להיות עם לא נורמלי בארצו
להיות עם לא נורמלי בארצו

 

הציונות היתה ניסיון לספר סיפור ישראלי חדש, המתנער ממחלת הגלות. הבעיה היתה שהמחלה הגלותית הוחלפה במחלה אחרת

 

ציפי חוטובלי, בת 29, היא דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל-אביב

 

אם נזמין סוציולוג ופסיכולוג לנתח את תהליכי העומק של מדינת ישראל לרגל יום הולדתה ה-60,  הם יצביעו על תופעה מדאיגה: לילד הפלא הציוני, שהקים מדינה יש מאין, שהוביל תנועת מהפכה של שיבת עם ישראל לארצו לאחר אלפיים שנות גלות, שלחם, וכבש, וניצח, והפריח את השממה, קרה משהו מוזר. הוא התבגר, ודווקא בשיא כוחו המדיני-הצבאי והכלכלי, אחרי שורת הישגים מרשימה, הוא התחיל ללכת לאיבוד. הוא שכח בשביל מה הוא נלחם, האינסטינקטים הטבעיים שלו נחלשו, והוא מאס בחלום.

 הילד הציוני מתחיל להטיל ספק בצדקת הדרך. הוא מפקפק בזכותו המוסרית להתקיים בכל חלקי הארץ, הוא עייף מקרבות מלחמה ומקורבנות שלום. הוא רק רוצה להיות נורמלי. רגיל. לחיות בשקט ובשלווה, ושיעזבו אותו מכל השאיפות המגלומניות להיות אור לגויים. הוא בקושי מצליח להיות אור ליהודים.

ילד הפלא הציוני, שקם כקריאת תיגר על היהדות המסורתית, וביקש להתנתק מהיהודיות הגלותית, ביקש להיות ישראלי, כמו שהאמריקאי הוא אמריקאי והצרפתי הוא צרפתי. אבל דווקא אז, כשרצה להפוך נורמלי, כשביקש לנטוש את היומרות הגדולות ולבקש שלווה ושקט, דווקא אז נחל את האכזבה הגדולה ביותר, והדבר החמור ביותר, דווקא אז נראה שאיבד את הנורמליות שלו.

הסוציולוג יאבחן את הבעיה באובדן מרכז ישראלי, ומעבר מחברה שיש בה אתוס לאומי, לחברה של פרטים בעלי אינטרסים שבטיים צרים.

הפסיכולוג יראה ילד שהעמיסו עליו יותר מדי ציפיות, שקבוצות שונות משכו אותו לכיוונים שונים, עד ששכח מי הוא באמת. האם הוא לאומן? סוציאליסט שיקים חברה שוויונית? קפיטליסט שיבנה כאן מעצמת היי-טק? הבלבול, ואובדן המרכז של החברה, משתקף בנפש האומה באובדן המרכז הפנימי, בהיעדר הזהות.

 

בגידת האליטות, האדישות הציבורית ושתיקת הצעירים

 

יש מי שסבור שמנגנוני ההרס העצמי של המפעל הציוני הם יציר כפיהם של האינטלקטואלים הפוסט ציוניים, שבאים לערער על יסודות הקיום שלנו, כשאליהם מצטרפות אליטת הממון הנהנתנית שבניה חדלו מלשרת בצבא, ורוחות הגלובליזציה שמנשבות במערב. אבל גם אם זרעי החורבן נמצאים ברוח, למעלה, אין להתכחש להשפעות ההרסניות של התופעות האלה על כל חלקי העם.

למרות שהמחלה הממארת של יצר ההרס העצמי של האליטה לא התפשטה לשכבות המרכזיות שבעם,  ששמרו על בריאות נפשית איתנה, הרי שהיעדר מנהיגות בונה, עם חוט שדרה ערכי ברור, פגע קשות במערכת החיסונית, וחילחל מטה בתהליכי ניוון.

החברה הישראלית שלא ספגה את זיהום התודעה הפוסט ציוני, הפכה לחברה חסרת זהות. אמנם היה בה די כוח לא להישחק, ולעמוד במלחמת ההישרדות היומיומית, אבל לא היו בה תעצומות נפש לפתח הנהגה או חשיבה אלטרנטיבית.

התוצאה היא מרכז ישראלי עמיד, אבל אפאטי, המגלה ייאוש, אדישות ואטימות כלפי מי שאמור היה להנהיג אותו. אין להתפלא על הבחירה של 40% מהציבור הישראלי שלא להצביע בבחירות 2006, שסימנו יותר מכל דבר אחר הבעת אי אמון במערכת כולה. לא במפלגה כזו או אחרת אלא בשיטה עצמה, שמצמיחה פוליטיקאים קטנים שעושים לביתם, ולא יכולה להצמיח מנהיגות של ממש.

האדישות נמצאת במינונים גבוהים דווקא אצל הצעירים, אלו שבחרו להצביע בהצבעת מחאה לגמלאים בבחירות 2006. יש משהו סמלי, אולי, בהצבעה של צעירים לגמלאים. אולי עדות לצעירים-זקנים. שהרי ההבדל בין הצעיר לזקן הוא האמונה בכוח לשנות. היעדר הפגנות ושתיקת הצעירים בשיח הציבורי מבטאים גם הם את שבר הזהות.

שני גורמים מרכזיים הובילו לתהליך ההרס הערכי של האליטות בישראל: היעדר תוכן רלוונטי לחזון הציוני בעידן הגלובלי, והזנחת שאלת הזהות הישראלית, בשל העיסוק המרכזי בוויכוח על חלוקת הארץ. התוצאה היתה קוצר ראות מדיני, שיצר סדרת  מהלכים מדיניים דרמטיים, שאופיינו בצורך בהישגים מיידיים, ויצרו כישלון מדיניות מצטבר וצורב, שחלק מתוצאותיו עלו במלחמה הדו חזיתית שלנו בלבנון ובעזה.

 

כיצד ניצחה הציונות את עצמה

 

הציונות החילונית של הרצל היתה כלי ותוכן גם יחד. המטרה – ליצור קיום יהודי גאה ובטוח במדינת ישראל. האמצעי – הקמת מדינה ריבונית ולחימה עיקשת בכל הקמים עלינו לכלותנו. הציונות לא באמת נתנה תשובה ליום שאחרי הקרבות ומה יהיה אחרי שהקיום יהיה עובדה מוגמרת? מה יהיה התוכן של אותו קיום?

הציונות לא השיבה. נדבר עברית, ונקים מדינה ככל העמים. מדינת היי טק, מדע, משפט, אמנות ותרבות. אם זה הסיפור כולו, הרי שהמפעל הציוני ניצח את עצמו ברגע שהגשים את מטרתו. אם באנו להיות ככל העמים, אז למה שצעיר ישראלי לא יעדיף מדינות מתקדמות אחרות מעבר לים, שמציעות לו עולם שלם של הזדמנויות להצלחה – מקצועית וכלכלית? ואכן, הדור השלישי לציונות במדינת ישראל אינו רואה במגורים בארץ ערך עליון. רבים מביניו רואים במדינת ישראל אופציה אחת מני רבות למימוש עצמי. הישראלי החדש נענה בקלות להצעת ה"רי-לוקיישן" בארה"ב, שמציעה לו החברה בה הוא עובד. הוא נשאר לגור בארה"ב אחרי שסיים בה את הדוקטורט באוניברסיטה מובילה.

לציונות החילונית לא היה סיכוי של ממש לשרוד בעידן גלובלי. בן גוריון הבין את זה, ולכן ביקש לחזור לחזון הנביאים של התנ"ך, לבנות כאן חברת מופת שמושתתת על ערכי צדק אוניברסליים: "תורה, אמונה ומסורת לאומית, ויחד עם זה תורה ומסורת אנושית כוללת ... ישעיהו לא אמר 'יהודי לא ישא חרב אל יהודי', אלא: 'לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה'... יחד עם הנבואה על שישובו לארצם, נאמר גם 'ואתנך לברית עם ולאור לגויים'... כשם שאני רואה את ראשיתה של הנבואה מתקיימת, היהודים שבים לארצם, מפריחים את השממה, חיים חיי קוממיות, כן אני רואה התגשמות ראשונה גם של הנבואה בדבר אור לגויים... וזוהי שליחותה של ישראל".

הזהות הישראלית עברה תהליך משברי בתקופת הגלות. היא איבדה את החיוניות שלה, בהיעדר האפשרות למימוש לאומי, זהותה התמצתה בעולם הרוח, ובכך והפכה למעשה לרוח רפאים.

הציונות היתה ניסיון לספר סיפור ישראלי חדש, המתנער ממחלת הגלות. הבעיה היתה שהמחלה הגלותית הוחלפה במחלה אחרת. משהגענו אל הארץ הפכנו את היוצרות, הגלות היתה זהות חסרת מימוש, הציונות הציעה מימוש לאומי חסר זהות. הציונות גזרה את הזהות הישראלית השלמה, ובחרה מתוכה אך ורק את הזהות הלאומית. את בסיס הזהות הדתי בחרה להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה.

בראשית ברא הרצל את מדינת היהודים, וההיסטוריה התחילה מחדש ב-1897, עם הקונגרס הציוני הראשון. השלב הבא בהתנערות מעול הזהות היהודי היה הניסיון לנרמל את הזהות הישראלית ולהוציא ממנה את העוקץ של הזהות המכבידה של "עם סגולה". "אין שום עם סגולה, יש רק יחידים", שר שלום חנוך בשיר "אל תקרא לי עם", והיסוד האוניברסלי והגלובלי שטשטש את זהותנו משנות ה-80, החל לתת את אותותיו במהלכים המדיניים שהגיעו בראשית שנות ה-90.

 

כישלון הנורמליות

 

השאיפה לנורמליות היתה המשך תהליך ההתכחשות לזהות הישראלית. הדרך לגילוי הזהות הפנימית שלנו עוברת בהכרה במצב של א-נורמליות ישראלית. א-נורמליות שמרבים להתכחש לה, ולהתנער ממנה. כי היא תובענית. אבל המציאות מוכיחה פעם אחר פעם כי דווקא כשחרגה מדינת ישראל מכללי ההיגיון נחלה הצלחה מסחררת, ודווקא כשבחרה באופציה ה"שפויה", הנורמלית כביכול, היא נחלה כישלון צורב. 

הכרזת המדינה של בן גוריון ב-48' היתה מעשה חסר סיכוי ותבונה פוליטית, אקט כמעט התאבדותי. המגה-ניצחון במלחמת ששת הימים היה נס צבאי בלתי נתפס במושגים רציונליים. מבצע אנטבה היה תסריט הוליוודי יותר מאשר מבצע צבאי מחושב.

אלה היו רגעי השיא שלנו כמדינה אמיצה ונועזת שקראה תיגר על הכללים המקובלים, בשם המוסר היהודי. זה האמיתי. ולא המוסרנות הנוצרית המתחפשת היום לטוהר הנשק של צה"ל. בכל המקרים האלה עמד העולם מנגד והביט בהשתאות ובהערצה במדינה הקטנה והאמיצה במזרח התיכון.

דווקא כשניסינו לשחק את כללי המשחק הפוליטי כשלנו כישלון חרוץ. באוסלו, בנסיגה מלבנון, בהתנתקות, נכנענו לכללי הריאל-פוליטיק בניסיון להתקבל למשפחת העמים. התוצאה היתה הפסד גם במגרש הביתי וגם בזה הבינלאומי. הניסיון לנורמליות הפך אותנו לפחות נורמליים מעמים אחרים. מתקיפים אותנו בשדרות ואנחנו סופגים ומתלבטים אם להילחם. אנחנו עוסקים יותר בשאלות המוסריות הנוגעות לצד הפלשתיני מאשר בזכותנו להגנה עצמית.

בהיעדר מבט בעל עומק היסטורי, הפכה ההנהגה המדינית בשנים האחרונות להנהגה, שתכונתה הבולטת היתה קוצר ראות מדיני. הכישלון בניווט ובקריאת המפות המדיניות של ההנהגה היה תוצר מתבקש של חברה שהתעקשה לפרש את המציאות בעיניה החילוניות. כללי הפרשנות שהופעלו היו בלתי רלוונטיים. הסכסוך הישראלי פלשתיני התנקז למחלוקת הטריטוריאלית. הקול הדתי של הסכסוך הושתק משני הצדדים. בצד הישראלי, הקול הדתי הושתק בעזרת האשמה האולטימטיבית "המשיחיות", בצד הפלשתיני, הקול הדתי והלאומי הושתק בעזרת מיתוס "הפלגים המתונים".

נדמה כי המטרה המרכזית שעמדה לנגד עיניהם של מנהיגינו בעשור וחצי האחרונים היתה הנצחת שמם בספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל. שיקולי הבטחת האופק המדיני הלאומי למען הדורות הבאים הוחלפו בקו האופק של שטוקהולם, ופרס נובל לשלום שבדור הזה. גם כשתקוות השלום הכזיבה, והתבררה כמשיחיות שקר, דפוסי החשיבה והפעולה לא עברו תהליך חשיבה מחודש, והמשיכו את הנסיגה השיטתית מהחזון הציוני.

מלחמת לבנון השנייה היתה קו שבר ערכי. דוד גרוסמן זעק על במת הכיכר את נאום ההנהגה החלולה. הוא זיהה נכון את מצב ההנהגה, אבל לא העז לומר, שבמובן מסוים ההנהגה היא רק שיקוף של מצב האומה. הזהות שלנו חלולה.

מה שהתברר במלחמת לבנון השנייה הוא כי פני הלחימה כפני הזהות הישראלית הפנימית. כשהזהות לא ברורה, מגומגמת ועשויה טלאים של תפיסות עולם, גם הלחימה הופכת לכזו.

 

לחזור לשיח הזהות הפנימי

 

שני רבדים של שיח מתנהלים במקביל במדינת ישראל זה לצד זה מאז הקמתה. השיח הראשון, החיצוני, המרכזי, הקולני, המחלק את העם כביכול לשניים – השיח של ימין ושמאל בכל הנוגע לשאלות החוץ שלנו, והתמודדות שלנו במרחב סביבתי עוין. השיח השני, הפנימי, מתנהל בעצימות נמוכה, והוא שיח הזהות. בשני העשורים האחרונים אימצה האקדמיה הישראלית את הפתרון להתנערות מהצורך בבירור אמיתי בכל הנוגע לזירת הזהות, משאימצה את תיאוריית הרב-תרבותיות.

לשיח החיצוני ייחסנו משמעות קיומית. השיח הפנימי נדחק ליום שאחרי. לשש אחרי המלחמה. הוויכוח הפנימי נתפס כמותרות של חברת שלום. היום ברור כי רק ליבון יסודי ושורשי של שיח הזהות הפנימי יכול לספק כלים להתחיל להתמודד עם השיח החיצוני. בלעדי הבירור הזה, המלחמה הזו עלולה להפוך לדפוס התנהלות הרסני למלחמות הבאות. וכולם יודעים שזוהי, לצערנו, רק ההתחלה.

מה שמתחיל להתברר עכשיו הוא שהשיח הפנימי הוא הלב של השיח החיצוני. שיח הזהות לא יפתור לנו כמובן את הבעיה החיצונית ולא יביא שקט על גבולנו, אבל הוא ידע לנסח עבורנו את המטרות. מה שנעדר כבר הרבה זמן מנאומי המנהיגים.

לפני שמחלקים את הארץ חשוב אולי לחזור לשאלות היסוד שנשכחו מזמן, על מהו תוקף זכותנו המוסרי על הארץ הזאת, לנסח מחדש את הזיקה העמוקה שלנו אליה, וגם לנסח מחדש סעיף מטרה לישיבתנו כאן בארץ המריבה הזאת. השאלות הללו נראות מיושנות, לא כי התקיים דיון שיטתי שכבר נתן עליהן תשובות, אלא כי את מקומן של השאלות והתשובות תפסו המיתוסים, הנחות המוצא שאינן ניתנות לערעור.

המיתוס המכונן היה מיתוס הכיבוש כחטא הישראלי הקדמון, וצורף לו המיתוס של האיום הדמוגרפי. תעודת הזהות הישראלית כבר לא בתוקף. הגיע הזמן לחדש אותה כדי לברר מה נותר מהזהות הישראלית שביקשנו לעצב עם הקמת המדינה.

 

הזהות הישראלית החסרה -  מדינת ישראל או מדינת היהודים

 

אנו חיים במדינה יהודית, מחזיקים בתעודת זהות ישראלית, ומדברים עברית. שלושה רכיבי הזהות הבסיסיים של עם ישראל לדורותיו, עברי- יהודי- וישראלי, משמשים אצלנו בערבוביה.

התנ"ך מדבר על שני שלבי זהות בסיסיים, זהות עברית (אברהם העברי, בני ישראל במצרים נקראים עברים), וזהות ישראלית -  עם ישראל. גם כאשר ממלכת ישראל מתפצלת לממלכת יהודה וממלכת ישראל, עדיין התנ"ך מתייחס אל שתי הקבוצות כחלק מעם ישראל, ולא כיהודים מול ישראלים.

המונח יהודי זר לעולם המושגים התנ"כי, למעט חריג אחד בולט ומפורסם – מגילת אסתר. מגילת אסתר, שסיפורה ההיסטורי מתרחש בגלות בית ראשון, היא הסמל המובהק לתקופת הגלות, ושני מונחי מפתח חדשים נכנסים ללקסיקון, והם קשורים זה לזה "היהודיות" וה"דת". התנ"ך לא מזכיר את המונח דת, למעט בהקשר של דתי המלך אחשוורוש במגילת אסתר. ה"דתיות" של הגלות סגורה בד' אמות של הלכה, כשארבעת חלקי השולחן ערוך סוגרים על סדר היום הפרטי מכל עבר ("מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד", הגמרא בברכות דף ח, ע"א).

משחזרנו לארצנו, היינו צריכים לעבור מהפכת זהות. לא להותיר את ההלכה בקיומה הפרטי, אלא להרחיב ולהעמיק אותה למערכת שעוסקת בהלכות ציבור ומדינה. השיבה לארץ מחייבת להתמקד בבניית אג'נדה מדינית- חברתית ישראלית, על כל המשתמע מכך. צבא ישראלי, משפט ישראלי, תרבות ישראלית, חינוך ישראלי.

הרעיון הזה, שאפיין את הציונות בראשיתה (הרצון להנהיג את המשפט העברי, החייאת השפה העברית, וחידוש העבודה העברית), הלך ודעך עם השנים, וחזרנו לדפוסי החשיבה הגלותיים.  הדתיים אימצו לעצמם את הזהות היהודית, והחילונים ביקשו להיקרא ישראלים, אבל במילה זו בחרו למעשה בזהות הגלותית השנייה - הזהות האוניברסלית.

 

 

 

 

מדינה יהודית ודמוקרטית – שני פתרונות גלותיים

שתי תפיסות עולם גלותיות עלו בעשן ארובות אושוויץ בסערה השמיימה. התפיסה האוניברסלית, שביקשה להשיל מהיהודי את עול זהותו המתבדלת, והתפיסה החרדית שלא היתה קשובה לחלון ההזדמנויות ההיסטורי של הציונות וחיכתה למשיח, שיבוא ויגאל אותה מייסורי הגלות.

הציונים ניצלו בטווח הקצר, והקימו עבורנו את המדינה. אבל הפסידו בטווח הארוך, כשלא הפנימו את המסר ושיעתקו את תבניות הגלות המוטעית למדינת ישראל. בהיעדר זהות ישראלית, בנינו לנו זהות גלותית כפולה. כפי שאמר א.ד גורדון: "גולה יכולה לצמוח גם בארץ ישראל".

שוב שתי זהויות נלחמות על הארץ.  הזהות הגלותית האוניברסלית, והזהות הגלותית המתבדלת - מדינה יהודית ודמוקרטית.

שני ראשים שמושכים כל אחד לכיוון אחר. שתי הקבוצות האידיאולוגיות המרכזיות במדינת ישראל, זו הדתית וזו החילונית ליברלית,  אימצו לעצמן כל אחת זהות חלקית אחרת, ולא השכילו לייצר שלם חדש.

 

שתי העגלות הריקות

 

אחד ממעצבי השיח הדתי- חילוני, היה סיפור המפגש ההיסטורי בין החזון איש לבן גוריון, ובו המשיל החזון איש את ההתנגשות בין היהודי העמוס במסורת היהודית, ולחילוני המבקש לבסס לו זהות חדשה בארצו, למפגש בין עגלה מלאה לעגלה ריקה, שלכן צריכה לפנות את הדרך.

המשל המפורסם על כל התרעומת שהוא עורר בציבור החילוני, הוליד לנו את קווי היסוד של הסטטוס קוו ואיתו הפספוס הגדול בעיצוב היחס שבין הדת והמדינה במדינת ישראל.

היתה כאן הנחת יסוד שהתבססה על תוכן "יהודי", בעוד שהשיבה המחודשת לארץ ישראל הצריכה תוכן ישראלי. שתי העגלות, אז כמו היום, ריקות מהתוכן הזה, ומלאות בתחליפים שאינם רלוונטיים לכינון זהות ישראלית אמיתית.

העגלה הישראלית מלאה בערכים ליברליים מערביים, ואילו העגלה היהודית מלאה בעולם הלכתי עשיר, שמגיב לשינויי העידן המודרני, אבל לא מתווה חזון לאומי מחודש, בדומה למפעלו של הרמב"ם שדיבר על הלכות מלכים, צבא ומלחמה. היו יוזמות של דמויות רבניות כמו הרב גורן לכונן מהפכה שיטתית כזו, אך לא הרבה הלכו בעקבותיו.

המשותף לשתי העגלות הוא שלשתיהן יש תפיסה של פרט. תפיסת הכלל כמעט ולא קיימת בשני הצדדים. העובדה שהתוכן המרכזי של יום העצמאות  הוא בעיקר היעדר תוכן של ממש למעט המנגל המסורתי, מעידה אולי באופן סימבולי על העגלה הריקה של הישראליות, עגלה שעל שני חלקי העם למלא. אלה ששקועים בזהות יהודית מצומצמת, ואלה ששקועים בזהות חיצונית, בהיותם אזרחי הכפר הגלובלי.

הדתיים ויתרו בקלות רבה מדי על הישראליות במובן העמוק והרחב של המילה, והותירו לחילונים להפוך את הישראליות לכלי עטוף בדגל כחול לבן, שהוא מנסה למלא בתכנים חדשים.

אחרי שנבנתה התשתית הממסדית הבסיסית לניהול מדינה, היה אמור להגיע שלב התוכן. התוכן הזה הוא פיתוח של עקרונות היסוד של מורשת ישראל בכל תחומי החיים. האנרגיות המרכזיות של ההלכה בגלות היו להתאים את המציאות ההלכתית למציאות המודרנית. האתגר הישראלי הוא רחב הרבה יותר. לפתח את עקרונות היסוד של מורשת ישראל למשנה סדורה וישימה במדינה מודרנית, ששואפת לחברה מתוקנת. כלומר, פיתוח נורמות ממשל תקינות, משפט ישראלי שחולש על כל תחומי המשפט, ולא רק אלו שהיו מקובלים בעבר, תפיסה כלכלית עם רגישות חברתית, ולא רק יבוא אמריקאי, תרבות ישראלית וחינוך ישראלי.

קיימים שלושה שלבים מרכזיים בדרך אל הזהות הישראלית: גלות, מדבר- שלב המעבר, חזרה לארץ. שלוש מלכודות אורבות לזהותו של עם ישראל בכל אחד מהשלבים.

המלכודת האוניברסליות של הטמיעה בגלות, שתוצאתה התבוללות רוחנית ותרבותית; המלכודת המדברית, שתוצאתה חיי רוח מנותקים מחומר, וההסתגרות בבית המדרש; המלכודת הארצית, אובדן הרוח, ראיית החומר כחזות הכל, והוצאת אלוקים מהתמונה, כמאמר הפסוק בספר דברים, שנאמר ערב הכניסה לארץ: "הישמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך... ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים... ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים, פ' ח, פס' יא-יז).

נראה כי במדינת ישראל אנו נופלים לשלוש המלכודות גם יחד. הצד האוניברסלי של החילוניות נופל למלכודת הגלותית הראשונה. החרדיות שנכנעה לפיתוי  המדברי, ומסרבת להיכנס אל הארץ, ואל ההתמודדות הארצית עם עולם החומר, נופלת אל המלכודת הגלותית השנייה, והלאומנות הנוקשה נופלת למלכודת המטריאליסטית, של ניכוס חומרי של הארץ.

 
שני משיחים

 

המסורת היהודית מספרת לנו על משיח בן יוסף שמגיע לפני משיח בן דוד. הגאון מוילנא, והרב קוק בעקבותיו ראו במשיח בן יוסף את שלב הבנייה הארצית בתהליך הגאולה, אבל זו לא תהיה שלמה, אם לא תיבנה הקומה הרוחנית, יציקת הזהות לתוך כלי המדינה. השניות הזאת מלווה את כל ההיסטוריה של עם ישראל. אחרי פסח, היציאה לחירות לאומית, מגיע חג השבועות, שנותן תוכן חיובי לחירות דרך קבלת התורה. אחרי ממלכת שאול, שבבסיסה עמדה דרישת העם למלך ככל הגויים, מגיעה מלכות דוד, שמבקשת להוסיף את הממד האלוקי. אחרי יום העצמאות, קבלת ריבונות מדינית, מגיע יום ירושלים, שמבקש להוסיף למדינה גם מרכז רוחני.

כשהחומר מגיע לשיא ההגשמה ולא מתווסף לו הממד הרוחני, הוא עלול לשקוע ולהתחיל להרוס את עצמו מבפנים. ולכן, האתגר הגדול שעומד בפני מדינת ישראל בשנת ה-60 הוא בניית הקומה הרוחנית.

 
שנת -40 ושנת ה-60

 

קשה לצאת ממצרים, אבל לא פחות קשה להיכנס אל הארץ. זה דורש תהליך מורכב ועמוק. זה לוקח זמן. הרבה זמן. 40 שנה. מבין 40 השנים שבהן נדדו בני ישראל במדבר, מתעד הסיפור המקראי שנתיים בלבד: השנה הראשונה והשנה האחרונה. כשהקשה שבהן, זאת שמערימה את הניסיונות הגדולים מכולם היא השנה ה-40. בן גוריון ידע שהכניסה אל הארץ היא תהליך שרק מתחיל עם הכרזת העצמאות, ואמר:

"ואין עם גלותי, מדוכא, נטול עצמאות אלפי שנים נהפך בן לילה, רק בתוקף הכרזת קוממיות או שינוי מקום, לעם ממלכתי הנושא באהבה וברצון חובות העצמאות ועולה. כי עצמאות מעניקה לא רק זכויות, אלא מטילה על בעליה אחריות כבדה".

בשנה שעברה ציינה מדינת ישראל 40 שנה למלחמת ששת הימים, המלחמה ששינתה את פני הארץ וגם עוררה את הקונפליקט העמוק שלנו עם עצמנו. אי אפשר לנתק את שנת ה-60 מהאתגר שהציבה לנו שנת ה-40. אי אפשר לנתק את העצמאות המדינית, משאלת התוכן של העצמאות הזו.

הניסיונות לאמץ לנו זהות חלופית כשלו בגלות, וכושלים גם כאן, הם מערערים את יסודות הקיום שלנו, והופכים אותנו לאומה השרויה בגלות, באובדן מרכז, גם כשהיא על אדמתה. להכרעה להצמיח ישראליות לא מתוך מחיקת העבר, והכחשת ההווה, אלא מתוך שיח אמיתי צריכים להיות שותפים כל קשת השבטים הישראלית.  אנשי הרוח, החינוך והמשפט, רבנים, מדינאים ואנשי צבא, אמנים, ואנשי תקשורת, אבל בעיקר, צריכים להצטרף אל הדיון הזה הצעירים, אותם אלו שהיו אמורים לסמן את התחדשות הדור הבא, ומשום מה בחרו שלא להשמיע את קולם. את החלל הזה צריך למלא.

 

 

רשימת מקורות להרחבה:

הרב יהודה ליאון אשכנזי, "סוד העברי"

ברוך קימרלינג, קץ שלטון האחוס"לים

דניאל שליט, שיחות פנים

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המאמר "למהלך האידיאות בישראל", מופיע בספר אורות

הגאון מוילנא, קול התור

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד