חוה תדהר ומירי גל-עזר: "פרדוקס השוויון: תפיסות של אמונה בשוויון בצד הבניה מגדרית בשדה האמנות"
חוה תדהר ומירי גל-עזר: "פרדוקס השוויון: תפיסות של אמונה בשוויון בצד הבניה מגדרית בשדה האמנות"

 

פרשנות לסקר "נשים באמנות"

 

פרופ' חוה תדהר היא ראש המחלקה לתקשורת במכללה האקדמית בעמק הירדן.

 

ממצאי הסקר "נשים באמנות" מאשרים את נחיצותו וחשיבותו של גיליון פנים 49 המוקדש כולו לנשים יוצרות. בסקר נמצא כי בעוד תפיסות הציבור ביחס למכלול תחומי החיים נוטות להכיר באפליית נשים, התפיסה הרווחת היא שלגברים יש יותר הזדמנויות לעומת נשים. בכך תפיסות הציבור מתאימות יחסית למצב האפליה של נשים בכלל בישראל; לעומת זאת בשדה האמנות ניכר כי קיימת תפיסה לפיה ההזדמנויות הניתנות למגזרים השונים (נשים ו/או גברים) הינה דומה. האם אכן ההזדמנות שווה כפי שרוב הציבור סבור?

רוב הציבור מאמינים כי האמנות הנשית פונה יותר לרגש לעומת האמנות הגברית, ולמעלה ממחצית מאמינים כי אמנות נשית היא עדינה יותר. הבניה מגדרית שמרנית זו ניכרת גם בממצאים הנוגעים לתפיסת תחומי האמנות: שירה וציור נתפסים כמתאימים לשני המגדרים, אך לעומתם שני תחומי אמנות נתפסים כמגדריים במידה רבה:43% סבורים כי מחול מתאים יותר לנשים ו40% סבורים כי בימוי סרטים מתאים יותר לגברים. בנוסף, כרבע סבורים כי הפיסול אף הוא מתאים יותר לגברים.

ממצאים אלה מראים כי תחומי האמנות הנתפסים כמתאימים באופן שווה לגברים ונשים הם אלה שבהם מתקיים גם בפועל שוויון יחסי גבוה יותר בין גברים לנשים, וזאת מכיוון ששירה וציור הם שני תחומי אמנות המאפשרים יצירה בתחום הביתי האינטימי. כך במשך מאות שנים נשים מציירות וכותבות שירה (למשל המשוררת ספפו מלסבוס), אף כי לא בהכרח מקבלות הכרה ופרסום. ובדומה לכך, על פי מחקר של אדוני ונוסק על דפוסי הקריאה בישראל, סופרות ישראליות עכשוויות פחות קנוניות מסופרים. כאשר ציירות, משוררות וסופרות מצויות בתחומן הפרטי הן אינן מאיימות על הסדר המגדרי ובמיוחד אם יצירתן "רגשית" ו"עדינה" סדרי עולם אינם מזדעזעים. התיאטרון ובמיוחד המודרני הוא תחום העוסק רבות בעומק פסיכולוגי וברגש ולכן גם הוא "מתאים לנשים". ייתכן מאוד כי הציבור מתייחס לשחקניות תיאטרון ולא לבמאיות, שהן ספורות בתחום זה לעומת השחקניות הרבות,  וזאת בדומה למבנה הייצור המגדרי באמנויות הבאות שידונו להלן. 

לפי ממצאי הסקר, יש שלושה תחומים בהם ניתן לזהות הבניה חברתית סטריאוטיפית: מחול, בימוי סרטים ובמידה מסוימת גם פיסול. המחול עדיין נתפס כנשי, כי הוא גופני ונשים הן גוף ולא רציו (שכל). מאות בשנים נשים למדו מחול ופסנתר כדי להכשירן לתפקידן כאשת איש צייתנית ועדינה, בהתאם לסטריאוטיפ הפטריארכלי. מחול מודרני נזקק למרחב הציבורי בסטודיו ובאולמות ההופעה, אך הנשים נותרות במקומן כרקדניות כאשר רוב מנהלי הלהקות והכוריאוגרפים הם גברים. למרות שהיו אמהות מחול רבות בישראל, עדיין בראש הפירמידה עומדים לרוב גברים, בדומה למערכת החינוך בה יש תלמידות מחול, מורות ומנהלים. הקולנוע למרות היותו אמנות מודרנית כמעט סגור בפני נשים: אף אשה לא זכתה באוסקר וב-2003 רק 4% היו במאיות. הקולנוע דוקומנטרי מאפשר יותר הזדמנויות לנשים מאחר שתהליך יצירתו אוטונומי במידה רבה ומתקיים לעיתים קרובות בצוות מצומצם מאוד. 

ההתקבלות של המשוררות והסופרות בציבור היא גבוהה מאוד. נמצא כי השכלה גבוהה והכנסה גבוהה מקושרים לרוב להיכרות עם סופרות ומשוררות. יוצאות דופן הן המשוררות לאה גולדברג ורחל, והסופרת דבורה בארון שמוכרות בכל רמות ההשכלה. כיצד ניתן להסביר זאת? ככל הנראה זוהי  התרומה של מערכת החינוך הישראלית - שלוש יוצרות אלה בולטות לאורך זמן בתוכנית הלימודים של משרד החינוך, וכך הן מוכרות לותיקים וגילאי הביניים כאחד, ואף לעולים חדשים אם כי פחות. בהשכלה עד תיכונית 80.2%  מכירים את רחל והאקדמיה מוסיפה רק כ-1% להיכרות: אקדמאים 81.3%; לאה גולדברג  מוכרת בקרב  88.5% מבעלי השכלה עד תיכונית, אך אקדמאים מכירים אותה פחות - 62.9%. לאה גולדברג, רחל ודבורה בארון, חוצות גבולות גיל ודתיות ומוכרות מאוד בכל המגזרים. רוב העולים החדשים מכירים סופרות ומשוררות: 54% מהם מכירים לפחות אחת מהסופרות ו62.5% מכירים לפחות אחת מהמשוררות.

לעומת זאת, 59.9% מהציבור לא מכירים אף אחת מהאמניות. ממצא זה עומד בהתאמה למחקרים רבים בכל העולם: ידיעה והבנה של אמנות פלסטית דורשת הון תרבותי גבוה ואכן הן מוכרות יותר בקרב נשאלים ממוצא מערבי,  בעלי  1- 2 ילדים , גיל 55+,  תושבי חיפה והצפון, בעלי הכנסה מעל 10,000 שקל   ועוד. לעומתם רק מעט פחות משליש מבעלי הכנסה נמוכה, מזרחיים, וחרדים ופחות מרבע מהעולים החדשים מכירים לפחות אמנית אחת מבין החמש. מחקרים קודמים מראים כי הון תרבותי גבוה המוטמע בבית המשפחה ועל ידי מודלים הוריים, חיוני לצריכת תרבות גבוהה ולהתפתחותם של ילדים וילדות לאמנים ואמניות.

ההון התרבותי החסר במשפחה יכול להינתן על-ידי בית הספר, כפי שראינו בהקשר הסופרות והמשוררות, אך האמנות קוצצה כבר מספר שנים ואין לימודי אמנות כמקצוע חובה לעומת ספרות ושירה הנלמדים מבית הספר היסודי לרבות בתיכון לבגרות. עניין זה מגביר את הקיטוב החברתי במדינת ישראל. ממצאי הסקר משקפים מצב שבו החרדים, שעדיין אין תוכנית ליבה במוסדותיהם, המזרחיים, העניים והעולים החדשים מודרים מזכויותיהם התרבותיות כאשר הון התרבות הישראלית אינו מונחל בבתי הספר אלא נותר זכות המוקנית לעשירים, למשכילים ולאנשי המרכז. הזכות לתרבות ולהשכלה היא חלק מזכויות האדם החברתיות- כלכליות שהוכרו על ידי האומות המאוחדות אך אינן מוכרות כזכות חוקתית בישראל. יש לזכור כי אין סיכוי רב שמקבוצה חסרת הון תרבותי גבוה, יצמחו אמנים ואמניות. ככל שההפרטה גוברת, והקיטוב התרבותי גובר, כך גם נשללת הזכות לתרבות מהמוחלשים בחברה הישראלית,  על אחת כמה וכמה כשמדובר בנשים יוצרות שהמחסומים בהתקדמותן גדולים במיוחד. 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
11/12/2018
על רקע הרצח המחריד של אימאן עווד, האישה ה 25 ...
8
11/12/2018
עדכון בנושא קיזוז יום היערכות בחופשת הקיץ
8
4/12/2018
הסתדרות המורים משתתפת היום במאבק החשוב נגד אלימות ...
8
2/12/2018
התנהלות חד צדדית של משרד החינוך
8
27/11/2018
בדיון הבהרתי כי בתחום הגנים יש לנו הרבה אתגרים, ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד