יעל קציר: "מחשבות של במאית"
יעל קציר: "מחשבות של במאית"

 

פרופ' יעל קציר היא מרצה להיסטוריה וקולנוע וראש חלון השידור בטלוויזיה הקהילתית של המכללה האקדמית בית ברל

 

מבט רטרוספקטיבי על סרטיי, או: מדוע השקעתי שנים מחיי כדי לתעד את עולמן, התלבטויותיהן ומאבקיהן של נשים?

 

הסרט התיעודי, כמו העלילתי, עבר שינוי דגשים הן  בתפיסה והן בנקודות המבט. במהלך השנים אף התמסדו מספר סוגות האופייניות לסרט התיעודי. הקושי הגדול בהפקת סרטים הוא גיוס כספים וקבלת מימון מרשת טלוויזיה או מקרן ציבורית. בארץ קטנה כישראל מספר ההקרנות מצומצם ומספר המתחרים גדול. ברמה המגדרית אי אפשר להגיד שלנשים קשה יותר מאשר לגברים. לכולם קשה. הגעתי לתחום עשית הסרטים כקריירה שנייה ובגישתי דגלתי ביצירה עצמאית. מסיבה זו דרכי הייתה בנתיב יוצרים עצמאים, הנאבקים קשה כפליים על מנת להשיג מימון וכדי לזכות בחלון שידור או הקרנה.

 

ראשית הדרך

התבוננות בעבודתי, לאורך תקופה של קרוב ל-30 שנה בתחום יצירת סרטים  תיעודיים, מעלה תמונה המשקפת תהליך של צמיחה, הן בתחום בחירת הנושאים והן באופן השימוש בסוגות התיעודיות. בראשית דרכי בתחום הקולנוע התיעודי, התמקדתי בעשייה של סרטים מתוך קרקע הגידול שלי, כלומר, מהתחום בו עוצבתי באופן אקדמי: המחלקה להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשלב זה התמקדתי בסרטים  בעלי אופי תיעודי היסטורי. סרטים אלה נעשו כחומר נלווה לקורס "ירושלים לדורותיה" באוניברסיטה הפתוחה. הסרטים תרמו ממד ויזואלי ואורחות חיים, שקשה להעבירם באמצעות חומר כתוב. הופקו חמישה סרטים שהוקרנו דרך קבע במשך 10 שנים  בערוץ 8, החל מ-1979 .

כבר בשלב זה התחלתי לעסוק בהיסטוריה של נשים, וכתבתי שני תסריטים דרמטיים שהגיבורה הראשית שלהן היא אישה: "הטבעת היא שלי" (1991), על מליסנדה מלכת ירושלים בתקופה הצלבנית, שהייתה אחת המלכות הראשונות בדינסטיות ה"אירופיות" שמימשה את זכותה לשלטון, וזאת למרות המוסכמות המקובלות בתקופתה ותוך כדי מאבק עז הן עם בעלה והן נגד בנה; ו"בקבוק הדמעות" (1988), המציג את סיפורה של המושבה האמריקאית ביפו מנקודת המבט של הצעירה וולמה מקנזי.

התסריטים האלה טרם הופקו בגלל העלות הגבוהה הנדרשת להפקת סרט היסטורי.

 

תפנית בנושאים ובסוגות   

ב-15 השנים האחרונות חל מפנה בתחומי העניין שלי ובשפה הקולנועית, כלומר, גיוון בשימוש בסוגות דוקומנטריות שונות. בולטת ההתמקדות בנושאים הקשורים לתחום החברתי-תרבותי, ובמיוחד בבעיות של נשים בחברה הישראלית ובמעמד האישה בכלל. גם במסגרת סרטי הדיוקן שעשיתי הוקדש מקום מרכזי לדמויות ייחודיות של נשים, המהוות מודל לחיקוי או מקור השראה.

            כיוצרת בחרתי לתת לנשים במה, ולאפשר להן להשמיע את קולן מתוך הבנת הצורך להעצים את כוחן של נשים ולהגדיל את טווח השפעתן  בחברה הישראלית.  מאמר זה יסקור כמה דוגמאות המשקפות את חבלי הלידה של הסרטים בהם התעקשתי לשקף נשים: הסיווג של הסרטים נעשה באופן תימטי, לפי הנושא, ולפי הסוגה.

 

א. סרטי דיוקן

ואולי – כנרת מחלונה של רחל, 1997, וידאו, 16 דקות

העבודה על הסרט העוסק ברחל המשוררת הביאה לתמורה בגישתי לסרטים העוסקים בנשים. לאחר תחקיר ראשוני התברר לי כי כל הסרטים שנעשו על רחל עד לאותה עת דיברו עליה מנקודות מבט של מי שהכיר אותה והמרואיינים דיברו יותר על עצמם מאשר עליה. חשבתי כי סיפורה של אישה  משוררת, שהיא במעמד של משוררת לאומית כמו רחל, אשר הרבתה לכתוב בשיר ובפרוזה, ראוי שיסופר בקולה ומנקודת מבטה. נחשפתי לעובדה שרחל הייתה שייכת לקבוצה של פורצות דרך בכך שהעזה ללמוד חקלאות, מקצוע שהיה גברי מובהק עד אותה העת. כמו כן הבנתי שהחלוצים, האבות המייסדים של הציונות והתנועה הקיבוצית, היו בעצם צעירים שברחו מהבית בסוף שנות העשרה וראשית שנות העשרים לחייהם, הם היו אידיאליסטים נאיביים, נלהבים וקיצוניים עד כדי פנאטיות, במקרים לא מעטים.

הנרטיב של הסרט נגול במכתב שכותבת רחל בסוף חייה לידידה נח נפתולסקי, בו היא מגוללת את סיפור חייה האמיתי. למעשה, המכתב הזה לא נכתב מעולם, והוא פרי חירות היוצרת של הבימאית. אבל לשונו ותכנו מתבססים על תחקיר היסטורי קפדני. בסרט משולבים קטעים דרמטיים הממחישים רגעים מחיי רחל, כאשר דמותה של המשוררת מגלמת בידי השחקנית יונית לוי. אורכו של הסרט הוא 16 דקות, ולא 8 כפי שנתבקשתי, אך לא יכולתי לדחוס חיים שלמים ל-8 דקות.  בסופו של דבר, הסרט  מציג  תחנות מרכזיות  בחייה של רחל  ומטרתו הסופית היא לעורר בצופה סקרנות לדעת יותר על המשוררת ולפתוח את ספר שיריה.

 

הבחירות של רמה לינדהיים- מבית אחוזה בלונג איילנד לצריף במשמר העמק, 2004, וידאו, 32 דקות  

סרט זה מעלה את דמותה של אישה, אשר היוותה מודל חיקוי: רמה לינדהיים  העזה ללכת עד הסוף כדי לממש את עצמה ואת האידיאלים שלה שנים רבות לפני שנשים לקחו לעצמן את החירות למימוש עצמי. רמה לינדהיים הינה בת דורה של המשוררת רחל, ובדרכה הייתה מהפכנית גם כן.

כאמריקאית, בת למהגרים מגרמניה, היא נישאה בגיל צעיר וילדה חמישה ילדים. במלחמת העולם הראשונה התגייסה לצבא ארצות הברית עם הקדילק שנתן לה בעלה במתנה, אך לקראת סוף המלחמה הואשם בעלה  בשיתוף פעולה עם הגרמנים כעורך דין שהיה חתום על חוזה כלכלי עם גרמניה. למרות הערעורים הוא נאלץ לרצות עונש מאסר ורישיון העו"ד שלו נשלל ממנו. 

מציאות זו גרמה לרמה זעזע עמוק. היא נחשפה לאנטישמיות האמריקאית והחליטה להתחבר בצורה חדשה לשורשיה היהודיים. היא הלכה לביה"ס הרפורמי לרבנות של סטפאן וויז והייתה אחת הנשים הראשונות שלמדו ותבעו, ואף קיבלו מעמד של סטודנטית מהמניין. בשנת 1925, לאחר שבעלה השתחרר, היא עברה משבר וכדי להשתחרר נסעה לחנוכת האוניברסיטה העברית בארץ ישראל.

כאן היא סיירה על סוסים, בחברת יגאל השומר, ברחבי הארץ, התאהבה בה ונשבעה להקדיש את כל חייה לתנועה הציונית. עם שובה לארצות הברית היא פרסמה ספר על ארץ ישראל ונבחרה לנשיאת הדסה במקום הנרייטה סאלד, שעלתה לארץ. ב-1928 מת בעלה באופן פתאומי, כנראה משברון לב, שבועות ספורים לפני ששמו טוהר ורמה החליטה לפרוש מתפקיד הנשיאות ולאחר שנתיים עלתה לארץ עם חמשת ילדיה וחמותה.

גם בארץ הרגישה רמה שעליה לעשות עוד צעד נוסף של שינוי והחליטה להצטרף לקיבוץ משמר העמק. וכך, אישה זו שחייתה בבית אחוזה עם 21 חדרים, עברה לגור בצריף בקיבוץ משמר העמק.

הנרטיב של סרט זה מתבסס על דיאלוג בין קטעי מכתבים שכתבה רמה, המהווים את קולה ומוצגים בסרט באמצעות קריינות של שחקנית, לבין תגובותיהם של אנשים שהכירו אותה ומתייחסים למכתבים אלה.

רמה מגלמת בחייה זהויות יהודיות מורכבות, כפי שהעידה על עצמה: אני אמריקאית, יהודייה, ציונית, סוציאליסטית. הסרט מתעד גם את ההקשר האישי של חייה, על הטרגדיות שעברה והמחיר ששילמה כדי לממש את חלומה להיות בקיבוץ (כל ילדיה חזרו לארה"ב, היא איבדה שניים מהם בעודה בחיים, ולא התחתנה שוב לאחר מות בעלה). המוטו של חייה היה: מכל הדרכים של יער עבות בחרתי בזאת שהלכו בה פחות.

 

צפירה מלכת שינקין, 2009, וידאו, 34 דקות  

סרט דיוקן זה על המורה צפירה הנערצת, נעשה לכבוד 100 שנה לת"א, ומעלה דמות של אישה בת 90 הגרה ברחוב שינקין בתל-אביב זה 80 שנה. הסרט מלא בהומור ומביא ניחוח של ימים בהם הנשים היו חלק פעיל בהגנה בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, בחיל חינוך בצה"ל, בעולם המוסיקה בתל אביב, ולבסוף במופת שמציגה צפירה, רכישת השכלה גבוהה והשלמת דוקטורט בגיל 80.

 צפירה מספרת את סיפור חייה ובמפגש מחזור עם תלמידיה מהעבר, אנו רואים מהו כוחה של המורה לאנשים הממשיכים ללכת לאור מה שלמדו ממנה.

 

עדותה של פרטיזנית -  ויטקה קובנר, 2010, וידאו 18 דקות  

בשלבי סיום נמצא עתה הסרט עדותה של פרטיזנית - ויטקה קובנר. לקח לי זמן עד שהבנתי כי אני מתעניינת בנשים ההולכות בדרכן ונאבקות על רעיון או מטרה. המפגש עם ויטקה קובנר, אשתו של אבא קובנר, הפרטיזן הידוע מוילנה, חשף בפני אישה שרק לאחר שעברה את גיל 80, ולאחר מותם של בעלה וחברתם למאבק, רושקה, הבינה שגם היא חייבת לדבר ולספר את סיפורה.

התיעוד של ויטקה העניק קול לאישה פרטיזנית שנחבאה אל הכלים רוב ימיה, אך בפועל זכתה לעיטור מהצבא האדום על גבורתה במלחמת העולם השנייה. סרט קצר זה השפיע עלי רבות, מכיוון שהבהיר לי עד כמה ההיסטוריה הכתובה היא רק ייצוג חלקי של המציאות. קולה של ויטקה ממשיך ללוות אותי ולחזק אותי ברגעי משבר.

 

ב. סרטים בעלי אופי חברתי עם אמירה פוליטית, או נשים מול "המועדון הגברי בישראל" - סרטי מעקב

שני סרטי מעקב הציבו אותי על מפת היצירה התיעודית בישראל כמי שעוסקת באופן חד משמעי במעמד האישה בישראל ובוחנת את הדבר בתוך המועדונים הגבריים המסורתיים והחזקים ביותר: הצבא והעולם הדתי. בסרטים אלה ליוויתי קבוצות נשים תקופה ארוכה והם השפיעו עלי רבות.

 

פלוגת יסמין , קורס קצינות שדה, 2000, וידאו,  54 דקות

בחרתי בנושא של פלוגת יסמין - קורס קצינות שדה,  מתוך רצון לראות מה קרה למעמד האישה בצבא, שנות דור לאחר שסיימתי את השירות. הסרט עוקב אחר ארבע צוערות בפלוגת יסמין, הנאבקות להגיע לקו הגמר בקורס קצינות שדה ואחר המפקדת שלהן. הייתה זו הפעם הראשונה שבמאית אישה יצרה סרט על נשים בצבא ותיעדה את הדינמיקה של קורס נשי מבפנים, בעזרתה המשמעותית של מפקדת הקורס.

הסרט מדגיש את השינוי שהצוערות עוברות מתחילת הקורס ועד סופו. זהו תהליך של חיזוק המודעות של הצוערות כנשים העומדות לקבל סמכות ופיקוד גם על גברים. בסרט משולבות תגובות הצוערים לנוכחות הצוערות וליכולותיהן, וכן מוצגת עמדת הפיקוד הגברי של חיל השריון אשר מתחיל להעריך את הפוטנציאל הגלום בשילוב קצינות ביחידות השדה. בסרט משולבת גם תגובת ההורים, בהם אבות שהיו בעלי קריירה צבאית, ונחשפת העמדה ה"מצ'ואיסטית" של הגברים הן בדור ההורים והן בדור הצוערות.

אחד האבות אומר: "החברה הישראלית לא מוכנה עדיין לקבל שאישה תהיה קרבית, מכיוון שעליה ללדת ילדים. ומה יקרה אם תיפול בשבי?" עונה הצוער יאיר ואומר בדומה לאב:  "במלחמה? מה יקרה אם תיפול קצינה בשבי?" אך הוא מוסיף – "אולי אני מקובע?  אולי אני טועה". לעומתם, מציגה הצוערת טל עמדה אחרת,  כשהיא עונה ליאיר: "גם בנים יכולים ליפול בשבי, וזה לא פחות קשה או מסוכן. שייתנו לנו את הזכות להחליט מה אנחנו יכולות לעשות, ואם אנחנו מסוגלות אז שיפתחו את הדלת!".

העבודה של סרט זה נמשכה שלוש שנים: שנה תחקיר, שנה צילומים ושנה עריכה.

 במפגש המחודש שלי עם הצבא הבנתי כי הדור שלי, שחשב שהנשים המשרתות בצבא הן שוות זכויות, טעה "בגדול". אמנם בשירות עצמו היה אלמנט שוויוני, אך מהות השירות, דהיינו, תפקידי החיילות, היו שונים בתכלית מתפקידי החיילים. בזמני חיילות יכלו לשרת במספר מצומצם ביותר של מקצועות צבאיים, ולכל היה ברור כי המערך הלוחם סגור לנשים.

שלושים שנה מאוחר יותר, בעת עשיית הסרט, המצב השתנה, מקצועות נוספים נפתחו לנשים בצבא. נשים הן כוח ההדרכה העיקרי ביחידות השדה, וכן הן משולבות במערך הלוחם כסמלות וקצינות מבצעים, אם כי לא בקו הראשון. מכל מקום חלה בצבא תזוזה וקיימת נכונות מצד הגברים לשלב נשים בצורה יותר רחבה. נוכחותי בסרט באה לידי ביטוי במילים שכתבתי לשיר הנושא החותם את הסרט: "אחותי הקטנה קשוחה את יכולה, את יכולה, את יכולה".

 

קול באישה תפילה, 2008, וידאו,  66 דקות. מאבקן של נשות הכותל לחופש פולחן ולשוויון בישראל

לסרט זה, שנעשה מספר שנים לאחר פלוגת יסמין, נשאבתי כי רותקתי ע"י מאבקה של קבוצת נשים קטנה על מקומה של האישה במרחב הציבורי ועל זכותן של נשים להתעטף בטלית ולקרוא בספר תורה עפ"י ההלכה, בעזרת הנשים בכותל המערבי.

 הסרט הוא כרוניקה נדירה, שצולמה במשך שלוש שנים בזמן אמת, מקרוב ומפנים. זוהי המצלמה היחידה  המתעדת  את מאבקן הנועז  של קבוצת נשים ירושלמיות הנמשך כ-20 שנה, על זכותן להתפלל כמנהגן על פי ההלכה בכותל המערבי.

            הסרט מלווה מאבק לשינוי מקומה של האישה בתוך העולם שומר המצוות: מהשוליים, מאחורי סבכת עזרת הנשים, למקום שוויוני ומרכזי בחיי הדת. מקום בו יתאפשר גם לנשים להשמיע קול, להתעטף בטלית ולקרוא בתורה: למלא תפקיד אקטיבי בחיי הקהילה. כל שינוי שהוטמע במציאות הקהילות היהודיות בעולם המערבי, מאיים על החברה החרדית, שהיא פטרנליסטית ופונדמנטליסטית, במיוחד בישראל.

הסרט צולם כסרט מחתרת וללא תמיכה משום ערוץ, בגלל רצונם להימנע מעימות עם החרדים. הסיפור נפרש בשני מישורים: המאבק, תיעוד אותנטי בשטח, ומגוון דעות כתגובה להתרחשויות. בסרט יש הקפדה מכוונת להשמעת דעות כל המגזרים הדתיים והפוליטיים בישראל.

לפנינו סיפורן של נשות הכותל, קבוצת נשים ירושלמיות הנאבקת על זכותן להתפלל בקול בעזרת נשים בכותל המערבי. נשים אלה עומדות נגד מספר גורמים חברתיים וממסדיים. ראשית, הממסד החרדי, רב הכותל והנשים החרדיות, רואים בהן איום על "סדרי עולם". בג"ץ, שאמור היה לתת להן הגנה משפטית ולשמור על שוויון הזכויות האזרחי בישראל, לאחר עתירת נשות הכותל, בחר למצוא פשרה מתחמקת המנציחה את נחיתות מעמד האישה. המשטרה, שתפקידה להעניק הגנה פיזית לאזרחים, נוטה לעצום עין לנוכח מתקפות אלימות על נשות הכותל ולצדד בעמדתו של רב הכותל. רשות העתיקות, המופקדת על שמירת חוק העתיקות, מוכנה להקצות מקום תפילה לנשות הכותל באתר הארכיאולוגי של הכותל הדרומי, אך ורק על מנת לקבל כספים לשיפור פני האתר. נשות הכותל עומדות בודדות מול הגורמים הממסדיים שלא מעזים לצאת להגנתן.

הסרט חושף את אדישות הציבור למעמד האישה בחברה הישראלית בכלל, וזו הדתית בפרט, כמו גם את האדישות לחובה להגן על זכויות אזרחיות במקום השייך לכולם. כלומר, זהו מאבק למען החופש ולמען ישראליות מודרנית ופלורליסטית. השמעת קולה של האישה היא אחד מאבני הבוחן העיקריות והעקרוניות להיותה של חברה דמוקרטית.

המסר של הסרט: מחאה ברורה נגד כפייה דתית בכלל ונגד השתקה אלימה של  נשים בפרט. קריאה למימוש הדמוקרטיה ולשמירה על כבוד האישה  וחירותה, הימנעות מהדרה של נשים והקצאת מוקם לכולם. מטרתו לעורר שיח ציבורי, הן בחברה החילונית והן בקרב קבוצות שומרות מצוות, נגד הממסד הדתי שהשתלט על מקומות שהם סמלים לאומיים, כמו הכותל המערבי.

"אנו לא מצורעות ולא צריכות להיות מופרדות מהציבור. המטרה שלנו היא לקרב כמה שיותר נשים ליהדות ולא להפך", זועקות בסרט נשות הכותל. נשים אלה, השומרות מצוות, מתויגות כמחללות את הדת על ידי גורמים אולטרה-דתיים אשר השתלטו על המרחב הציבורי של הכותל המערבי. יותר מכל מפתיעה האלימות המילולית והפיזית מצד הנשים החרדיות, המעדיפות את הממסד שלהן על פני הסולידריות עם נשים אחרות.

הרב דוד הרטמן אומר בסרט, כי בעולם בו אישה מכהנת כראש ממשלה, או כנשיאת בית המשפט, או עובדת כרופאה מנתחת, זה אבסורד לדרוש מנשים לא להשתתף בפולחן הדתי. לדעתו, יש כאן פחד מאישה הרוצה להשמיע את קולה בתפילה, שכן זה עלול לערער את מעמד הגבר וכל המסורת היהודית.

האישה הישראלית היא חזקה, ואנו רואים את כוחה בהיבטים השונים בחברה. אני מרגישה שבחברה שלנו אין מספיק נכונות לתת הערכה ומקום לנשים חזקות ביצירה של הקולנוע התיעודי. מעדיפים להראות את המוכות והנאנסות. אני מתנגדת להצגת האישה כקורבן, לכן, אני מזדהה עם הנשים הללו, שדרך הפעולה שלהן היא מאבק נחוש, אך  אין בו קורטוב של אלימות.

 

ג. סרטים בעלי אופי יומני

שבעה על אמא, 2004, וידאו, 56 דקות

סוגת היומן האישי היא אולי הקשה מכל הסוגות, מכיוון שהוא חושפני ומצריך יכולת להתבונן פנימה ולעבד ליצירה אמנותית סיפור שאנו קרובים אליו, ואולי יותר מדי קרובים. "הבוקר מתה אמא. תמיד רציתי שהיא תחבק אותי ותגיד שאני ילדה טובה, אבל זה לא קרה". הסרט נפתח ביום הלווייתה של אמי ציונה. השבעה התקיימה בבית ההורים בתל-אביב. זהו בית המאופיין בשילוב ישראלי: אמא צברית תל אביבית ואבא רופא יקה, שנמלט מברלין הנאצית ב-1933. לפתע שלושת האחים, ובהם הבימאית, יעל מיכה ונורית, אנשים מבוגרים, הופכים ליתומים.

זוהי הפעם הראשונה  ש"שבעה" מתועדת בזמן אמת כסרט דוקומנטרי, עם תעוזה רבה ומוכנות לחשיפה שאין לדעת את תוצאותיה מראש. כשאמא נפטרה  ביקשתי מבני דן לצלם את השבעה, בתנאי שלא יציק עם המצלמה... 

הסרט מתמקד במעקב אחריי, הבימאית, ובמסע הרגשי אליו יצאתי. האבל עובר תפניות חדות עם התקדמות ימי השבעה: תחילה מתנחמים בסיפורים הידועים הנוסטלגיים בחברותא, אבל במהרה מתעוררת הביקורת ומשתחררים כעסים. בחדרים הפנימיים נפתחות המגרות הכואבות. אני מגלה את ההחמצה ביחס לאבי. העובדה שלא שאלתי אותו יותר על חייו לפני שעלה לארץ, על השירות בצבא הגרמני, על אהבתו הראשונה ועוד, ועכשיו אין יותר את מי לשאול.

 בשיחות עם חברי ילדות עולה נושא "הייקים", חבריו של אבא מול אמא הצברית חסרת הפשרות, המכונה בפי אביה "הבדואית שלי". בשיחות האינטימיות בין האחים משוחחים על מה שכואב לכל אחד בקשר שלו עם ההורים. יעל שהייתה תמיד ה"ילדה הטובה", מתקוממת נגד האיסורים והקשיחות הציונית של אימה. במהלך הסרט מתרחשת תפנית בלתי צפויה: יעל מתעמתת עם בתה ועם בנה העומד מאחורי המצלמה. דווקא ברגע בו יעל חשופה רגשית הם מציגים בפניה מראה שקשה לה להביט בה, הם טוענים ש"למרות שאת חושבת שאת אחרת, את קשוחה בדיוק כמו אמא שלך", ויעל נותרת ללא מילים ועם שעורי בית למחשבה.

 בסוף השבעה יעל מחליטה שהיא כבר ילדה גדולה ומותר לשבור את  הטאבו המשפחתי (הציוני של ציונה) ולנסוע לברלין, "העיר האסורה". אבל סופו האמיתי של המסע מתרחש כשנה לאחר מות אמא, כשאני מוצאת בצורה מפתיעה, לאחר חיפושים רבים, את החיבוק לו השתוקקתי כל-כך, והוא נמצא במכתב שכתבה אלי אמא ומעולם לא שלחה.  

הסרט הוא יומן תיעודי המצולם בסגנון ייחודי: הצלם והמראיין (הנראה רק בסצנה אחת, בני דן) הופך לגיבור משנה המניע את העלילה בשאלותיו הנוקבות. הסרט מלא בהומור עצמי ובהסתכלות "בגובה העיניים", המאפשרת לכל צופה לצחוק ולהתרגש, וברגעים רבים למצוא את עצמו. הסרט נערך שבע שנים לאחר השבעה, וכך התאפשרו מבט פרספקטיבי ובוגר ואירוניה דקה.

יש בסרט משהו שרבים כבר שכחו: מלחמת גדוד מגיני השפה העברית, מאבקי התרבות בין "צברים" ל"ייקים", אהבת הארץ כערך עליון, הומור צברי, ומה הוחמץ ביחס עם ההורים. דרך השירים עולים געגועים לארץ ישראל של פעם.

הסרט מעורר מחשבה מכוון ונוגע בקבוצות גיל שונות: במיוחד צעירים ומבוגרים. מהתגובות שקיבלתי עולה כי רבים מן המשפטים שנאמרים בסרט  ממשיכים להדהד ולהעסיק את הצופים באופן אישי.

 

סיכום

על השאלה האם אני פמיניסטית, התשובה היא כן, אבל. בלי להיכנס להגדרות המדויקות מהו פמיניזם ומיהי פמיניסטית, אני יכולה להגיד שאינני אוהבת תיוג. אני מאמינה בשוויוניות חברתית, בשיווי זכויות לנשים בפני החוק, כמו גם בשוויון הזדמנויות במגזר התעסוקתי ולכן הקדשתי שנים כה  רבות מחיי כדי לתעד את ההתקדמות שחלה במעמד האישה.

יחד עם זאת, אני לוחמת נגד הדרישות מצד הקנאים הדתיים להגבלת זכויות הנשים. כמו איסור שירת התקווה בכותל בטקס השבעה של הצנחנים, או ניסיון לאסור על נשים להיות בצבא מדריכות של גברים.

            לסיכום,  נראה לי  כי  המילים  שכתבתי לשיר הנושא ב"קול באישה תפילה" משקפות בצורה הטובה ביותר את עמדתי העקרונית בנושא מעמד האישה, כמו גם את  ה"אני מאמין" שלי:

 

 

בקולי בקולך בקול אישה

אני שוטחת עוד תפילה

לא באלם לא בניד שפתיים

קולי עולה קולי זועק אל השמיים:

כי מציון תצא תורה

גם לי מקום במרחב- יה

בקול אישה, בכל אישה

בקול אישה - תפילה.


 

רשימת הסרטים ההיסטוריים:

1. מסע בירושלים הצלבנית  2. נצרות ונוצרים בירושלים 3.ירושלים עיר של שכונות 4. בשערייך ירושלים- העיר והמקדש בימי בית שני 5. הצפירה- ירושלים במאה ה-19 6. ירושלים בחומר וברוח- למוזיאון א"י ת"א. 7. גלגולי הצלב הקדוש של הצלבנים עבור הטלוויזיה של דרום אפריקה. 

 סרטים היסטוריים נוספים העוסקים בפרשיות היסטוריות נעלמות בתולדות א"י:

 8. "בתים מהים"- סיפורה של המושבה האמריקאית ביפו, וידאו, 27 דקות1991.

9. "יהודים במדים" ( במלחמת העולם השנייה) וידאו, 27 דקות. 1988.

 

סרטי דיוקן:

כנרת מחלונה של רחל, וידאו, 16 דקות. 1996.

אישה מנכ"ל, וידאו, 20 דקות. 2004. הוקרן בערוץ 98.

 הבחירות של רמה לינדהיים, וידאו, 34 דקות. 2005. הוקרן בערוץ 23. 

 רזי גן העדן - מארי בליאן אמנית ארמנית בירושלים, 2006. הוקרן בערוץ 1.

צפירה מלכת שינקין, 2009. הוקרן בערוץ הקהילתי 98.

פרדי, 32 דקות, וידאו, 2006. הוקרן בערוץ 98.

המברשתן האחרון, 31 דקות, 2010. הוקרן בערוץ 98. 

עדותה של פרטיזנית - ויטקה קובנר, וידאו, 20 דקות. 2010. 

סיפור הישרדות של אחות בשואה, 13 דקות , וידאו, 2009. הוקרן בערוץ 98 ובכנסים אקדמיים.

 

סרטי מעקב 

יש מקום לכולם - מערת אליהו על הר הכרמל, וידאו 25 דקות. 1996. הוקרן בערוץ 1.

 פלוגת יסמין- קורס קצינות שדה, וידאו, 57 דקות. 2000.הוקרן בערוץ 1, בערוץ 10 ובערוץ 23. זכה בפרסים בינ"ל והוקרן במאות פסטיבלים. נמכר לטלוויזיות אירופיות.

קול באישה תפילה - סרט תזה בעל אופי של מחאה חברתית פוליטית, 66 דקות, 2008. הוקרן ביס-דוקו ובעשרות פסטיבלים בינ"ל.

 

 

 

 

סרטי יומן אישי:

שבעה על אמא, וידאו, 56 דקות, 2004, הוקרן בערוץ 8 וב-YES. זכה בפרסים בינ"ל.

הסרט זכה בפרס חבר השופטים על רגישות ואינטימיות בפסטיבל קרקוב היוקרתי. בפרס ראש העיר בפסטיבל נוי ברנדנבורג, הוקרן בפסטיבל חיפה בהקרנות בסינמטקים בירושלים ובתל אביב. הסרט השתתף בפסטיבל שנחאי, פסטיבל הסרטים הגדול ביותר באסיה, בפסטיבל היהודי בברלין, בבוסטון מיאמי פאלם ביץ'

ובסה"כ בכ-40 פסטיבלים. הוקרן בערוץ 8 וביס דוקו. הסרט נעשה בסיוע קרן רבינוביץ', פרויקט קולנוע ובסיוע הקרן לתרבות יהודית בניו יורק.

 

להתיר את הקשר ברלין תל אביב, וידאו, 30 דקות, 2010, בהפצה.

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד