רוביק רוזנטל, גליה בר-אור ואסתר כרמל-חכים: "כל השנים לא ענו לי על השאלה למה ילדים מציירים"
רוביק רוזנטל, גליה בר-אור ואסתר כרמל-חכים: "כל השנים לא ענו לי על השאלה למה ילדים מציירים"

 ראיון עם המחנכת מלכה האס

מלכה האס, מחנכת, מורה של גננות ומורות, חברת קיבוץ שדה אליהו. בת 89, ועדיין מלמדת, עכשיו בביתה. מי שלמד אצלה אינו יכול לשכוח: לא את האישיות המרשימה, המדויקת ומלאת ההשראה; ולא את התורה, הפותחת פתח אל עולם הילדים דרך העבודה באמנות והעיסוק בחומרי ציור ויצירה, אבל ממנה נגזרת תפיסת עולם שלמה.

 

כבר חמישים שנה שמלכה האס מדריכה מורות וגננות כיצד להגיע אל עולמם של הילדים דרך העבודה באמנות. לרגל קבלת אות יקירת מכללת עמק יזרעאל בכינוס נשים יוצרות, ראיון עם אשת חינוך מזן אחר

עכשיו מקבלת מלכה האס את אות יקירת מכללת עמק יזרעאל בכינוס נשים יוצרות, ואנחנו באנו לחדרה שבשדה אליהו לשאול ולהקשיב.

גננות ומורות רבות שלמדו אצלך מדברות עלייך כעל הדמות המכוננת של תקופת הלימוד שלהן.

זה מאוד מעניין. אני מרגישה תגובה כזו גם מאנשים שלמדו אצלי לפני חמישים שנה. אני לפעמים שואלת בעצמי מאיפה זה בא. זה אולי קשור באישיות, אבל כנראה שנתתי להם כלי שהם לא ציפו לו, שבא ממקום מיוחד מאוד שהרגישו שהוא מאוד נכון.

את במקום אחר היום מאשר לפני חמישים שנה?

מקום יותר עמוק. ויש גם כל מיני דברים ששיניתי. אני כל הזמן לומדת.

למשל?

אני יכולה לספר על הדבר האחרון, שקרה לפני שבוע, שמעסיק אותי מאוד. במשך כל חמישים השנה אמרתי שציורי ילדים באים מתוך הגנטיקה של הבן אדם, לפחות באופן חלקי. אבל זו היתה השערה שלי, ועכשיו המחקר מתקדם בצורה כזו שמתחילים לראות את זה. ממש בימים האחרונים הגיעו לידי ספרים המדברים על הקשר בין הכושר החזותי לבין הראייה הפנימית. התברר לי שיצא ספר צרפתי של סטניסלב דליניי. דליניי אומר שבני האדם יודעים לקרוא רק ב-5000 השנים האחרונות, אבל הקשר בין סימנים ומחשבות קדום הרבה יותר ומבוסס על דברים הקיימים במוח.

איך פיתחת את התפיסה החינוכית שלך? מי היום ההוגים שהשפיעו עלייך?

אני בוחרת לי. אני שומעת וקוראת, היכן שהרגשתי שיש משהו שיכול לקדם אותי ומתאים לי, לקחתי והמשכתי. אני זוכרת אנשים מסוימים שהשפיעו עלי, ונתנו לי משהו שנשאר חלק ממני עד היום.

מי היה הראשון?

זה התחיל בגיל 11, כשאמא שלי הלכה איתי למוזיאון לתערוכה רטרוספקטיבית ענקית של ון-גוך בגלריה הלאומית בברלין.  

מה אמר לך ון-גוך?

ון-גון אמר לי שמה שהוא עושה זה דבר חשוב. חזרתי הביתה והתחלתי לצייר ראשים של אנשים, שבחיים שלי לא ראיתי.

באיזה גיל עלית ארצה?

הייתי בת 15. עליתי במאי 36 בלי המשפחה. הייתי לבד בעולם. אף קרוב לא היה לי כאן.

זו היתה החלטה עצמאית?

לא, זה תהליך. החיים השתנו, ההורים לא תפקדו, המדריך שלי בבני עקיבא היה בעל תואר שני במשפטים. הוא נזרק מהאוניברסיטה והפך מורה לעברית. הוא בא במקום ההורים.

וההורים נתנו לך לצאת לבד לארץ ישראל בגיל כזה?

למזלי, ההורים של אותו מדריך נולדו באותה עיירה כמו אבא שלי, מגליל פוזנן, בין גרמניה לפולין. הקשר הנפשי והחברתי השפיע על זה שההורים נתנו לי בשקט לנסוע לארץ ישראל. הם עצמם הוצאו ברגע האחרון מברלין בשנת 1941 והגיעו לארצות הברית.

מה הביא אותך ללמוד את המקצוע, לרצות להיות גננת?

כששאלו אותי בגיל חמש מה אהיה כשאגדל אמרתי שאהיה עורך דין. בגיל 11 אמרתי שאהיה מורה לציור. מבית הספר היסודי אני זוכרת את הגירים והנייר שנתנה המורה לציור. ילדים ואמנות היו הדברים הכי חשובים בשבילי. הייתי מבשלת בשנים הראשונות של הקיבוץ שלי, שדה אליהו, , ואני זוכרת איך במקלחת מפח במחנה הישן סיפרה לי חברה שיש מקום בתל אביב שלומדים בו להיות גננת. רציתי להיות במגע עם ילדים ואמנות, וזו היתה ההזדמנות שלי.

כלומר, הלכת ללמוד לפני שעבדת במקצוע?

כן, הלכתי ללמוד גננות לפני שנולדו הילדים הראשונים בשדה אליהו. למדו את זה אז בסמינר הקיבוצים, אני הייתי במחזור השני. שם באמת היה בן אדם שהשפיע עלי. זה היה מרדכי סגל. לא למדתי אצלו, אבל שמעתי אותו בכמה שיחות. למדתי ממנו על הקשר בין החינוך והסביבה. למדתי שהחינוך מוכרח לבוא מתוך החוויה, מתוך החיים הממשיים, עליו להיות רלוונטי, מבוסס על תוכן חושי ועל תהליכים. לא קיבלתי שם שום דבר על אמנות. זה התפתח אצלי תוך כדי הלימוד והעבודה. חזרתי והתחלתי לעבוד. טיפלתי בילדים הראשונים, שהיו בני שנה.

מה עשיתם?

הילדים התחילו לצייר, ואני התחלתי לפתח את הגישה שלי. קראתי מה שהיה באפשרותי להשיג, ופגשתי אנשים שהיה באפשרותי לפגוש. המזל היה שאמא שלי ניצלה, הגיעה לארצות הברית וסרקה את הספריות. כל מה שגדלתי עליו והיה קשור בציורי ילדים היה באותה תקופה קשור לפסיכואנליזה, וזה לא דיבר אלי. פעם אחת בשנות החמישים אמא שלי מצאה חוברת של רודה קלר, 'איך ילדים משרבטים'. היא כתבה לי שהיה נדמה לה שחמישה דולר זה המון כסף בשביל חוברת, אבל החליטה בכל זאת לקנות. קראתי במשך שבת אחת, וזה דיבר אלי ותאם את התחושות שלי. ככה בחרתי.

 

התחלת ללמד בסמינר אורנים. עם מה באת אליהם? היתה לך כבר תפיסה מגובשת?

באתי עם התחלה של גיבוש. היו אנשים שעסקו בציורים, וגם באורנים היתה מישהי שעסקה בציורים, אבל מכיוון שלא נראה לי כלל. כשראתה מה אני מלמדת  היא הלכה לעשות לי בירור במזכירות.  הפריע לה שאנשים התחילו לחייך בשיעורים שלי.

מה היתה הסיבה לבירור?

התפיסה שלימדתי היתה מנוגדת לחלוטין לקודש הקודשים, לפסיכואנליזה. האמנות נתפסה אצלם ככלי אבחון. עניין אותם רק אם הציור מאפשר לאבחן שלילד יש בעיות, או שיצליח ללימודים.

ומה את הבאת כתפיסה חלופית?

הבאתי תפיסה, לפיה מנסים להסביר את הציור מתוך הציור.

אבל מה היתה התפיסה שלך מבחינת עולמו של הילד?

זאת שאלה גדולה.  כל השנים לא ענו לי על השאלה למה ילדים מציירים.

בראשית השיחה דיברת על גנטיקה.

נכון, אבל השאלה היא מה פוגש את הגנטיקה, מה יוצא ממנה.

ובכל זאת, מה התשובה שלך? למה ילדים מציירים?

מתוך הניסיון שלי אני יודעת שזה צורך חיים. אבל אני רוצה להבין יותר עמוק, ובשביל השאלות האלה צריך זמן. אני כל כך מודה לַשֵם שאני חיה, כי קיבלתי תשובה אחת לפני שנה, בספר של הפילוסוף בן עמי שרפשטיין. זה אדם אינטליגנטי שהתחיל להתעניין בציורי ילדים. הוא כתב על המקומות בגיניאה שמוצאים בהם ציורים, קרא כל אותם הספרים על ציורי ילדים שאני קראתי. הוא כתב שהדמיון בורח מהראש, והציור שומר על הדמיון.

כל ילד הוא אמן?

מה פתאום! זה צורך חיים! כמו לאכול וללכת לשירותים.

יש ילדים שגדלים להיות אמנים.

יש נטייה לכך אצל ילדים רבים, אבל מעטים יכולים להגיע לרמה של אמנות גבוהה.

אם כך, במושג "אמנות הילד" יש משהו מטעה.

אני כל הזמן משנה את המונחים שלי. היום אני מעדיפה את המונח "אמנות הילדות". המזל שלי שאני לא אקדמית. המזל שלי שלא הפרדתי בין התיאוריה והמעשה. המזל שלי שבכל הדרך שלי המעשה מחובר בשדה עם התאוריות. אף אחד לא עושה את זה. אף אחד לא טורח לחפש את הצבעים הכי מתאימים, והשולחן הכי מתאים, והגננת הכי מתאימה, והבית הכי מתאים, וכך הילדים נתונים לאנרכיה ולאינרציה. יש לי נינה, היא כזו נהדרת, אבל עד גיל ארבע החזיקו אותה במשפחתון. ופתאום היא נכנסה לגן בשדה אליהו וראתה עולם אחר.

את התפיסה שלך הטמעת בעיקר דרך מערכת החינוך בשדה אליהו.

קודם כל.  עבדתי עם הגננות בקיבוץ. פיתחתי גם מסלול של עבודה ישירה עם ילדים.  אני מאמינה שמה שאפשר לעשות בילדות המוקדמת אפשר להגשים גם בגיל בית ספר יסודי, ולכן יסדתי את ביתן הציור.

מאיזה גיל מתחילים לעבוד לפי התפיסה שלך?

יש הרבה דברים שקודמים לעיפרון ולנייר. קקי. בוץ. חול. קוביות. חימר. יש בחומרים האלה הרבה יותר קלט חושים מאשר בנייר ודיו. זה ככה גם בהיסטוריה. הצייר הפליאוליתי למד לצייר רק בחול.

מה הגננת צריכה לעשות עם זה?

היא צריכה להבין מה קורה, מה המשמעות של זה לחיים של הילד, ואיך היא יכולה לחזק את האידיאות שלו כדי שלא ייכנע לאינרציה ואנרכיה.

אפשר להעביר את המסר הזה גם להורים, שיישמו בבית?

ההורים זה עניין אבוד.

יש ילדים ברמות שונות של כישרון. מה המשמעות של זה בתפיסה שלך?

יש נושא של מצוינות שמעסיק אותי כבר 50 שנה. ילדים מוכשרים מתגלים בגיל הכי צעיר. מצד שני, אני משתדלת גם לטפל בילדים מוגבלים בהתפתחות. אסור לתת לילדים האלה לוותר על הכלי הזה. אני לא אומרת שום דבר על היכולות, אני עובדת איתם כמו עם כולם, נותנת להם תנאים להתפתח ולא להסתכל ימינה ושמאלה מה החברה תקבל ומה תדחה.

אחרי חמישים שנה, יש ילדים רבים שכבר למדו את התפיסה הזו.

לפני שבוע היינו בלוויה של אישה שלמדה אצלי בילדותה. היא מתה בגיל 60 מסרטן. בכל ההספדים דיברו על כך שהיתה יצירתית. אני יכולה לגלות את הכישרון הגראפי הייחודי, אבל יותר ויותר אני נתקלת באנשים שבגיל מבוגר גילו יצירתיות. יש בקיבוץ שלי אדם שעבד עשרות שנים במפעל, ופתאום אני רואה שבאתר חומה ומגדל בקיבוץ יש גן הפעמונים שהוא עיצב, והוא עשה את זה נורא יפה עם רגש.

מה החינוך בדרך הזו תורם לילד, מעבר לעניין הציור?

אומץ. להעז, לא חשוב באיזה תחום. הדרך שבה אנחנו עובדים עם ילדים נותנת להם בסיס להמון תכונות שצריכים אותן. אני לא לימדתי שום דבר אחר מאשר הבנת ציור ילדים והגשת המדיומים, חומרי האמנות. האנשים סביבי לא הבינו שתוך כדי כך אני מלמדת גישה מסוימת לילדות מוקדמת.

פיתחת את נושא חצר הגרוטאות. איך זה קשור לאמנות וליצירה?

ילדים עושים עשייה דמיונית. הם מעזים לקשור בין דברים שונים, לפתח רשתות עצביות חדשות. הדבר הבסיסי הוא שאנחנו עובדים עם ילדים על תהליכים במוח, ולא על עוד משהו ללמוד בעל פה.

בבית הספר נושא האמנות הופך להיות שיעור לציור.

זה לא מעניין אותי.

אבל זה מציק לך, מה שקורה בשלבים המאוחרים יותר.

בוודאי, ולכן עשיתי ביתן ציור, בשביל הילדים של שדה אליהו.

כל זה עשית כשאת חברת קיבוץ. זה עזר לך או הפריע?

אני בטוחה שלא הייתי יכולה להתמקד עד כדי כך בדרך חיים אחרת, בגלל כל מערכות החיים. אני בטוחה שבשדה אליהו יכולתי ליצור את הפינה שלי.  התחלתי לפתח את זה בשנת 1944, וכשאני נכנסת לגן היום, מבחינת הרוח אין הרבה שינויים. היה לי מזל שחברות בקיבוץ מאוד התמידו לפתח ולהמשיך את הדרך הזו.

זה עובר לדורות הבאים?

זה עובר אצל המחנכות. עכשיו קיבלנו גננת מבחוץ לעבוד בעוד גנון של בני שלוש ארבע, וזו קריעת ים סוף. זו בחורה נהדרת, שיש לה ארבעה ילדים ועשרים שנה היא גננת. חברה המשמשת כיועצת חינוכית ישבה איתה והסבירה לה.  היא ישבה שעתיים והקשיבה, ואחר כך הניחה ידיים על השולחן ואמרה, אז מה לימדו אותי כל השנים?!

את מרגישה שהשפעת על המערכות, שהשארת משהו מעבר למי שלמד אצלך?

גליה בראור: לצערנו, מלכה היא לא הנתיב המרכזי של החינוך בילדות מוקדמת, אפילו לא בהתיישבות העובדת. גם באורנים לא אימצו את הגישה ולא הפכו אותה למרכז. מדובר בקבוצה איכותית ומתמידה שנוצרה סביב מלכה,  אבל היא אינה מאפיינת. אי אפשר להגיד אפילו שזה הצליח.

מלכה: שום דבר לא הצליח.

באורנים מלמדים לפי הגישה הזו?

גליה: אף אחד, הם נלחמים בה כל השנים. זאת גישה קשה. הורים באים ורוצים שהילד יביא עבודה יפה ומשוכללת, וזו לא הדרך של מלכה. או עניין חצר הגרוטאות. מגיעים אנשים ואומרים שבעיניהם זה מסוכן. הם רוצים להיות מכוסים. אצל אדם אחד, חצר הגרוטאות זה שיא היצירתיות, ואצל אדם אחר זה אשפה, עדיף שיהיו שם עציצים ופרחים וריצוף, ולשים כמה ציורים קיטשיים, והעיקר שזה ייראה יפה ומטופח.

עשית בשדה אליהו את המאבק על לינה משפחתית.

זה היה כבר בשנת 1944. הילדים אצלנו גדלו מהיום הראשון בבית ההורים.

כמי שגידל שלושה בנים בחינוך המשותף, אני מצדיע לך.

בכל מקום שדיברתי על כך פרצו באמצע הדברים שלי במחיאות כפיים.

אולי לא השפעת על המערכת, אבל השפעת על אלפי אנשי חינוך. איך זה קרה?

אני חושבת שהדבר הזה נוצר על ידי האישיות. הם התקשרו לאדם שהם לא רגילים אליו, ונוסף לזה הוא שומר מצוות.

יש קשר בין המפעל החינוכי שלך לכך שאת שומרת מצוות?

אני בטוחה שכן. אותן התכונות הייקיות שדיברתי עליהם, דייקנות ועקביות שמתחברות עם שמירת מצוות. אני חושבת שזה הצירוף שעיצב אותי. זה לא שאני 'דתית'. אין דת. יש שמירת מצוות.

זו גישה אופיינית לישעיהו לייבוביץ.

למדתי אצל נחמה לייבוביץ בירושלים במשך שנתיים. אני רוצה להזכיר גם את פרופסור דוד פלוסר, שהיה חכם בין-תחומי ועוד בשנות השישים הכיר בחשיבות העבודה שלי.

העולם הדתי נתפס כלא מעודד יצירתיות.

יש בו המון יצירתיות. האדם שנכנס לחדר בשקט במהלך הראיון שלנו הוא ילד מהגנים הראשונים שלי. הוא לומד משנה יומית, וכל פעם מביא לי קטע שמוקדש לילדים במקורות, דברים נפלאים. אמרתי לו שאם אחיה מספיק זמן, אני רוצה לכתוב עבודה על זה. תראה את הקטע שהביא לי היום.  כתוב כאן שפועלים שעובדים בשדה יכולים לאכול כמה שהם רוצים מפרי השדה. במשנה כתוב, שאם הפועל מוותר על כך שיאכל במשך היום, בעל הבית נותן לו שכר רב יותר, אבל הפועל יכול לחייב לכך את הבנים שלו, אבל לא את הקטן. כי הקטן אין לו דחיית סיפוק, אין בו דעת. הם הבינו את זה כבר אז!

איך התורה הזו והמפעל החינוכי שלך קשורים לכך שאת אישה?

אתה נוגע במשהו חשוב. אני כבר חמש שנים משתתפת בקבוצת ימימה. זו קבוצה שמשתדלת לקשור בין הרגש לשכל. לקשר הזה שנוצר קוראים בינה. אני חושבת שהבינה היא תכונה של הנשים. הבינה, הקשר הזה בין שכל לרגש, הוא המקור לכל מה שאני עושה ויוצרת.

 

מלכה האס על עצמה

עליתי עם עליית הנוער, ואני חברת קיבוץ שדה אליהו בעמק בית-שאן מיום עלותו על הקרקע לפני 70 שנה. משימתי היתה להיות הגננת של ילדי הקיבוץ, ולתת להם באמצע המדבר אותה ילדות מאתגרת שהיתה לי בברלין הוימארית בשנות העשרים. בשנת 1942 תכננתי להם גן ילדים ללא חדרי שינה, בניגוד למקובל אז בתנועה הקיבוצית, שהנהיגה את הלינה המשפחתית רק 40 שנה מאוחר יותר.

עבדתי בגן 15 שנה, ואני מעורבת בו עד היום. עבדו בו בכל השנים ארבע גננות, איתן יכולתי לפתח את הפדגוגיה. לימדתי במשך 40 שנה במכללת אורנים מקצוע ייחודי: חינוך בילדות המוקדמת באמצעות עשייה ילדית בחומרי אמנות. זה עשר שנים אני מלמדת בביתי, יחד עם חברתי צילה גביש, קורס שנתי, אליו באות גננות ומנהלות מעונות מכל הארץ ומכל השכבות, דתיות וחילוניות יחדיו.

התחום שלי הוא הפדגוגיה של הילדות המוקדמת. נדמה לי שיסודיות, דייקנות ועקביות הן תכונות ייקיות שהשפיעו על עבודתי

יסודיות היא התעמקות בתחום מבחינה עיונית ומעשית כאחד. בדרך כלל עוסקים בעיון באקדמיה ובמעשה בשדה. כיוון שאני אוטודידקטית, יכולתי לעסוק בשניהם יחד. יסודיות היא גם ראיית השלמות והפרטים בו-זמנית. בתחום שלי השלמות היא הרצף הפדגוגי של הילדות המוקדמת, והפרטים הם ההתאמות הפדגוגיות לכל פאזה התפתחותית: תינוקות, פעוטות בני 2-3, ילדי גנון בני 3-4 וילדי גן בני 4-6.

דייקנות, לא זו של השעון, אלא דייקנות של מחשבה, דייקנות של רגש ודייקנות של ביצוע. בתחום שלי אולי תשומת הלב לאינדיבידואליות של כל ילד.

עקביות היא מודעות למטרה. בתחום שלי זו התמקדות בעשייה ילדית, המאפשרת תמיד יצירת ידע, הבעה רגשית ועיצוב אסתטי.

כל אלה ייחד יצרו גישה ייחודית לחינוך בילדות המוקדמת.

(דברים ביום עיון "ערכים אחרי שבעים שנה" בתפן, 18.12.2009, המוקדש לעליית הייקים).

 

ביניים: ביקור אצל מלכה

שנים רבות אני מתגוררת בירושלים

ומדי חודש אני באה לבקר את הורי

ומשפחתי בקיבוץ שדה-אליהו.

אין ביקור בלי ביקור בביתן ציור.

מלכה ואני פוסעות לחדר הקטן,

יושבות ומדברות כחברות,

ומלכה בערנות בלתי נדלית

מספרת על השינויים, הציורים, הצבע,

ועל עוד דור של ילדים שמציירים –

דור שני לביתן ציור,

ואף דור שלישי.

אותו הריח המשכר, אותה שלווה,

אותו הסדר.

אותם הריבועים הצבעוניים על

הקיר מכל הציורים הקודמים

שצוירו במשך שנים.

ואני מחבקת במבטי

את החדר הקטן ואת מלכה

שהולכת ומזקינה וכמעט בת 90,

ויודעת שזה בתוכי,

בלבי, ובכל תא בגופי,

ומודה לא-ל על הכל.

(קטע הסיום של דברים שכתבה ורדה גרינג, מטפלת באמנות ובבעלי חיים, ירושלים, גבעת משואה)

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד