ארנת טורין: "בין מורה למשרתת ובין ייצוג להיסטוריה"
ארנת טורין: "בין מורה למשרתת ובין ייצוג להיסטוריה"

 

 

ארנת טורין היא דוקטורנטית באוניברסיטת ת"א ומרצה במכללת גורדון לחינוך בחיפה   

 

מרי פופינס, ג'ין אייר, מריה במשפחת פון טראפ ודומותיהן מעצימות את המיתוס הרומנטי שנכרך בסיפורי האומנות. אלא שמאחורי המיתוס הזה מסתתרות  סוגיות של מגדר, כוח ומעמד

 

"שירי לי  היום שיר יפה

שיר יפה מתאים ליום כזה

אני מלא אשר ורווה

היה מפזם לעצמו

 שעה שהאומנת האנגלייה שהביא לו אביו ממרחקים התהלכה לידו בשקט"

 

 נתן זך/השיר על הזמיר/שירים שונים

(1974 : 88)

 

אחת מעמיתותי, מורה צעירה בראשית דרכה, גויסה לתגבר קבוצה קטנה של תלמידי י"א באחד ממקצועות החובה לבגרות. הייתה זו עבורה הזדמנות לרכוש ניסיון בהכנה לבגרות ולעטר את קורות החיים בפרט יקר ערך.  היה זה בוקר חם במיוחד, במסדרונות המהדהדים בריקנות חופשת קיץ נשמעו רק קולות בעלי המלאכה והמורה ישבה בדד בכיתתה. בצר לה פתחה בשורה של שיחות טלפון נזעמות להמריץ את הקבוצה הנרפית לכיתתה. אחת הפניות נענתה על ידי אם נואשת  ובה הובעה הבקשה "אולי את תצליחי להעיר אותו? אני כבר שעה מנסה בלי הצלחה". התלמיד דר סמוך לבית הספר, כך שהמורה עשתה דרכה קוממיות אל הבית הסמוך, אל חדרו של הנער, להפציר בו כי יקום ממיטתו, יתארגן ויירתם לשיעור התגבור.

כשתיארה לי את הסיטואציה ניצת זעמי, "מה זה? את האומנת שלהם?"

כולנו גדלנו על סיפורי אומנות בתרבות הפופולארית. חלק מההחלטה לקשור את גורלנו בעיסוק זה קשור עם החותם הנעים שהותירו בנו הדמויות הבדיוניות. הייצוג של אומנות (Governess) בקולנוע מתקשר עם התקופה הויקטוריאנית, משובת ילדים והרבה קסם ואהבה. מריה (ג'ולי אנדריוס) בסרט "צלילי המוסיקה" (The Sound of Music  Wise, 1965,)  מגיעה מן המנזר לביתו הקודר של האלמן לבית פון טראפ, הנשלט כמחנה צבאי. למרותה ניתנים שבעה ילדים בגילאים שונים, ובעזרת גיטרה ויצירתיות היא מרנינה את הבית וכובשת את לב הילדים ואביהם. מרי פופינס (ג'ולי אנדריוס) יורדת בהדרת כבוד מן השמים, מזניקה אותנו אל תוך  מציאות פנטסטית וצבעונית של כפר אנגלי ומירוצי סוסים, מקרבת בין בני המשפחה המנוכרים ונעה עם הרוח למקום שבו ילדים אחרים זקוקים לה   Stevenson, 1964), Mary Poppins).

            ג'יין אייר (שרלוט גינסבורג), האומנת היתומה והענייה נישאת לרוצ'סטר (ויליאם הארט), אדון האחוזה (Jane Eyre, Zeffirelli, 1996), ובין אנה (ג'ודי פוסטר) למלך סיאם נטווה קשר רגשי עדין ועמוק (Anna and the King, Tennant,1999).

אלו הן רק חלק מן האומנות אשר הטביעו חותם עמוק על התרבות הפופולרית ועיצבו בראשנו, החל בשנות הששים של המאה העשרים, ימי הזוהר של הסרטים המוזיקליים, ואף עתה בסרטים חדשים, את תמונת אירופה של המאה התשע עשרה.

 

מי היו האומנות?

טקסט איזו מורשת הותירו  לנו נשים אלו? מי הן היו? אילו ציפיות ומוסכמות חלחלו מן העבר אל ההווה של המורות במאה העשרים ואחת? ההיסטוריה של נשים בהוראה קשורה עם ראשית התיעוש באירופה ובארה"ב. האפשרות של תעסוקות נוספות, לבד מחקלאות, יצרה הזדמנויות תעסוקתיות רווחיות עבור גברים (1981 Hoffman, ).  במקביל, נוצרה דרישה לידיעת קרוא וכתוב באוכלוסיה והתמסדות של מערכות חינוך.

תמורות אלו פתחו לנשים את השער להוראה. היו אמנם הבדלים בין מדינות ואזורים שונים, אבל תמה אחת נותרה קבועה: נשים נתפסו כמתאימות מפני ה"נטייה הטבועה" באישיותן לטפח ולאמון ילדים. המעבר מן הספירה הביתית, אשר נתפסה כמקומן של נשים, אל הספירה הציבורית שבהוראה התאפשרה מפני שלא ערערה את  דימוי המגדר המסורתי (Grumet, 1988).

טיפוס ביניים בין המרחב הביתי לציבורי, ובין המורה בבית הספר לאישה הספונה בביתה, היה האומנת. האומנות הייתה צורה מיוחדת של עיסוק בהוראה אשר פרחה בין  1810-1910 באירופה. היו אלו נשים לא נשואות, בנות למעמד הבינוני והגבוה, שעקב מצוקה כלכלית נאלצו לצאת לעבודה. העיסוק היחיד הלגיטימי עבור נשים בנות המעמד הבינוני והגבוה בתקופה זו היה הוראת ילדים. האומנת לימדה את ילדי המשפחה בתוך משק ביתם וחלקה עמם את מגוריה. חדרה היה צמוד לחדר הילדים, או בעליית הגג עם המשרתים Hughes,1993) (.

הסרט "יריד ההבלים" (Vanity Fair; Nair, 2004), המבוסס על ספרו של ויליאם תאקרי, מתחיל בנקודה בה אמיליה סדלי (רומולה גאראי) ורבקה שארפ (ריס ויתרספון), חברות טובות, מסיימות את בית הספר המשלים לנערות                        (ה- (Accomplishment School. זה היה סוג של מוסד חינוכי אשר נוהל על ידי גבירה, בת טובים, נשואה או אלמנה, בביתה ובו לאורך שנה או שנתיים למדו הנערות את הגינונים והנימוסים המצופים מההן במעמדן. היו אלו אוסף של מיומנויות  טריוויאליות אשר  נועד להכשירן למצוא בעל ולא לחיי נישואין. השתיים מגיעות לביתה של  אמיליה, כאשר כושלות תוכניותיה של רבקה להינשא  לאחי רעותה  היא נאלצת למצוא  משרה כאומנת. אמיליה נותרת לבטח בביתה, אך בקי שארפ היא יתומה ומחוסרת נכסים ולפיכך  עליה לאמון את בנותיהם של אציל כפרי.

 הסיבה הראשונה והעיקרית לפנייה של נשים למשרת אומנת הייתה מוות של אחד ההורים ו/או  הצורך לעזור בפרנסה המשפחתית. בעולם הויקטוריאני  הובטחה השליטה הפטריארכלית בנשים על ידי חוקי ירושה, שמנעו מהן לרשת את הבית והאדמה. כסף בקרן נאמנות ניתן היה להעמיד לזכותן רק  בידי אפוטרופוס  גברי, כך שנשים היו אמורות להיתמך על ידי אחיהן או בעליהן. אנו רואים זאת לעיתים קרובות בסרטים המעובדים על פי ספריה של ג'יין אוסטן (1775-1817, Jane Austen). חוקי הרכוש באנגליה לא אפשרו לנשים לרשת הון או נכסים. הסיבה לכך הייתה שנשים נתפסו כחלק מאבזור הבית, וכפי שלא יעלה על  הדעת להוריש את הנכס כולו לרהיטי הגן, כך גם אי אפשר להוריש את האחוזה לאישה. עיקרון זה היה מקובל ברבות מן התרבויות הקדומות, הסיפור התנ"כי על בנות צלפחד מעיד כי גם אצלנו שרר נוהג זה, וכאן יש מקרה נדיר של תיקון העיוות:

"ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחת מנשה בן יוסף ואלה שמות בנתיו מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה: ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אהל מועד לאמר: אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו: למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו: ויקרב משה את משפטן לפני ה': ויאמר ה' אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דברת נתן תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת את נחלת אביהן להן" (במדבר כ"ז, א' ז').

באנגליה הויקטוריאנית הפכו נשים לא נשואות לנטל על כתפי קרוביהן או שהן גרו בבתי מחסה. אם לא נישאו והיו חייבות להשתכר למחייתן, היה רק עיסוק אחד פתוח בפניהן כנשים מהוגנות והוא אומנות (Governess).  מי שיודע זאת מבין את  אומץ הסירוב של "אליזבט בנט" (ג'ניפר אהל) גיבורת "דעה וגאווה קדומה" (Davis, 1995), להצעת הנישואין הראשונה של דארסי (קולין פירת). חישובים כלכליים שנערכו לגבי עושרו של מר דארסי, שאוסטין מייחסת לו הכנסה שנתית של  10,000 לירות סטרלינג, מקבילים אותו להכנסה בת ימינו של 300,000 דולר (Heldman, 1990).  הכנסה גבוהה מן הממוצע אפילו  במונחי האצולה הכפרית בזמנה של אוסטין ומכובדת ביותר בזמננו. לשם השוואה, שכרה של שרלוט ברונטה (1816-1855, Charlotte Bronte), הסופרת אשר הועסקה כאומנת באותה תקופה, היה 20 לירות סטרלינג לשנה (Smith, 2003).

            למרות שחלק מן האומנות היו בעלות השכלה ומעמד מלידה, בדומה למשפחות המעסיק, הן  לא זכו  ליחס שווה. התעלמות והתנשאות מצד המעסיקים, שכר נמוך, שנאה מצד הילדים, בידוד ודחייה מצד המשרתים וקשיים פיזיים ורגשיים העלו את  שיעורן במוסדות לחולי נפש. היו אלו  בתי מרפא שלא הזכירו במאום את בתי החולים של ימינו, ובכל זאת, היו מקום שלווה ונחלה לאומנות מעורערות בנפשן (Horn, 1989).

 

 

מי צריך אומנת ולמה?

נתבונן בסצינה קטנה מן הסרט מרי פופינס (Stevenson, 1964): כמדי בוקר ירה האדמירל, השכן התימהוני של משפחת בנקס, את הפגז של שעה שמונה.  בני הבית: המשרתת, הטבחית וגברת בנקס מיהרו אל העמדות הקבועות להחזיק בפסל, בויטרינה וביתר חפצי החן בבית לבל יפלו מן ההדף. ג'ורג' בנקס התיישב אל מול הפסנתר והעביר אצבעותיו על פני כמה קלידים אקראיים, צליל צורמני נשמע בחלל החדר והוא מוליד את השיחה הבאה:

ג'ורג' בנקס " (דויד טומלינסון): ויניפרד יקירתי, אנא תקני את הפסנתר, אני מצפה מכל כלי בביתי להיות מכוון !

מרת בנקס (גלניס ג'ונס): אבל ג'ורג' אינך מנגן?!

ג'ורג' בנקס: זה גבירתי, לחלוטין לא שייך לעניין!".

            בתמונה הבאה נראית מרי פופינס יוצאת מהבית ומעדכנת את הילדים: "קודם כל עלינו ללכת למתקן הפסנתרים... ואז לחנות של מרת קורי לקנות לחם שיפון ואז לחנות הדגים לקנות דג סנדל וסרטנים".

לפנינו בית ובו משפחה גרעינית, היינו אם, אב ושני ילדים בלונדון של סוף המאה התשע עשרה, והוא מאויש גם בטבחית ובמשרתת. נשאלת השאלה, למה הם זקוקים גם לאומנת? ושאלה נוספת, אם ויניפריד בנקס אינה עובדת ויש לרשותה משרתת טבחית ואומנת, מדוע אין היא עצמה דואגת לכיוון הפסנתר, וכיצד מבלה  היא  את זמנה וחייה?

            ובכן, במקרים רבים הייתה העסקתה של אומנת סמל סטטוס, עדות לצריכה ראוותנית, מסר שהרעיה והאם עברו מן התפקיד הביתי שלהן לתפקיד קישוטי. מ-1850 קינוח אפם של ילדים היה משימה בלעדית של אישה ספציפית שאינה אמם.  מה עשו האימהות? הן ערכו ביקורים, למדו  לנגן ולשיר במתיקות, הוזמנו לארוחות אך סעדו מעט מאוד בציבור. הגברות לא שיקרו, לא קיללו, ולא נהנו מסקס.  נשים שהעדיפו לקרוא, שגילו אומץ, מרדנות ועצמאות התקבלו כחריגות וכבלתי טבעיות. הרעיות היוו חלק מזירה, כהצגה של עושר ונכסים חומריים בהיותן עסוקות באי-מעש (Amies, 1988).

אבל מדוע מרי פופינס יוצאת לסידורים ולקניות? למה לא הטבחית או המשרתת? התמונה הזאת מוסרת כי מרי פופינס היא נאני (Nanny) ולא אומנת- מורה (Governess). ההבדל בתפקיד הינו פונקציה של גיל הילדים וגם של ההשתייכות המעמדית.  הנאני אחראית על שלומם הפיזי ואילו האומנת אחראית על חינוכם ולימודיהם. הנאני השתייכה  למעמד נמוך, היא נערה פשוטה, ואילו האומנת היא בת טובים אשר זכתה לחינוך בסיסי (Amies,1988).

משפחה קולנועית ידועה נוספת בלונדון של אותה תקופה, המציגה סוגיות של השתייכות מעמדית, היא משפחת דרלינג. המחבר מספר לנו כי "מרת דרלינג איסטניסטית בדברים היתה ואילו אשה ביקש להידמות לכל שכניו. מכאן שהיתה לילדים אומנת. מחמת שנצטרכו לחלב הרבה היו עניים ומחמת שהיו עניים- היתה אומנתם כלבה מהודרת מגזע ניופאונדלנד, שקורין ננה" (מתיו בארי, 1972, עמ' 12).  

מתיו בארי מגחיך את דמויותיו. אמא ואבא דרלינג כל כך רצו להידמות לשכניהם האמידים שהכרח היה להעסיק אומנת לילדים, ובאין אמצעים נתנו את התפקיד בידי הכלבה. פיטר פאן מזמין את ילדי דרלינג להצטרף אליו ומגדיר עבורם את בני חבורתו "ילדים הנופלים מתוך עגלותיהם שעה שאומנתם הופכת פניה לצדדים. לא נמצא להם דורש שבעה ימים – שולחים אותם הרחק לארץ לעולם לא" (מתיו בארי, 1972, 26). אפשר לראות בדבריו של מתיו בארי ביקורת כלפי  ההסדרים החברתיים של תקופתו, שטענו בזכות גידול הילדים בידי קבלן משנה. העלילה מספקת אישור לביקורתו. באותו ערב גורלי מקשיח אבא דרלינג את ליבו כלפי הכלבה האומנת וקושר אותה מחוץ לבית, הזוג דרלינג יוצא לנשף ובשובם הם נוכחים בפרי מחדליהם ומספיקים לראות רק את קצה השובל של ילדיהם  מתעופפים ונעלמים מבעד לחלון.

            באירופה  הכפרית, אשר בה אחוזות מרוחקות מן הערים, היה היגיון בארגון החינוך היסודי כחינוך ביתי(Home schooling) . אבל נתוני סוכנויות האומנות, ששגשגו במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, מעידים כי עיקר הביקוש היה דווקא בלונדון הבירה. בלונדון של  1887 היו 6516 אומנות לעומת 200 בקורנוול הכפרית (Horn, 1989). משמע, העסקת אומנות הייתה יותר סמל סטטוס ופחות הכרח הקשור עם אורח החיים הכפרי.

התמונה של כמה עשרות אומנות עטויות שחור וממתינות בפתח הבית של בני משפחת בנקס, מעסיקיה של מרי פופינס, עד שהרוח מפריחה אותן והן נאחזות בעמודי הפנסים ובעצים, היא סצינה מסוגננת בסרט, שלה שורשים גם בסטטיסטיקה. זו מלמדת כי  בלונדון של  1844 התחרו על משרה אחת של אומנת 37 נשים, וב- 1845, תוך שנה אחת, גדל הביקוש ל- 65. למה זה קרה? האם כל כך טוב היה להיות אומנת?

מחקר המכתבים והיומנים של אומנות עולה כי לא טוב היה לשמש כאומנת. שרלוט ברונטה, הסופרת, כותבת לחברתה במכתב: "עד כה הסתדרתי טוב עם הילדים והמשרתים, אך לא עם הבידוד והבדידות...(1841)" (Smith, 2003) אז מאין נבע הביקוש הרב? המחקר בתחום מעלה כי מבחינה דמוגרפית, התרחבות האימפריה והגירה של גברים לקולוניות יצרו עודף נשים באוכלוסיה, ולכן לנשים רבות לא היה סיכוי להינשא. בנוסף, אלו היו שנים של תמורות כלכליות מבניות אשר הרסו את ההסדרים הישנים וכפו שינוי באורח החיים  המוכר.

 

מה לימדו המורות האומנות

טקסט: אנה לאונוואנס, האומנת מ"המלך ואני", (1956, Tennant ,The king and I ), מורה אנגלית לבני משפחת המלוכה הסיאמית. מריה במשפחת פון טראפ מלמדת את סולם התווים הבסיסי באמצעות השיר "דו-רה-מי". בית הספר המשלים, בו למדו בקי שארפ ואמיליה סדלי, גיבורות הרומן "יריד ההבלים" לתאקרי, מזכה כל אחת מבוגרותיו במילון לצרפתית אותו משליכה בקי בתיעוב מחלון הכרכרה. אלו היו מקצועות ראשונים בחשיבותם בקוריקולום של האומנת הויקטוריאנית: אנגלית, מוסיקה וצרפתית. מה עוד לימדו האומנות, וכיצד התנהלה ההוראה שלהן?  במשפט אחד האומנות לימדו את שלושת הR - Reading wRiting aRithmetic's) )   היינו, קריאה, כתיבה וחשבון בסיסי.  בנוסף, הן התבקשו ללמד גם דקדוק ולשון אנגלית, נגינה בפסנתר, תפירה וציור.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                      

הציור היה חובה לבנות וכלל רק שימוש בצבעי מים, יען כי צבעי השמן נתפסו גבריים מדי לאצבעות נשיות. בנים למדו גם לטינית, קריקט וספורט כמו רכיבה, ומשבגרו, לערך בגיל 12, נשלחו לפנימייה. ההוראה של האומנת נתפסה כמתאימה לבנות עד תיכון, ולבנים עד גיל בית הספר היסודי. הלימודים התנהלו בחדר הילדים סביב  שולחן, ולשימושה של האומנת היו לוח, גיר ופעמון. חופשות היו נדירות ביותר (Horn, 1989).

על אף שהאומנת האנגלייה הייתה מוצר יצוא של האימפריה הבריטית (Blunt, 1999), כפי שעולה מהסרט "המלך ואני" ( ,Tennant 1999), החינוך שהציעו לא היה איכותי ולא עמד בתחרות עם חלקים אחרים באירופה, כמו החינוך השוויצרי, הצרפתי והגרמני. עם הזמן גברו קולות בפרלמנט הבריטי ובעיתונות, אשר קראו לציבור לא להניח למלאכה החשובה מכל להינתן בידיים לא מקצועיות, ולקראת סוף המאה התשע עשרה נוסדו מוסדות הכשרה ובחינות הסמכה לאומנות, וההורים התבקשו לא לגייס אומנת בלי תעודה.

 

סדר יום טיפוסי של אומנת  (Horn, 1989)

         08:00 ארוחת בוקר

         09:00 העתקה מספרים

         10:00 חשבון

         11:00 היסטוריה

         11:30 הפסקה

         12:00 גיאוגרפיה

 

 

         13:00 ארוחת צהריים

         15:00 הפסקת צהריים, בחדר הילדים

         16:00 קריאה בתנ"ך

         17:00 הליכה, טיול ערב

         17:30 תה

         18:00 תפירה ודקלום

         19:00 ארוחת ערב

         20:00 השכבת הילדים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


אחד ממקורות הקושי העולים מחקר המכתבים של אומנות באותה תקופה הוא עוינות מצד האישה החוקית, אשר נאלצת להתמודד עם אישה צעירה ורווקה בתוך ביתה. קושי אחר הוא הטרדות מצד אדון האחוזה. הקשיים הללו הולידו, בין השנים 1840-1860, ז'אנר פופולרי של ספרי הדרכה לאומנת ולגברת הבית.

הצורך שהוליד ספרות זו היה סוגיה נטולת תקדים בהיסטוריה - איך חולקים את הבית עם מועסקת שאינה משרתת ואינה בת משפחה? באחת ההמלצות שהועלו במדריכים אלו יעצו לאומנת למסד פגישה יומית עם גברת הבית ולדון בבעיות שעלו בחינוך הילדים. למרות שאין עדויות כי נוהג זה השתרש לכלל, הרי שמשם נולד מוסד 'יום ההורים' המקובל במחוזותינו Hughes, 1993)).

 

אי הלימת סטטוס

טקסט: האומנת ביטאה במהותה את המושג הסוציולוגי של אי-הלימת סטטוס. מצד אחד, משכילה ובת טובים מצד שני, מועסקת במשק הבית ונעדרת משאבי כוח. למעשה היתה תופעה זו משותפת לכלל הנשים מן המעמד הבינוני והגבוה. הן זכו למשאבים של השכלה, טיפוח והגנה, אך נעדרו כל יכולת לממש משאבים אלו בשליטה על חייהן ( Peterson, 1970 ).

התסריט הקולנועי היטיב לבטא זאת: האלמנה האנגלית אנה ליאונוואנס  מגיעה בסרט "המלך ואני" (Tennant, 1999) לסיאם, תאילנד של היום, על מנת ללמד אנגלית את בני המשפחה של המלך, המאכלסים כיתה שלמה ורב גילית. המלך מייעד לה מגורים בשטח הארמון ואנה מתעמתת עימו על כך ומבקשת כי יקצה לה מגורים  בשטח העיר. "אני אורחת שלך", היא מזכירה לו, אכן, הוא עונה במרירות, "אורחת המקבלת משכורת חודשית".

גם השיוך המעמדי של  מרי פופינס   (Stevenson, 1964) מעלה תהיות.  החבר הכי טוב של פופינס הוא ברט (דיק ואן-דייק) נגן רחוב. נראה כי פופינס קרובה גם אל מנקי הארובות, אל הקשישה המוכרת זירעונים ואל תימהונים אחרים.  מבחינת המראה החיצוני, פופינס מעט מגוחכת. בכובעה נעוץ פרח, בגדיה מהוהים והיא נושאת אותם בהדרת כבוד מוגזמת.

התנהלותה בענייני הלבוש מזכירה את לייזה דוליטל (אודרי הפבורן) גיבורת הסרט "גבירתי הנאווה" (My fair lady; Cukor,1964). בביקור הראשון בבית הפרופסור היגינס מנסה לייזה להידמות לגברת מכובדת ולשם כך עוטה כובע עטור בשפעה של נוצות. סימנים אלו משייכים את לייזה, כמו את פופינס, למעמד הנמוך המנסה להתברגן. כזכור, לייזה דוליטל מנסה להתקדם למדרגת זבנית בחנות על ידי קנייה של "שפה תקינה". גם פופינס מעוצבת כבת המעמד הנמוך המבקשת להתקדם בסולם החברתי. בניגוד לחבריה וללבושה, פופינס עוסקת הרבה בראוי, בתקין במכובד ובמוקפד. היא מרבה לנזוף, לתקן ולכוון את סביבתה, ילדים כבוגרים, למודל ההתנהגות  של המעמד הבינוני.

העמימות המעמדית הגדולה ביותר מגולמת בדמותה של ג'יין אייר. ג'יין נולדה כבת טובים אך נדחקה כבר בגיל שבע מאחוזתה המפוארת של דודתה לחיי חרפת רעב ואכזריות במוסד החינוכי. כמעט שנישאה לאדון האחוזה, אך בספין מהיר הגיעה לפשוט יד בדרכים, וכך מאיגרא רמה לבירא עמיקתא וחוזר חלילה. הייצוגים הקולנועיים והספרותיים של אומנות מודעים לאי-הלימת הסטטוס ומנסים ליישבה באמצעות העלילה.

            כל האומנות הקולנועיות ניחנו בעוז רוח כלפי המעסיק: נאני מק'קפי ( אמה תומפסון) (Nanny McPhee, Jones, 2005  )  מגלמת אומנת "מכשפה" המעידה על עצמה "כשצריכים אותי אבל לא רוצים בי – אני נשארת! כשרוצים בי אבל לא זקוקים לי – אני עוזבת!",  החופש להגיע ולעזוב מנוסח כשלה בלבד. כך גם מרי פופינס בראיון הקבלה עם מר בנקס, כשהיא מודיעה על תנאי עבודתה, יום חופשה ותקופת הניסיון ש"היא תיתן למשרה". ואנה לאונוואנס קוראת תיגר על החלטות מלך סיאם יותר מפעם אחת. התנהגותה האסרטיבית מייחדת אותה מבנות מינה ויוצרת ביניהם דיאלוג בין תרבותי מעמיק. 

זהו הדימוי הקולנועי של האומנות, אך לפי הידוע לנו במציאות הן נהנו ממעט מאוד  כוח בבית מעסיקן. מדוע "מתעקש" הקולנוע להציג את האומנות באזור דמדומים מעמדי? אנו נראה כי הנרטיב של האומנת הוא נרטיב של מוביליות מעמדית והנזילות הזאת היא הכרחית לסיפור. 

 

להתחתן עם המעסיק?

 טקסט: הקולנוע מספר לנו כי תפקיד האומנת כלל פוטנציאל לרומן עם המעסיק, רומן שסופו נישואין. מריה מ"צלילי המוסיקה" נישאת לאציל פון טראפ, בקי שארפ, גיבורת "יריד ההבלים" נישאת לרודון, אחיינו של בעל האחוזה שאצלו שימשה כאומנת, אולם מעשה זה מדיר אותו מן הירושה המצופה וחורץ את גורלם לחיי עוני, חובות  ונושים.  פרשת האהבה הדרמטית ביותר בין אומנת לאדון היא ללא ספק זו של ג'יין אייר, ספר אשר עובד עשרות פעמים לקולנוע. בגרסתו של פרנקו זפיראלי לרומן  מתנהלת ביניהם השיחה הבאה:

"רוצ'סטר לג'ין אייר:

[...] לא, לא אתחתן עם מיס אינגראם, מיס אינגראם לא אוהבת אותי ואני לא אוהב אותה. אותך אני אוהב כמו את עצמי ובשרי. ענייה ויתומה וחסרת יופי שכמוך, לפנייך אני מתחנן שתקבלי אותי כבעל.

ג'יין: דבריך כנים? אתה באמת אוהב אותי? אתה באמת רוצה שאהיה רעייתך?"

Zeffirelli, 1996))

לרגע נדמה כי השניים עומדים לממש את אהבתם למרות הסתייגויות הסביבה. גב' פיירפקס, סוכנת הבית, אומרת בחשש לג'ין כי "ג'נטלמנים במעמדו של מר רוצ'סטר אינם נוטים להינשא לאומנות",  ואז, בסצינה המפורסמת כבכל חתונה נוצרית, שבה הכומר שואל את הקהל האם למישהו ידוע על מניעה לאיחוד בין בני הזוג, קם אדם מהקהל הקטן שבכנסיה ומגלה כי לרוצ'סטר אישה נוספת, משוגעת, הכלואה בטירה. ג'יין אייר, האומנת, יוצאת למסע ארוך וקשה שרק בסופו תחזור למעמד זה.

היא תינשא לרוצ'סטר אך רק לאחר שימלאו התנאים הבאים: הרעיה טרופת הדעת תיספה בדליקה; הטירה תיחרב ורוצ'סטר יהפוך לעיוור ונכה; ג'יין, לעומת זאת, תירש סכום נאה מדוד עלום אשר נפטר באי מדירה. אז ורק אז יתאפשר לסופרת להשיא בין השניים. הגבר האריסטוקרטי היה צריך לרדת הרבה בערכו הנישואי והאומנת לעלות הרבה כדי שהשניים יוכלו לממש את אהבתם, וכל זאת  ביצירה בדיונית  ספרותית של המאה התשע עשרה.

 שרלוט ברונטה טרחה מאוד לעצב את גיבורת סיפורה כאישה חסודה,  אולם על אף שג'יין מקריבה את אושרה לטובת ערכי המוסר ומסרבת להצעותיו של רוצ'סטר לחלוק חיים בחטא, בורחת מהאחוזה בחוסר כל ויודעת חרפת רעב ושוטטות בדרכים, חרף זאת, הואשם הרומן בחוסר מהוגנות. אומנת, אישה רווקה, החיה עם גבר תחת אותה קורת גג ומנהלת רומן עם מעסיקה... לא יעלה על הדעת!

            מה, אם כן, ניתן ללמוד מכך על ההשתייכות המעמדית של המורה האומנת? הייצוג הקולנועי מספר לנו על האפשרות למוביליות מעמדית. אולם במציאות הסיכויים של אומנות להינשא לבעלי האחוזה היו אפסיים.  סיפורה של ג'יין אייר הוא  פנטסטי כסיפור סינדרלה, יתומה ענייה הנישאת לאציל נאור ואהוב. זה לא קרה, ראשית, מפני שנישואים בחברה האירופית של אותה תקופה היו יותר מאי פעם עסקה כלכלית, ושנית, האומנות הגיעו לבתים שכבר היו בהם משפחות עם ילדים.

            הרומנטיזציה של דמות האומנת מובנית פעמיים. פעם ראשונה בהצגה המתוקה של עיסוקן - קשר מיוחד וכמעט מיידי עם הילדים שברשותן, מצליחות במקום שנכשלו אחרים וזאת באמצעות שפע של כריזמה, רגש ותרבות של אכפתיות. הפעם השנייה היא בזימון הקשר הרומנטי עם המעסיק. על אף שהנרטיבים נראים צפויים, פשוטים והוליוודים, הרי יש לסיפור האומנת משמעויות תרבותיות עמוקות. המיתוס הרומנטי כורך יחד סוגיות של מגדר, כוח ומעמד. לא מקרה הוא שסיפורים על אומנות נכתבו עם התפתחות הקפיטליזם, בעידן המהפכה התעשייתית. סיפורים אלו מבנים את האתוס הרומנטי, וזה קשור בטבורו לקפיטליזם (אילוז, 2002).

            מה בין  האתוס הרומנטי והאתוס הקפיטליסטי?  בשניהם יש האדרה של האינדיווידואליזם והבחירה האישית, ושניהם מכחישים קיום מגבלות מבניות למוביליות. מה מוסרת  לנו קפיצת הדרך המעמדית של שלוש היתומות  האומנות - אנה, בקי וג'יין? שהמעבר בין מעמד אחד לשני הוא אפשרי, שכיח ומתקיים מתוקף סגולות אישיות בלבד. שמהלך חייו של גבר או אישה אינו מוכתב על ידי משתנים כמו מוצא ומעמד, אלא על ידי אישיותו והגורל. שאנשים בוחרים בבני זוגם על בסיס רגשות עמוקים של אהבה וזו מתעוררת בשל תכונות אישיות כמו טוהר פנימי ומוסריות ולא, חס וחלילה, כמות הכסף שבארנק. ומכאן, שלכל אחד ואחד יש סיכוי שווה לשפר את איכות חייו; יוצא שהאתוס הרומנטי מזין ומטפח את הנחות היסוד של הקפיטליזם ( אילוז, 2002).

            אם כך, מדוע הייצוג הקולנועי מעוות כל כך את המציאות האפורה, הכמעט קודרת של עבודת האומנת?  צריך לקחת בחשבון כי ייצוגים של משלחי יד בקולנוע הם תמיד סלקטיביים ומעוטרים. אף אחד לא היה צופה  בסרטי קולנוע המתארים את עבודת הניירת הסיזיפית של השוטר, או את שעות בדיקת הבחינות של המורה. הקולנוע מצייר את החיים הדהויים בצבעי שמן עשירים, ממקד את עדשתו על  רגעים דרמטיים והירואיים. אבל חקר הייצוגים של מיעוטים, נשים, מקומות ואירועים היסטוריים לימד אותנו שהתשובה אינה יכולה להסתיים כאן,  בגורמים לוגיסטיים ודרמטיים. חקר הייצוגים מלמד כי לדימויים יש קשרי גומלין עם  מוסדות חברתיים אחרים, כמו למשל, במקרה זה של האומנות,  עם מוסד הריבוד החברתי והפטריארכיה.

            אם אחזור לאותה מורה צעירה, הנאלצת להפציר בתלמידה לקום ממיטתו ולהתיישב לשולחן הלימודים, נראה כי חלק מן המתחים שאפיינו את ההוראה של המאה התשע עשרה נותרו כרכיב אימננטי במקצוע המורה. מצד אחד, פרופסיה משכילה ומאידך, סטטוס נמוך; מחד, סוכנת ידע פרופסיונלית ומאידך, שמרטף וממלאה מקום של אם;  מקצוע נדרש וחשוב במס השפתיים, ומבוזה בפועל. 

            שלוש תובנות עולות מחקר האומנת והשוואתה למורה של ימינו: הראשונה, שאת השכר הנמוך וסדרי העבודה מזינות תפיסות ואמונות ביחס למגדר. השנייה, כי פנייתן של נשים לעיסוק בהוראה הינה פונקציה של שינויים במבנה השוק והתעסוקה, כמו גם אמצעי למוביליות חברתית שלא תמיד מומשה. והשלישית, שיחסי כוח בין הורים, מורים ותלמידים הינם דינמיים מבחינה היסטורית וכפופים לא רק לאידיאות חברתיות אלא גם לאידיאולוגיות של שוק. ולבסוף, אנו למדים כי הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות למורה אישה הוא להתחתן עם המעסיק.

            בתנאים שבהם המעסיק הוא המדינה, העירייה ועמותות שונות נסגרה בפנינו אפשרות זו.  מאידך, יכולות אנו לשמוח בעובדה שבעידן של היום יש לנשים  הזדמנויות תעסוקתיות עשירות יותר מאלו של המאה התשע עשרה,  וזו בהחלט נקודת אור המאפשרת, לשיטתה של מרי פופינס, 

Just a spoon full of sugar that helps the medicine go down….""

 

רשימת מקורות

אילוז, א' (2002). האוטופיה הרומנטית: בין אהבה לצרכנות. חיפה: זמורה ביתן.

 

מתיו-בארי, ג'' ( 1972). פיטר פאן. תרגם: בנימין גלאי. תל אביב: מחברות לספרות.

 

זך, נ'  (1974). שירים שונים. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

 

 

Amies, M, (1988). The Victorian Governess and Colonial Ideals of  Womanhood. Victorian Studies, 31 (4) 537-565.

 

Blunt, A. (1999). Imperial Geographies of Home: British Domesticity in India, 1886-1925. Transactions of the Institute of British Geographers, New Series, 24, (4) 421-440

 

Godfrey, E. (2005). Jane Eyre, from Governess to Girl Bride.
Studies in English Literature 1500-1900 - 45 (4) 853-871

 

Grumet, M. (1988). Pedagogy for patriarchy: The feminization of teaching. In M. Grumet (Ed.). Bitter milk: Women and teaching (pp. 31-58). Amherst, MA: The University of Massachusetts Press.

 

Heldman, J. ( 1990). How Wealthy is Mr. Darcy – Really? Pounds and Dollars in the World of Pride and Prejudice. Retrieved 1/1/10

http://www.jasna.org/persuasions/printed/number12/heldman.htm

 

Horn, P. ( 1989). The Victorian Governess. History of education, 18 (4) 333-344.

 

Hoffman, N. (1981). Women's "True" Profession:  Voices from the History of Teaching. New York: The Feminist Press.

Hughes, K. (1993). : The Victorian Governess. London: Hambledon.

 

Peterson, J (1970). The Victorian Governess: Status Incongruence in Family and Society. Victorian Studies: The Victorian Woman,  14 (1) 7-26

 

Smith, M. (2003).  Selected Letters of Charlotte Bronte. Oxford: Oxford University Press.

 

 

פילמוגרפיה

Cukor, G. (1964). (Director) & Warner Jack (Producer). My Fair Lady. [Motion picture]. 170 minutes. USA: Warner Bros. Pictures.

 

Jones, K. (2005). (Director) & Doran, L. (Producer). Nanny McPhee. [Motion picture]. 98 minutes. USA/UK/France: Universal Pictures. 

 

Lang, W. (1956). (Director) & Brackett, C. (Producer). The King and I. [Motion picture]. 133 minutes. USA: 20th Century Fox.

 

Nair, M. (2004). (Director) & Day, J.(Producer). Vanity Fair. [Motion picture]. 141 minutes. UK/USA: Focus Features.

 

Stevenson, R. (1964). (Director) & Walt Disney (Producer). Mary Poppins. [Motion picture]. 139 minutes. USA: Buena Vista Distribution.

 

Tennant, A. (1999). (Director) & Bender, L. Elbert, E. (Producers). Anna and the King. [Motion picture]. 149 minutes. USA: 20th Century Fox.

 

Wise, R. (1965).(Director and Producer).The Sound of Music [Motion picture]. 174 minutes. USA: 20th Century Fox.

 

Zeffirelli, F. (1996). (Director) & Lovell, D. L.(Producer). Jane Eyre. [Motion picture]. 112 minutes. France/Italy/UK/USA: Cineritino. S.r.L.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד