עיר ים יזע וחולות
עיר ים יזע וחולות

אמנון שמוש הוא סופר, חבר קיבוץ מעיין ברוך. ספרו "כי מעבר באת ואל עבר תשוב" יצא לאור ביוני 2007 בהוצאת אביב

 

מה נאחל לה לבת המאה? גם אני, שספרי האחרון נקרא "כי מעבר באת ואל עבר תשוב", יודע היטב כי אפשר לשוב אל העבר רק בחלומות, בזיכרונות ובספרות

 

תל-אביב היתה שער העלייה שלי לארץ. פתח ההתעלות הרוחנית של ילד גלותי שהפך באחת לישראלי. הגעתי עם אמי באונייה מנמל ביירות לנמל תל-אביב החדש, שהיה עדיין בתהליך בנייתו. עיר העמל השתוקקה להיות עיר נמל. נתקנאה בנמל העתיק והסואן של יפו השכנה.

האונייה שלנו היתה אחת מאוניות הנוסעים הראשונות שהביאו עולים היישר לתל-אביב. רציף לא היה. סירות עם סוורים ערבים חסוני גוף התקרבו אל האונייה, מחציתם עלו עליה ומחציתם חיכו בסירות ל"סחורה" שתוטל לידיהם. הוטלתי כמו אבטיח מידו של ערבי אחד על הסיפון אל ידיו האמונות של ערבי אחר בסירה שהובילה אותנו לחוף. אִסמאללה עליכּ, העניק לי האַבּדאי-הגברתן ברכה וחיוך.

הדבר הראשון שנגלה לעיני היה שיירה של גמלים מובילי זיפזיף לאורך שפת הים, בואכה הנמל המתאמץ לשווא להיות נמל. עד כאן כבר הייתי אמנם בארץ חדשה, אך מזרחית כמו העיר ממנה באתי.

הכניסה לרחובות הרחבים והנקיים, בין בתי הבטון המלבניים, המסוידים לבן ועליהם כתובות עבריות, היתה מעין כניסה בשערי גן עדן. עולם חדש. נקי מגויים. העיר הפנתה את גבה ואת אחוריה למזרח. התחלתי להבין שנחתתי בעיר עברית מערבית, ללא עבר וללא ערבים. כמעט שהייתי מוסיף: וללא עבריינים. אלא שהמרכיב האחרון היה קצר מועד, ואילו ארבעת הראשונים היו מאפיינים שנשתמרו ונתחזקו בעיר החדשה הזאת. המילה חדשה חלשה מלהכיל את כל החידושים שנגלו בה לעיניים הבהירות של הילד בן התשע, בהיר השיער והעור, שחזותו מערבית וזהותו מזרחית; שחזונו שילוב ושלווה ביניהם.

בעיני, עיני ילד חולמני, שהיו קצרות ראייה אך סקרניות וחודרניות, עיר שהכל מדברים בה עברית, היתה בגדר נס משמים. "ימות המשיח", אמרה אמא והוסיפה "ישתבח שמו!". הסכמתי איתה בכל ליבי. בשבוע הראשון הייתי מרים כל פיסת עיתון בשפה עברית, נושק אותה בגניבה ומחפש להטמינה. כך ציוו אותנו בכותאבּ, הוא תלמוד התורה בעירי חלבּ.

העברית שהבאתי איתי, עברית של חומש וסידור ומחזור לחג, עוררה חיוכים סלחניים, אך גם חיבה באוזני האשכנזים שמילאו את העיר. גיליתי לראשונה שיש יהודים שאינם כמונו ונקראים כאן אשכנזים. אחי סיפר לי ששמונה מכל עשרה יהודים בעיר הם אשכנזים. אז מה?! רציתי לומר לו, אך לא הוצאתי מילה. הדול שיכנז, הבהירה לי אמי בסלחנות האופיינית לה, כלומר, אלה אשכנזים, יסלח להם אלוהים.

אחי, שכבר היה ותיק בתל-אביב ועלה כשנתיים לפנינו, קרא להם "אחינו האשכנזים" וגילה כלפיהם הערכה וחיבה. ולא מעט קנאה. אחותי לחשה: אני ב-ח-יי-ם לא אתחתן עם אשכנזי. ואני פשוט תהיתי, איך מכניסים לחבילה אחת את היֶקים שעושים פרוספריטי, את הגליציינרים שעושים פוילע-שטיק ואת חסידי גור שעושים שחור בעיניים, ממש ברחוב פרץ שלנו. כעסתי רק על היידיש שבפיהם, שהשאירה אותי מחוץ למחנה. לא פעם פנו אלי ביידיש והופתעו לשמוע שאינני מבין מילה. כשהזדהיתי כעולה מסוריה שמעתי הרבה פעמים את התגובה "קשה להאמין!" שהיתה בעיניהם מחמאה. לא בעיני.

תל-אביב קיבלה אותי בחיבוק חם, בחיבה של אם שבנה שב ממרחקים אל חיקה. בן שנשבה בין גויים והנה הוא שב אל ביתו, בעזרת השם. באתי מעיר מזרחית בעליל, עם עבר עתיק ומפואר ועם מיליון ערבים. תל-אביב היתה חסרת עבר. בקושי מצאתי בה שני דברים עתיקים, מורי הגימנסיה הרצליה והר נפוליאון. מוזר לראות עיר בלי מסגד וכנסייה, בלי קשתות, קמרונות וכיפות על הבתים ובשווקים.

פה ושם ערבי עם חמור או עם סוס ועגלה עמוסה מאראנסס (יעני תפוחי זהב) השיב אל אפי את ריח המזרח, ריחה של ארם-צובא עירי, עיר אבותי. בנמל עוד היו ערבים, עם סירות ועם גמלים, עם כאפיה ושרוואל, אך משנכנסת העירה הם נעלמו מן העין. אלא אם כן התגעגעת לפיתה ולבּוּזה וירדת ליפו מכיכר המושבות בואכה מגדל השעון. שם, ביפו, בא שוב בנחיריי ריח הזעתר והינסון העולה מן המאפייה הפתוחה לרחוב. אך גם ריח הסכנה הנשקפת מבני הדוד.

תל-אביב הקטנה והנקייה היתה נטולת עבר וקדושה ומזרחיות – שלוש תכונות שגיליתי בשמחה בביקורי הראשון בירושלים. כל בתי העיר בטון מסויד לבן בוהק בשמש, מצמיחים מרפסות מרובעות במקום בלקון או גזוזטרא מפורזלת, ניצבים על עמודים בלא קשת וקמרון. כולם בני שלוש עד ארבע קומות, עם גגות שטוחים, מסתירים חדרי כביסה ומגלים חבלים עמוסי צבעונין. גם חזיות ותחתונים,  בלי בושה.

קיוסקים בכל פינת רחוב – גזוז ומיץ וצוף ובייגלה (יעני כעך) ומסטיק וסיגריות מטוסיאן. גם מיץ תפוזים סחוט בידי אדם שטוף זיעה, בגופייה, שאוסף את שארית המיץ לתוך כוס איסוף ושותה ממנה בהיחבא. ובפינת אלנבי שדרות רוטשילד צלם רחוב מחכה ליד הקיוסק עם מצלמה על רגליים ארוכות, אליה הוא יכניס את ראשו ככהן בברכת כוהנים, וזה מוציא ממך חיוך, גם בלי שתתבקש. ממש הוקוס-פוקוס. וכבר תצלום שלך ביד, במשקפיים עגולים, שהם התוספת הראשונה שהעניקה לך תל-אביב, ושבלעדיהם לא תוכל להיות הישראלי החדש הגאה, גם כשייוותרו חסרי תועלת עם אובדן הראייה לעת זיקנה.

רחוב ראשי אחד בעיר, רחוב אלנבי. מתחיל בכיכר המושבות ונגמר בים. בתחילתו בית הועד הפועל – מרכז החיים הציבוריים והפוליטיים, ולקראת סופו אופרה מוגרבי, בניין מרשים זקוף קומה, שעולים אליו במדרגות רחבות ויורדים מתחתיו אל אולם תיאטרון האוהל, שם מציגים כל ערב את החייל האמיץ שוויק עם מאיר מרגלית, ולפעמים את יעקב ורחל ואת נאסר א-דין.

  

 הבית שבו אנחנו גרים נמצא ברחוב קטן סמוך לכיכר המושבות, ושמו רחוב פרץ. בית בן שלוש קומות ובחזיתו שני עצי אראוקריה, אחד גבוה ושני נמוך, בגלל אבן מרוגטקה שירה בו נער שובב. ממנו דרומה רחוב העלייה. מקביל לו רחוב (שוק) לוינסקי. מרכז הטיול והבילוי הוא שדרות רוטשילד, החוצות את אלנבי ומובילות אל הרצל. שם עוברת הרכבת סמוך לבנק אנגלו-פלשטינה, וכבר אתה רואה את פנינת העיר: גימנסיה הרצליה. בניין אצילי, מפואר, שטרם ראיתי כדוגמתו. וממנו יוצאים התלמידים בהפסקה הגדולה בשעטה אל הקיוסקים ואל מוכרי הפלאפל. ואני מסתכל בהם בחיל ורעדה וממלמל "יהי חלקי עמכם".

לא הרחק משם קולנוע עדן, "שוק'לד, מנטה, מסטיק" בהפסקה,  המתחרה באופרה מוגרבי. לעת ערב, כשמגיעה הרוח הקלילה מן הים ומפיגה את הזיעה, יוצאים ברגל אל פינת המרגוע החלומית כיכר צינה דיזנגוף. יושבים על ספסל מול המזרקה החיננית ומקשיבים לקולות העולים מן הרדיו בכל המרפסות, "איזה פלא איזה פלא/ אם ישנם לילות כאלה/ אם אפשר לנסות/ הורה שכזאת", ומיד אחר-כך "בדירתנו תשבי תמר/ עם חתנך סעדיה/ הוא ילבישך משי יקר/ ותנגני על רדיו".

 שירים של תימנים ועל תימנים מילאו את האוויר בחן מזרחי. התימנים היו מעטים, אבל בולטים. חידוש גמור בעיני. הנשים בספונג'ה, הגברים בפלאפל והילדים מוכרי עיתונים ומצחצחי נעליים. הפאות מסתלסלות והאותיות הגרוניות עושות ממני פרווה. פרנסה מיוחדת היתה לתימנים בימי גשם. כשהגשם שוטף, רחובות העיר המודרנית מתמלאים מים והתימנים תופסים יוזמה ועם עגלות מן השוק מעבירים אנשים מצד אחד של הרחוב אל משנהו. מרימים אותם אל המדרכה ממול שלא יירטבו וגובים חצי גרוש עם חור וטפיחות על השכם.

אני לומד דברים רבים שלא ידעתי בעיר הולדתי. כגון, לשים מיל על פסי הרכבת ולקבל אותו משוטח וחלק. כגון, להתפלח לקולנוע, וכגון למצוץ תפוז בקליפתו לאחר שתקעת בו מסמר ובחשת בקרביו. אני קונה עט נובע ראשון בחיי, ווטרמן שמו, ולומד לשאוב דיו מהדיותה. קונה חגורת צופים ותולה עליה את מפתח הבית. ומתמחה בציור "קלאס שמים" על המדרכות.

בדבר אחד היה לי יתרון על הילדים שקלטו אותי. הבאתי אתי משם יו-יו תוצרת יפן, שהקנה לי מעמד בין ילדי בית הספר "ביאליק". ארבע הפתעות חיכו לי בבית הספר: שוקו קר חינם בהפסקה הגדולה, אחות בית הספר, בנות שמתנהגות כמו בנים ומנהל שאיננו ביאליק.

בתל-אביב לא היתה חשמלית ולא היו כרכרות, שלא לדבר על עדרי עזים העוברים ברחובות, למכור חלב ישר מן העטין. היו בה אוטובוסים של "המעביר" שעברו ברחובות הראשיים. בקיץ – ממש סאונה או חמאם תורכי על גלגלים.  הנהגים, במכנסי חאקי קצרים, מנגבים את הזיעה בממחטה, מתבדחים עם הנוסעים כאילו היו בני משפחה. נהג אחד פותח את הדלת בתחנה ומתרה בבחור צעיר "לא לקפוץ!", והנוסע שלידו שואל אותו "מניין אתה יודע ששמו לוליק?" וכל יושבי האוטובוס פורצים בצחוק. רק התימנייה, בדרכה הביתה מן הספונג'ה, מנסה להבין ומתייאשת. הצחוק יפה לבריאות, מנחמים אותה.

העברית הישראלית התל-אביבית היתה שונה ויפה מזו שהבאתי אתי משם. התאהבתי בה ממבע ראשון. היא הפתיעה, שעשעה והעשירה אותי. היו בה ביטויים חדשים לי: יצא מהכלים, ספר לסבתא, עמד על שלו, איבד את הצפון, צ'ילבה מתחנפת, אנ-דנ-דינו, השופט בן-יונה, בן תאוות השכן, דבר אחר, אוי ואבוי, אל תבלבל לי את הביצים, לך לעזאזל, צעד תימני, כלייזמר. בקופת חולים קלטה אוזני הקטנה כמה ביטויים שלא הבנתי, ולא העזתי לשאול, כמו: אחות לחמניה ורופאה מן התחת.

לשמחתי, מצאתי בלבה של העברית המתחדשת מלאן מילים ערביות שהתאזרחו והשתלבו בה בטבעיות מדהימה. אהלן ויאללה, מבסוט ועלא כיפאק, פינג'אן ודח'ילק, חפלה ופשלה, ח'רא וזבּאלה, סחבק ודיר באלק ועוד ועוד. כוס אמק היה חידוש גמור בשבילי. בעיקר שעשעה אותי התפתחותו הרגשנית לכססססס... אם-אם-אם-אמק. הילדים לא האמינו לי ששמעתי אותו לראשונה בתל-אביב. נשבעתי להם בחיי אדונָי וספר התורה. והם לא האמינו.

 

בתל-אביב זו נגלה לי ושבה את לבי הדבר הציוני והאנושי היחיד שהיה חשוב ומכובד ונערץ ממנה: הקיבוץ. הקיבוצניקים התהלכו ברחובות העיר כנסיכים מחופשים שירדו אל העם. קצרי מכנס וארוכי שיער. בעיניהם ברק גאווה ותחושת סיפוק, בפיהם מילים טובות ושירים מלהיבים כגון "נהיה כולנו חלוצים/ נהיה כולנו חלוצות". בגדיהם מרושלים ומטולאים ועל ראשם כובע טמבל. בידיהם טסי ביצים, או על כתפם אשכול בננות, שי למארחים בוני תל-אביב.

למראה הרחמים בעיניי, הסבירה לי גיסתי עדה: הם לא עניים, הם מסתפקים במועט. זה הסביר הכל. וזה נקלט. וזה נבט. הם-הם בוני הארץ, ואפילו את תל-אביב, מעוז הבורגנות, הם מוכנים ומזומנים לבנות. "אנחנו החלוצים נבנה את תל-אביב!!"  הם שרו ורקדו הורה בכיכרות. פשוט יהודים מזן חדש. הילה של טוהרה והקרבה ועמידה איתנה  סביב ראשם הפרוע. עובדי אדמה. כובשי השממה. ודרגה אחת מתחתם, עדיין תל-אביבים אך עתידים לצאת "לעבודה, להגנה, לקיבוץ ולהכשרה".

נערים ונערות של תנועות הנוער, בחולצה כחולה ועיניים בורקות, עם סמל התנועה וגאווה מוסתרת, שהרי רגל אחת שלהם כבר בהגנה והשנייה צועדת היישר אל יישובי חומה ומגדל – פאר החלוציות וההגשמה. תל-אביב הצדיעה להם והצביעה עליהם בגאווה.

את מה שכחתי? את גן רינה ובית העם. באיזה מהם ראיתי את  המטאטא ואת לי-לה-לו? את הקזינו על שפת הים. את קפה עטרה ליד טקסי אביב. את הבית האדום ברחוב הירקון, את בית החלוצות. את בית הכנסת אוהל-מועד. את הילדות היפהפיות עם הצמות, ששיגעו לי את השכל בחוצפתן הישראלית. ועוד כמה דברים ששינו את עולמי.

 

כעבור שבעים שנה, בדיוק שבעים שנה, התעורר חוני המעגל משנתו העמוקה ונסע מן הגליל העליון תל-אביבה, ובא וראה עיר אחרת. עיר עברית מערבית (מתמזרחת), ללא עבר וללא ערבים, גם ללא ערכים. אנשים מתנשאים במגדלים מתנשאים לגובה, מסתכלים על כולם מגבוה, ממש מגבוה, על עולם ומלואו; בעיקר על תמהונים כמו חוני וכמוני; גם על השפע והפשע, על הדלות והעוני. השוקולד טעים, אך הוא מריר ועטוף בנייר כסף. הרבה כסף. ואפילו בנווה-צדק, שקמה לתחייה, נשאר רק הנווה. נעלם הצדק. עיר נעוריי, אליה עליתי ב- 1938, יצאה לתרבות רעה. המון תרבות בה, תרבות המונית ברובה.

נזכרתי בסיפורו של חוני. הקיף עצמו בעיגול ונשבע שלא ייצא ממנו: "נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך". והוסיף: "ריבונו של עולם, עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולים לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות". כך במאה הראשונה לפני הספירה.

היום, במלאות לעיר מאה שנה, ולבנה שגלה-עלה הגלילה שמונים, אני שב ומבקר בעיר ותוהה: האם נבנתה תל-אביב כאנטי-תזה לירושלים? האם ביודעין? תל-אביב חולות סביב לה ופניה אל הים, לחה ומזיעה, כולה חולין, חומרנות ונהנתנות. ירושלים עיר עמים רבים, שלוש דתות מתחרות על קדושתה. תל-אביב בתיה מלט ולא אבן, ללא מקומות קדושים וללא ערכים מקודשים, ללא עתיקוּת וללא עבר טעון ומפואר. וכשהצליחה והצמיחה עבר צעיר ורענן, צנוע, מלא חן והדר – מחקה אותו ללא בושה.

היכן הגימנסיה העברית הרצליה, כיכר צינה דיזנגוף, אופרה מוגרבי, הפשטות, הצניעות, העברית הנקייה, החמלה, הסולידריות? היו ואינם.

מה נאחל לה לבת המאה? גם אני, שספרי האחרון נקרא "כי מעבר באת ואל עבר תשוב", יודע היטב כי אפשר לשוב אל העבר רק בחלומות, בזיכרונות ובספרות. תל-אביב פניה אל העתיד ובניה יזכרו את העבר בהתרגשות ויחתרו לעתיד אחר, טוב יותר. אינני מטיף בשער, אך אינני יכול שלא לומר לה, לתל-אביב שלי, כמה מילים קשות.

זכרי, כי שנאה גוררת שנאה, ושנאת זרים ובני-דודים עלולה לגרור שנאת אחים. היגמלי מן האשליה המגלומנית שאת מנהטן, ומן המחשבה הנואלת שחוזקו של עם ישראל נגזר מחוזקו של השקל. שקלי בדעתך והפנימי כי לא מעמדו של השקל קובע, אלא חלוקתו הצודקת בין המעמדות. הרחיקי ממך את זחיחות-הדעת, את האלימות ואת השחיתות. נקי רחובותייך מהם.

מי ייתן וערכים נצחיים, אנושיים, יהודיים וציוניים יובילו אותך ואת המדינה הסובבת סביבך בסחרחורת, אל דרך הישר. אינשאללה!

 

מעין-ברוך, אוגוסט 2008

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד