אלכס פומסון: ..."זה לא ערב שבת עכשיו?!"
אלכס פומסון: ..."זה לא ערב שבת עכשיו?!"

אלכס פומסון, מרכז מלטון לחינוך יהודי, האוניברסיטה העברית

 

ההתמודדות של משפחות חילוניות או מעורבות, בארה"ב, שילדיהן מתחנכים בבתי ספר יהודיים, עם התפיסות והמנהגים שהילדים מביאים מביה"ס, והאתגר של המורים

השפה היהודית-דתית בישראל נבדלת בבירור על-פי ההבדלים שבין דתיים לחילונים. לעומתה, בצפון אמריקה התהוותה מערכת קטגוריות גמישה יותר לצורך דיון ביהדות המודרנית, בדגש על מה שנקרא "הפרסונליזציה של הדת" (2003Luckmann, ). מאפיינים כלליים של התופעה צוינו לפני יותר מעשרים שנה על-ידי בֵּלה ושותפיו במחקרם  "הרגלי הלב" (Bellah et al, 1985). בחלוף השנים, איששו סוציולוגים שונים דוֹמוּת יהודית לאותן מגמות פרסונליזציה, כפי שהתבטאו "מעבר לכותלי בית הכנסת" (2003Davidman, ).

מאמרי זורה אור חדש על תופעות אלה על-ידי בחינת ביטויין מנקודת המבט של בתי הספר היומיים היהודיים. המאמר מתבסס על נתוני מחקר אתנוגרפי על הורים לילדים מבתי ספר יומיים בשתי קהילות צפון-אמריקאיות שונות. ראשית, המאמר מבהיר מה שאפשר לכנות בשם "התהליכים התת-גרעיניים" ביסודות תרבות יהודיים: מה מתרחש בבתים כשהילדים - המביאים עמם מבית הספר את המנהגים היהודיים הנורמטיביים - נתקלים במנהגים הפרטיים של המשפחה. שנית, הוא מתייחס להשלכות של תופעות אלה על המחנך היהודי בן זמננו.

עבודה זו שואלת כיצד עשויים המחנכים להגיב למנהגים חריגים כאלה, שהתלמיד מביא מביתו. האם על המחנכים לטפח ביטויים ייחודיים אלה כאמצעי לעידוד משמעות יהודית בבתים שבהם היא נעדרת?

הקשר סוציולוגי

בסוציולוגיה של הדת המודרנית כבר נעשו עבודות אמפיריות למכביר, המאמתות את היווצרותו של מה שרוף  (Roof) מכנה בשם "איניבידואליזם דתי", בו  "האינדיבידואלים מעצבים מרחבים חדשים ליצירת משמעות ולהירתמות לתהליכים של... מתן תוקף לאמונותיהם המוצהרות" (166 :1999). וואטנאו (Wuthnow) מתאר זהות דתית כמעבר מ"רוחניות נחה" ל"רוחניות מחפשת". במונחים אלה, האינידיבידואל אינו כבול עוד למאפיינים מגבילים, כי אם מהיותו "עצמי ריבוני", מייסד את זהותו הדתית-אישית על-ידי איסוף של יסודות מקשת יכולותיו השונות (9-10 :1998). אלה התהליכים אותם מאפיין לקמן  (Luckmann)כיוצרי "הפרסונליזציה של הדת".

בישראל, נורמות דתיות וסטנדרטים קהילתיים עדיין ממחישים את ההבדל בין דתי לחילוני או בין אשכנזים לספרדים (בוזגלו, 2003; גודמן ויונה, 2004). אך בצפון אמריקה, זהויות תרבות יהודית עברו מזהות המבוססת על קולקטיביזם לכזו המבוססת על פרסונליזם והתנדבותיות (2006Schnoor, ). עתה יכולים השיוכים האתניים להיכנס ולצאת מתפקידיהם האתניים בהתאם להקשרם החברתי (1990Waters, ). כתוצאה מכך, יהודים רבים בצפון אמריקה חשים כעת חופשיים לנכס לעצמם רק אותם היבטים ביהדות המשמעותיים עבורם (2000Cohen & Eisen, ; 2000Horowitz, ; 2007Wertheimer, ). במקום להשליך מעליהם את הכיפה הם משליכים את אותם מנהגים מסורתיים ביהדות שאינם רצויים להם, ויוצרים חלופות יהודיות המשמעותיות עבורם. כך, פחות ופחות יהודים צפון אמריקאים מגדירים את עצמם בגבולות זרם כלשהו (אורתודוקסים, קונסרבטיבים, רפורמים), אלא כ"פשוט יהודים". על-פי סקר האוכלוסיה היהודית (NJPS) לשנת 2001, היה זה הזרם המתרחב במהירות הגדולה מכל, אשר 23% של יהודים אמריקאים מזהים עצמם בו.

מומחים ביהדות בת זמננו הבחינו ביהודים מבוגרים, המתרכזים במאמץ לעצב בעצמם ביטוי מלא משמעות של יהודיותם במסגרות חלופיות לאלה המסורתיות: בחבורות תפילה (1989Prell, ), באירועי תרבות רבי משתתפים (2005Cohen & Kelman, ), בקבוצות לימוד למבוגרים (2004Grant et al, ), בביקורים בישראל (2002Kelner, ) ובמסעות מורשת יהודית (אביב ושניר, 2007). בכל המקרים לעיל, הדגש ניתן על החיפוש של המבוגר היחיד אחר חוויה יהודית שמבטאת או מעצבת את המשמעות האישית של היותו יהודי.

הכל מצביע על כך שיש לשייך את בתי הספר היומיים היהודיים לרשימת אותן מסגרות, המשמשות שער כניסה למכלול הפרסונליזציה היהודית של המבוגר. לכאורה, נדמה כי זו טענה המנוגדת להיגיון הבריא; ראשית, כיוון שבתי ספר נחשבים לרוב כמקומות הפועלים עבור ילדים ולא עבור מבוגרים. שנית, כיוון שעד לפני זמן לא רב אותם מבוגרים, המוכנים לשלם יותר מעשרת אלפים דולר בשנה עבור חינוך יהודי לילדיהם, הצטיירו כאינדיבידואלים המשויכים כבר לקהילה היהודית המבוססת.

אך בפועל, לאחר שהשלמתי ארבע שנות מחקר על היחסים בין הורים לבין בתי הספר היומיים של ילדיהם, אני משוכנע כי יחסים הדדיים אלה הינם בעלי משמעות עמוקה בחיי ההורים. מעבר לכך, נראה כי ההבדלים בין הפרופיל הסוציולוגי של אלה אשר שולחים את ילדיהם לבתי ספר יומיים לבין אלה שאינם עושים זאת הוא קטן בהרבה מששוער בעבר. לא אשחזר כאן את הממצאים העיקריים של אותו מחקר (לשם כך עיינו ב: 2008Pomson & Schnoor, ), אלא שבהקשר זה ברצוני להשתמש בכלים של המחקר האיכותי על-מנת לבחון מה קורה כשמבוגרים יהודים לא מסורתיים נפגשים עם יהדות נורמטיבית, המובאת באמצעות בתי הספר של ילדיהם.

במאמר קודם, בשיתוף עם שנור, תיארתי מה התרחש כשהורים דחו את היהדות בה פגשו בבתי הספר היהודיים של ילדיהם, או כשהמעיטו בחשיבותה ועשוה שולית בחייהם (Pomson & Schnoor, בהדפסה). כאן ברצוני לחקור מה קורה כשהורים מגיבים באופן חיובי למפגש כזה, ומטמיעים את המנהגים היהודיים הנורמטיביים בתוך המנהגים המשפחתיים האישיים שלהם. אני סבור כי תולדה שכזו וביטוייה יכולים להוות אתגרים משמעותיים עבור המחנכים היהודים.

 

שיטת המחקר והקשריה

עבודה זו מבוססת על נתונים משני מחקרים איכותניים על הורים ממגוון זרמים ביהדות, אשר ילדיהם היו רשומים בשבעה בתי ספר יומיים יהודיים, הממוקמים בטורונטו שבאונטריו או בסנטרוויל, שם בדוי לעיר במרכז מערב אמריקה. שני המחקרים יחד התעניינו במידת היחסים ההדדיים בין הורים לבין בתי הספר היומיים של ילדיהם, ובמידת השפעתם זה על זה. אך במקרה שלהלן, אתבונן רק בנתונים שהובאו מראיונות עם הורים, מורים ותלמידים משלושת בתי הספר לא-אורתודוקסיים המעורבים במחקר.

מתוך מדגם כולל של 79 משפחות אשר רואיינו עבור שני המחקרים, היו שמונה זוגות הורים לילדים שלמדו בבית-ספר פרנקל, בית ספר יומי קונסרבטיבי ותיק בסנטרוויל; עשרה זוגות במדרשת ליאו בק, בית ספר יהודי רפורמי חדש יחסית בסנטרוויל; ו-28 זוגות הורים אשר ילדיהם הצטרפו לבית-הספר DJDS, בית ספר דתי פלורליסטי בטורונטו.

הנתונים המובאים בעבודה זו לקוחים, אם כן, מראיונות שנערכו עם 46 זוגות של 'יחידות הוריות' על-ידי עוזרי מחקר מקומיים. לכל העוזרים היה נוסח זהה של שאלון מובנה למחצה. במקרה של DJDS, כיוון שהמחקר נבנה כמחקר אורכי, כ-14 'יחידות הוריות' תושאלו פעמיים על-מנת לרכוש מושג-מה לגבי השינויים המתחוללים במשפחותיהם במהלך הזמן. בנוסף, ב- DJDS, כדי לשלש את נתונינו, ילדיהם של כל יחידת הורים תושאלו פעמיים – בהפרשים של שנה – כמו גם כל המורים בבית הספר, העובדים במשרה מלאה.

כפי שאפשר לצפות מכל תיאור מקרה איכותי מסוג זה, יש גורמים סוציאליים, אקונומיים ופוליטיים היוצרים נסיבות שונות זו מזו בכל אחד משלושת בתי הספר ושתי הערים, במיוחד מבחינת הגורמים שהביאו הורים מלכתחילה לרשום את ילדיהם לבית הספר (ראו 2008Pomson, ). לצורך עבודה זו, שעניינה במה שקורה לתרבות היהודית של משפחות מרגע בו ילדיהן הולכים לבתי הספר היומיים, ההבדלים הנובעים מההקשרים המוסדיים והקהילתיים פחות חשובים מהמאפיינים המשותפים של המשפחות הנחקרות.

כדי לאפיין אותן בקצרה, אפשר לומר כי משפחות אלה הורכבו מיהודים דתיים-ליברלים, אשר כמעט כולם הלכו בילדותם לבתי ספר ציבוריים לא יהודיים וספגו מעט מאוד הון תרבות יהודי. כלומר, מעטים התנסו בחינוך יהודי משמעותי בזמן כלשהו בחייהם. בסנטרוויל, רק ארבעה מתוך 36 הורים למדו בעצמם בבתי ספר יומיים יהודיים. ב- DJDS ובליאו בק כמעט לכל ההורים היה חֵסר בהון חברתי יהודי. כלומר, קשרים נרחבים עם חברים ומשפחה, בעיקר עקב גיור, נישואי תערובת וכאלה  שהעתיקו לאחרונה את מקום מגוריהם (ב- DJDS ובליאו בק, חצי מהזוגות המרואיינים נישאו נישואי תערובת או התגיירו, בפרנקל היו שלושה מתוך שמונה זוגות).

ניתן היה לראות כי אלה שנרשמו לבתי הספר בסנטרוויל נטו לביקורים תכופים יותר בבית הכנסת מאלה שב- DJDS. הדבר אופייני לכלל היהודים בסנטרוויל, אשר כ-59% מהם חברים בבית הכנסת, אחוז גבוה יותר מכמעט כל עיר אמריקנית אחרת. יחד עם זאת, בכל שלושת המדגמים נמצא נתח משמעותי של אנשים שחשו ניכור ותסכול אל מול היהדות שפגשו בבתי הכנסת המקומיים, אשר היו, כפי שתיאר אותם אחד המרואיינים מסנטרוויל, "כל-כך גדולים, ענקיים, כל-כך נמהרים; [ו] עם תוכנית כל-כך תבניתית".

בכל שלושת המדגמים היו מרואיינים שהעלו מחשבות לגבי הדרך בה הם רוצים לפתח את טקסיהם היהודיים האישיים מחוץ לבית הכנסת, בין אם בקרב משפחותיהם ובין אם בקרב חבריהם הקרובים. התופעה, אותה כינה דייווי (1994), סוציולוג בריטי, בשם "להאמין בלי להשתייך", בוטאה במילותיה של אחת האמהות מDJDS -:

"אנחנו עדיין מרגישים קשורים ליהדות, אך לאו דווקא בדרך המסורתית; אנחנו קצת יותר חילונים. אף אחד מאיתנו לא אוהב בתי כנסת, לא מצאנו מקום אליו באמת נשמח ללכת כמשפחה, הילדים שלנו ממש שונאים את זה ואנחנו לא רוצים להכריח אותם ללכת... אז לפעמים אנחנו הולכים ל'שערי חסד' [בית כנסת קונסרבטיבי]... להיות עם אבא של ג'ון מתוך כבוד אליו... חוץ מזה, בראש השנה אנחנו נהנים ללכת למטע תפוחים ולעשות גם טקסים משפחתיים משלנו. אנחנו יושבים על אדמת המטע ומדברים על ההחלטות שלנו לשנה החדשה ועושים סבב בו כל אחד אומר מה הוא מתכנן לעשות... או למשל, ביום כיפור אנחנו הולכים לשפת ערוץ נחל ומבקשים סליחה זה מזה. אנחנו עושים דברים שיש להם משמעות אישית עבורנו... לרוב שישתנו עושים זאת יחד... השכנה שלנו רצתה לבוא איתנו השנה, היא כמו דודה שלנו. היא לא יהודייה אבל היא על תקן דודה, אז היא באה איתנו".

בהסתכלות כוללת, ישנה קרקע מוצקה לאפיין את מדגם ההורים הזה כמורכב ברובו מיהודים בעלי 'שורשים רכים', החסרים את היסודות התרבותיים והחברתיים של היהדות ושהינם 'מחפשים רוחניים', במונחיו של וואטנאו (Wuthnow). שילוב זה של מאפיינים אישיים – כמייצגים של המגמות המתוארות לעיל בחיי היהודים הצפון-אמריקאים – מעצים את הצורך בחקירת הדרך שבה הורים אלה מדברים על המפגש שלהם עם היהדות שילדיהם מביאים הביתה מבית הספר.

 

כיצד בית-הספר נכנס הביתה

ילדים צעירים מביאים את בית הספר לביתם כמעט כל יום. שלא כמו מתבגרים, אשר שמם ידוע לשמצה כשתקנים בכל הקשור בשיתוף בני הבית במתחולל בזמן בית הספר, ילדים צעירים יותר זקוקים בדרך כלל למעט מאוד עידוד כדי לחלוק ידע חדש, או לערב את הוריהם בשמחה שבהצלחותיהם ובקשיי בעיותיהם. התלמידים בני התשע אותם ראיַינו לא התקשו כלל לספק דוגמאות שבהן הם לימדו את הוריהם דברים אשר, כלשונם, הוריהם שכחו או מעולם לא ידעו.

ג'ואן, שלדבריה "תמיד אוהבת לספר לאבא ולאמא על כל הדברים השונים ש[היא] לומדת", סיפרה שהיא מלמדת את אִמהּ "איך לפתור שברים", כי "היא שכחה איך פותרים", משתפת את הוריה בזמנים המלהיבים של ימי הביניים עליהם היא לומדת, ומלמדת את אביה החורג הלא-יהודי "תפילות וכאלה", במילותיה, כי אינו יודע עברית.

מדהים לגלות שאף יצחק, אחד מחבריה של ג'ואן לכיתה, שם לב כמה אביה של ג'ואן למד מבית הספר:

יצחק: חברה שלי, ג'ואן, היא מאוד נחמדה. יש לה אבא שהוא לא יהודי ויש לה אמא שהיא יהודיה, אבל אבא שלה נכנס ממש מהר לדת היהודית.

מראיין: למה אתה חושב שהוא נכנס לדת היהודית?

יצחק: טוב, כי נראה לי שהוא ראה איך הם באמת חוגגים הרבה, והוא בא לבי"ס הרבה, ונראה לי שאולי הוא קצת הכיר לפני שהוא נכנס למשפחה – זה האבא החורג שלה אני חושב.

בהתבסס על הדברים שאנו שומעים מראיונות עם תלמידים, קשה להעריך מתי אין להורים צורך אמיתי בתכנים שהילדים 'מלמדים' אותם, ומתי באמת אינם יודעים או שכחו תכנים אלה. שיחות עם הורים מגלות שכיוון שרובם לא עברו בעצמם חינוך יהודי מקיף, הם אכן מוצאים כי הם לומדים על חגים או על מושגים יהודיים אותם לא הכירו קודם. אמנם כל ההורים הכירו את החגים היהודיים המרכזיים כראש השנה, יום כיפור ופסח, אך רבים הופתעו ללמוד מילדיהם על אודות ט"ו בשבט, שבועות וחגים אחרים אשר אינם כה מוכרים מחוץ לגבולות ישראל. וכך ניסח זאת אחד ההורים, שבילדותו הלך לבית-ספר יהודי משלים עד הַגיעוֹ למצוות: "[הבת שלי] מכירה יותר ממני כמה מהחגים. אני בצרה צרורה... כי אני מכיר רק את שלושת הגדולים."

בקרב הורים אלה, חוויית הלימוד השכיחה ביותר מהילדים ובאמצעותם נעשית בהקשר לשפה העברית. להיבט זה בחינוך הילדים מוקדשות שעות רבות בבתי הספר היומיים, ובו מתגלה השוני הגדול מכל ביחס לחוויות הילדות מהחינוך היהודי שעברו ההורים. לא אחת, הדבר מתבטא בכך שהילדים מנחים, הלכה למעשה, את הוריהם בנבכי השפה:

דן קמפבל: אז יום אחד [הבת שלנו] חזרה הביתה ועשתה שיעורי בית מאיזה ספר, ואני כבר הגעתי לנקודה ממנה לא יכולתי לעקוב עוד. אז היא אמרה, נו אבא, אני רוצה ללכת להכין לך כמה דפים, ואז היא חזרה ונתנה לי כמה דפי עבודה. היא הכינה דפי עבודה שבהם צריך למלא את המילים החסרות ודברים דומים, עבור מילים בעברית, והושיטה לי אותם. והיא אומרת, הנה אבא, אני אעזור לך עם העברית.

המקרים המשפיעים מכל, ואולי אף המקוריים ביותר, בהם ילדים מביאים את בית הספר לביתם, מתרחשים פחות באמצעות הוראה של ילדים את הוריהם, ויותר כתוצאה מפרץ של שירה ושיחה בלתי מתוכננות או צפויות, בהן הילדים מפֵרים את שגרת חיי המשפחה. התפרצויות אלה, שמטבען פחות מובְנות מאותם לימודי ילד-הורה המתוארים לעיל, לובשות צורות שונות ומגוונות. הילדים קופצים ברכב לברַכות, לשירים עבריים מודרניים או לנעימות חג מסורתיות, בדרך לבית הספר ובחזרה, או בבית, כשמישהו מהמשפחה בא לבקר, או במכולת עם ההורים, או ברחוב ועל החוף.

 לעתים הילדים מפתיעים את הוריהם בשאלות תיאולוגיות מאתגרות המתעוררות כתוצאה מדיונים בבית הספר, כגון: "אם אלוהים נמצא בכל מקום, אז הוא גם באוויר, ואני בולע את האוויר, אז זה אומר שאלוהים נמצא בתוכי ואני אלוהים?"

 

 מה נוצר בבית? אימוץ וקליטה

בעבר, שנור (Schnoor) ואני (בדפוס) טענּו כי אפשר לדרג את תגובתם של הורים להתפרצויות אלה, הנכנסות מבית הספר לבית הפרטי, על פני רצף שנע בין התנגדות ודחייה מחד, לבין אימוץ והתאמה מאידך. הצד האחד של המדרג משקף את הנטייה להשאיר את הדברים כפי שהם ולא לחולל שינויים בחיים היהודיים של האדם; הצד השני מצביע על מוכנות לבצע שינויים בבית כתוצאה מהתכנים שהילדים מביאים מבית הספר.

בעבודה זו לא אתייחס למיעוט התגובות אותן אפשר לסווג כדחייה והתנגדות, אלא אתמקד במה שנוצר מתוך האינטראקציה בין ההורים הנענים לבין התרבות היהודית שבאה מבית הספר. כפי שאדגים, ההבדלים באופן שבו אינטראקציות אלה באות לידי ביטוי, מתגלים בבירור ביחס לדרך בה משפחות בוחרות לציין בבתיהן את כניסת השבת ויציאתה.

 

בחלק מהמקרים, השינויים עליהם מדווחים בני המשפחה כבר נעשו לחלק מהשגרה עד שקשה להבחין בהם ללא תגובתו של מישהו מבחוץ. קחו לדוגמה את המקרה של אד ושרון מנינג, זוג מעורב ש"בדק" את DJDS רק בגלל "העובדה הפשוטה שבני משפחתה של שרון הם יהודים." בראיון שני שנערך עמם, שנתיים לאחר היכרותם עם בית הספר, הם תיארו מה אירע מאז שאדם, בנם הבכור, נרשם לבית הספר. אד, בן הזוג הלא-יהודי בנישואין, התחיל לספר:

אד: כשרק התחלנו [עם בית-הספר] היו הרבה דיבורים על כך [שבחרנו בית-ספר יהודי].

מראיין: אתה מתכוון דיבורים במשפחה?

אד: כן, ועכשיו אני מתכוון שזה כבר בקלות נהיה חלק מהחיים שלנו, עד כדי כך שזה כבר לא ממש מורגש. אז ביום-יום זה: בוא נראה את שיעורי הבית שלך בעברית, בוא נראה את שיעורי הבית הרגילים שלך, ואנחנו עובדים על זה. אבל חמותי, שבאה פעם, הייתה יותר מופתעת מההשפעה של זה עליי מאשר על אדם. עכשיו, כשהוא מקבל חלה כל יום שישי ומביא אותה הביתה, יש טעם לעשות את התפילות של יום שישי שעד עכשיו בכלל לא עשינו. ובגלל שיש לנו חלה ועשינו עבורה כיסוי, אז יש אפילו עוד יותר סיבות לעשות את זה. אז התחלתי להוציא את היין לקידוש ואת הנרות וחמותי אומרת: 'אד, אתה מכין שולחן לשבת!' אמרתי שזה מה שאנחנו עושים בימים אלה. ככה יוצא שלרוב בימי שישי אנחנו אומרים את התפילות ומשלבים אותן עם החיים השבועיים שלנו. זה משהו שאני מצפה לו, אבל זה כבר לא איזה אירוע מיוחד. זה חלק ממה שאנחנו עושים.

גם לשינויים המתוארים על-ידי הורים אחרים יש לרוב איכות דומה: הם לאו דווקא מתעסקים באימוץ מנהגים אשר עד כה מעולם לא נעשו במשפחה, אלא מיישמים אותם לעתים תכופות יותר ובעקביות, מתוך כך שהם נעשים לחלק מהשגרה הסובבת סביב ריתמוס לוח השנה הבית ספרי (או ליתר דיוק, היהודי). מובן שבשלב כלשהו לא ניתן להתעלם מההשפעה המצטברת של שינויים אלה, אך בשלבּיהם הראשונים כמעט ונדמה שהשחקנים עצמם אינם מודעים לכך שהם מגלמים תסריט תרבותי חדש.

בהסתכלות לאחור, העובדה שכתוצאה מיחסיהם עם בית הספר השתנו החיים בביתם, נעשית ברורה מאליה. למשל, כפי שמדווחים גלן וג'יין דיוויס, שישי בערב בביתם השתנה באופן ניכר מאז שילדיהם התחילו ללכת לבית ספר פרנקל לפני כמעט עשור. להערכת ההורים, היה זה בעיקר בזכות מה שהילדים הביאו עמם מבית הספר.

גלן: ערבי יום שישי אצלנו הלכו והתפתחו יחד עם גדילתם של הילדים... עשינו ארוחת שבת והם היו מביאים את התפילות, את הקידוש במלואו וכמה מהמזמורים והשירים. בקלות הגענו לעשר, חמש-עשרה, עשרים דקות תפילה בכל ארוחה, מתוך מה שהם הביאו מבית הספר... זה נעשה לילה שבו אנחנו נמצאים בבית, ואף אחד לא הולך לשום מקום אחר.

ג'יין: וזה גם נעשה לאירוע חברתי בו הזמנו אלינו את אחת המשפחות [מבית הספר] או שהיינו הולכים אליהן. זה תמיד היה כיף לראות מסורות של אנשים אחרים... והיינו מנסים לשלב את מה שהם עשו... אז כמו שלמדנו הרבה מהילדים שלנו וממה שהם הביאו מבית הספר, ככה גם חלקנו את זה עם משפחות אחרות מ'פרנקל'.

המכנה המשותף לשני תיאורים אלה הוא תפקידו של בית הספר. אין הוא פועל כמנוע המחולל את השינוי, אלא כדלק המאפשר את השינוי. כפי שמצביעים שני הזוגות שלעיל, ילדיהם מביאים לביתם משאבי תרבות יהודיים; לעתים משאבים אלה לובשים צורת תשמישים פיסיים, לעתים הם מתבטאים באופן פחות מוחשי במה שהילדים יודעים כעת כי הוריהם לא ידעו (סוציולוגים עשויים לכנות זאת בשם הון תרבותי), ולפעמים משאבים אלה לובשים צורת בסיס חברתי, פתיח למארג חברתי המשמש כמנוף גישה עבור משאבי תרבות יהודיים רחבים יותר. ייתכן שההורים בחרו להתעלם מנכסים אלה, או לשלב אותם בחייהם בדרכים פחות מקובלות, אך כפי שמצביע אד מנינג בדרך מעט מעורפלת, עצם נוכחותם של משאבים אלה מספקת את מה שהוא מכנה בשם "טעם" ליישם מנהגים שכאלה.

הורה נוסף מ- DJDS מבהיר את מה שאד עשוי היה להתכוון אליו. ג'ון ספנסר, הורה עם רקע של חינוך יהודי בבית ספר משלים, נשוי לאישה שהתגיירה בזמן נישואיהם. הוא מדבר ביתר פירוט על הדינמיקה הזו:

אילו נטלי הייתה הולכת לבית ספר רגיל, לא היינו מקבלים את השבת כל שבוע, וזה לא כי לא ידענו איך או שלא יכולנו; פשוט סביר להניח שהיה לנו קל יותר להגיד: לא הפעם! אבל יש לה את זה בבית ספר, היא מביאה את החלה הביתה. איך נעיז לא לעשות! לא מתוך פחד, איך נעיז לא לעשות, הרי ברור...

יש לי תפקיד למלא והתפקיד הזה הכניס לביתנו יותר [יהדות], כי אני חושב שזה לא היה בסדר מצדי לא למלא אותו.

האתגר הפרשנותי בעשיית סדר בכל המתרחש לעיל הוא בכך שמשפחות מנינג ודיוויס, לפחות על-פי תיאורן, מצטיירות כפסיביות למדי בתפקידיהן התרבותיים; למעשה, נדמה כי הן כמעט לא מודעות למתרחש בביתן. הן לוקחות על עצמן גרסאות יותר ויותר מורכבות של התכנים התרבותיים שילדיהן לומדים בבית הספר, ובביטחון ויכולת ההולכים וגדלים הן משלבות לתוך מקצב חייהן את המנהגים שזה עתה נלמדו. המניע לשינוי, כפי שמצביע ג'ון ספנסר, אינו חיפוש רוחני כלשהו אלא הרצון לחבר בין הבית לבין בית הספר. כהורים אחראים, מבוגרים אלה חשים מעין מחויבות לוודא כי מה שילדיהם לומדים בבית הספר לא יאבַד – לא ישקע באדמה לא פוריה. ובנוסף, כתוצר לוואי, נדמה כי הדבר מתבטא בשינויים בחייהם שלהם, שכן הם משחזרים את המנהגים שילדיהם הביאו מבית הספר.

 

מה נוצר בבית? התאמה

על אף הדברים שהובאו לעיל, עלינו להבין כי רק לעתים נדירות ידע ויכולות חדשים מועברים במלואם מגורם חברתי אחד למשנהו. ישנה סבירות נמוכה לכך שתכנים חברתיים יועברו ללא שינוי. אם הילדים אכן מביאים דעת לביתם, אין היא מונחת שם בלי לפעול הדדית עם מה שכבר ידוע. שחקנים חברתיים לעולם אינם לוח חלק; הם מגיעים עם המחויבויות והדעות המוקדמות שלהם, ואלה מעצבים את הבנתם ושימושם בחוויות ובידע שהם פוגשים.

בדיוק סוג מובהק כזה של תהליך דיאלקטי אנו יכולים לראות ברוב הדוחות של הראיונות עם הורים. הם מקבלים את מה שילדיהם מביאים לבית, אך הבית אינו במה ריקה המחכה לקבוצת שחקנים חדשה. בבית כבר ישנם תכנים תרבותיים פעילים, ועל כל שגרה חדשה להיאבק על מקומה, או לפחות למצוא דרך כלשהי להשתלב במה שכבר נמצא בתנועה.

כך למשל חוו פראן ובוב יוסף, זוג שגדל בילדותו בקהילות רפורמיות, את המפגש עם מנהגי בית הספר. הקשר עם היהדות הלך והתרופף בשנות לימודיהם באוניברסיטה, אך בחלוף השנים החלו להיות מעורבים בחיים יהודיים. עם זאת, הם מעולם לא שיערו כי בתם תלמד בליאו בק במקום באחד מבתי הספר הציבוריים המצוינים שבשכונתם. במבט ראשון, נדמה שהם ספגו ואימצו באופן נורמטיבי למדי את התכנים שבתם הביאה לביתם, אבל הם מבהירים היטב כי כל מה שאימצו הותאם לקצב הפרטי של מנהגיהם המשפחתיים.

בוב: ...אף אחד מאיתנו לא עשה הבדלה בילדותו, או הקדיש לכך תשומת לב כלשהי בשנים האחרונות. השבת נכנסת, או כבר יום ראשון, אוי שכחנו לציין אותה...

פראן: אבל באמת, על-פי הההלכה אפשר לציין את כניסתה עד יום שלישי.

בוב: ולפעמים, אם היא נזכרת בראשון בלילה, נגיד לה: אנחנו יודעים מה את הולכת לעשות בבית ספר מחר [צחוק]. אבל אם היא מזכירה לנו בזמן, או שאנחנו זוכרים בעצמנו, שזה דבר מדהים כי עד לפני שנה-שנתיים זה אפילו לא היה עולה בדעתנו. אבל היא אוהבת את זה וגם אנחנו.

מראיין: זה נשמע כמעט כאילו היא עוזרת לכם להתלהב מחדש מכל העסק. האם לדעתכם אתם חוזרים להתלהב מכך?

פראן: טוב, אם אתה זוכר, אף אחד מאיתנו אפילו לא ידע דבר על כך, אז זה לא שאנחנו חוזרים להתלהב, זה שאנחנו מתוודעים לכך ומתלהבים בכל פעם מחדש.

שיחה קצרה זו מלמדת רבות על המפגש בין בית הספר לבין הבית. במקרה זה, בית הספר מדמה מנהג יהודי מובחן: בכל בוקר יום שני משתתפים הילדים בהבדלה – טקס הכולל יין, נרות ובשמים, שנועד לציין את המעבר משבת ליום חול. נראה כי המשפחה מקבלת את הרעיון של ביצוע הטקס הזה בביתה. לדבריהם, הם "אוהבים את זה." ההורים למדו לפרטי פרטים (מבתם או אולי ממקור אחר בבית הספר) על נורמות מנהג זה ועל הזמנים בהם יש לקיימו. אך בסופו של דבר הם מתאימים לעצמם את עשייתו, מצמצמים את ביצועו לרגעים בהם הם זוכרים אותו או, אפשר לומר, לרגעים בהם הדבר מתאים למקצבי החיים המשפחתיים.

מהלך זה של התאמה אישית הינו עדִין, כמעט לא מורגש, ואפשר לשער כי לא יהווה בעיה כלשהי עבור רוב המחנכים היהודים; אחרי הכל, בני המשפחה מכירים בכך שהכניסו לביתם מנהגים יהודיים מסורתיים שעליהם לא ידעו מעולם. אך כאשר שילבו  ידע יהודי מעשי חדש בבתיהם, ביצעו ההורים מהלך שלביטוייו היותר קיצוניים יש פוטנציאל להוות אתגר חינוכי.

מהלך כזה בדיוק, מובא בדוגמה של ג'ויס סילבר, אם חד-הורית ב- DJDS. למרות שג'ויס נולדה למשפחה יהודית מסורתית היא "ירדה מהפסים", במילותיה, בעקבות גירושי הוריה. היא נשרה מבית הספר ועזבה את הבית ברגע שהחוק אִפשֵר זאת. בסופו של דבר היא חזרה לבית הספר בכוחות עצמה ונעשתה אשת עסקים מצליחה. היא שמרה על מעט מאוד קשרים עם משפחתה או עם חבריה היהודים, אבל התגעגעה "לקשר עם המסורת, לסיפורים, לשירים ולזכרונות הילדות הנפלאים מהדת." כתוצאה משיחה מקרית, "פחות או יותר נפלתי על DJDS. והוא התאים כי במובן מסוים הרגשתי שזה בית-ספר לפריקים – להורים היהודים הפריקים מהעיר התחתית (downtown). אז זה היה מושלם עבורי."

בהסתכלות לאחור, תחושת השייכות שלה, הקשר הזה עם קבוצת הורים הדומים לה, הם עיקר המשמעות שיש לבית הספר עבור ג'ויס. אבל מסתבר כי משמעותו נובעת גם ממה שהתאפשר בבית; יחד, היא ובתה מעורבות במה שאפשר לכנות בשם בּנייה תת-גרעינית של יסודות תרבות יהודית. במובנים רבים, ובניגוד לתיאור העצמי של ג'ויס, אותה בנייה תרבותית נראית הרבה פחות 'פריקית' מכפי שהיא מדמיינת, גם אם בנייה זו כוללת את התאמת נורמות התרבות היהודיות להקשר שונה מהנורמה.

ג'ויס:  אז אתה יודע מה, חיי הבית שלי מורכבים מהרבה מאוד דיבורים על הדברים שהיו לי כשהייתי ילדה. אנחנו מבשלים אותו אוכל ובונים בחוץ את הסוכה. אנחנו לא מקפידים על סוכה כשרה, אבל עושים את הדברים ונהנים; וג'ואן, אני ממש מתרגשת שהיא מכירה. למשל, הדלקנו נרות בערב שבת ושריל, חברה שלה, הייתה אצלנו והם בירכו את הברכה המלאה על היין, שאני לא מכירה. זאת אומרת, אני יכולה לזמזם כשהיא מברכת, אבל אף פעם לא ממש למדתי להגיד אותה וזה עושה אותי מאוד מאושרת שג'ואן מכירה את הברכה... היא אוהבת ללמוד תורה וגם את התפילות, אז זה נפלא. אני כל-כך שמחה מזה. אנחנו מדברים על זה הרבה – על הקשר לאלוהים. ואני מאמינה באלוהים; זה בדרך היהודית-בודהיסטית שלי, אבל זה שם. אז אני מכניסה את זה לתוך הבית שלנו.

תיאור מרגש זה פותח צוהר למפגש דיאלקטי בין בית הספר לבין הבית. ההון החברתי-תרבותי של היהדות אצל משפחת סילבר אינו מופקד רק בידיה של ילדה החוזרת מבית הספר. ג'ויס מעבדת, מאמצת ובסופו של דבר צורפת מנהגים יהודיים מרכזיים יחד עם ובתוך המנהגים המשפחתיים הקיימים. כך, היא מסתמכת על המשאבים התרבותיים המצויים בה – זכרונותיה את הבישול היהודי ומספר שירים יהודיים, ומשלבת נכסים אלה עם רשמיה הדתיים מבגרותה, כגון התעניינותה בבודהיזם. לכול אלה היא מוסיפה את התכנים שבתה מביאה מבית הספר, את ההיכרות של בתה עם תפילות ומנהגים מסוימים, ואת רצונה לערוך עם בתה 'שיחות-אלוהים', רצון הנתמך על-ידי בית הספר. לעתים, התוצר של כל זה נראה רגיל ביהודיותו, אך לעתים הוא נראה הרבה פחות רגיל.

ככל שדיברנו עם יותר משפחות, כך התברר לנו שתרבות יהודית תוצרת בית כגון זו היא התוצר השכיח ביותר של המפגש בין בית הספר לבין הבית, ולאו דווקא שיעתוק נאמן של תכנים נורמטיביים כלשהם. דוגמה לכך היא ההורים הרבים אשר סיפרו לנו כיצד ילדיהם עוררו את רצונם לחוג את חג הסוכות (חג בו מהדהדת הרגישות האקולוגית של זמננו), וכיצד הם בנו סוכה "גם אם באיחור של שלושה חודשים", או "לא בדיוק כפי שאמורים לבנות אותה", או איך החליטה המשפחה לחוג את הסוכות ביציאה לקמפינג.

הורים אחרים דיברו על יצירת טקסים משפחתיים חדשים, כגון, ברכה בכל פעם בה הם שומעים אמבולנס עובר, או אמירת תפילות שבת ברכב אם הם בנסיעה בסוף השבוע. אחד ההורים דיבר, ללא שמץ של אירוניה, על "ההחלטה [בחנוכה] לקחת כסף צדקה, כחלק מהמסורת שלנו, כדי לתרום צעצועים לכולם... זה חלק ממי שאנחנו" (במקור לא נאמר בהדגשה).

איש מהורים אלה אינו צועד בעיוורון אחר התכנים התרבותיים שילדו מביא לביתו. במקום לשחזר את המסורת, ההורים יוצרים אותה מחדש, מאלתרים וממציאים, ומסתמכים לשם כך על מקורותיהם שלהם ועל אלה שילדיהם מביאים למשפחה.

מעטות המשפחות שיכולות להציג דינמיקה יצירתית זו באופן יותר משכנע מאשר הלומברדים, שניים מההורים המייסדים של DJDS. בדרך מאירת עיניים הם מתארים את האינטראקציה בין המושגים היהודיים אותם למדו ילדיהם בבית הספר לבין החיים היהודיים הלא-מסורתיים של משפחתם. הם מתארים תהליך קולח, הזורם מבית הספר ואליו, מוצת באש נלהבותם של הילדים ללמוד ומואץ כתוצאה מהקהל האוהד בבית.

מראיין: אם כן, האם בית הספר הכניס בכם, כמבוגרים, יהודיות רבה? ...האם הוא שימש עבורכם מקור ממשי לזהות יהודית?

אסטלה: ובכן, בשבילי כן. ובכן, [הילדים] מתרגשים מכל זה, אז אתה לא באמת יכול שלא להיתפס לזה במידה מסוימת. וגם אתה מרגיש שאתה אמור, אני מתכוונת אם זה מה שהם לומדים בבית ספר. כמו בפעם ההיא שהלכנו למסעדה סינית בשישי בערב, זוכר? וכשכבר כמעט יצאנו מהמסעדה, לארה שאלה..."זה לא ערב שבת עכשיו?!" ..... או כשג'ושוע היה בגן חובה ובכל יום שישי הם אמרו בעל-פה או ביקשו מההורים לכתוב איזו מצווה הם עשו השבוע. אז ישבנו שם ואכלנו את האוכל הסיני שלנו, ולא נשאר עוד שרימפס ולארה רצתה עוד אחד, אז ג'ושוע אמר "אני יכול לתת לה את שלי. היי, זאת יכולה להיות המצווה שלי!" אני לא חושבת שהוא כתב את זה בסוף.

ריי: אני חושב שכן. אני זוכר ששאלנו את עצמנו אם נרגיש נוח מול בית הספר אם הוא יכתוב את זה....

אסטלה: אתה יודע מה מדהים בעיניי? כאילו, אני זוכרת שבגן חובה יוהנה המורה שאלה את הילדים מה האוכל האהוב עליהם, ואני חושבת שלארה אמרה שרימפס, אז היא כתבה את זה על הלוח. כאילו כן, אני לא מכירה בתי ספר יומיים אחרים. אני לא יודעת איך זה היה עובר, אבל נדמה לי ... שזה משקף את בית הספר ואת המשפחות שקשורות עם בית הספר.

ריי: ובשבילנו זה אומר לא להרגיש אשמים בגלל זה. אני מתכוון, ככה אנחנו חיים את החיים שלנו.

זהו מקרה מאלף. במבט ראשון נדמה כי הוא מהווה דוגמה של הורים אשר התכנים שילדיהם הביאו לביתם כלל לא השפיעו עליהם. הלכה למעשה, נראה כי המשפחה לא אימצה שום מנהגים מיוחדים לשבת או מנהגים תזונתיים כלשהם בעקבות לימודי ילדיהם (כפי שעשו חלק מהמשפחות שתוארו לפני כן). אך מהתבוננות מעמיקה יותר במהלך השיחה אפשר לראות בבירור כי ריי ואסטלה, אשר בעצמם קיבלו רק חינוך יהודי מוגבל, ספגו מילדיהם מושגים ורעיונות רבים; גם אם בתנאים משלהם. שיחתם טבולה ברעיונות ובמילים מעולם היהדות, אשר את רובם למדו לראשונה מילדיהם. חייהם החברתיים סבים בעיקר סביב המשפחות היהודיות אותם הכירו לראשונה דרך ילדיהם.

לאחרונה הם גם החלו לבקר בבית הכנסת משום שלדבריהם: "טוב, חשבנו שאם הילדים שלנו הולכים לבית ספר יהודי אז יהיה נחמד אם גם אנחנו נלך לבית כנסת." עם זאת, כפי שציינו בעצמם, הם בהחלט שלמים עם אורח חייהם היהודי, כולל השרימפסים. במקרה שלהם, אין כל ספק כי ילדיהם הביאו לביתם תרבות יהודית כפי שלמדוה בבית הספר, אך מרגע שתרבות זו נכנסה לביתם היא מתחילה באינטראקציה ובהתמזגות עם התרבות המשפחתית הקיימת.

 

 שאלות ויישומים

 כפי שמצביעה השיחה עם הלומברדים, תהא אשר תהא התרבות הנוצרת בבית – אין היא נשארת שם; היא חוזרת לבית הספר, שם הילדים חולקים אותה בהתלהבות עם מוריהם. לעתים הם יאמרו כי הוריהם לא התעניינו במה שהביאו מבית הספר, או כי הוריהם היו עסוקים מכדי לקיים מנהג מיוחד כלשהו, או לשמוע שיר יהודי שזה עתה למדו. לעתים אף יספרו שהוריהם כעסו על כך שרצו לברך על החטיף שהתכוונו לאכול, כפי שהם עושים בבית הספר, או שהוריהם התרגזו על כך שרצו לברך את כל הברכות העולות על הדעת עבור כל החטיפים בארוחת ארבע.

תגובות כלל לא נלהבות אלה עשויות לאכזב את המחנכים, אך לדעתי, אין הן בעייתיות במיוחד. מחנכים שעובדים בבתי ספר יומיים ליברליים אינם מתבקשים להיות שיפוטיים, או להמיר את דתם של התלמידים.  מעבר לכך, דחייה כזו תמיד טומנת בחובה הזדמנות עבור המחנכים המעורבים בפעילות התרבותית-מוּלית של החינוך היהודי. מה שעשוי להיות אתגר גדול יותר למורים הוא כשתלמידים מתייחסים למנהגים הלא-קונבנציונליים, או להתאמות החריגות אליהם כאל דוגמה ומופת של מנהגים יהודיים.

האם על המחנכים להפגין התלהבות במקרים כאלה? האם רוב המורים בבי ת ספר יומי יהודי-דתי, גם אם אינו אורתודוקסי, יתייחסו לוויתור על שרימפס של ארוחת יום שישי במסעדה סינית כאל מצווה שבועית ראויה? האם הם יעודדו את התלמיד למצוא דוגמה קונבנציונלית יותר, או שמא יחגגו את שילוב רעיון המצווה עם חייו של התלמיד? כיצד יגיבו רוב המורים כשילמדו מתלמידיהם כי הוריהם אורגים במודע את רעיונותיהם הלא-יהודיים יחד עם המנהגים היהודים שנלמדו בבית הספר, מערבבים יחד בודהיזם ויהדות, חוגגים יחד את חג המולד ואת חנוכה; או כפי שניסח זאת אחד ההורים, "[עושים את כל] העניינים של השבת בשישי בערב, ולאחר מכן מבקשים מבני המשפחה הלא-יהודים לומר תפילה נוצרית"? האם העובדה כי יש באירועים כאלה תוכן יהודי כלשהו, המעורב עם יסודות מיסודות שונים, עדיפה על היעדר כל תוכן יהודי?

בנסיבות אלה, לא ברור עד כמה צריכים מחנכים יהודים להיות פלורליסטים. אם אכן, משמעותו של הפלורליזם אינה כי הכל קביל, כפי שמצביע בייקר (2008Baker, ), מנהל בית-הספר היומי "הפלורליסטי במתכוון", אזי הוא לכל הפחות מרמז, כפי שמבטאת זאת סטון (Stone), על "דו-קיום הכולל היבדלות ... שנולד מתוך הערכה לשונוּת, לריבוי וליחודיות; ומתוך הכרה כי בין המסורות והדעות השונות בכל זאת קיימת תלות הדדית –  הן חולקות מטרות ומפעלים משותפים" (צוטט על-ידי Shevitz & Wasserfall, בהדפסה, עמוד 379).

האתגר של מחנכים יהודים הוא להחליט האם ישנו שלב בו ההבדלים בין הדעות והמנהגים השונים הם כה גדולים עד כי אינם יכולים עוד לפעול בהדדיות, שכן היבטים שונים בתרבות היהודית כבר לא קיימים. באיזה שלב כבר אי אפשר לזהות כי מקור המנהגים הוא בחינוך היהודי המסופק על-ידי בית הספר?

בצפון אמריקה של היום, בעקבות הפרסונליזציה של מנהגים, התנהגויות ונורמות ממסדיות של הדת קשה יותר ויותר להבחין בין מה שהינו יהודי ובין מה שאינו יהודי. נדמה כי ההדדיות בין התנהגויות ורעיונות מסוימים הולכת ונעשית קלושה. האם בניית סוכה שלושה חודשים לאחר חג הסוכות היא מנהג יהודי, או שמא זו רק דרך עממית להתקרב לטבע? האם אפשר לקיים מצווה בעזרת שרימפס, או שמא יש כאן סתירה מושגית?

במונחים פוליטיים/מוסדיים אפשר לשאול: האם חייבים להיות יהודים כדי לנהל קהילה חינוכית-דתית של בית ספר יומי יהודי? האם יש חשיבות לכך שמנהל בית ספר יומי יהודי, גם אם בעצמו הוא יהודי, יהיה נשוי ליהודיה?

 

בכל השאלות האלה נתקלתי במהלך מחקרי ועבודתי בבתי ספר יומיים יהודיים בצפון אמריקה. ספק אם שאלות כגון אלה היו נשאלות או נלקחות ברצינות לפני 25 שנה, כשהבתים ובתי הספר היומיים חלקו אותו יקום אידיאולוגי תַחום.

היום, עם אוכלוסיה מגוונת יותר ההולכת לבתי ספר יומיים, שאלות אלה נועדו להתפתח באופנים מאתגרים, ככל הנראה, עבור כל מי שעובד בתחום החינוך היהודי בצפון אמריקה וייתכן שלבסוף גם בישראל.

 

ביבליוגרפיה:

 בוזגלו, מ. (2003). המסורתי. בתוך א. נחתומי (עורך) רב-תרבותיות במבחן הישראליות (עמ' 153-162), ירושלים: מאגנס

 

גודמן, י. ויונה, י. (2004). מבוא: דתיות וחילוניות בישראל – אפשרויות מבט אחרות. בתוך: י. יונה וי. גודמן (עורכים), מערבולת הזהויות – דיון ביקורתי בדתיות ובחילוניות בישראל (עמ' 9-45). ירושלים: מכון ואן ליר בירושלים / הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ד.

 

Aviv, C. & D. Shneer, 2007. Traveling Jews creating memory: Eastern Europe, Israel and the Diaspora business. In Sociology confronts the Holocaust: Memories and identities in Jewish Diasporas, eds. J.M. Gerson & D.L. Wolf. Durham: Duke University Press.

 

Bellah, Robert N., R. Madsen, W. A. Sullivan, A. Swidler, and S. M. Tipton. 1985. Habits of the heart: Individualism and commitment in American life. Berkeley: University of California Press.

 

Cohen, Steven M., and Arnold M. Eisen. 2000. The Jew within: Self, family and community in America. Bloomington: Indiana University Press.

 

Cohen, S.M. and A. Kelman, 2005. Cultural events and Jewish identities: Young adult Jews in New York. Report published by the National Foundation for Jewish Culture.

 

Cohen, Steven M. and Jack Wertheimer. Whatever happened to the Jewish People, Commentary, (June 2006), 33-37.

 

Davidman, Lynn. 2003. Beyond the synagogue walls. In Handbook of the sociology of religion, ed. Michelle Dillon, 260-75. Cambridge: Cambridge University Press.

 

Davie, Grace. 1994. Religion in Britain since 1945: Believing without belonging. Oxford: Blackwell.

Grant, L. D., D. Tickton-Schuster, M. Woocher, and S. M. Cohen. 2004. A journey of heart and mind: Transformative Jewish learning in adulthood. New York: JTS Press.

 

Horowitz, Bethamie. 2000. Connections and journeys: Assessing critical opportunities for enhancing Jewish identity. New York: UJA-Federation of Jewish Philanthropies for New York.

 

Kelner, S. 2002. Almost Pilgrims: Authenticity, identity and the extraordinary on a Jewish tour of Israel. Unpublished doctoral dissertation, City University of New York.

 

Luckmann, Thomas. 2003. Transformations of religion and morality in modern Europe. Social Compass 50 (3): 275–85.

 

Pomson, Alex. 2007. “Schools for parents? What parents want and what they get from their children’s Jewish day schools”, in J. Wertheimer (ed.) Family Matters: Jewish Education in an Age of Choice. Hanover, MA: University Press of New England. 101-142.

 

Pomson, Alex. 2008. ““Dorks in yarmulkes”: An ethnographic inquiry into the surprised embrace of parochial day schools by liberal American Jews”, in Z. Bekerman & E. Koppelewitz, (eds.) Cultural Education-Cultural Sustainability: Minority, Diaspora, Indigenous and Ethno-Religious Groups in Multicultural Societies. Mahwah, NJ: Lawrence Erlbaum Assoc. 305-322.

 

Pomson, Alex & Randal F. Schnoor. In press. Home-made Jewish culture at the intersection of family life and school, in A. Pomson & H. Deitcher (eds.) Jewish day schools, Jewish communities: A reconsideration. London: Littman Library of Jewish Civilization.

 

Pomson, Alex  & Randal F.Schnoor. 2008. Back to school: Jewish day school as a source of meaning in the lives of adult Jews. Detroit, MI: Wayne State University Press.

 

Prell, Riv-Ellen. 1989. Prayer and community: The Havurah in American Judaism. Detroit, MI: Wayne State University Press.

 

Roof, Wade Clark. 1999. Spiritual Marketplace: Baby Boomers and the Remaking of American Religion. Princeton, NJ: Princeton University Press.

Schnoor, Randal F. 2006. Being gay and Jewish: Negotiating intersecting identities, Sociology of Religion, 67(1): 43-60.

 

Shevitz, S.L and R. Wasserfall. In press. Building community in a pluralist high school. in A. Pomson & H. Deitcher (eds.) Jewish day schools, Jewish communities: A reconsideration. London: Littman Library of Jewish Civilization.

 

Waters, Mary C. 1990, Ethnic options: Choosing identities in America. Berkeley: University of California Press.

 

Wuthnow, Robert. 1998. After heaven: Spirituality in America since the 1950s. Berkeley: University of California Press.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד