בין שתי תרבויות
בין שתי תרבויות

פרופ' ישראל ברטל הוא דיקאן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית

 

תרבות המרתף מול תרבות הקומות העליונות בעיר העברית הראשונה: הרהורים על שורשי התרבות הישראלית

 

הניסיון, המודע והמכוון אידיאולוגית, לברוא בארץ-ישראל תרבות עברית חדשה היה קשור בעבותות אל עולם המודרנה האירופי. זאת אף שדור ילידי חדש, שגדל בשולי גבעות החול שמצפון ליפו, נטה לשכוח לשעה קלה שמה שהוצג בפניו כמוצר לאומי חדש אינו אלא גלגול נוסף של משהו ששורשיו נטועים עמוק במערב. הדברים היו אף סבוכים יותר: המערב של רבים מאבות התרבות העברית החדשה היה בעצם גלגול מזרח אירופאי של מה שהגיע לאימפריה הרוסית בתרגום רוסי.

תל אביב היתה כעין מעבדה חברתית-תרבותית בזעיר אנפין שאינטלקטואלים, סופרים, עיתונאים ועסקני מפלגות פוליטיות, רובם ככולם יוצאי שתי אימפריות בשוליים המזרחיים והדרומיים של אירופה, רקחו בה שיקוי מגוון שכונה לימים תרבות עברית חדשה.

הם ערבבו יחדיו רומנטיקה לאומית מתוצרת גרמניה ופולין, פופוליזם רדיקלי מיובא מן האימפריה הרוסית, קמצוץ ממורשת תנועת ההשכלה היהודית, קורטוב של ספרות יפה, תיאטרון וציור במהדורה מוסקבאית, פטרבורגית, אודסאית או ורשאית ומלוא החופן של נוסטלגיה אל עבר יהודי שלא היה ולא נברא, אלא התקיים רק בדמיונם של העולים.

 הנוסטלגיה של העבר המזרח-אירופאי הקרוב היתה מעורבת בתיעוב ובזלזול. בעיר העברית הראשונה חברו יחדיו חוזים נלהבים, שקיבלו השראתם מעיון ביצירות סופר ההשכלה אברהם מאפו ובאוטופיה הציונית אלטנוילנד (שתורגמה לעברית בידי נחום סוקולוב וראתה אור תחת הכותרת תל אביב), עם מנהלי מערכות חינוך ומנחילי תרבות, שחקני תיאטרון, במאים, מלחינים, מורים, גננות, מדריכי תנועות נוער, עורכי עלונים ומארגני טקסים ונשפים ציבוריים. חבורה מגוונת זו עיצבה בעיר דפוסים תרבותיים חדשים שדמו הרבה יותר למה שהתקיים בכרכי אירופה ממה שדמו למנהגי התרבויות המסורתיות של יהודי התפוצות.

סוכני התרבות החדשה היו מודעים היטב לאופי האירופי המובהק של התרבות העברית המתחדשת, אך הציגו את מפעלם כמופע אותנטי של יצירה לאומית, השואבת ישירות ממקורות קדומים וטהורים. מקורות קדומים אכן שימשו את האינטלקטואלים הלאומיים במיזם התרבות החדש. הם חזרו אל התנ"ך ואל ספרי המקבים וביקשו בתוכם קוממיות לאומית, חוסן גופני, גבורה ואהבת מולדת. בחירת המקורות, פרשנותם וחיבורם לרעיונות, לסמלים ולטקסים היו זרים לחלוטין לעולם המסורת היהודית.

 באופן מיוחד עולים הדברים מעיון במקורות שבהם תיעדו סוכני התרבות העברית המתחדשת את האופן שבו חגגו בתל אביב את חנוכה ופורים. חנוכה היה, מכל מועדי ישראל, החג היהודי שהתנועה הלאומית החדשה ערכה בו את השינוי המהפכני ביותר.

כבר מימיה הראשונים של תנועת "חיבת ציון" נבחרו ימי החנוכה לחוג בהם את השיבה מחוסר מעש גלותי ומחולשת הגוף וחוסר האונים מול עוצמתו הפיזית של הגוי אל אקטיביזם לוחם, חוסן ויכולת להשיב מלחמה שערה.

חנוכה חולץ בידי הציונים מאופיו הביתי המובהק ונעשה למאורע ציבורי בעל אופי פוליטי. החג נקשר בהתעמלות, בתחרויות ספורט, במפגנים פומביים, והתאים ביותר לקליטת השפעות של טקסים לאומיים באומות אחרות. מתפילת "על הנסים" עברו הציונים לשיר "נס לא קרה לנו", ומהדלקת נרות על אדן החלון בתוך הבית למצעד נרות, או למרוץ לפידים ברחובה של עיר.

 תל אביב העברית היתה מטבע  ברייתה, הן במובן הסמלי והן במישור המעשי, המרחב המתאים לערוך בו את טקס החנוכה הלאומי החדש. מאז שהופרדה מיפו, בראשית שנות העשרים, היתה זו עיר עם רוב יהודי מוחלט. העירייה היהודית ניהלה בה שלטון עצמי שנשא צביון לאומי מובהק ועודד טקסים פומביים בשטחים הציבוריים.

הנה, למשל, תיאור של "תהלוכת הנרות" בתל אביב הצעירה, מצעד של אלפי תלמידות ותלמידים שנשאו נרות חנוכה ברחובות העיר. לדברי מתעד תהלוכת ההמונים הצוהלת, אין זה חג חנוכה הגלותי, בו היתה: "אפילה מסביב, אימה מסביב. מה הקולות הבוקעים אליהם מעבר הכנסייה המקומרת ועטופת הסוד אשר לנוצרים? האין אלה קולותיהם של השקצים, נערי הגויים, הנוהגים ליידות אבנים בילדי ישראל ולשסות בהם כלביהם?", אלא: "הביטו וראו את הפעוטות האלה הצועדים קוממיות, זקופי ראש ונטויי גרון, בתוך האוויר הרענן הסתוי-אביבי הזה, אווירו של סוף כסלו בעיר העברית. תהלוכה של בני חורין!"

 אולם, כל מי שמכיר את תולדות התנועות הלאומיות ובקי, ולו במקצת, בתולדות הטקסים הציבוריים בערי אירופה בעת החדשה, מבחין היטב כי לא טקס יהודי ישן ומקודש מתואר כאן, אלא טקס חילוני חדש בתכלית, שופע פולחן נעורים והערצת הכוח הפיזי שנשתל זה מקרוב בחברה היהודית. טקס שכל כולו מרד בישן, דחיית החולשה הגלותית ואימוץ מופגן של דרכי הגויים.

חג החנוכה בתל אביב העברית בשנות השלושים מגלה את פניה הפתטיים-הירואיים של תנועה לאומית חדשה שהעתיקה, באמצעות היפוך משמעותו המסורתית של חג עתיק, מצעדים ומפגנים מכיכרות ערי מרכז אירופה אל רחובות המקום הלאומי החדש.

פורים בתל אביב העברית, לעומת זאת, מגלה את היסודות החתרניים והבלתי לאומיים בעליל של אותה תנועה. חג הפורים, שלא כחנוכה, מכיל כמה מרכיבים תרבותיים שקשה היה למעצבי התרבות העברית החדשה ליישבם עם זקיפות קומה לאומית על אדמת המולדת.

שני גיבורי מגילת אסתר, מרדכי והדסה (אסתר) פעלו לטובת העם בשיטות השתדלנות שהציונים הגאים אהבו להשמיץ, תוך ניצול כישורים של חדר המיטות. אף על פי כן חברה התרבות העברית החדשה של תל אביב הקטנה דווקא אל החג הזה, ועשתה אותו למוקד המוחצן ביותר של עבריות אנטי-גלותית בוטה. החיבור בין חג הפורים לעיר העברית הראשונה ראוי לעיון מעמיק, שכן נחשפים בו כמה מזרמי המעמקים שעברו, ממש כמו במרתף בין הכנסת הגדול, מן העולם המסורתי אל התרבות החדשה, שצמחה לכאורה מתוך החולות הרדודים.

פורים היה ועודנו החג הבלתי-יהודי ביותר בלוח השנה היהודי. יש בו יסודות פגניים מובהקים, והוא אולי היום האחד והיחיד בו הותר (או לפחות הוסכם בשתיקה) לכל מי שליבו חפץ, לערער על סדר העולם המסורתי. זאת ועוד, פורים היה היום שבו המשיכו היהודים להכות את המן בכל תפוצות ישראל ולעשות נקמות באויביהם (לפחות באופן סמלי).

חוקר הפולקלור היהודי יום-טוב לווינסקי (1973-1900), שכינה את תל אביב הקטנה "מטרופולין של העדלידע", היטיב להצביע על נקודות החיבור בין חג ההוללות, השכרות והכאת המן לבין בירת התרבות הישראלית המתהווה. וכך כתב: "לא בכדי נבחרה תל אביב, צעירת הערים בארץ-ישראל, להיות המרכז לחג הפורים המחודש, חג העליצות והליצנות של מצווה וקלות הדעת וה'נקמה בגויים'. אכן, אין כעיר הזאת, הבונה והורסת, הורסת ובונה, הפושטת צורה ולובשת צורה חדשים לבקרים, שהיא מתחילת ברייתה כעין תערוכה רבת גוונים של טיפוסים ולשונות וצורות ארדיכליות ונימוסי הווי ומנהגים. עיר שסגנונה הוא חוסר-סגנון, ויציבותה היא אי-יציבות אין כמוה מותאמת להיות המטרופולין של הבדיחה והשנינה, הלגלוג והביקורת, קרתא דליצנותא".

 ניכר כי הכותב, אחד מהמשתתפים הנלהבים במפעל הכינוס התרבותי של התנועה הלאומית היהודית, מי שערך את ספר המועדים בהשראת רעיונותיו ומיזמיו של חיים נחמן ביאליק, היה ער לרדידות התרבות החדשה ההולכת ונבראת בתל אביב. הוא הבחין היטב באקלקטיות של העבריות החדשה, במתח בין יצירה למחיקה, ומעל לכל, בחוסר יציבותה. תל אביב העברית היא קליפה צבעונית של קלות דעת המכסה על אוצר תרבותי גדול, ובעד הסדקים מחלחלות אל פני השטח טיפות מן התרבות המסורתית, נבלעות בקליפה הדקה והשברירית ומותירות בה אך חותם קלוש.  

 

ניסיון למלא חלל תרבותי

 

ליוצרי התרבות החדשה בתל אביב חסרה, כאוויר לנשימה, אחת מאבני היסוד של כל תנועה לאומית בעלת שורשים ברומנטיקה האירופית: אותנטיות. הם ביקשו נואשות קשר חי, אורגני, בלתי-אמצעי בין המוצר התרבותי שלהם ל"עם" ול"ארץ".

לא זו בלבד שצריכים היו לברוא בעיר החדשה כמעט יש מאין את ה"עם", לחבר אותו בחיבור מניח את הדעת עם "ארץ", ולהציע רציפות היסטורית שתפצה על החסר הדמוגרפי (בארץ ישראל ישבו בשלהי שנות העשרים של המאה הקודמת פחות ממאתיים אלף יהודים) – נחוץ היה גם למלא את החלל שבין התרבות הגבוהה, שאותה דימו בעלי "מפעל הכינוס" הציוני למצוא בספרים, לבין תרבות הגולה הדחויה והמבוזה, שנשאה עימה האוכלוסייה שיישבה בפועל את הארץ.

"מפעל הכינוס" שאותו הגו כמה מאבות המחשבה הלאומית היהודית, אמור היה להזרים אל "העם" המתיישב בציון רכיבים שונים ומשונים של תרבות. רכיבים אלה, ובהם הלשון, הזיכרון ההיסטורי והידע הגיאוגרפי, נראו הכרחיים לבריאתה של תרבות חדשה, שתהיה בעת ובעונה אחת המשך למסורות העבר ומהפכה נגדן.

סוכני התרבות הלאומית החדשה – המורים העברים, הסופרים, הוגי הדעות, ההיסטוריונים וחוקרי ארץ ישראל – הניחו כמובן מאליו שניתן יהיה לשלב מעשה תרבותי מכוון ומודרך מלמעלה עם התפתחות ספונטנית-טבעית מלמטה. אלא דא עקא שתרבות ספונטנית, כמו זאת שפרחה במרתפו של בית הכנסת הגדול בתל-אביב, לא נטתה להישמע למצוות סוכני התרבות החדשה. ולא זו בלבד, אלא שהתרבות הספונטנית הזאת גם לא עלתה בקנה אחד עם תכנון תרבותי כלשהו, ובמיוחד לא התחברה עם אמות המידה ממורשת תנועת ההשכלה או מבית היוצר של הלאומיות החילונית המודרנית.

אופייה הדתי המובהק, שכוחו היה לעתים גדול מזה של האידיאולוגיה הלאומית שבאה לרשת את מקום האמונה וקיום המצוות, קרא תיגר על החדשנות החילונית והמשיך לחלחל בתוך התרבות החדשה ולאיים עליה מבפנים. מצד שני, כאשר נזקקו מעצבי התרבות העברית החדשה לשאלת האותנטיות של יצירתם הצעירה, פנו בדרך כלל אל אותה תרבות עממית שהמשיכה להתקיים בתוכם אף שמרדו בה, וניסו להפקיע אותה מהקשריה הישנים ולהעלות ממנה ניצוצות של תרבות לאומית. הפקעה כזאת, שאיפשרה להם לתרגם שיר עם יהודי מזרח-אירופאי מיידיש לעברית, להעמיד פתגם עממי ישן על ראשו ולברוא סיפור עממי ציוני מחומרים גלותיים, היתה חלק מהניסיון למלא חלל תרבותי גדול, ששום רומנטיקה הלאומית לא היתה יכולה להתקיים בלא מילויו בחומר תרבותי.

ה"עממיות" נחוצה היתה כאוויר לנשימה למיזם העבריות החדשה, אך היתה זו "עממיות" שנמצאה במאבק תמידי עם חלופות אחרות של "עממיות" שהציעו זרמים שונים בלאומיות היהודית. בין היתר עשו מחדשי העבריות התל אביבית שימוש נרחב ב"עממיות" הכמעט-מיתולוגית של המוני היהודים במזרח אירופה ערב מלחמת העולם הראשונה. המונים אלה היו ערב מלחמת העולם הראשונה מקור השראתם של חוקרי אתנוגרפיה ומוסיקולוגים דוגמת ש' אנ-סקי או יואל אנגל (שהגיע כעבור שנים אחדות לתל-אביב הקטנה והצטרף למפעל התחייה העברי).

מקור אחר של "עממיות" היתה התרבות היהודית של קהילות אגן הים התיכון, שנראתה "אותנטית" יותר בהקשר הארץ-ישראלי והמזרחי. זאת בנוסף לעוד שני מקורות של "עממיות", שמילאו בתל אביב הצעירה מקום לא מבוטל בחתירה ל"עממיות": התרבות המקומית של אוכלוסי ארץ-ישראל, עימה באו במגע המתיישבים הציונים החל משנות השמונים של המאה התשע עשרה; התרבות הכפרית של בני השכבות הנמוכות בארצות מזרח אירופה, שהותירה רישומה בעולים משם, והמשיכה לשמש דגם תרבותי גם בהוויה התרבותית  החדשה שהלכה ונוצרה בארץ.

לכל אחת מן החלופות התרבותיות הללו נמצא מקום במהלך התגבשותה של התרבות העברית החדשה: הן בשל פעולתם של סוכני התרבות שהשכילו לתת דריסת רגל כלשהי למשהו מן התרבויות האמורות, הן בשל כוחה של ההתרחשות הספונטנית במציאות הארץ-ישראלית החדשה. היו אלה חלופות שלא התקבלו בשלמותן, אלא באופן סלקטיבי ביותר, זעיר פה, זעיר שם. כאן קללה בערבית, שם פתגם מתורגם מיידיש, פה פתגם מן הג'ודזמו וכיוצא באלו. כל אלו מנותקים מהקשרם המסורתי הישן ומשולבים במערך תרבותי חדש לחלוטין, שבא למעשה לעקור את כל ההקשרים הישנים מן השורש.

 

   החלל המאיים של היעדר עממיות מגובשת בשלבי הבראשית של צמיחת התרבות העברית החדשה התמלא בתל אביב, תוך משחק גומלין מורכב בין היד המכוונת הציונית לבין מצאי התרבויות הישנות שנשאו עימם העולים לארץ ישראל.  סוכני התרבות העברית החדשה שאפו לפקח על דרכי מילוייו של אותו חלל, וחששו ביותר שמא תרים אחת מן התרבויות המסורתיות ה"אותנטיות" ראש ותערער על ההגמוניה שלהם.

תרבות "עממית" היתה רצויה להם מבחינה אידיאולוגית, מנימוקים ששורשיהם בדימויים הרומנטיים-לאומיים ובאופי הפופוליסטי-רדיקלי של חלק נכבד בתנועה הלאומית החדשה. אולם במציאות המורכבת של חברת מהגרים נעדרת שלטון מרכזי משלה - חברה שהאליטות שלה מרדו במורשת התרבותית המסורתית שבתוכה גדלו -  לא נמצא פתרון אחד ומוסכם על הכל לשאלת היחס אל אותה "עממיות" רצויה. בפועל, אירע שבעיר העברית הראשונה המשיכו התרבויות החלופיות הדחויות להתקיים ואף לפרוח לצד התרבות הרשמית העברית המומלצת, והוצגו כל העת כמי שמאיימות על בכורתה.

בשעה שהצעירים הנלהבים, תלמידי בתי הספר הציוניים צעדו ברחובה של עיר, לפידים בוערים בידיהם ושירת "נס לא קרה לנו" עברית בפיהם, הדליקו חייטים, סנדלרים ורצענים על אדן החלון של מרתף בית הכנסת הגדול נרות חנוכה קטנים ובירכו "על הנסים" במבטא אשכנזי כבד.

היו מי שראו בכך שני טקסים המתקיימים זה לצד זה  בתוך תרבות אחת; היו מי שסברו כי שני עולמות שונים שאין ביניהם חיבור חוגגים שני אירועים שונים בתכלית; היו מי שסברו כי נושאי הלפידים מבשרים עתיד לאומי ומברכי על הנסים שייכים לדור ההולך וכלה מן העולם.   

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד