רינה רוטלינגר–ריינר: " אמנות נשים דתית כעבודת קודש"
רינה רוטלינגר–ריינר: " אמנות נשים דתית כעבודת קודש"

 

ד"ר רינה רוטלינגר-ריינר היא ראש החוג לאנגלית במכללת תלפיות, חולון. ספרה "עזות שבקדושה: תיאטרון נשים דתיות בישראל" יצא בהוצאת כרמל, 2007

 

למרות הקשיים, היעדר תמיכה ממסדית וקשיים בשמירה על האיזון בין החיים המשפחתיים והקהילתיים לבין האמנות, דווקא בשנים האחרונות התפתחה פעילות אמנותית מגוונת וענפה בקרב נשים דתיות-לאומיות בישראל

 

 

בעשור האחרון החלה פעילות יצירתית ענפה בתחומי אמנות שונים בקרב האורתודוקסיה הישראלית, החל מן החברה החרדית ועד לחברה האורתודוקסית המודרנית. מאמר זה יעסוק בנשים דתיות אשר יוצרות בתחומי אמנות שונים: תיאטרון, ספרות, מחול, מוסיקה וגם אמנות פלסטית. במקביל לפעילות זו קיימות בקהילה זו יוזמות אחרות, בעלות אופי פמיניסטי מובהק, כמו הקמת בתי מדרש לנשים, קיום מנייני נשים, הופעת טוענות רבניות בבתי המשפט הרבניים, עיצוב טקסים ייחודיים לנשים כמו זבד הבת, בת המצווה, שבת כלה, אקטיביזם פוליטי של נשים, בעיקר מחוגי הימין, הקמת הארגון הפמיניסטי האורתודוקסי 'קולך' ויציאה של נשים רבות יותר מן המגזר החרדי לשוק העבודה.

המאמר מתבסס על ראיונות שקיימתי בשנים האחרונות עם יוצרות דתיות, בעיקר מן המגזר הדתי-לאומי, והוא נועד לחשוף פעילות אמנותית דינמית בחברה הדתית הישראלית ואת ייחודה במרחב הישראלי הכללי.

 

אמנות כ'עבודת קודש'

אמניות דתיות רבות מגדירות את העיסוק האמנותי שלהן כ'עבודת קודש'. בניגוד למקומן הפסיבי, מאחורי מחיצה בבית הכנסת, העיסוק האמנותי מאפשר להן מתן ביטוי פיזי, ממשי, לאמונתן הדתית וייצוג של אורח חייהן היהודי. כך כאשר הן עוסקות בנושא חברתי, למשל ההצגה "הערב היפה של חיי" על נשים מוכות של תיאטרון 'דומם- מדבר', או ההצגה "בעצב תצאי עם בנים" על רווקות מאוחרת בחברה הדתית של תיאטרון שחרית ו"שולחן ערוך", מיצב של חנה גולדברג; או בנושא פוליטי, למשל "נעמי" של מכללת אמונה, "בקצה החבל" של נשות גוש קטיף, וגם תיאטרון רחוב שעסק בנושא ההתנתקות מחבל עזה.

יוצרות רבות רואות בעשייתן האמנותית דרך "לכוון למקום טוב, לשם שמיים, לרומם את החיים ואת הנפש ולהתקרב אל ד'" (ראיון, אורטל, 2008). האמנית נחמה גולן מדברת על אמנותה כ"בניית מקום בו אוכל לשכן את ה'מקום'" (גולן, 2002, 107).

אמניות הבמה הדתיות מופיעות בדרך כלל רק לפני נשים ודווקא שם, במרחב הפומבי, הן מרגישות חופשיות מספיק להתנסות בחוויות ליתורגיות השמורות עדיין, ברוב הקהילות האורתודוקסיות, לגברים: התעטפות בטלית, כריכת תפילין, קריאת התורה בטעמי מקרא ואפילו חזנות. למרות שיש מספר קטן של קהילות אורתודוקסיות שבהן נשים מקיימות קריאת תורה נפרדת עם בעלת קריאה, עם זאת, לא מקובל להתעטף בטלית. בשנים האחרונות מופיעות חזניות במופעים פומביים (עדי ארד, חגית כפיר ועוד) ויש גם מוזיקאיות שמנגנות מוזיקה חסידית וג'ז, כמו הלהקות "תפילת הדרך" ו"תופעה".

"מאז ומעולם היה עולם החזנות והפיוט הדתי חלק מטריטוריה גברית למהדרין, עד אשר הוברר בעת האחרונה שיותר ויותר נשים חודרות גם לתחום הזה ומשתלמות, בין היתר, במוסיקה ליטורגית, המשלבת יכולת קולית מיוחדת עם רגש וכוונה דתית [...] יש שייקחו את קונצרט להרהורים על מקומן של נשים בחיי בית הכנסת, יש שייקחו את אירוע חזנות הנשים להצפת הנושא של מנייני נשים ומניינים אורתודוקסיים שוויוניים, שכבר צצו בלא מעט קהילות ויש שייקחו את תפילות הנשים לשותפות בחוויה רוחנית ייחודית" (מינקה, "הצופה", 25.3.07).

"עבור רבות, הכללת פעילויות אלה באמנותן מספקת להן חוויה דתית חדשה, מעצימה: "אני רוצה להתפלל [...] אני לא מצליחה להתפלל. לפעמים אני מצליחה לנגן ולשיר עם יפתח [בעלה] אבל אני רוצה להתפלל לבד [...] רק אני והקב"ה, אבל אני לא מצליחה. אני לא יודעת להתפלל. אני סתם עומדת עם הרגליים צמודות - או לא - ואומרת מילים סתם [ ...]" (מתוך "בת מצווה: חלום ושברו" של קבוצת 'הדוסיות', עכו, 2002)

הסצינה של רחל קשת, שחקנית בקבוצת הדוסיות, התפתחה שנה מאוחר יותר ובה היא עטופה בטלית ומשמשת כ'חזנית' ושרה את התפילה של שליח ציבור ביום כיפור, "הנני העני ממעש" והפכה את כינוי הגוף לנקבה. היא הופיעה עם הקבוצה בהצגה "אל תגידו מים, מים" (תיאור הקבוצה וההצגות בספרי, ר.ר.ר.).  

בשנים האחרונות החלו אמניות הבמה לומר תפילה לפני העלייה לבמה. זוהי תפילה שהן מנסחות בעצמן. מהן ניתן להסיק ששחקניות ורקדניות (אולי גם מוזיקאיות) מרגישות שיש רגע בו חייבים להזכיר שהמופע נועד לשם שמיים ולא לטיפוח האני. אמירת תפילה בזמן ההתכנסות האינטימית של הקבוצה לפני העלייה לבמה מצביעה על התייחסות שונה מזו של אמניות במה חילונית (רוטלינגר-ריינר, תשס"ח). הנה דבריה של בוגרת מגמת מחול במכללת "אורות", רקדנית ומורה למחול:  "זהו רגע של התכנסות כדי לחזור למשמעות העמוקה של המופע ולהחזיר את הדבר לשורש: לא רק אני פה עושה את הדברים. צריך להחזיר את הדבר למקום שלו- זו ההתכוונות. כמו כשאני עושה חלות לשבת [...] זה איחוד בין הפעולה - לכוונה וזה מזיז משהו" ( צומעי, 2007).

העיסוק בפעילות ליתורגית מחוץ לבית הכנסת משמש אפוא כאקטיביזם דתי בחברה, שבה נשים עדיין מודרות מלעסוק בה.

 

האמנות הדתית כדרשנות ופרשנות פמיניסטית

אמניות דתיות רבות מסתייגות מהתווית של עשייה פמיניסטית. "אני לא פמיניסטית! אני לא סובלת את האווירה הכוחנית שלהן", אמרה בראיון נועה אריאל (2001), בובנאית, מייסדת תיאטרון 'דומם – מדבר', ורוב הנשים שראיינתי הביעו דעה דומה.  העובדה שהיצירות מבוססות על טקסטים מן המקורות, אשר נוגעים לעולמן הנשי הייחודי, מצביעה על הרחבת מרחבי הפעילות של נשים גם לתחום הפעילות האינטלקטואלית: דרשנות ופרשנות, מתן פרשנות אקטואלית ופמיניסטית אישית לטקסטים קנוניים, תוך התמקדות בדמויות נשים ובדילמות הקשורות בחיי נשים, וחיבור סיפורי העבר להווה מתוך מחויבות עמוקה אליהם. העיסוק בהרמנויטיקה יוצר קהילה פרשנית בחלל התצוגה או באולם התיאטרון.

האמנית חנה קרומר יוצרת אמנות המבוססת על "ארכיטיפים" מן התנ"ך, ולדבריה החיבור עם דמויות אלה וההתעמקות בהן, תוך כדי לימוד בית מדרשי, נתן לה "כוח להבריא וגם נחמה". היא מרגישה שה"אמנות שלי מדברת עם האמונה שלי והחיבור עם דמות מן התנ"ך הוא סוג של תרפיה שקשורה לרצון שלי לעסוק בלימוד ובהבנת המשמעות של כל המילים העמוקות, האינסופיות של התנ"ך" (קרומר, ראיון, 2009).

קרומר למדה בשנות ה-70 בבצלאל וניסתה לחבר בין חייה כאמנית וכאישה דתית והציגה לפני המרצים שלה עבודות המבוססת על דמויות מן התנ"ך, אך ניסיונותיה לא צלחו. כאשר הביאה עבודה על יעקב ועשו, כדוגמה לנושא של ניגודים,  עבודתה נפסלה. "כאשר הם 'ירדו' על זה הבנתי מהר מאוד שבבצלאל אפשר ללמוד משהו על אמנות, אבל השילוב עם יהדות לא מתאים להם [...]" (קרומר, ראיון, 2009)

בספרי "עזות שבקדושה: תיאטרון נשים דתיות" (רוטלינגר-ריינר, 2007, ע' 85)  אני מצטטת את רחל קשת, שלמדה בשנת 2000 בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, וחוותה חוויה דומה של זלזול מצד המרצה כאשר הביאה תרגיל דרמטי בנושא דתי. נראה לי שיחס זה השתנה בשנים האחרונות, עם פריחת האמנות המשלבת טקסטים יהודיים. היום, מציינת קרומר, הכל פתוח יותר לצעירות ולכן, לדעתה, שילוב טקסטים מן הקאנון עם אמנויות הפך אפילו לטרנד (קרומר, ראיון, 2009).

נחמה גולן, חוזרת בתשובה ויוצרת אמנות עכשווית, הציגה בעבודתה "שתלכי בדרכים טובות", נעל בעלת עקב גבוה שמכוסה בטקסט תלמודי העוסק בקניין הקידושין. העבודה עוררה מחלוקת, שכן היא נתפסה כביקורת על היהדות הפטריארכלית. הטענות שהופנו נגדה היו שהיא חיללה את הטקסט המקודש. אבל לטענתה: "האמונה והאמנות הם שני עולמות הנובעים ממקור אחד. באמצעות פרקטיקה אמנותית אני מקרבת ומערבת ובוללת לי עולם שלם, בו משמשים הקודש והחולין כשני אברים הקשורים זה בזה" (גולן, 2002, ע'  108).    

 

אמניות צנועות

הבת הדתית מתחנכת על פי הפסוק הידוע "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים, מ"ה, 14). גם אם היא רואה סביבה נשים לומדות, עובדות ופועלות בזירה הציבורית, היא מרגישה שהציר הראוי שסביבו ייסובו חייה הוא חיי המשפחה. גם מופעל עליה לחץ להתחתן בגיל צעיר ולהקים משפחה מרובת ילדים. נראה כי הסדרה הטלוויזיונית "סרוגים", על רווקות מאוחרת, כמו גם הצגות תיאטרון שיצרו דתיים, "בעצב תצאי עם בנים" ו"על ניסים ונישואין", מעידים על מצוקת הרווקים שאינם נוהגים כפי שמצופה מהם. 

וכאשר הן מקימות משפחה ומטופלות בילדים קשה לנשים יוצרות עוד יותר. האמנות דורשת הקצאת זמן, משאבים וריכוז, ומעטות מצליחות לקבל תמיכה מספקת מבני הבית וגם מן הקהילה. גם לא פעם החזרות להופעות מתקיימות מאוחר בלילה. הצגות נכתבות מראש בצורה מודולרית, כדי לאפשר לנשים הרות, יולדות ואמהות לילדים קטנים להיעדר בשעת הצורך בלי לפגוע במופע כולו.

אמניות רבות מבינות שעבודותיהן מהוות ביטוי לעצמיותן, לכוחותיהן היצירתיים, ועם זאת, הן מתקשות להעמיד את עצמן ואת צרכיהן במרכז. כך אמרה חנה גולדברג, אמנית המלמדת במכללת אמונה: "אין את הלגיטימציה הזו של 'עכשיו אני יוצרת וזה הדבר הכי חשוב. כל האני בעולם הדתי הוא אחר. תמיד אנחנו חושבות שהמקום שלי הוא חלק מ [...] חלק מ [...] עם, חלק מ[...] חברה" (גולדברג , 2010).

האמנית הדתית גם אינה זוכה לחופש יצירה מוחלט. היא מחויבת ליצור אמנות צנועה מבחינה פיזית. בדומה לחיי יום יום, הלבוש על הבמה צנוע, כמו גם השיח. העבודות אינן נוגעות ישירות בנושאים בעלי אופי מיני. חוברות שו"ת (שאלות ותשובות) נוסחו על ידי הרב אברהם דוד ספקטור, ובהן הנחיות הלכתיות ליצירת אמנות 'כשרה'. חוברות אלו נלמדות על ידי סטודנטיות במכללת "אמונה" בירושלים. לדעת גולדברג, וכמוה סבורה גם אחת היוצרות החילוניות שעובדת שנים רבות במוסד (ומבקשת להישאר בעילום שם), הפנייה של הנשים לרבנים ב'שאלות רב' וההקפדה על שמירת ההלכה בהקשר האמנותי, נובעות מחששן של האמניות להיפתח, להתנסות ולחוות חוויות מטלטלות על ידי התבטאות חופשית.

גולדברג סבורה שעל ידי חיבור הלכות הקשורות לעיסוק באמנות, הרבנים משתפים פעולה עם חוסר הנכונות של הנשים לעסוק באופן טוטלי באמנויות. בפועל, לא עמדה במבחן ההנחה של מחנכים דתיים בתחילת הדרך, לפיה כאשר אמנים "יראי שמיים באים מרקע משפחתי של צניעות, אז מהם תצמח הצגה אחרת מאשר 'פליישר', ואין צורך לא ברבנים ולא בצנזורה" (ברקוביץ, פרוטוקול ישיבה של צוות להקמת תיאטרון יהודי, 1993). סטודנטיות בבית הספר לקולנוע דתי "במעלה" וגם במכללת "אמונה" העלו קטעים פרובוקטיביים שהיוו נקודות מפנה בנושא אמנות דתית, בגלל דיונים על אופיים המתריס, הלא צנוע. שני מקרים אלה אירעו בשנת 1997. 

היום, מעורבות הרבנים בעשייה האמנותית של נשים דתיות נתפסת כמובנת מאליה והסייגים שהם מכתיבים מתקבלים אוטומטית, למרות שרוב הרבנים אינם מכירים את תחומי האמנות, לא ביקרו בתערוכות וגם לא צפו בהצגות.

עבור רוב האמניות הדתיות, הכפפת היצירתית להלכה ולקביעות של רב, היא טבעית ואפילו מאתגרת, שכן היא דורשת חיפוש אחר שפת אמנות אחרת. הדעה הרווחת היא ש"כל אמן, כשהוא עושה את היצירה שלו, צריך לשים אותה במסגרת. דיברתי עם גנן אחד שאמר שהיופי של הדשא הוא בקצוות, בגבולות שלו. זה היופי שלו, זה חלק מן האמנות [...] כל אמן יש לו גבולות משלו" (הרב יעקב אריאל, ראיון, 2001). 

כפי שציינה רבקה מנוביץ, בכנס על תיאטרון דתי שהתקיים בשנת 2001: "התיאטרון הדתי לא יתחמק משאלות נוקבות, אבל לא יתבייש גם להגיד את האמיתות שלו, שהם 'אפשי ואפשי' אבל בחרתי ב'נאסר עלי' מתוך חירות". לטענת גולדברג, האפשרויות הבלתי מוגבלות ("החלל הבצלאלי", כפי שהיא מכנה זאת) הן דקדנטיות ואילו החיכוך בקו התפר ובחינת הגבולות, מאתגרים יותר (גולדברג, ראיון 2010).

אמניות הבמה מדברות על גופן ככלי שעליהן לשכלל על מנת שיעביר מסרים של אמונה אשר יתרמו לחברה כדי "לזכור שיש חיים מעבר ליצירה. אתה מחזיר הארה ושמחה ואתה לא לוקח חומרים מן החיים ושואב אותם, אלא מחזיר אותם", אמרה שרה מורלי, מחזאית, במאית ומורה לתיאטרון (מורלי, ראיון, 2010). ולדברי הרקדנית כרמית צומעי: "הגוף הכי גלוי והכי ודאי ונראה לי מאד נכון לגלות אותו, לשפר אותו ולשכלל אותו ולחבר אותו למקומות גבוהים. אני לא תופסת שהיהדות רוצה שנשים יהיו מכווצות, מסוגרות שלא לזוז ולא נתייחס למה שיש לנו" (צומעי, ראיון, 2007).

רוב אמניות הבמה מופיעות רק בפני נשים, ודרך ניהול קבוצות התיאטרון, למשל, היא שוויונית על מנת לא לטפח כוכבות. זוהי צניעות רוחנית ומחשבתית, שמטרתה  לנטרל את האני. הן מתייחסות לעצמן כ"כלי שדרכו אני יכולה להוציא את מה שעובר בנפש שלי לקהל, כל עוד אני בגדר ההלכה...באמנות שלי אני הכלי, אני מלאה בפילטרים, במזגנים כאלה, אז אני לא אוציא את הכל" (נגר, 2008).

 

מטרות האמניות בעיסוקן האמנותי

בשנים האחרונות הועלו הצגות, נכתבו שירה וסיפורת, הוצגו מיצבים ונערכו תערוכות אמנות, ווידיאו-ארט בעלי מסרים חתרניים וביקורתיים על החברה הדתית ישראלית. הועלו טענות נגד החפצת האישה, חוסר התחשבות ברווקות, נחשפו קשיים בשמירה על צניעות (כיסוי ראש לאחר הנישואין), ודובר על תפקודה כ'אשת חיל מסורתית' (השיר אשר מהלל את האישה האידיאלית הכל יכולה, מתוך תהילים, מובא לעיתים קרובות מאד בהצגות, אבל מושמע ומטופל בהצגות רבות בצורה צינית), וכמו-כן הועלתה בעיית נשים מוכות דתיות.

יצירות אחדות הוצנעו והושתקו, אחרות הצליחו לעורר שיח נוקב וכן בתוך המגזר ואפילו לשנות עמדות של אנשי חינוך וממסד. מטרות היוצרות הדתיות הן, אם כן, חינוכיות, חברתיות, דתיות ותרפויטיות יותר מאשר אמנותיות. כך למשל, בשאלונים שהועברו לסטודנטיות לתיאטרון במכללת אמונה במשך שנת 2008, יחד עם ד"ר שרית קופמן- שמחון, רק 3 מתוך 15 הסטודנטיות ציינו שלתיאטרון יש מטרות אמנותיות. אחרות ציינו את חשיבות מטרותיו החברתיות והדתיות של התיאטרון.

גם כאשר האמניות הדתיות-לאומיות עוסקות בביקורת, הן מצהירות שמטרתן "לעורר חוויה על מנת להתקרב לד' [...] להוביל את הקהל למקום שאני רוצה שיגיע, למקום של אמפטיה ושל הבנה. אני לא רוצה לתת להם תחושה רעה, כי אני לא חושבת שהקב"ה הביא אותנו ליצור גועל נפש, אני רוצה שהקהל יצא בטוב", אמרה נגר, שחקנית בתיאטרון "שחרית" (נגר, ראיון,2009).

 

האמניות הדתיות-לאומיות במרחב הציבורי הישראלי   

ביסוס האמנות על טקסטים יהודיים ושיח הלקוחים מהעולם הדתי משקף את רצונן ליצור אמנות אחרת, שונה מזו הקיימת בעולם המערבי-חילוני אשר מזוהה עם השמאל. יוצרות דתיות רבות מרגישות שאמנותן אינה מובנת או מעניינת את ההגמוניה האמנותית הישראלית החילונית, ולכן הן אינן מוכרות אלא במגזר הדתי. כיוון שאמניות הבמה בדרך כלל מופיעות רק לפני נשים, הקהל המצומצם שלהן מלכתחילה, מצטמצם עוד יותר.

כך אמניות רבות לכודות בין חוסר התמיכה התקציבית של הממסד הדתי-לאומי למרות הצהרות על חשיבות הנושא, ומצד שני, "ההגמוניה שהמשאבים הם בידיים שלה, אינה מאפשרת זליגה של מחשבות, וזה יוצר מלחמת תרבות לא הוגנת" (מורלי, ראיון, 2010). גם בתוך המגזר הדתי-לאומי האמניות לא תמיד זוכות לתמיכה, במיוחד האמניות העוסקות בביקורת חברתית: "אין לי קהל! הרבה פעמים אפילו אם אני כן נוגעת באיזשהו  נושא דתי, לאו דווקא במובן ההלכתי, זו התעסקות מול עצמי. - זה [הציורים והמיצבים שהיא עושה ר.ר.ר.] מעצבן את הקהל הדתי, ואילו הקהל החילוני לא מבין על מה אני מדברת!

"בנושאים שהתעסקתי בהם, 'שולחן ערוך', 'האמהות', ו'כיסוי הראש' הן עבודות שמתעסקות בסאב-טקסט שהוא תמיד בעייתי [...] הבעיה ההלכתית היא קצה קרחון ועלה תאנה לבעיה משמעותית בהרבה: הסתירה האימננטית הנוצרת בין עידוד הסטודנטית [לאמנות, ר.ר.ר] להביע את עצמה באופן חופשי, מקורי ועצמאי, לבין החינוך הדתי הקונבנציונלי. ברגע שאנחנו מאפשרים לסטודנטית לבטא וליצור מתוך חופש – שהוא תנאי הכרחי ליצירה – איבדנו שליטה על התוצאות, ואחריתם מי יישורם. המעודד את האמנית הדתית ליצור ממעמקי נפשה מסתכן גם בביקורת שאולי תופנה כלפי החברה בה היא חיה, כפי שעושים רוב האמנים בני זמננו" (גולדברג, 2010).

 

סיכום

אמניות דתיות-לאומיות פועלות מתוך עולמן הדתי והאמוני והן מושפעות מן החינוך לשמירת מצוות, הלכה וצניעות. לדעת גולן, "אין בכוחו של הסטודיו והיצירה הנעשית בתוכו לנתק את האדם המאמין מן המצוות". לדעתה, "התוצר האמנותי המופק במסגרת ההלכתית המגבילה מעמיד את כישורי האמן לפונקציונליים, הקשורים בהידור מצווה" (גולן, 2002). כלומר, העשייה האמנותית מתמקדת באמונה ('הידור מצווה') ופחות בטיפוח האמנות. גם התוצרים האמנותיים החושפניים והביקורתיים ביותר עדיין מתכתבים עם החברה הדתית השמרנית, ומורגשת מחויבות האמנית לאמונתה ולקהילתה למרות הביקורת שהיא מעבירה.

האמנות אשר נוצרת בקרב נשים דתיות הינה המשך ישיר לאורח חייהן. למרות ההקפדה על צניעות פיזית, רוחנית, ומגבלות הלכתיות שהן מקבלות על עצמן, המרחב האמנותי נותן להן תחושה של חופש בתוך מרחב שולי. בדומה למאה התשע עשרה, כאשר נשים יהודיות החלו לקרוא ספרות חילונית לועזית "הושפעו ממנה והשפיעו על סביבתן", תופעה שהעלתה חששות רבים בקרב ההגמוניה הדתית הגברית (פרוש, 2001, ע' 169), הנשים היוצרות הדתיות במאה העשרים ואחת גם הן משפיעות על הקהילה השמרנית, דתית. אימוץ דפוסי תרבות זרים העצים אותן ואיפשר להן להשמיע את קולן גם אם הוא מצומצם, במרחב הפומבי.

למרות הקשיים, היעדר תמיכה ממסדית וקשיים בשמירה על האיזון בין החיים המשפחתיים והקהילתיים לבין האמנות, השנים האחרונות הניבו תוצרים אמנותיים ייחודיים ומגוונים שיצרו הד גם במרחב האמנות הישראלי הכללי. האנתרופולוג ויקטור טרנר (טרנר, 2004) טען שחברה במשבר, אשר מתנתקת מ'חברת האם' מייצרת פעילות תרבותית פנימית עשירה, אשר מחזקת ומעצימה אותה עד לשילובה והתקבלותה מחדש במרחב החברתי הכללי. תיאוריה זו מסבירה אולי מדוע דווקא בעשור האחרון התפתחה פעילות אמנותית מגוונת וענפה כל כך בקרב נשים דתיות בישראל בתחומי המוזיקה, המחול, האמנות הפלסטית, הספרות והתיאטרון.

 

ביבליוגרפיה

גארב, י' (2005). יחידי הסגולות יהיו לעדרים: עיונים בקבלת המאה העשרים. ירושלים: כרמל ומכון שלום הרטמן.

 

גולן, נ' (2002). מה כוחך ומה משמעותך, אמנות?. דימוי 20, 107- 108.

 

טרנר, ו' (2004). התהליך הטקסי – מבנה ואנטי מבנה. תל-אביב: רסלינג.

 

פרוש, א' (2001). נשים קוראות: יתרונה של שוליות. תל-אביב: עם עובד.

 

רוטלינגר-ריינר, ר' (2007). עזות שבקדושה: תיאטרון נשים דתיות בישראל. ירושלים: כרמל.

 

רוטלינגר-ריינר, ר' (תשס"ח). 'כי הכול שלך וממך הכול': תפילות לפני המופע. מסכת ז', 157-165.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד