שוקי טאוסיג: "העתיד עדיין לא כאן"
שוקי טאוסיג: "העתיד עדיין לא כאן"

שוקי טאוסיג הוא עורך אתר "העין השביעית"

עיתונים מודפסים זה טוב, עיתונים מקוונים זה רע, בלוגים זה נורא: המאבק המר שמתנהל כאן על עתיד העיתונות הוא המאבק הלא נכון

מאחר שהמשרד שלי ממוקם בחדר העבודה, שהוא מצידו ממוקם בדירת משפחת טאוסיג, ומאחר שאת רובה של 2009 בילתה אשתי בחופשת לידה, יצא מדי פעם שנפגשנו, אני והיא, לארוחת צהריים. בהזדמנויות האלה נהגה הרעיה לשאול אותי מה קרה היום. לא אצלי, אלא באופן כללי. הרי את הבוקר ביליתי בקריאת ששת העיתונים הנוחתים מדי יום על סף דלתנו, וממילא הוחזקתי בר סמכא בענייני חדשות ואקטואליה. התשובות שסיפקתי היו, בדרך כלל, מאכזבות. המידע שידעתי לספק היה מאתמול, במקרה הטוב. במהלך הזמן התחלתי לגלוש כמה דקות ב-ynet לפני הארוחה.

השנה האחרונה היתה רצופה, לצערנו, באירועים חדשותיים מתחום הסנסציה הפלילית. סיפורים שהיו עטופים בצווי איסור פרסום וריחפו בחללם של פורומים, בלוגים, טוקבקים ואתרים עצמאיים, הסעירו את דמיונן של הבריות וגירו את סקרנותן. חומרים עיתונאיים ממדרגה ראשונה. כאלה ש"מוכרים עיתונים", כפי שעורכים מסוימים נוהגים להתבטא. המידע הלך והתגבש עד שהיה לקריסטל שקוף של זוועה, ששורטט בהבל פיהם של שוטרים בכירים במסיבות עיתונאים מיוזעות. למחרת, יצאו העיתונים בשערים צבעוניים, אדומים מדם, עטורי כותרות מורכבות מאותיות ענק, ואחריהם עמודים על גבי עמודים עם כל העובדות המלוכלכות והפרטים המדממים. כל מה שרציתם לדעת וקראתם כבר אתמול באינטרנט.

בלילה שקדם לאחד הבקרים בהם כתבתי שורות אלו, ירד הגשם הראשון. בבוקר יצאתי החוצה לאסוף את העיתונים כדי לכתוב את סקירת העיתונות שאנחנו מפרסמים ב"העין השביעית" מדי יום. "הארץ" היה חסר. ככה זה, תקלות של תחילת החורף. מכיוון שמערך הפצה הוא עסק מסובך ויקר, החינמון הצעיר "ישראל היום" ויתר על הקמת רשת חלוקה משלו והוא משתף פעולה עם "הארץ". מכיוון ש"הארץ" לא הגיע, גם "ישראל היום" לא נחת על סף דלתי. ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", ששרדו את תלאות מזג האוויר, הוקדשה כותרת על השער לענייני מטאורולוגיה: עיתון אחד דיווח כי הגשם צפוי לרדת רק היום בערב, השני הרחיק את המועד עד לסוף השבוע. את החותמת האירונית סיפק השליח, שזרק את העיתונים בדיוק מתחת לסדק בחלון חדר המדרגות. הם היו רטובים מגשם. לא שנצרכתי לעדות הפיסית הזו: הסקין שבחרתי לתיבת הג'ימייל שלי התכסה בטיפות גשם וירטואליות כל אימת שבחוץ החלו העננים להטיח את מרכולתם בעולם.

נדמה לי שאתם מבינים לאן אני דוהר. העיתונות המודפסת, אני אומר לעצמי כבר זמן מה, גמרה את הסוס. אבל כל אימת שהסתכלתי סביבי, גם אצלנו, ב"העין השביעית", ראיתי שהסוסים הזקנים דוהרים במלוא המרץ, ורעמותיהם הלבנות מתנפנפות ברוח שרק העולם הלא וירטואלי – בינתיים – יכול לספק. "למה אדם צריך לדעת מתי אני מחרבן ואיזו יציאה היתה לי. לי יש להגיד משהו פעם ביום – אני אומר את זה כאן", קבל לאחרונה ירון לונדון, מי שיחד עם מוטי קירשנבאום מוביל את תוכנית האקטואליה הנחשבת ביותר בטלוויזיה. הוא כיוון את קובלנתו נגד "טוויטר", שירות המיקרו-בלוגינג הפופולרי שהתפרסם בין השאר בזכות החדשות בזמן אמת שהביא מאירועים חדשותיים כמו ניסיון ההפיכה באיראן או אסונות טבע ברחבי העולם.

לפני שנה אסף יובל דרור בטור ב"העין השביעית" מדגם התבטאויות מושחזות של העיתונאי רענן שקד, בעל טור נחשב ומי שהיה מבקר טלוויזיה מוערך של "ידיעות אחרונות" ועורך המוסף היומי שלו, בגנות האינטרנט. "בלוגרים, טוקבקיסטים, בעלי אתרים – כולם מרוכזים בעצמם יותר מכפי שמיכל זוארץ היתה מרוכזת אי-פעם בכרטיסייה" (2006); "הישגי הבלוגר, כידוע, נמדדים קודם כל ביכולתו לטרחן באופן שיגרום למישהו, איפשהו, להשקיע שתי דקות בקריאת הבלוג. רובם המכריע לא מצליחים להגיע אפילו לזה" (2007); "אנשים שלא מסוגלים לכתוב אפילו צ'קים, תקציבי מדינה או ספרים של אורלי קראוס-וינר פשוט פותחים בלוג" (2008).

באותו חודש בו יצא לונדון נגד טוויטר, חידש עיתונאי אחר מ"ידיעות אחרונות", חתן פרס ישראל לעיתונות נחום ברנע, את מתקפתו על עיתונות הרשת. "בלוג הוא הגיג שמאן-דהו משרבט על גבי מקלדת ומשגר לבלוגוספירה. אין צורך בעריכה, אין צורך בתמצות, אין צורך בשאלות קיטבג ובבדיקת עובדות. כותבים מהר, מהבטן", כתב כשהוא נתלה דווקא בבלוגרית אריאנה הפינגטון, מי שייסדה ועורכת את אחד האתרים המשפיעים על הפוליטיקה האמריקאית. ברנע היה לפחות עקבי. כבר ב-2007 אמר בראיון לחנוך מרמרי ב"העין השביעית": "האינטרנט והטלוויזיה הם זיקוקין די־נור. אתה מתפעל מהבזקי האור אבל נגמר האירוע ויש חושך ואין כלום". האינטרנט "מייצר תרבות של קלות־דעת מסוימת", אמר אז, והוסיף את דעתו על "העיתונאים הבלוגרים": "ההיתכנות הטכנולוגית הפכה אותנו לפטפטנים חסרי גבולות". באופן מעניין, עיתונאים ותיקים ונחשבים מוחים נגד הממד האינטראקטיבי והמיידי שמוסיפים טוויטר, הטוקבקים והבלוגים לעולם התקשורת, ועוד נשוב לכך.

האמירה הבוטה והמתוקשרת של ברנע, שטוריו אינם מתפרסמים באתר האינטרנט של קבוצת "ידיעות אחרונות", היא סימפטום להתנכרות לעיתונות המקוונת, התנכרות שאינה אופיינית דווקא לקומץ של אנשי תקשורת אוחזי פנקסים. דוגמאות לא חסרות: מספר הצעות חוק שקראו להטיל צנזורה על האינטרנט הגיעו בשנים האחרונות לשלבי חקיקה שונים; מספר גלים של מתקפות ציבוריות, שנוהלו בעיקר מעל דפי העיתונים המודפסים, הלמו בתרבות התגובות ברשת ("טוקבקים"); דוברים של רשויות המדינה, במשרדי הממשלה, המשטרה ומערכת הביטחון, סירבו תחילה להכיר במדיה החדשה ("היום כל אחד יכול לפתוח אתר חדשות באינטרנט ולהגיד שהוא עיתון", אמר דובר המשטרה לפניות בבקשה לתגובה מאתר "נענע" ב-1999); כתבי אינטרנט נתקלו בכתף קרה מצד עמיתיהם בתאי כתבים או התאגדויות מקצועיות אחרות, ומערכות כלי תקשורת אינטרנטיים נאלצו, ונאלצות, להיאבק במערכות עיתונים השייכים לאותה קבוצה; ועדת פרס סוקולוב סירבה להכליל את אתרי האינטרנט בכלל כלי התקשורת הזכאים להיות מועמדים לפרס. גם כשהתרצתה להכיר בקיומה של עיתונות מקוונת, החביאה אותה תחת הכותרת "עיתונות כתובה". למותר לציין שאף כותב שעושה זאת לצורך פרסום ברשת, לא זכה מעולם בפרס.

המתקפות האלו לא כוונו ספציפית נגד עיתונות מקוונת, אלא נגד "האינטרנט" (וזכורה אמירתו האלמותית של רזי ברקאי מ-1996, "מיד ינסו להשיג מההפקה את האחראי על האינטרנט'', שנייה רק לזו של הנשיא בוש הבן, "I hear there's rumors on the Internets", ששוחררה לחלל העולם הנבוך ב-2004): בלוגים של בנות 12 נכרכו עם בלוגים של עיתונאים חשובים, אתרי סנסציות מפוקפקים עם אתרי אקטואליה רציניים, טוקבקים בגרוש עם פובליציסטיקה במשכורת חודשית. גישה מקובלת וכוללנית שזרקה לסל אחד אחד את ynet ונענע עם כל הפורנו הזה, שם באינטרנט.

בור ביוב גועש

לביקורת הזו יש על מה להסתמך. ההוכחות מצויות בארכיון "העין השביעית". נבירה בו מעלה עוד ועוד עדויות על רעות עיתונאיות חולות שמפיצה הרשת: כותרת המשנה לכתבה של איתי רום ומתן שירם מ-2007 היא "במקום עבודת רגליים, נותנים העיתונאים לאצבעות הידיים ללכת במקומם ומעתיקים כמות שהוא מידע אנונימי המופץ ברשת האינטרנט". ב-2005 כתב ב"העין השביעית" אריאל שנבל על "מהלומת נגד, ראשונה מזה זמן ארוך, מצד עולם העיתונות המסורתית, בקרב המתנהל בינו לבין עולם העיתונות הווירטואלית הישראלית". ובכתבה מ-2003: "הטוקבקים משמשים כיום בור ביוב גועש שלא תורם לכלום, לבד מתחושת ערך עצמי של בעלי אתרים, שזו הדרך היחידה עבורם למדוד למי מהם (אתר) יותר גדול" (הדובר הוא גדי שמשון). ב-1999, עוד לפני שמישהו חלם כאן על טוקבקים או ידע לאיית ynet, מנה אורי דרומי בכתבה בגיליון 21 את האינטרנט, לצד הצהובונים ו"המדיום הטלוויזיוני", כאשם במצבה ההולך ומידרדר של העיתונות האמריקאית.

גיליונות "העין השביעית" כיוונו זרקור אל שני אתרי האקטואליה הישראליים הגדולים מבית היוצר של העיתונות הממוסדת, הדיוקן שהצטייר לא היה מחמיא. ב-2006 פורסמה בגיליון 65 של "העין השביעית" כתבה של גילי דרוב-היישטיין תחת הכותרת "הכיוון לא ידוע". מושא הכתבה היה אתר nrg מבית "מעריב", אז בן שנתיים. "אתר מקושקש עם תכנים ירודים, בלי אופי ובלי שדירת עורכים", היתה חוות הדעת של אחד המרואיינים. מרואיין אחר התייחס לעזיבה או הפיטורים של כמעט כל שדרת העריכה של האתר תוך זמן קצר: "כולם ברחו כל עוד נפשם בם. מקום שמקדם באופן שיטתי את הבינוניות לא חושב על העתיד". עדותו של העורך הראשי לשעבר של האתר (אחד מרבים...), שרטטה תמונה של מערכת עיתונאית חלשה ונתונה ללחצים מבית ומחוץ.

שנתיים אחר כך, התפרסמה בגיליון 70 של "העין השביעית" כתבה של איתמר ב"ז תחת הכותרת "וואלה?". הכותרת היתה פרפראזה על שם האתר הישראלי הפופולרי של אותה תקופה (ועד היום), "וואלה", שאנשיו נוהגים לכתוב את שמו בצירוף סימן קריאה, ככה: "וואלה!". גיליון 70 היה גיליון נושא, שניסה לטפל בסוגיות תקשורתיות רחבות באמצעות סקירה של כלי תקשורת מייצג. הכתבה האמורה ניסתה לשרטט את מצב העיתונות המקוונת דרך ציור תמונת המצב של אתר "וואלה": "אתר אחד ששרד כל אחת ואחת מהקפיצות שעברה הרשת העברית בחייה הקצרים". המסקנות הובאו כבר בכותרת המשנה: "הוא ויתר על עיסוק רציני בעיתונות ופספס את מהפכת תוכן הגולשים, אבל כבר 11 שנים שפורטל 'וואלה' שורד בהצלחה באקלים כלכלי ותחרותי סוער. הסוד הוא - לירות לכל הכיוונים". בין ההחטאות שנזקפו לחובת האתר (פספוס מהפכת תוכן הגולשים, לדוגמא), בלט הכישלון העיתונאי: "לעתים קרובות נדמה כי הזלזול של קברניטי 'וואלה' בתוכן גולשים מאפיין את יחסה המזלזל ל'תוכן' בכלל (כלומר, מה שבעבר נקרא 'עיתונות')".

התחקיר העלה ממצאים מדאיגים: מערכת החדשות של "וואלה" מורכבת ממספר אנשים מצומצם ביותר, שעיקר עיסוקה בזן מיוחד של עיתונות פרזיטית: "רוב העבודה העיתונאית, מספרים ב'וואלה', מתרכזת במעקב אחרי שידורי הרדיו והפרסומים באתרי החדשות. כשצץ 'סיפור' אצל אחד מגופי החדשות המתחרים, ממהרים אנשי 'וואלה' להשיג אישור לדברים, ומעלים את המידע לאתר בחתימתם", נכתב בכתבה, לצד סקירה של האופי הבוטה, לפעמים מחפיר ממש, של הטקסטים באתר (למדגם גידופים, עיינו שם, שם). סיפור שסיפר לי אז אחד הכתבים באתר ממחיש היטב את האתוס העיתונאי ששלט אז ב"וואלה": כאשר אחד העורכים קלט הודעה של מד"א על אסון שארע במרחק קטן ממערכת האתר, ביקש הכתב לחוש למקום האירוע כדי לדווח משם, אולם אחראי המשמרת אסר עליו. בזמן שתלך ותחזור כדי להעלות ידיעה אחת, אמר העורך האחראי לכתב הצעיר, נפספס מספר ידיעות שתוכל לפרסם ממקום שבתך כאן. אגב, גיליון 70 היה גיליון הדפוס האחרון של "העין השביעית". אחריו, במרץ 2008, הפך "העין השביעית" לאתר מקוון. גם לעובדה זו נגיעה לענייננו.

נראה, אם כן, כי "האינטרנט", ובעיקר העיתונות המקוונת, הרוויחו ביושר את להט הביקורת שהוטחה ומוטחת בהם.

 

 

אינטרנט בידינו

רגע, עצרו את מכונות הדפוס. לא תמיד היה האינטרנט סמל לעיתונות רעה. להיפך. הוא נולד כתקווה הלבנה של העיתונאים, כלומר, השניים וחצי שעמדו ליד העריסה. "התקוות למהפכה של איכות בסטנדרטים העיתונאיים הרקיעו שחקים עם תחילת אימוצה של הרשת באמצע העשור האחרון של המאה העשרים", כתב חוקר התקשורת צבי רייך בספר "עיתונות דוט.קום" (הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2007) כשהוא מסתמך על שורה של חוקרים אחרים. לפני חמש שנים פורסם ב-ynet אוסף לא חתום של ציטטות מהעיתונות המודפסת על הרשת (חלק מהם הזכרנו למעלה). אוסף גזירי העיתון הוירטואליים האלה מותח קו ברור: מאהדה להמצאה החדשה, לפחד ואפילו לתיעוב. אבל האהדה היתה שם קודם, באופן ברור, גם אם היתה "מיסטית-רומנטית" כפי שכינה אותה גיל רימון בכתבה ב"העין השביעית" ב-1998.

ב-1994 דודי גולדמן, כתב המדע של הנפוץ בעיתוני הדפוס, "ידיעות אחרונות", כתב כך: "באיזשהו שלב בעתיד הלא-רחוק, כנראה, יוכלו גם פשוטי העם שבינינו להתחבר עם מחשב ומודם לרשת המידע האלקטרונית הכלל-עולמית אינטרנט, ולהצטרף לאזרחי המדינה הסייברספייסית (הממוחשבת, האלקטרונית) העולמית. אפילו ביל קלינטון מנוי באינטרנט. כל מי שיש לו מחשב אישי ומודם - ולא משנה אם הוא בעזה או בוושינגטון - יכול להתקשר ולהשאיר הודעות ככל העולה על רוחו לאדון הנשיא. השפע העצום ומגוון הריגושים שמספקת המדינה הסייבר-ספייסית הזו הביאו לכך, שאת הדברים הלוהטים והמעניינים ביותר, ואת האנשים המרתקים ביותר, אפשר למצוא במסע אל תוככי צג המחשב הביתי שלך. אתה רק צריך מודם (90 עד 220 דולר בארה"ב) וקו טלפון, ואתה בפנים. בכל חודש מצטרפים ברחבי העולם מיליון משתמשים חדשים לרשת".

העיתונים המקוונים הראשונים התאפיינו דווקא באפיל איכותי, אפילו סנוביסטי: סלייט (1996), סלון (1995), פיטצ'פורק (1995), ויירד (1993). אתרי החדשות הגדולים הראשונים היו של אמצעי תקשורת מכובדים: ה"שיקגו טריביון" וה"סאן חוזה מרקורי ניוז". ה"וושינגטון פוסט" פתח אתר ב-1996, שלוש שנים לפני שהחל להשתמש בצבע בעמוד הראשון של גיליונות גרסת הדפוס שלו. אלא שעוד בהיותה עולת ימים, ספגה העיתונות המקוונת מכה קשה שעיצבה במידה רבה את אופייה, ומפירותיה הבאושים היא סובלת עד היום.

לישראל הגיע האינטרנט ב-1994. "בקרוב יוכל כל ישראלי - ולא רק בן של מרצה באוניברסיטה - להתחבר לרשת העצומה הזאת תמורת 30 עד 90 שקל בחודש ובנוסף, זמן-אוויר. [...] משרד התקשורת הסמיך באחרונה כמה חברות ישראליות לבצע שירות חיבור לכל דיכפין. בכך תתחבר ישראל באופן רשמי למדינה האלקטרונית הגדולה בעולם. משה אלון, יו"ר חברת 'כלנית', סיטונאית התוכנה הגדולה בארץ, ששב לישראל לאחר חמש שנים בארה"ב, מזהיר: 'אסור שישראלים יתנהגו כאילו 'אינטרנט בידינו'. אי-אפשר להתפרע ברשת, אי-אפשר להיכנס לשיחה בלי קבלת רשות, אסור לקלל או להעליב או להשמיע הערות גזעניות אתניות או פוגעות. די לטעות פעם אחת ואתה חשוב כמת ברשת'" (דודי גולדמן, "ידיעות אחרונות", 1994).

מחלקת האינטרנט של "ידיעות אחרונות" נוסדה ב-1996, כיוזמה של מימי מוזס, בעלת "לאשה" וחברת דירקטוריון ב"ידיעות אחרונות". האישה הצעירה ברוחה, בעלת המבטא הצרפתי הכבד, שאפה להקים ארכיון דיגיטלי ועיתון אלקטרוני. לצורך זה, נבנו שני חדרים על גג המערכת שנועדו להכיל את כל עובדי המחלקות החדשות: שני אנשים. אחד מהם היה אילן יצחייק, לימים עורך המשנה של ynet. במשך שלוש שנים וחצי התפרסם ברשת הפנימית אתר פנימי של העיתון, בעיקר לרווחתם של הכתבים בחוץ לארץ. הפרויקט מעולם לא נחשף לציבור הרחב. רק ב-1999 החלו לדבר על בניית "פורטל", ועם הצטרפותו של מודי פרידמן לצוות הקצה מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון מוזס, סכום כסף גדול לטובת העניין (לפי הערכות – כ-50 מיליון שקל). זו היתה נקודת המפנה. תוך חודשיים, נשכרו 220 עובדים והוטס ארצה המעצב "הטוב בעולם", נוויל ברודי, שקיבל שכר אסטרונומי.

עיתונות עברית מקוונת כבר היתה קיימת קודם לכן: ב-1998 הוקם אתר "וואלה". העורך, גדי שמשון, הצליח להשיג ראיון ראשון עם ההאקר אהוד טננבאום, "האנלייזר", והעיתונים ציטטו את האתר בעמודיהם הראשיים. אבל שלא כמו המהפך באחוזי הרייטינג שגרר סיקור רצח רבין ושהנציח את הדומיננטיות של מהדורת החדשות הצעירה של ערוץ 2 על פני זו הוותיקה של הערוץ הראשון, הסקופ של וואלה נשאר אפיזודה בודדת, ולא הפריע לעורכי המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" להטביע את החותמת "בלעדי" על ראיון עם טננבאום שפורסם אצלם חודש מאוחר יותר.

הקמת ynet היתה אמורה להיות סיפור מליגה אחרת. מייסדי האתר שמו להם למטרה להקים מערכת עיתונאית, ולא יציר כלאיים "פורטלי" כמו אתרי העיתונות המקוונת החלוציים. אחד ממייסדי האתר מספר כי ההחלטה החשובה ביותר היתה יצירת מערכת נפרדת לעריכת דף הבית, כך שיתנהל בצורה ידנית לגמרי, ללא אוטומציה, ועם היררכיה של תמונות וכותרות בגודל ודגש שונה. זו היתה אמירה שעיתון מקוון, שאין לו שער או אלמנטים עריכתיים אחרים הטבועים בדי.אן.איי של עיתון מודפס, יתיימר בכל זאת לקבוע סדר יום. המערכת העיתונאית שקמה בזמן שיא היתה חסרת תקדים בגודלה. שנים אחר כך ישקיע הנמסיס מרחוב קרליבך סכום עתק, 25 מיליון שקל לפי עדותו של המו"ל, עופר נמרודי, בבניית אתר מתחרה – nrg. שוב ייערכו גיוסים נרחבים של כוח אדם עיתונאי.

מול הענק הסולידי ynet (שאז עוד היה אחיו הקטן והגמד של הענק הירוק "ידיעות אחרונות"), המשיכו לפעול מערכות של אנשים צעירים ומוכשרים – בנענע, בוואלה, ובאתרים נוספים שלא נותר מהם זכר. הם הביאו לעולם החדש כתיבה שנונה, חצופה, מרעננת. היה מי שחש כי הלפיד ש"חדשות" והמקומונים שמטו, הודלק מחדש ברשת. הרסן העריכתי, ובמיוחד הלחצים המו"ליים, היו רפויים בהרבה מהנהוג במערכות הוותיקות. חופש עיתונאי הפך מצרך נפוץ, גם אם היה פעמים רבות חופש לכתוב שטויות או לנבל את המקלדת.

מדוע לא הלכו אתרים אחרים בכיוון הזה, התקדימי, של הקמת מערכת בעלת יומרות עיתונאיות, מנותקת מעיתון האם? מדוע לא צמחו עיתוני רשת תוססים וכבשו את דור הקוראים החדש? התשובה לא טמונה בהכרח בגנים אוטיסטיים או מפגרים של הרשת, אלא בעמוד השדרה העסקי הרעוע שלה. המהפך העיתונאי שחוללה הטכנולוגיה, ספג מכה אנושה משום שהטכנולוגיה הורידה לטמיון מיליארדי דולרים ושקלים שהושקעו בה. פקיעת בועת הדוט.קום היתה האות להתנדפותה של העיתונות המקוונת אלי בועה. מערכות התנוונו, תקציבים נעצרו, יומרות התחלפו במאבק הישרדות. למרות שמאז עבר על העולם משבר כלכלי הנחשב חמור בהרבה, הרי שההשפעה של הפקיעה ההיא על העיתונות המקוונת טרם פגה.

בעוד שבעולם החומר העסקי, טראומות נמחקות -  או מושכחות - במהירות שיא, בעולם הרוח של ה"תוכן" ההשפעה היתה מוחשית וארוכת טווח: לפני התפוצצות הבועה, הדבר שהביא ליצירתה של עיתונות מקוונת רצינית היה הפנייתם של תקציבים ענקיים של אמצעי התקשורת הוותיקים. אחריה, צמיחה היתה רק עילה לקיצוץ. יובל דרור הצביע ב"העין השביעית" על מגמה מאלפת: בעוד שב-ynet חלפה שנה מההשקה עד הכרזה על גל פיטורים, ב-nrg, שהוקם ארבע שנים אחר כך, חלפה חצי שנה מההשקה עד הקיצוץ הראשון, באתר מקו מבית "קשת", שהוקם עוד ארבע שנים אחר כך, חלפו שבועות בין ההשקה לקיצוץ, ומההשקה באותה שנה של העיצוב החדש של אתר נענע10 הממוזג (בעלות של כמיליון שקל) עבר רק שבוע לפני שהוכרז על פיטורי עובדים.

מכאן הדרך היתה קצרה להפיכתה של העיתונות המקוונת לשם נרדף לעיתונות ירודה, לא מקצועית, כפי שתוארה כאן קודם לכן. אבל התדמית, לרוב מוצדקת ונובעת ממציאות עיתונאית בעייתית באמת, לא נגזרת מאופיו של המדיום. נכון, האופי הקצרני נגזר ממגבלות המסך ומהקונבנציה בדבר קוצר-רוחו של הגולש ומ"כלל הגלילה", לפיו גולשים לא קוראים טקסט שהם נאלצים לגלול את הדף כדי להגיע אליו; נכון גם שהאופי הרשלני של חלק גדול מהעבודה העיתונאית ברשת נגזר מאלמנט המיידיות המאפיין את המדיום. אולם קצרנות מאפיינת גם את המודל של החינמונים המודפסים ש"הומצא" בשבדיה, התפשט לעולם כולו וכמו העיתונות המקוונת – טרם הוכיח עצמו לא מבחינה עסקית ולא מבחינה עיתונאית; ועבודה עיתונאית רשלנית ניכרת למכביר גם בעיתונים המודפסים ובמערכות החדשות הטלוויזיוניות. האינטרנט, וההתפתחות הטכנולוגית בכלל, לא שינתה מן היסוד את הדרכים לאסוף מידע, אלא את הדרכים, והצורות, להעביר אותו הלאה. הוויכוח "פנקס או לפטופ" חסר משמעות – את החושים העיתונאיים המחודדים של האוחז בהם, שום טכנולוגיה לא תוכל להמציא. זו לא המיידיות, טמבל, גם לא ההידודיות, זו הכלכלה.

עוד צבע אדום

כך או כך, מה שנותרנו איתו הוא עיתונות מקוונת גרועה, ועיתונות מסורתית שעושה לה בית ספר. ברנע ולונדון, אם כן, צודקים? לא בדיוק. זאת, משום שבמהלך השנים בהן הידרדר האינטרנט, צעדה העיתונות המודפסת לאחור, בריצה מבוהלת להידמות לאינטרנט שאותו היא כה אוהבת להשמיץ. העיתונים לא נהנו מאף יתרון של המדיה האינטרנטית, אבל נדמה כי אימצו את כל חסרונותיה. בשנים האחרונות, החופפות למהפכת הרשת, צעדה העיתונות הוותיקה – על שלל ערוציה ועיתוניה – בכיוון אחד ברור. מבחינה חומרית, המערכות המקוצצות הלכו והתקרבו לאלו המקוונות. תחקיר של שירה אימרגליק ב"העין השביעית" העלה כי נכון לתחילת 2009, כרבע מכלל העיתונאים בכלי התקשורת הארציים פוטרו או עתידים להיות מפוטרים. גלים של קיצוצים בשכר עברו אפילו על האיתנים שבכלי התקשורת כמו "קשת" ו"ידיעות אחרונות". "העיתונות הופכת ממקצוע לחלטורה", היתה מסקנת התחקיר, שמושאיו לא היו אתרי אינטרנט קלוקלים.

גם מבחינה תוכנית התקרבה התקשורת הוותיקה עוד ועוד למקוונת, בגרסתה המושמצת. עיתונים החלו לפרסם במהדורות הדפוס שלהם טוקבקים השאובים מגרסאותיהם המקוונות. "קשת" השיקה תוכנית אקטואליה מרכזית, "מה קורה", שנערכה על פי "בחירת הטוקבקיסטים". "מעריב" עיצב את דפי מוסף סוף השבוע שלו כאילו היו דפים של אתר אינטרנט (העיצוב נזנח עם חילופי העורך הראשי). אלו דוגמאות קיצוניות. השינוי הכללי היה קהה יותר אבל גורף. "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" עברו תהליך סנסציונליזציה חריף בשנים האחרונות, כשבשלב הנוכחי של התהליך, לשם המחשה, הפכו חדשות פלילים חריגות לשוות ערך בבולטותן לחדשות מדיניות או ביטחוניות, זאת בשעה שאחוז מקרי הפשיעה נמצא בירידה מתמדת מאז שנות התשעים. "הארץ" עבר תהליך טבלואידיזציה שהתבטא בעריפת המערכת הוותיקה ובשינוי זוחל בתכני העיתון ("'הארץ' החדש" היה הכינוי המלעיג לשינויים בפי עורכים ותיקים ב"הארץ") כך שיתחרה בטבלואידים במגרשם שלהם. העיתונים הכלכליים זנחו את העיסוק במקרו והתרכזו במיקרו - התמקדות שהיא לא פעם עיסוק ברכילות ותו לא. מהדורות החדשות בטלוויזיה הפקיעו יותר ויותר דקות, עד לכדי מחצית מהמהדורה, לתכנים "קלים", שהם לא פעם כתבות שיווקיות לכל דבר ועניין. על ה"התרגשנות" (אמוציונליזציה) של העיתונות נכתב לא מעט, גם בגיליון זה. גם אותה אפשר לפרש כתגובה לעיתונות המקוונת.

כדאי להתעכב על המהפכה הרגשית שעוברת התקשורת העברית, לא רק משום שהיא נושאת בכנפיה חלק גדול מהפיחות האיכותי בעיתונות, אלא משום שהיא מאפיינת מובהקת של מחלת האינטרנט של העיתונות הלא-אינטרנטית. במהלך כתיבת המאמר, העורך אילן יצחייק, שהוזכר כאן קודם לכן, הואיל בנדיבותו לחלוק עימי, בין שאר תובנות, את הרעיון הזה: האינטרנט הוא מדיום אמוציונלי, משום שהממד האינטראקטיבי יוצר מעורבות רגשית גדולה מזו שמעוררים העיתון או אפילו הטלוויזיה. אנשים לא נכנסים לדף ובו ידיעת חדשות כדי לקרוא את הטקסט - את תוכן הידיעה הם הרי מקבלים כבר מהכותרת האינפורמטיבית כך שתתאים לאיתור על ידי גוגל - אלא כדי לקרוא את הטוקבקים ולמצוא את עצמם על קשת התגובות (ועל כך הייתי אומר: גולשי האינטרנט מתחלקים לכותבי טוקבקים, קוראי טוקבקים ושקרנים). עצם המיקום של העיתונות המקוונת, על מסך המחשב, מביא איתו מעורבות רגשית. באותו מקום בו נמצאים תיבת הדואר, סרטי הפורנו, חשבון הבנק וארכיון המוזיקה – שם גם, ביניהם, נמצא העיתון, שהופך לאובייקט אינטימי. האינטימיות הזו מובילה פעמים רבות להתלהמות ורדידות, אבל בעוד שבעיתונות המקוונת האמוציונליות טבועה במדיום, הרי שבעיתונות המודפסת נדרשים אלמנטים חיצוניים, מנוכרים, כדי ליצור אותה – עוד צבע אדום, תמונה עוד יותר גדולה, כותרת יותר קצרה. ואחרי כל זה – שולחים את הקורא לכתוב תגובה, להדפיס אותה, להכניס למעטפה, לבייל, למצוא תיבת דואר, לשלוח אותה למערכת ולקוות שתתפרסם.

באוקטובר השנה, פורסמו נתוני התפוצה של עיתוני ארה"ב למחצית הראשונה של 2009. מול הנתונים של התקופה המקבילה אשתקד, התוצאה היתה ירידה של לא פחות מ-10 אחוז. זה לא משבר, זו קטסטרופה. "תפוצת העיתונים צונחת מאז שנות התשעים המוקדמות, אך בשנים האחרונות הקצב מואץ באופן חד", נכתב בדיווח ב"ניו יורק טיימס" על הנתונים המבהילים. בבלוג בסוכנות הידיעות "רויטרס" אסף הכתב רוברט מק'מילן מדגם של דיווחים מהעיתונות המודפסת על דהירתה אלי אבדון. הם נחלקו בין תירוצים לא משכנעים הנוגעים לתעלולי סטטיסטיקה, חשבונאות וספירת גיליונות, לבין התהדרות בכך שהעיתון המתחרה הידרדר, מבחינה עסקית, עוד יותר. אף אחד מהדיווחים לא התייחס לסיבות להידרדרות, אותן ניתן לשמוע מהאנשים ברחוב, הלקוחות עצמם: העיתונים משעממים, מוטים, לא רלוונטיים, מגיעים מאוחר מדי או מוקדם מדי, ועולים כסף.

העיתונים המקוונים נמצאים ברובם גם הם על הקרשים של מנהל הבנק, כשרוב אלה מביניהם שמציגים רווחים מצליחים בכך על ידי משטר חמור של דיאטה בהוצאות על תוכן ומשכורות ליוצריו. אבל בעוד שכמעט כל העיתונים המודפסים וערוצי הטלוויזיה המסחרית פוגשים את הרצפה מלמעלה, לפחות חלק מהעיתונים המקוונים זוחלים אליה מלמטה. בצמיחה איטית ולא בנפילה חופשית.

כך עמוד הבית של ynet הפך לפופולרי יותר מזה של העמוד הראשי של "ידיעות אחרונות". הכוח העדיף של האתר להפעיל את קהל הקוראים הוכח בקמפיינים שניהל העיתון מעת לעת, ושנחשפו גם ב-ynet, כמו למשל פרויקט "המורה של המדינה". היכולת של העיתון המודפס לגייס ולהניע אנשים לא יכלה להשתוות לזו של כלי תקשורת הפועל בזירה אינטראקטיבית. גם הנתונים של אתר מרכזי אחר, "וואלה", מצביעים על מגמה מובהקת מאוד. נכון להיום, אי אפשר להשוות בין מערכת של עיתון ותיק כמו "מעריב" לזו של "וואלה". מספר הכתבים, העורכים, הצלמים, הגרפיקאים ושאר אנשי המערכת של "מעריב", מגיע למאות. של "וואלה" לעשרות בלבד.

אלא שבעוד העיתונים המודפסים המסחריים מצמצמים את היקף המערכות ומקצצים בשכר, בוואלה מגייסים עוד ועוד אנשים, ורמת השכר, גם אם היא עדיין מעליבה במקרים מסוימים, נמצאת, ברוב הגזרות, במגמת עלייה איטית. למעשה, גודל המערכת של החינמון הצעיר "ישראל היום", המתחרה עם "ידיעות אחרונות" על המקום הראשון בתפוצת העיתונים, קרוב לזה של "וואלה", והנה לנו אמירה נוספת על השינויים בתחום התקשורת המודפסת מול המקוונת. וגם זה נתון מאלף: הרווח התפעולי של "וואלה" ברבעון השלישי של 2009 עמד על 7 מיליון שקל. ההפסד התפעולי של "מעריב" ברבעון השני של 2009 עמד על 23.5 מיליון שקל.

דלותן של המערכות המקוונות, שגררה חולשה מול לחצים של מפרסמים ומו"לים, הולידה בד בבד גם חירות לא מקובלת. כך, למשל, ברוב ימי מלחמת לבנון השנייה, הסיקור העיתונאי בתקשורת הטלוויזיונית והמודפסת היה צבוע בצבע אחיד למדי: תמיכה כמעט מקיר לקיר. "וואלה" היה יוצא דופן בהבעת התנגדות למלחמה כבר מימיה הראשונים. ההתנגדות הזו היתה יכולה לראות אור בגלל שהיא התקיימה מתחת לרדאר, מחוץ לכיכר המרכזית הנשטפת באופן אוטומטי בפטריוטיות מסמאת עם הירייה הראשונה. גם אני פספסתי את הניצנים האלה. עם סיומה של המלחמה, הכנתי כתבה על הסיקור המקוון, נברתי באתרים, ראיינתי אנשים, אולם איש מהם לא הצביע על העצמאות המחשבתית של "וואלה". "אף אחד לא העז לסקר כך", אמר לי בעת כתיבת המאמר הזה גורם ב"וואלה", "אבל אף אחד גם לא ספר אותנו". גם היום צבועים רבים מהתכנים המתפרסמים ב"וואלה", בערוצי התרבות והפנאי אבל גם החדשות, בגוון ליברלי ("שמאלני"). זו לא בהכרח תופעה חיובית, אבל היא מעידה על חוסן עיתונאי: היכולת ללכת נגד הזרם. ניתן אמנם להניח שעם חדירתה של העיתונות המקוונת לזרם המרכזי, תפחת עצמאותה –  אבל טיבו של העץ טמון בזרעיו, גם אם מראה צמרתו שונה לגמרי.

 

עריצות הגריד

כל זה הוא הסחת דעת. תראו לי עיתונות איכותית ברשת העברית – תכנים מגזיניים מעמיקים, תחקירים ארוכי נשימה, חשיפות מהדהדות, כתבות חדשותיות רציניות – ואראה לכם עיתונאי שמקבל את משכורתו ממו"ל של עיתון דפוס או ערוץ טלוויזיה. או שמדובר בבלוגר, אחד מאותם אנשים בזויים שאינם מבקשים תגובה, משום שאף אחד לא יענה להם. הם הרי בסך הכל בלוגרים. כי האינטרנט, למעשה, עדיין לא כאן. החבר'ה עדיין מחפשים אותו. עושים עיתונים באינטרנט, יש טלוויזיה באינטרנט (זוכרים את ה"אינטרוויזיה" של נענע10?), אפילו רדיו, אבל אין עדיין אינטרנט באינטרנט. בגלל שלאף אחד אין מושג מה זה, לעזאזל, האינטרנט הזה.

קחו למשל תחום שלכאורה קשור לעיתונות רק קשר עקיף, היקפי – עיצוב. נדמה לי שכל עורך שהתנסה בעבודה בעיתון מודפס ועבר לערוך עיתון מקוון, חש את המגע הקר של הכבלים ששמה על ידיו סביבת העבודה האינטרנטית. עבודת העריכה של עיתון מודפס נעשית על מחשב, בדיוק כמו עבודת העריכה של עיתון מקוון – אבל אין להשוות את חירות היצירה של עורך בפרינט לזו של עורך ברשת. ה"גריד", אותה מסגרת קשיחה שבתוכה מעוצב הדף, שונה מאוד בין שני סוגי המדיה. יש אמנם הבדלים עצומים בגישה הגראפית שבין עיתון לעיתון ובין מערכת למערכת, אבל ככלל, גריד של דף מודפס מאפשר מרחב ביטוי גרפי רחב לאין ערוך מאשר גריד באתר מקוון. עורך בדפוס, כשלצידו הגרפיקאי, מסוגל לשחק כמעט ככל העולה על דמיונו (המוגבל לדו-ממד) עם החומרים: מילים ותמונות. הוא יכול "לצרוב" צילום, למתוח אותו, לפרוש אותו על פני שני כפולת עמודים או עמוד וחצי; להקטין פונט, להגדיל אותו, לצבוע כותרת, להמציא סוגים חדשים של כותרות, לבנות גגות ולשבור קירות. גם מערכת היחסים בין המילים לדימויים החזותיים גמישה, "גלישת טקסט" אפשרית, למשל.

באינטרנט, לעומת זאת – לכאורה מדיום דינמי באופן היפראקטיבי – הכל עדיין בא בשני גדלים. רוחב הטור יצוק מברזל, כדי להוסיף סוג חדש של כותרת נדרשת ישיבה עם צוות מתכנתים, הכנסה של טבלה או גרף היא משימה לבנו של סיזיפוס, ועל "צריבת" תמונה אין מה לדבר. שיא האבסורד הוא בשימוש בקישורים – הליבה, סוד הקסם של הרשת – באתרי עיתונות ממוסדים. שילוב של קונבנציות "גן סגור", פחד מתחרות וקיבעון טכנולוגי מביאים לכך שקישורים הם מצרך נדיר באתרים המככבים ברשימת עשרים הגדולים של הרשת העברית. האימפוטנציה העיצובית של עיתוני הרשת לא נובעת ממגבלה של היתכנות טכנולוגית; היא פרי של מגבלות כלכליות אבל גם, ואולי בעיקר, של פחד מחדשנות ושל תחרות מסחרית שמובילה לסירוס יצירתי.

האין-אונות הזו מודגשת על רקע הניסיונות האמיצים, לעיתים מגוחכים, להמציא את הגלגל של המדיום החדש. "עיתונות דפוס מועצמת", למשל, כמו זו של גיליון דצמבר של המגזים האמריקאי "אסקווייר". בהשקעה כספית גדולה, בוודאי למו"ל ששקוע בחובות עתק וקרוב לפשיטת רגל, כלל הגיליון טכנולוגיית תלת- שהנפישה סרטונים מעל דפי הנייר באמצעות הזזה של הדף או החזקתו מול מצלמת רשת. תקלטו את זה: במדור ההומור, הבדיחות בסרטון הופכות גסות אם מסתכלים בהן אחרי חצות. "הרגשתי כמו איש מערות שרואה לראשונה אש", ציטט ה"האפינגטון פוסט" את העורך הגרפי הראשי של המגזין. "לא ברור אם זה העתיד של עיתונות הדפוס או פעולה נואשת אחרונה בקרב האבוד מול האינטרנט", תהה הכתב.

לא רק עיתונאי הדפוס אובדי עצות מבחינה טכנולוגית, גם אלה הפועלים ברשת לא יודעים כיצד להשתמש במדיום העומד לרשותם. "רוב המו"לים ממוקדים בשאלה כיצד לגבות כסף עבור חדשות, אבל מקדישים תשומת לב מועטה לשאלה כיצד להמציא מחדש את הדרך בה הם מגישים את אותן חדשות", כתב הבלוגר והיזם סקוט קארפ בפתח סקירה של "פאסט פליפ" ("דפדוף מהיר"), יישום חדש מבית גוגל המאפשר "לדפדף" בדפי אינטרנט בצורה גרפית, על ידי הצגה של תמונה ממוזערת של הדף כולו במקום הצגה של מילות הכותרת. ועוד "פליפ": הכתבות באתר "Flyp" עשויות מקשה - וידיאו, אודיו, טקסט, צילומי סטילס, איורים, אנימציה ומשחק. התוצאה מרהיבה, אם אתה נמנה עם הזן הנדיר של גולשים שמוכן להמתין דקה שלמה עד שהדף ייטען.

הפצצה שהניח האינטרנט במרכז המערכת העיפה רסיסים שעדיין מרחפים בחלל האוויר. רסיסים של אינטרנט. ובל נשכח שגם החדר עצמו היה מחורר כדבעי עוד קודם לכן. אחרי הכול, רק טמבלים חושבים שהכול זה כלכלה. המציאות התרבותית, שעל הרקע שלה נטוותה הרשת, היתה קרועה לגזרים. דוגמה אקראית מתחום איזוטרי: שירה. בראיון עיתונאי שפורסם השנה במוסף "הארץ", צוטט חוקר השירה, ניסים קלדרון: "אחרי וולך קרו שני דברים: אף משורר לא רכש מעמד שכל המשכילים מכירים אותו, שירה הפסיקה להיות לשון משותפת. הדבר השני שקרה הוא שפתאום הופיעה דמות של אינטלקטואל רציני שמצהיר שהוא לא קורא שירה. נוצר מצב שמשוררים קוראים משוררים". הדבר הראשון הוא בעצם שני דברים, וזה בזעיר אנפין התהליך שעבר על העיתונות: הכוכבים דועכים, הבמות מתבזרות. אין עיתונאי רשת כוכב, "עיתונאי בכיר" תמיד יהיה מעיתוני הדפוס או מהטלוויזיה. אין עיתון רשת נחשב, יש קישור לדף באתר, לפוסט בבלוג, להודעה בפורום, לטוקבק - שחבר שולח לך באימייל.

 ובאותו עניין, ציטוט אקראי אחר, שוב "מהארץ": מבקר הקולנוע, אורי קליין, כתב השנה על "הפוליטיקה של האוטר" של קולנועני "הגל החדש" האירופי: "[...] שלב ראשוני משמעותי בתהליך טשטוש התחומים בין אמנות גבוהה לנמוכה, בין תרבות אליטיסטית לתרבות פופולרית, תהליך שהשפיע על כל האמנויות לכל אורך המאה". כך, ברגע שנכנסים לרשת, ממילא מתבטלות ההבחנות בין עיתון לעיתון ובין עיתון לטלוויזיה ובין עיתון לבלוג. המידע והתובנה נפרשים באמצעות יכולת הקישור והחיפוש בצורה רוחבית. הושט היד וגע בם. גל חדש. גל ממש וחדש ממש.

יש נטייה לחשוב שמשום שההיררכיה העיתונאית המקובלת (המילה "מסורתית", מטעה: לא מדובר בנוהג ארוך שנים מספיק כדי לכנותו מסורתי)  מאוימת ונדחקת, הרי שאנו מתקדמים לקראת, או נמצאים בעיצומה של, תקופה ללא היררכיה. זו טעות. היררכיה היתה, היררכיה תהיה. המאבק צריך להיות על קביעת דמותה של ההיררכיה. לא על שימור מנהג בן כמה מאות שנים לדחוס בולי עצים לגיליונות נייר ולהשפריץ עליהם דיו. המהפכה של האינטרנט אינה ביצירת עוד מדיום, אלא בבריאת עולם המכיל את המדיה כולם. לא עוד מדיה, אלא שבירת הממדים. איפוס של  הזמן וניתוץ של  המרחב. האינטרנט הוא סרט מדע בדיוני המתרחש מול עינינו, העיתונאים, בעוד אנו עדיין נאבקים כדי לשמר את היציעים של אולם הקולנוע. כדי להמחיש את האמירות הבומבסטיות האלו נדרשות דוגמאות, והן זרוקות על הרצפה.

האינטרנט מבטל את  הזמן. אלמנט המיידיות ויכולת ההידודיות הופכות את הזרימה של הזמן לשוטפת כמעט ללא עיכוב. הכול קורה כמעט בזמן אמת. המחיקה של  הזמן מבטלת את המגבלות שיש על התקשורת הישנה. צווי איסור פרסום, הוראות צנזורה, הופכים ללא קיימים. לא משום שבוחרים להפר אותם, אלא משום שהם מתקיימים רק ביקום שיש בו ציר זמן, ומתבטלים היכן שהכול קורה באותו רגע. צו איסור הפרסום שהוציא בית משפט בריטי לבקשת חברה בשם טראפיגורה -- ששפכה זבל כימי בחוף השנהב, הביאה למותם ולהדבקתם במחלות של עשרות אלפי אנשים וקיוותה לפתור את הבעיה בהסכם פיצויים ענקי וחשאי – דווח באופן מעורפל ביותר באתר ה"גרדיאן" ותוך שעות ספורות נחשפה הפרשיה כולה באמצעות עבודה משותפת של המוני בלוגרים ועיתונאים. מי שרצה לדעת במה מואשם יעקב טייטל, כמה ילדים יש לו והיכן הוא מתגורר, מצא את המידע בקלות ברחבי הרשת, שבועות לפני שהסירה המשטרה את צו איסור הפרסום. פוסט נגד חבר הכנסת מאיר שטרית נמחק על ידי בלוגר שקיבל מכתב איום בתביעה, רק כדי להתפרסם מיד בבלוג אחר. אלו רק דוגמאות מקריות מהתקופה האחרונה.

אין בעיתונות המקוונת מקבילה לעמוד הראשון (מעניין להיזכר ב"דפי השער" שהיו נהוגים פעם באתרים, ונעלמו משום שהיו שריד למדיום אחר, איבר זר). לכן אולי עיתונים לא ייעלמו, משום שכוחם הוא בהיותם חד-פעמיים. הם חד-פעמיים משום שהם זמניים. את העמוד הראשון של העיתון אפשר למכור כממורביליה, אפשר לעיין בו אחרי עשרים שנה, מאה שנה, להראות לנכדים, לכרוך לספר.

בעת היבחרו של אובמה, "הנשיא הדיגיטלי הראשון", שניצחונו נזקף במידה רבה לשימוש שעשה במדיום המקוון, הוציאו העיתונים המודפסים הנחשבים בארצות-הברית גיליונות מיוחדים, בעלי עיצוב יוצא-דופן, שיועדו מראש להימכר כמזכרות. העיתונים שדיווחו על כך, גם בארץ, התייחסו לכך כאל צעד מתוחכם של העיתונות המודפסת לנצל את היתרון שלה על פני המדיום המקוון, אולם בעצם היתה במהלך הזה בד בבד גם הודאה בתבוסה. כי עיתון מזכרת אפשר להפיק לאירוע מיוחד, לנקודה מצוינת על ציר הזמן. בשאר הזמן, רוב הזמן, אין אנחנו מעוניינים להיזכר. נוח לנו שהזיכרון נמצא בפח האשפה הגדול של גוגל. מוכן לשליפה כשנזדקק לו באמת. זהו איפוסו של הזמן. כל-זמן. על-זמן.

מהפכת הספר האלקטרוני היא המהפכה השקטה של דורנו. מדובר עדיין במדע בדיוני עבור רובנו, אבל הטכנולוגיה, שתקבור סופית את הדפוס והנייר, מתקדמת בקצב מהיר כמעט כמו זה של הדמיון. עוד לא למדנו לגלגל על הלשון את השם "קינדל" וכבר מדווחים לנו על מסכי OLED ("גמיש כמו גומי, דק כמו נייר", בישרה כותרת אחת הידיעות על המסכים החדישים). פרויקט NATAL של מיקרוסופט הוא הגשמה של החזון העתידני של "מיינוריטי רפורט", עת תנועה וקול מתורגמים ישירות לפעולות על הצג.

כבר היום, לפחות מחר, נוכל לחיות בסביבה של מידע וירטואלי שסופר המדע הבדיוני פיליפ ק. דיק, אולי העמקן והמשפיע בתחומו, הזה בדמדומי שפיות. ביטול של החלל – לא עוד מקלדת ומסך ועכבר, אלא חלקיקי אור. העתיד הוא עיתון כמו זה שקוראות הדמויות בסרטי הארי פוטר: נכתב כאן, עכשיו, בשבילך, כל הזמן, לכל אחד. ג'יי.קיי. רולינג, מחברת סדרת הספרים המצליחה של המאה ה-20, הודיעה ב-2007 בראיון עיתונאי כי לא תרשה להפיק גרסאות אלקטרוניות של ספרי הארי פוטר. היא מנתה שתי סיבות: החשש מהפצה של עותקים פיראטיים, והרצון כי קוראיה יחוו את החוויה של קריאה בספר עשוי מנייר. אלה שני האילוצים המגבילים את מימוש האי-ממשות, את הפיכתו של המידע לחופשי ככל האפשר ממגבלות של חומר: לא היתכנות טכנולוגית אלא חמדנות ונוסטלגיה.

ככל שהממדים המגבילים את האדם מצטמצמים, הופכת התקשורת יותר ויותר אנושית. היא מגיעה ללא עיבוד, היא הופכת לשיחה (כמאמר המניפסט הידוע של "רכבת הרמזים" מ-1999, והפסיקה הידועה הרבה פחות של השופט מישאל חשין מ-2001). יש בכך יתרונות רבים. זו שעתה הגדולה של הענווה. השגיאות, דלות הרוח, הבורות – נחשפים. העיתונאים – מושכים בעט בשכר, בלוגרים, טוקבקיסטים – מופשטים עירום ועריה כשהם ניצבים זה לצד זה וזה מול זה במשוואה הגדולה של הרשת. יש כאן הזדמנות גדולה לתיקון, להוצאת האוויר מהבלון הנפוח של העיתונות הממוסדת, המוטה, המכוונת בערמומיות, התשקורת. אבל יש כאן גם סכנה גדולה, כמו בכל פעימה היסטורית בה הכוח נשאב מיחידים ספורים ומועבר להמוני יחידים.

"אני חושב שהניסיון לתלות את דלות החומר העיתונאית של היום בבעיות כלכליות או בשבירת חוט השדרה העיתונאי, הוא שגוי מיסודו", אמר רון מיברג בראיון לרוני שני בגיליון מאי 2009 של המגזין "מצית". "ברגע שנעשה ניסיון מודע לנחש מה רוצה הקורא הישראלי, במדינה כה קשה וטרודה בנושאים אחרים, לא היתה בעיה להחליט שמספיקות 300 מילה ותמונה גדולה. ברגע שההחלטה הזו התקבלה, היא ניחשה את טעם הקהל". גיליון מאי 2009 של "מצית" היה הגיליון הראשון של המגזין, וגם האחרון. חבורת העיתונאים שהקימה אותו נפגשה במהלך עבודה משותפת באתרי האינטרנט, התגבשה לקראת הגשמת חלום של הוצאת מגזין איכות מודפס, והכריזה על כישלון מסיבות כלכליות מיד עם צאת הגיליון הראשון. בעקבות הראיון, חברה רוני שני למיברג, עיתונאי ותיק, "בכיר", שעזב את העיתונות המודפסת הישראלית (ואת ישראל) לאחר עשרות שנים בחוד החנית של כתיבה ועריכה, וכעת הוא מנסה לכונן אתר אינטרנט מגזיני שיפעל על בסיס מודל נועז: תשלום של הקוראים בעבור גלישה באתר. כל זה קרה בזמן שבארה"ב הכריז אובמה כי הוא מצדד בתמיכה ממשלתית בעיתונות המודפסת (באמצעות הקלות מס) ובישראל הכריז שר התקשורת כי "הממשלה צריכה לתמוך בעיתונות הכתובה". הממשלה לא צריכה לתמוך בעיתונות מודפסת, או כתובה. גם לא אנחנו. מה שצריך לתמוך בו הוא עיתונות טובה. עיתונות טובה תהיה ברשת, כי הרשת היא מה שיהיה.

בתי, שעוד לא מלאה לה שנה, מעדיפה עיתונים מודפסים. כשאני מושיב אותה על ברכיי בזמן שאני עורך כתבות באתר, היא משתעממת מיד. על המסך לא קורה שום דבר מעניין ואבא לא מרשה לחבוט במקשים. עיניה ניצתות כשהיא מורדת אחר כבוד לרצפת חדר העבודה, בינות לערימות הגיליונות של "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב", "ישראל היום", "דה מרקר", "גלובס", "כלכליסט" ושלל מוספיהם. היא ניגשת לעבודה. עוד מעט יישארו מהם קרעים בלבד.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד