציע נישואים. אני יורד על ברך אחת. מסתכל עמוק לתוך עינייך. אני מושיט יד לתוך מעיל הארמאני שלי ומוציא יהלום בגודל של אבטיח. אני לוקח את ידייך בידיי ואז אני לוחש לך: "יקירתי, אני אוהב אותך. אני אוהב אותך כל כך. אני אוהב אותך כמו שאני אוהב... כמו שאני אוהב... כמו שאני אוהב את האישה שם, זו שצועדת בצד השני של הרחוב. את רואה אותה? אה, וגם את ההיא, זו שרוכבת על האופניים ועוברת ליד המכולת. אני אוהב אותך בדיוק באותה מידה שבה אני אוהב את כל חברותי לשעבר, ואני אוהב אותך כמו שאני אוהב את כל הנשים שמעולם לא היו החברות שלי. אני אוהב אותך כפי שאני אוהב כל אחד ואחת שחיים על כדור הארץ, ואפילו אני אוהב אותך כמו שאני אוהב את כל החיות, והצמחים, והפלנקטון ו- אוי אלוהים! מהו הכאב הצורב החזק הזה במפשעה שלי? היי, לאן את הולכת, יקירתי?!"

            אף אחד לא נדלק מאהבה "אוניברסלית". זה לא מה שגורם לנו לקום בבוקר, זה לא מה שנותן לנו פרפרים בבטן, או גורם לנו לרקוד בכרמים ולשיר עם הציפורים, זה לא מה שמעודד מעשי גבורה, או הקרבה, או יצירה, או נאמנות, או כל דבר. אהבה אוניברסלית אינה, בעצם, אהבה כלל.

            זאת מכיוון שאהבה משמעותה העדפה. סוג האהבה שיש לה משמעות כלשהי, סוג האהבה שאנחנו באמת רוצים וחיים עבורה, סוג האהבה ששווה משהו למישהו – ששווה הכל לכולם – הינה אהבה שמעצם טבעה, מעצם הגדרתה, מפרידה ומעדיפה. תראו לי גבר שאומר לכם שהוא אוהב את ילדיכם כמו שהוא אוהב את ילדיו, ואני אראה לכם גבר שבשום פנים ואופן לא תתנו לו להיות השמרטף שלכם. שמרו מרחק מאנשים כאלו. ברחו להרים. אלו השואפים לאהוב את כולם באופן שווה הם אנשים שאין להם מושג מהי המשמעות האמיתית של אהבה, ולמעשה, מה שהם באמת תומכים בו – וייתכן שהם לא מודעים לכך – הינה הסרה של כל אהבה שראויה להיקרא אהבה מכדור הארץ.

רבי עקיבא, ורוב היהדות יחד איתו, רואים את העניין באופן שונה. סוג האהבה (רומנטית או אחרת) שבה הוא מכיר ואותה הוא מעודד, הינה מוטה במאת האחוזים, לא שוויונית באופן מוחלט, מפלה מאד, זוהי אהבה שמעדיפה משהו אחד על פני אחרים:  סוג אהבה שיש לה את החביבים, שבוחרת צד, שמעניקה ייחוד. כפי שהחכם היהודי רבי עקיבא הבין, זו רק אהבה הפורחת מתוך השורש העברי ק-ד-ש, אשר ניתן לפרש אותה כלהצהיר על ייחודיות של משהו, לתת לה סגולה.

            כאשר גבר מתחתן עם אישה ביהדות, המוסד נקרא קידושין, בגלל שהם מפרידים את עצמם משאר האנושות; בגלל שהם, באופן אידיאלי, אוהבים זו את זה יותר משהם אוהבים כל אחד אחר. כאשר היהודים מברכים על היין בערב שבת, הטקס נקרא קידוש, מפני שאנו מפרידים, אנו מעלים על הנס את יום השבת מכל מה שסובב אותו, ואומרים: אני אוהב את היום הזה יותר מכל יום אחר בשבוע.

            כאשר יהודים עושים את הטקס המוזר, המזכיר את דורותי ב'הקוסם מארץ עוץ', שבו הם נוקשים שלוש פעמים בעקביהם, ומצהירים את המילים קדוש, קדוש, קדוש בתפילת העמידה, הכוונה היא: "אין כמוך באלים, אלוהינו". אנו מייחדים אותך, אנו אוהבים אותך יותר מכל.

            לא מדובר בסוד יהודי. זהו סוד אנושי. זו הצורה שבה כולנו פועלים, כל אחד מאיתנו. כולנו אוהבים באופן מפלה, זה סוג האהבה היחיד שאנו מעריכים, סוג האהבה היחיד שאנו רוצים מהאנשים שאנחנו אוהבים. כל אנשי השאנטי-באנטי, אלה שמחייכים תמיד ואוהבים את כולם, אלה שבמבט ראשון נראה שכל עניינם הוא אהבה, והם חושבים וחיים רק עבור אהבה, למעשה מעוניינים רק בגניבת הרגש האנושי ההכרחי הזה מכם. זה אינו מקרה שהשלב הראשון וההכרחי לשחרור אדם משטיפת המוח של הארי קרישנה (או כל כת אחרת) הינה החייאת האהבה הספציפית שלו לאדם ייחודי, שפעם היה מיוחד עבורו.

            וזה אומר לנו דבר נוסף שכולנו יודעים, אך מסיבות שונות אנו מודים בו רק לפעמים: כיוון שאהבה היא עניין כל כך רציני בקיום שלנו, ובגלל שהאהבה שאנו מדברים עליה הינה אהבה ייחודית ומפלה מעצם טבעה, בני אדם בכל מקום וזמן תמיד יעדיפו להיות בחברת אנשים מסוימים מאשר בחברת אחרים. הם תמיד ייצרו קבוצות מיוחדות, גדולות וקטנות, קבוצות שאליהם יש להם קשר מיוחד, תחושת שייכות ייחודית. תמיד יהיה להם סולם עדיפויות רגשי קונצנטרי לגבי הקבוצות הללו: הם יאהבו את המעגלים הפנימיים יותר מהחיצוניים. הם תמיד ינסו לשמר ולהנציח את הגופים המשפחתיים, החברתיים-תרבותיים, ואולי גם פוליטיים במשך הכי הרבה זמן שהם יוכלו. הם תמיד יפרידו בין הקבוצות שמיוחדות להם ובין אלו שאינן מיוחדות להם - אלא לאחרים.

            האם זה מפני שבני אדם הם יצורים קטני מוח, חסרי חזון שאינם יכולים להעריך את הרעיון המופלא, המוסרי באופן משיחי, של אחידות אונברסלית? לא. זה מפני שהם (תודה לאל) מדורבנים במניעים תורשתיים ועילאיים על ידי אהבה מפלה, וקבוצות מיוחדות מהסוג הזה הינם תוצאה הכרחית וההבעה העילאית, היפה ביותר של אהבה מהסוג הזה. זה מפני שלאהוב באופן כזה הוא הלחם והמים של אושר אנושי אמיתי. זה מפני שלולא היו אוהבים באופן כזה, לא היה נשאר דבר שעבורו אנשים היו רוצים לחיות. שום דבר. זו, לעניות דעתי, המשמעות האמיתית של הקביעה הידועה של התלמוד: "או חברותא או מיתותא". או שיש לך סביבך קבוצת אנשים ייחודית שאותם את אוהבת במיוחד (חבר'ה כפי שאומרים בסלנג) – או שעדיף לך למות.

            ישו הכיר בזאת; ידע זאת היטב. מסיבה זו הוא הצהיר שוב ושוב "ממלכתי אינה על האדמה הזו". הוא לא רצה, או לפחות ידע שהוא לא יכול ליצור את המוסד של "אהבה אוניברסלית" כאן, בעולם שלנו: זה פשוט לא היה עובד. ייתכן גם שהאמין שאין לאפשר לכך לעבוד. לכן הוא החליט לכונן זאת ב"ממלכת גן עדן". זוהי הסיבה שבגללה הוא בסופו של דבר הלך לעולמו. זוהי גם הסיבה שבגללה אין מקבילה בנצרות לתרי"ג מצוות וכל התולדות שלהם הקיימות ביהדות, שאומרות איך צריך לחיות ולהתנהג בעולם הזה. ישו, בניגוד לכך, נתן באופן ספציפי לקיסר את כל ענייני וחוקי העולם הזה. הנצרות המוקדמת, לפחות, לא הייתה מעוניינת ביצירת מערכת של חיים ואהבה בעולם הזה, היא הייתה מעוניינת בהבאת העולם הבא במהירות.

            האם אתם יודעים מי כמעט הצליח ליצור את החזון של ג'ון לנון, של עולם אחד בלי דתות, בלי מדינות, בלי ארצות – ממש כאן על כדור הארץ? האם אתם יודעים מי כמעט הצליח – אפילו אם זה התרחש רק באזור גיאוגרפי ודמוגרפי מוגבל – לממש את החלום היפהפה של אהבה אוניברסאלית, חסרת גבולות, חסרת מעצורים, וחסרת קבוצות אנושיות ייחודיות? מה דעתכם על האנשים המרשימים הבאים: סטאלין, מאו, פול-פוט? האם השמות הללו מוכרים לכם?

הדרך היחידה לעצור אנשים מלאהוב באופן מפלה ולגרום להם לאהוב באופן אוניברסאלי; הדרך היחידה לוודא שהם לא ייפרדו– כפי שאנשים שאוהבים עושים בצורה טבעית – לקבוצות ולחברות חברתיות-תרבותיות וחברתיות-פוליטיות, הינה על ידי כך שמישהו יכריח אותם להתלבש, לאכול, לישון, לדבר, לרקוד, לעבוד, ולחשוב באופן זהה – ולהרוג אותם אם יסטו מהכללים. זהו "העולם האחד" שלך ג'ון, עם כל הגבולות והמעצורים שנמחקו. זוהי האוטופיה הנפלאה, המתפרצת המאוחדת, שבה "כל הלבבות הן כלב אחד, כל הנפשות הן כנפש אחת, כך שדרך הנפש של האיחוד תוכלו לרפא את המחלה של קהילה מפוצלת." סעדו את לבבכם.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד