מה הוא אומר לנו ??? על הבנת ילדים בגיל הינקות
מה הוא אומר לנו ??? על הבנת ילדים בגיל הינקות

כל איש מקצוע בתחום הגיל הרך, אשר עובד עם תינוקות צעירים, חווה לעיתים תסכול גדול, הנובע מכך שאינו מבין את  התינוק הצעיר.

בסיטואציות שבהן התינוק בוכה ומוחא, אנו, המבוגרים, תוהים ושואלים את עצמנו– כיצד ניתן לסייע לו? למה הוא מתכוון? לו יכול היה לדבר, מה היה אומר לנו ברגע הזה?

מאמר זה עוסק במה שתינוקות אומרים לנו טרם התפתחות השפה הדבורה.

מסרים רבים מועברים על ידי תינוקות בגיל הינקות בשלב הטרום מילולי. נראה כי לתקשורת זו מאפיינים ייחודיים.

בחלקו הראשון של המאמר אנסה לתאר את הדרכים השונות שבהן תינוקות "אומרים" לנו דברים, גם אם  לא במילים. בחלקו השני אתייחס לפוטנציאל החינוכי וההתפתחותי שיש בשלב הזה ולהשפעותיו ארוכות הטווח.

כאשר מסתכלים על תינוקות קטנים ומנסים להבין מהו עולמם הפנימי ומה טיב החוויה האמוציונאלית שלהם, ניתן לזהות  כמה  מאפיינים:

האקסקלוסיביות של דרך התקשורת - התקשורת בין התינוק למטפליו היא אקסקלוסיבית. הדבר מתבטא בכך שמעט מאוד אנשים מבינים את התינוק המסוים. בהתחלה זו רק האם או המטפל העיקרי. הדרך שבה התינוק מעביר אינפורמציה לסובבים אותו כוללת מאפיינים ספציפיים, שהבנתם מחייבת רגישות רבה של המבוגר לילד, היכרות מעמיקה ואינטימיות רגשית. ככל שגיל התינוק עולה, כן קטנה האקסקלוסיביות של התקשורת  והיכולת של אחרים להבין את התינוק, שהופך לילד,- גדלה.

מוגבלות יכולת ההסמלה (סימבוליקה) -  הסימבוליקה בתקשורת בין התינוק לסובבים אותו היא בסיסית ביותר. הדברים מובנים לתינוק  בממד אחד בלבד. נראה כי לדרך שבה חווה תינוק את העולם בראשית דרכו אין עומק, משמעות, לקח, עתיד או עבר. עיקר הדברים מובן ב"כאן ועכשיו". למשל: תחושת רעב שלא באה על סיפוקה היא בעלת עוצמות של רעב שנמשך כחודש. לתינוק אין  יכולת לדחות סיפוקים או להבין שעוד זמן קצר המצב ישתנה לטובה.

בניגוד לגישה זו, יש תיאורטיקנים הסבורים, כי סימבוליקה במסרים של תינוקות קטנטנים מצויה  כבר בשלבים מוקדמים ביותר כך, למשל, מלאני קליין (המשויכת לזרם הפסיכואנליטי ולקבוצת תיאורטיקנים של "יחסי האובייקט"), אשר טיפלה בילדים מאוד צעירים, כולל בילדיה שלה, סבורה כי קיימת סימבוליקה במסרים של ילדים צעירים ביותר. הדבר בא לידי ביטוי בעבודתה הטיפולית עם ילדים, במתן פרשנות אינטנסיבית של מנגנוני ההגנה על ידי הבנת המשמעויות ההשלכתיות, המשקפות את עולמם הרגשי הפנימי של ילדים צעירים.

מושא ההסתכלות הוא הקשר – על פי ויניקוט (1989), "אין תינוק בלי אימא". היום אנחנו יודעים שזו לא חייבת להיות האם, אלא כל "אחר משמעותי". בבואנו להבין ולפענח מסרים של תינוק, עלינו להסתכל על התינוק באינטראקציות שבהן הוא נמצא. הסתכלות על אינטראקציה בין תינוק למטפל עשויה להעשיר אותנו במידע חשוב אודות התינוק וחוויותיו. עיקרון זה הושאל לכמה  פרדיגמות טיפוליות (דיאדיות וטריאדיות), שלהן הוא משמש  בסיס. במילים אחרות,  ה "IP" (Identified Patient = הפציינט המזוהה)הוא האינטראקציה Stern, 1985)).

לתינוק שנולד יש הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. יש לו צורך גדול לארגן את העולם. עם לידתו, יש לתינוק פרקי זמן משמעותיים של עירות.  שבהם  הוא  סקרן, מתבונן ורוצה להתחיל במשימותיו ההתפתחותיות היילוד מביא עימו כלים מסוימים, שמאפשרים לו לארגן את העולם, ולנו-להבין אותו. למשל: מציצה, התבוננות והפניית ראש. באמצעות  מעקב ומחקר של התנהגויות אלו ניתן לחקור את התפתחות התינוק. לכאן משתייכים  מחקרים שבהם שמים על יד ראש התינוק פד ספוג בחלב אימו, ופד ספוג בחלב של אם אחרת..התינוק יפנה את ראשו יותר לפד של אימו. כשתינוק שומע את קול אימו, הוא ימצוץ מהר יותר.

לתינוקות יש עניין גדול  בפנים יותר  מאשר בחפצים (אף שמערכת הראייה עדיין אינה בשלה), ויש להם העדפה לסימטריה ימין-שמאל, לעומת למעלה-למטה.

נראה כי התינוק מעדיף את הסימטריות  הללו, מכיוון שהן מבטאות ניסיון לארגן את העולם.

על פי שטרן (1985),  מעבר להסתכלות הישירה על תינוקות מאוד קטנים ומעבר לתצפיות ה"נקיות" שאנחנו עושים כדי ללמוד מה הם אומרים לנו, יש משמעות גדולה למה שהתינוק מעורר אצלנו מבחינה רגשית ומבחינה חוויתית.  אותה ישות חדשה, הכוללת את מה שמשקף התינוק באופן אובייקטיבי, בנוסף לפרשנות המטפלים בו ולחווייתם ממנו, מכנה שטרן בשם"התינוק הקליני". משמעות הדבר,  קווי המתאר שנוצרים כאשר נעשה שילוב בין מה שאנו רואים כשאנו עורכים תצפית על התינוק לבין התיאור החווייתי של המבוגרים שמטפלים בו (הורים, גננות, אנשי טיפול וכדומה).

דניאל שטרן יוצא למעשה כנגד גוף הידע ההתפתחותי הקלאסי המתייחס לתצפית טהורה ונקייה ומציע אלטרנטיבה: בואו נתייחס לחוויה של ההורים והמטפלים כאל חלק משמעותי  בהבנת התינוק השלם.

גם רדי וטראברטאן ( Reddy & Traverthen,(2004) מתארים את חשיבותה של המעורבות האקטיבית באינטראקציה בעת ביצוע תצפית על ילדים. לדבריהם, רק תצפית שהצופה מעורב בה באופן פעיל ובאופן אישי, תוכל לעורר מידה מספקת של רגש ובכך לספק מידע שיהיה אמין ומקיף דיו אודות עולמו הפנימי של הילד.  זוהי גישה  חדשנית  מאוד ויוצאת דופן, מכיוון שהיא אומרת לנו שיש מגבלות משמעותיות לתצפית מנותקת, "אובייקטיבית" ומרוחקת. כדי להבין ילדים  צעירים מאוד  וכדי לדעת מה הם אומרים לנו, עלינו להיות באינטראקציה עמם. הדבר עולה בקנה אחד עם יישום  גישות  של גשטאלט  וגישות ואקולוגיות,  הגורסות כי חשוב להסתכל על הילד בקונטקסט שבו הוא חי, בסביבה התרבותית-חברתית ואי אפשר להבינו באופן מנותק מכל אלה.

הקשר בין הנפשי לפיזי – כיום, גם תיאוריות מערביות כבר מתייחסות לקשר בין הגוף והנפש. הרבה הודות למרכזיות הרבה שמייחסת התרבות של ארצות המזרח לעניין, והחלחול של  גישה זו אלינו במערב.

אצל תינוקות צעירים, השילוב בין מאפיינים גופניים לבין מאפיינים נפשיים היה מוקד העיסוק של תאורטיקנים רבים. זה מתחיל מחוויית הלידה של התינוק הכרוכה בשינוי פיזי, אשר יש לו השלכות נפשיות מרחיקות לכת. פרנסואז דולטו (1985, בתוך: מטרי, 2005) רופאת ילדים ופסיכואנליטיקאית צרפתייה, מתארת בספרה "בדידות" את חוויית הלידה כדרמה. היא מתייחסת לכך שהגילוי של מה שקרוי "הלחץ האטמוספרי" על ידי התינוק היילוד, הוא גם דרך מסוימת, שבעזרתה ניתן לתאר ולהבין את האווירה הרגשית של התינוק אחרי הלידה. אל המונח "לחץ אטמוספרי" היא מתייחסת במשמעות כפולה-הפיזית  והרגשית.

גם ויניקוט (1989) קושר בין התחושה הטובה והמסופקת של תינוק שמרגיש שבע, יבש ומאורגן, ועל ההשפעה של אלה על תחושת ביטחון בעולם, במטפלים ובאנשים בכלל. הוא דיבר על המשמעות הרבה שיש לטיפול ההיגייני והפיזי על מנת לאפשר לתינוק לפתח את עולמו הפנימי, את אישיותו  ולעזור לו למצות את הפוטנציאל ההתפתחותי שלו. הארגון הנפשי יתהווה עם הזמן, על רקע הארגון הפיזי. ההחזקה הפיזית מתורגמת להחזקה נפשית. כך גם ההכלה. האם מכילה את התינוק, רואים את זה בהחזקה הפיזית שלה את התינוק. ההכלה וההחזקה הללו אינן רק פיזיות אלא גם נפשיות.

התאוריה של אסתר ביק מחברת אף היא בין היבטים פיזיים להיבטים נפשיים בהתפתחות. היא התייחסה ל"מעטפת העור" המהווה גם מעטפת רגשית ולא רק פיזית. ההתהוות שלה קשורה למגע האם. היא מציינת שתפקידו הראשוני של העור בחיי התינוק הוא לאגוד יחד את חלקי האישיות שאינם מופרדים עדיין מחלקי הגוף. היא מסבירה שבראשית החיים תחושת האיחוד וההכלה של חלקי הגוף והאישיות מתממשות בעיקר על ידי חוויית הטיפול האימהי.

 מאחר שההתפתחות משלבת את הפיזי והנפשי, את המוחשי והמופשט,  גם השפה הראשונה של התינוק היא כזאת. עוד הרבה לפני שהתינוק מסוגל להפיק מילים ולהבין אותן.

תינוקות מגיבים בגוף שלהם לשינויים רגשיים-נפשיים. אנחנו מבינים מה קורה לתינוקות, לא מעט מההסתכלות על התגובה הפיזית שלהם למצבים שונים.

זה בולט מאד בטראומות, במצבי הסתגלות קיצוניים, אבל גם במעברים יומיומיים שדורשים הסתגלות נורמאלית.

ניתן לראות זאת לא פעם בעת כניסה של תינוק למסגרת חדשה. לעיתים אנו נתקלים בתופעה    של ילדים המסרבים לאכול או להיות מואכלים על ידי מי שמטפל בהם. הם מגיבים לשינוי בצום ובהימנעות מהזנה. תופעה זו מבטאת תגובה הקשורה לגוף, אשר השורש שלה הוא רגשי (הקושי להסתגל למסגרת החדשה). בכך תינוקות קושרים בין הגופני לנפשי, בין הגשמי לרגשי.

 

לשלב הטרום ורבאלי יש פוטנציאל ייחודי, חינוכי והתפתחותי. על אף הקושי הגדול והמאתגר שיש לנו כמבוגרים בהבנת תינוק שעדיין אינו מדבר, גלומות בו הזדמנויות רבות.

לתינוקות אחרים, שנמצאים בחברתו של התינוק שאינו מדבר, יש הזדמנות להשתמש במיומנויות חברתיות וקוגניטיביות על מנת להבין את התינוק שאינו מדבר או להתאים את השיח שלהם לרמת הבנתו. הדבר מזכיר את התערוכות השונות הקיימות לאחרונה, תערוכות המזמנות את המבקרים בהן להתנסות ב"להיות עיוור" או "להיות חירש-אילם". הרעיון בהן הוא לנטרל באופן מכוון את אחד החושים, כדי שהאדם יתנסה בהפעלה מאוד עוצמתית של חושים אחרים. ובהקבלה- השלב הטרום ורבאלי מאפשר לתינוק הקטן ולמי שמטפל בו להתנסות במשהו, שאחר כך, עם התפתחות הדיבור, כבר לא יהיה רלוונטי.

זה  בולט מאוד  כשאנחנו מסתכלים על קבוצת ילדים בתינוקייה. הילדים הגדולים יותר, בני שנה – שנה וחצי- שנתיים עושים מאמץ גדול להבין זה את זה ואת התינוקות הקטנים יותר. יש כאן אתגר חברתי ורגשי בעל חשיבות אדירה להתפתחות.

על מנת להבין את התינוק שאינו מדבר, צריך תינוק אחר לגלות אמפתיה רבה, לקלוט את המצוקה שלו , לדעת שיש משהו שיכול להרגיעו ולהביא לו אותו. זה תהליך מורכב ביותר. אם כך, קיים בסיטואציה ערך מוסף שקשור להבנה חברתית ורגשית, להתפתחות של אמפתיה ולתרגום הרגשות למעשה מסייע.  

ככל שהילד הצעיר יחווה אינטראקציה מרובה יותר, כך הוא יפעיל יותר את ה",שרירים" הללו וישכלל אותם. אחד השרירים הללו נקרא "רגישות תגובתית", אחר נקרא "אמפתיה". רגישות תגובתית היא מושג שמתייחס לתגובה מותאמת, תגובה שנעשית באופן רגיש, בהתאם למצב שבו נמצא התינוק. המותאמות  מתייחסת  לעוצמת התגובה, לאינטנסיביות שלה, לפיזיות שלה. למה שמתאים לסיטואציה ולתינוק הספציפי?

זו תכונה שניתן לראות אותה  היטב  בעת מפגש ראשון בין מחנכת-מטפלת לילד. האם המטפלת מתנפלת על הילד? האם היא מתבוננת בו קודם? איך היא יוצרת את הקשר הראשוני?  האם היא מחכה לאות מהילד או שמיד מגיבה אליו? איך היא מזהה את המצב שבו הוא שרוי?

הכוונה לשימוש במיומנות שונה לגמרי מזו של השפה הדבורה...

ואנחנו רואים את זה גם בין ילדים- הרבה פעמים הורים סוברים שאם צריך לבחור בין שתי קבוצות גיל, עדיף שהילד יהיה עם גדולים ממנו, כי שם יתקדם וילמד יותר. טענתי היא ש בגיל הרך יש למידה אדירה משהות של ילד עם תינוקות קטנים ממנו.

למבוגר השוהה בסביבתו של הילד יש כמה תפקידים בהקשרן להבנה של ילדים שאינם מדברים:

שיקוף בהמללה – על החשיבות של המללה להתפתחות המבנים הקוגניטיביים של השפה כבר דובר רבות.

ברצוני להתייחס לתפקיד החשוב של גננת או הורה מטפל בהמללה, מבחינה רגשית (קלנר, 2001). אחת המשימות ההתפתחותיות של תינוק היא לארגן את העולם (שטרן, 1985) הן החיצוני והן הפנימי. שיקוף המצב במילים על ידי מבוגר מטפל עוזר לתינוק לעשות סדר בבלגאן הרגשי שהוא חווה. כוונתי היא לתפקיד החשוב שיש לנו בתרגום העולם הרגשי לשפה הדבורה.

מדהים לראות איך תינוק שנמצא באמצע התקף זעם - בוכה, צועק, משתטח על הרצפה – שומע את אמא שלו אומרת "אתה כל כך כועס עכשיו" או בעת בכי של כאב שנגרם מנפילה "אתה בוכה כי נפלת וקיבלת מכה", מפנים את המסר, ולאט לאט מבנה את הקשר בין מה שקרה לו לבין ההצפה הרגשית. ההמללה והשיקוף מסייעים לתינוק הקטן לעשות סדר בעולם הפנימי ובהמשך לשלוט ולווסת את רגשותיו בהתאם. בתחילה הקול הוא חיצוני, בהמשך, הקול הזה יופנם ויהיה שלו עצמו.

בהקשר זה יש להזכיר מושג נוסף- "הכלה". הזכרתי אותו בהקשר של ויניקוט בתחילת הדברים. כאן אזכירו בהקשר של ביון, שיצא מהעולם של הטיפול הפרטני אל העולם של טיפול קבוצתי. ביון השתמש הרבה במושג הזה וטען כי הכלה כוללת את התהליך של העיבוד הרגשי של התכנים המגיעים מהתינוק והחזרתם בצורה הניתנת לעיכול מבחינת התינוק. הצלחת ההכלה על פי ביון מאפשרת לתינוק גדילה נפשית והתפתחות יכולת חשיבתית ורגשית.

הורה או גננת שמכילים את הילד, מאפשרים לו, למעשה, להתרוקן או "לשים" במובן  הקונקרטי ביותר, את התכנים הרגשיים הקשים עבורו לעיבוד ולעיכול.

ביון מציין כי בראשית חייו, התינוק מחובר אל האם כה חזק, עד שעובר ביניהם חוט שמאפשר  מעבר של תכנים מעובדים ביניהם. כשיש רמה עמוקה של מגע ושל מושפעות, התינוק יכול להעביר את התכנים למבוגר. האחרון מעבד ומעכל אותם, ואחר כך מחזיר אותם לתינוק.

ביון טוען שלא מדובר רק בהשתתפות של המבוגר במה שעובר על התינוק אלא בשינוי, בטרנספורמציה, הכוללת עיכול התכנים, עיבודם והחזרתם לתינוק. כך נוצרת אפשרות לחוות, לחוש ולהכיר היבטים לא מוכרים, לא ידועים, אשר לתינוק לבדו לא הייתה יכולת להכיר ולהרגיש (אשל, 2003).

ניתן לדמיין סיטואציה שבה ילדה  בת שנתיים,  מתוסכלת מאוד, בוכה וצורחת. הגננת חסרת אונים ומתקשה להבין אותה. בסיטואציה כזו אנחנו יכולים לפגוש כמה תגובות של אנשי חינוך:

1. ניסיון להסות את הילדה, לומר לה להפסיק לבכות. אולי אף לצוות עליה לעשות זאת. ייתכן שהיא תפסיק (מסיבות שונות, אולי אף מפחד).

2. אפשרות נוספת היא להכיל את המצוקה של הילדה הקטנה. לחבק וללטף אותה  ולומר לה "כן, אני רואה שאת מאוד מתוסכלת ממשהו. אני לא מצליחה להבין מה מפריע לך, אבל אני רואה שמשהו מאוד מפריע לך". ההכלה היא לא רק במובן המילולי אלא הכוונה  ליכולת לא פשוטה של הגננת להכיל את המצב, את רגשות התסכול הקשים של הילדה, מבחינה רגשית.

על פי ביון, ההכלה הזו מאפשרת לילדה לעבד תכנים פנימיים שהיא לבד עדיין אינה יכולה לעבד.אך  כשהם חוזרים אליה מהגננת,  היא  כבר  יכולה  לעכל אותם ביתר קלות.

לסיום אני רוצה להתייחס לכך שכשם שתינוק קטן מעביר לנו מסרים  שאנו מנסים להבין, שלא בעזרת מילים, כך גם עלינו מוטלת משימה להשתמש בכלים, לעיתים כאלה  שאינם סטנדרטיים,  כדי לעמוד באתגר ולהבין אותו. הנני סבורה כי עלינו להשתמש בתחושות ראשוניות שהתינוק הקטן מעורר אצלנו – האינטואיציה. גם איש מקצוע  מיומן מאוד משתמש באינטואיציה. בעבודה עם תינוקות  צעירים מאוד  אין להתעלם מתחושת הבטן, ממה שמרגישים, ומ"מה שהתינוק הזה עושה לנו". התחושות הללו יתנו לנו הרבה תוכן בניסיונות שלנו להבין מה התינוק אומר לנו.

ל'אינטואיציה' חלק  חשוב מאוד  בעבודה המקצועית, והיא מושפעת מידע, מהאישיות, מהניסיון, מהביטחון. היא מרכיבה חלק  משמעותי מאוד  בהוויה המקצועית.

 מעניין להתייחס לשני מושגים שאליהם מכוון יחזקאל כהן (2003). על פי גישתו, קשר מקצועי עם ילדים צריך לכלול שני  ממדים: ממד האמנות וממד האומנות.

הראשון מתייחס למרכיב יצירתי, אימפולסיבי, מקורי ואינטואיטיבי. השני מתייחס למרכיב פרקטי: למיומנות שנרכשה על ידי איש המקצוע במהלך הכשרתו.

אנשי מקצוע טובים משלבים בין שני אלה, החלק של המיומנות (אומנות) והחלק היצירתי (אמנות).

אסכם בכך שלצד קושי גדול ותסכול שיכול להיווצר כשאנחנו מנסים להבין תינוק קטן שעדיין אינו מדבר, קיימת גם תחושה גדולה של סיפוק, של התכוננות משותפת ושל אינטימיות שנוצרת רק בין שני אנשים שמעבירים ביניהם מסרים ללא מילים.

להתכוננות המשותפת יש ערך התפתחותי הן לתינוק, הן למבוגר שמטפל בו והן לקשר ביניהם. כאנשי חינוך וטיפול בגיל הרך,  תפקידנו למנף את הקושי ואת התסכול הכרוכים בהבנת תינוקות קטנים מאוד, לשפר יכולות שלנו ושל התינוק  כדי להיענות  באופן נכון ומותאם לצרכים של ילדים צעירים.

 

 

 

אשל, ע' (2003). מחשבות על רעיון ההכלה של ביון. בתוך: פסיכואנליזה: הלכה ומעשה, תל אביב: דיונון, עמ' 193- - 205.

 

ויניקוט, ד"ו(1989). הילד, משפחתו וסביבתו. תל אביב:  ספריית פועלים.

 

כהן, י' (יולי 2003). הטיפול הנפשי – אמנות או אומנות. שיחות,  י"ז (3), עמ' 283-- 290מטרי, י.' (2005). 'לדעת היכן אני עומד', בתוך: בית לנפש, הוצאת מודן, עמ' 134-- 159.

 

קלנר, נ' (מרץ 2001). השאלה ככלי-התערבות טיפולי. שיחות, ט"ו (2), עמ' - 94. – 103.

 

שטרן, דניאל. (1985). עולמם הבין אישי של תינוקות. בן שמן: מודן

Reddy, V & Trevarthen, C (2004). What we learn about babies from engaging with their emotions. Zero to Three, January, 9-15.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד