האניתונאי – קווים לדמותו
האניתונאי – קווים לדמותו

מניאו-ג'ורנליזם לאיי-ג'ורנליזם וג'ורע-נאליזם. על בעיות התקשורת הישראלית

 

מיקי לוי, בן 26, הוא עיתונאי ועורך במעריב

 

שבוע אחרי לכתו של טומי לפיד ז"ל התקיים בתוכנית פוליטיקה, שלפיד עיצב את גלגוליה הראשונים, דיון מיוחד על מצב התקשורת בישראל. לשם כך התכנסה חבורה מכובדת, שכללה את פרופסור זהר שביט מהיחידה לחקר התרבות באוניברסיטת תל-אביב, היועץ אסטרטגי מוטי שרף,  עיתונאים ותיקים כמו יעקב אחימאיר, שלום קיטל ואריה גולן, ועוד עיתונאית אחת: אושרת קוטלר.

 

עלו שם הדילמות הנצחיות של עולם העיתונות. שאלת האובייקטיביות, הניאו-ג'ורנליזם, הערך הבידורי של החדשות, ושאלת ה-news (חדשות) מול ה-views, שמעסיקה אנשי תקשורת מדי יום. מבין המשתתפים, לקוטלר היה קול ייחודי והיא הצליחה לבטא יותר מכולם את הבעיות של התקשורת בימינו. כדי לא להלאות אתכם, הקוראים, בדיון כולו, בידדנו את הדברים שאמרה. הנה הם לפניכם:

 

יעקב אחימאיר מעלה שוב את השאלה הנצחית על ה-news וה-views. עברו כבר כחמש דקות מתחילת הדיון. אושרת קוטלר, שהופיעה לצדו של שלום קיטל על המסך מהאולפן בתל-אביב, היתה מחויכת, חיוך שאמר: "אני יודעת יותר טוב מכם". היא חיכתה שהמנחה, עודד שחר, יציג אותה, אבל כשראתה שהדבר מתעכב מכיוון  שהמשתתפים נסחפו בדיון, התפרצה לשידור: "שלום! שלום! (פורשת ידיה בתנועת חיבוק, ממלאה את המסך) מה שלומכם!". עודד שחר מציג אותה ומבקש את התייחסותה לדבריו של אחימאיר. והיא עונה: "אני נאלצת להסכים עם יעקב ולחלוק על מורי ורבי שיושב לצדי (שלום קיטל), שכל ערב בשמונה, כשאני עולה לשידור עם ה-views שלי, דקה לפני ה-news, אני חושבת שלום עכשיו חותך את הוורידים ואומר 'איך אני גידלתי את הדבר הזה'" (צוחקת בקול ומדברת עם קיטל).

 

פרופסור זהר שביט אומרת שהעיתונאים של היום הם שבויים של יח"צנים ודוברים, ורק יושבים ומחכים שיאכילו אותם בכפית. קוטלר לא מרוצה. "אני חייבת להבדיל", היא אומרת, "אני בכלל לא יכולה לדבר בלשון אנחנו, כי אני לא רואה את עצמי כחלק מהאנחנו הזה. רק אתמול עבדתי מאוד קשה כדי להביא את אחד הראיונות הבלעדיים הנדירים שהיו כאן בעת האחרונה, ואף יח"צן לא הביא לי את זה על מגש של כסף. עבדתי מאוד קשה וזה קורה לא מעט גם בקרב הצעירים הפוחזים (רומזת על עצמה) שמעזים להגיד את דעתם אולי קצת יותר מדי. אבל אני מודה שכן, יש בעיה שהתקשורת הנוכחית המודרנית שבויה בידיהם של יח"צנים וספינולוגים...".

 

זוהר שביט אומרת שמקצוע העיתונאי כבר לא קיים. קוטלר מתפרצת: "בוודאי שיש מקצוע כזה. זה המקצוע שלי". מוטי שרף אומר שתוכניות החדשות של היום הן על תקן של בידור. קוטלר שוב מתפרצת ברקע: "התוכנית שאני מגישה היא לא תוכנית בידור, אני מצטערת".

 

זוהר שביט ממשיכה את הקו שלה וקובלת על כך שאין היום הכשרה נאותה לעיתונאים. קוטלר מתפרצת שוב: "בוודאי שיש. מלמדים את זה במסגרות שפעם לא היו קיימות, את יודעת את זה גברת שביט"? שביט מנסה להמשיך. החוזים האישיים חיסלו את המקצוע, היא אומרת. קוטלר שוב מתפרצת, הפעם רק קולה נשמע ברקע, כי המצלמה כבר לא מתמקדת בה: "אני עובדת על חוזה אישי". בשלב הזה עודד שחר כבר מעיר לה, אבל קוטלר בשלה, באותו טון של זחיחות ובדיחות הדעת, כאילו משקיפה על הדיון מלמעלה, כאילו הדברים שנאמרו על-ידי שביט והאחרים אינם רציניים. "אני שמחה שאת מכבדת את מקצוע העיתונות", היא אומרת לשביט. "את ממש מבינה איך עובד המקצוע הזה. נפלא בעיני".

 

עודד שחר מבין שאי אפשר יהיה לרסן את קוטלר, ונותן לה את רשות הדיבור. "התגובה שלי", היא אומרת, "תראה, לפני עשרים שנה, כשחיפשתי בית ספר לעיתונות, אני אגלה לך סוד גברת שביט, לא היה כזה (עוברת לטון מתנשא, מדברת בלחש, ממחיזה את גילוי הסוד לשביט כמו הורה לילדה קטנה). היום יש ארבעה מכללות שמכשירים עיתונאים (כך, במקור), אם את לא מעודכנת (עודד שחר שוב מעיר לה, אבל קוטלר מתעקשת). הגברת זהר נכנסה לדבריי אז אני לא חושבת שראוי שישמעו אותה (פונה לשביט), תחכי בסבלנות, כשאסיים את דבריי, תגיבי את (ואז היא חוזרת על אותו הטיעון)".

 

קוטלר ממשיכה להעיד על עצמה. רק על עצמה. "אני אמנם עיתונאית צעירה, הוזמנתי לפה על תקן הדור הבא של העיתונות, ואני מודיעה לך, שיש מסגרות שבהן מלמדים אתיקה עיתונאית מא' ועד ת'. אני לא אומרת – לא סיימתי את תשובתי – שאין בעיות בתקשורת. תמיד היו בעיות במקצוע. יש כללים ומי שמפר אותם בהחלט מודע לכך".

 

בשלב הזה מאבדת זהר שביט את הסובלנות ואומרת שהיא לא רוצה לגרור את הדיון לעיתונאי אחד ספציפי (ברמיזה לכיוון שקוטלר מושכת אליו). קוטלר ממשיכה, למרות שהמשתתפים כבר לא ממש מתייחסים אליה: "אני מודה, גם, שאני עבדתי עם שלום... (פונה לקיטל) כמה שנים? 13?...". אריה גולן חוזר לדבר, עולה על דבריה של קוטלר, לא ממש מתפרץ, כי דבריה של קוטלר נאמרים כמעט תמיד ברקע, וכולם כבר מתייחסים אליהם כקריאות ביניים חסרות משמעות.

 

ואז שלום קיטל, כמו אבא טוב, נחלץ לעזרתה של קוטלר. "רגע, אושרת פה חולקת עליך", הוא אומר לגולן, מחזיר את קוטלר לשידור. וקוטלר שוב מדברת (שמה את היד על החזה): "כטאלנט יקר, אני נוטה ל...", אבל אריה גולן ממשיך, מתעלם, אומר משהו על יציאה לשטח. קוטלר שוב מתפרצת ברקע: "אני חיילת שטח גם היום"...  ואז מקבלת את רשות הדיבור: "אני חייבת לומר. קשה לי להבין מה ההתרפקות הזאת על קביעות (לאחר שהועלתה שאלת היציבות בעבודת העיתונאים).  זה לא דבר טוב. אדם צריך להיות רעב וחרוץ כדי להוכיח את עצמו כל יום מחדש...". עודד שחר: כן, אבל הוא לא רוצה לקבל טלפון מהבעלים עוד שנה... קוטלר: "נו? מה הבעיה? אני קיבלתי טלפון מהבעלים. אין עם זה שום בעיה. אני עניתי לו. הוא הבין את הגבולות. הוא לא השפיע על עבודתי..."

 

קוטלר הוזמנה לדיון שאמור היה לעסוק בבעיות של התקשורת בימינו. וזה בדיוק מה שהיא עשתה. היא לא דיברה על הבעיות, היא דיברה את הבעיות. המחישה אותן אחת-אחת בדבריה ובהתנהגותה: זחיחות, אהבה עצמית, בוטות, התנשאות, כוחנות.

 

אבל לכל אלה אנחנו רגילים בעולם התקשורת. קוטלר הציגה משהו נוסף, בעיית הבעיות של העיתונאים בימינו:  יכולת לדבר על נושאים חשובים אך ורק מנקודת השקפה אישית וצרה, ניקוז הנושא לדובר עצמו, התמזגותו של החוקר עם מושא החקירה, עד שהוא הופך בעצמו לנושא שלו. כשהכתב הופך למושא הכתבה. כשהעיתונאי הופך לאניתונאי. באנגלית אפשר לקרוא לתופעה הזו i-journalism במסורת האיי-פוד, האיי-פון ועוד כל מיני איי-איי-איי, אות לטינית אחת שהאינדיווידואליזם הגואה בעולם הפך לסמל מסחרי של כל מה שאדם צריך בימינו.

 

קוטלר היא סוג אחד של אניתונאי, אחת משלוש מוטציות אבולוציוניות של הניו-ג'ורנליזם. קוראים לסוג שלה "הטאלנט". שני הסוגים הנוספים הם הבלוגרים, שבמקום ללמוד מהעיתונות המסורתית השתלטו עליה, ומה שנכנה במאמר הזה הג'ורע-נאליסטים, זרם חדש של עיתונות ביבים, כתיבה אישית, עילגת במכוון, שזורה בשפה נמוכה במיוחד כדי לשוות לה חזות של עיתונות "בגובה העיניים".

 

כל אלה רק על עצמם ידעו לספר, וכאן אין באמת בעיה. בכל זאת, יצירות המופת הגדולות של עולם העיתונות, אלה של העיתונאים המספרים סיפור כמו ניקולס כריסטוף ותומאס פרדימן מהניו-יורק טיימס, נחום ברנע מידיעות אחרונות או רון מיברג ממעריב, מדברות מנקודת מבטו של הכותב. אלא שמכאן ועד להפוך את הכותב לכוכב הכתבה שלו, הדרך עוד ארוכה.

 

 הבלוגרים: המהפכה הקופרניקאית

 

בשנת 1543, סמוך למותו, פורסם חיבורו של ניקולאוס קופרניקוס, "על תנועתם של גרמי השמיים". בחיבור זה קבע קופרניקוס כי ההנחה, שהיתה מקובלת אז, לפיה כדור הארץ נמצא במרכז היקום, וכל גרמי השמיים, לרבות השמש, חגים סביבו, אינה תקפה. להפך, כדור הארץ הוא שחג סביב השמש. מה שנראה לנו היום כמובן מאליו, שבר את כל המוסכמות של אז. מהפכה של ממש.

 

מלבד המהפכה הפיזיקלית, היו לתורתו של קופרניקוס השלכות מטאפיזיות. עמנואל קאנט היה הראשון לקבוע, על פי הדגם של קופרניקוס, שנקודת המבט היא שיוצרת את המציאות, ולא להפך, כפי שנהוג היה לחשוב. מאז ועד היום, האמת אינה יכולה לבוא לידי ביטוי בשלמותה, אלא רק דרך נקודות מבט שונות. עולם העיתונות קיבל את התיאוריה הזו באיחור יחסי. עד שבשנות השישים ייסד העיתונאי האמריקני האנטר תומפסון את הניו-ז'ורנליזם, או מה שנקרא אז "עיתונות גונזו", כשהכותב מכניס את עצמו לתוך הסיפור שלו, ולעיתים אף מערבב רשמי תודעה סובייקטיביים. עד אז, הנרטיב העיתונאי היה חף מנקודת מבט אישית, או לפחות כך השתדלו העיתונאים להציג את מלאכתם.

 

הניו-ז'ורנליזם, ועמו עיקרון אי הוודאות, לפיו אי אפשר לחקור משהו בלי לשנותו, היו תופעות מבורכות. הם גרמו לבני האדם להטיל ספק במידע שהוצג להם, עודדו חשיבה עצמאית, ואף הולידו זרם חדש בעיתונות – דוקואקטיביזם (הדגם של העיתונאי הלוחם, המנסה להשפיע בעצמו על מושא הכתבה שלו). כל זה היה טוב ויפה כל עוד הסיפור היה במרכז. היום במצב שונה. הסיפור כבר חדל להיות המוקד, והעיתונאי עצמו הפך להיות המרכז. מהפכה קופרניקאית בהפוך על הפוך.

 

העיוות הזה החל לצמוח יחד עם התפתחות הבלוגרים. היום, לכל עיתונאי שמכבד את עצמו יש בלוג, בעוד שפעם הבלוגרים היו אנשים פשוטים, המנהלים "יומן רשת" (web-log). חיסיון עיתונאי אינו חל עליהם, וגם אלא חוקי אתיקה אחרים. בהתחלה הבלוגים היו כלי חשוב בעבודתם של עיתונאים. כך, למשל, הבלוגר העיראקי הראשון "סלאם פקס" כתב מנקודת המבט של האזרח העיראקי הקטן והביא את הסיפורים שמאחורי המתקפה האמריקנית בעיראק, במרץ 2003. היום יש כבר לא מעט בלוגים שנחשבים מקור חדשותי, אף על פי שאינם מבססים את דיווחיהם על מקורות רשמיים.

 

מכאן ואילך התרחשו שלוש תופעות: עיתונאים החלו לפרסם בלוגים אישיים משלהם, מחוץ למסגרת שבה הם עובדים, שבהם הם מרשים לעצמם לדבר בחופשיות יתרה, לתאר את החוויות האישיות שלהם, ולתת לקוראים תחושה של עולם העיתונות מבפנים. כשקוראים את הבלוגים של עורך מדור תרבות וספרות של "הארץ", בני ציפר, או את אלה של עיתונאי ערוץ עשר באתר "נענע", מבינים עד כמה הדבר מבורך. בסך הכל הם נותנים הצצה לעולמם הפנימי, ומאפשרים לנו, צרכני התקשורת, להבין מי הם האנשים העומדים מאחורי הסיפורים.

 

אבל זה לא נגמר בבלוגים אישיים. השפה הבלוגרית משתלטת אט-אט על המקצוע, ויחד עם התופעה המבורכת ההיא, התרחשו שתיים מדאיגות: ראשית, אינפלציה של עיתונאים שהגיעו מעולם הבלוגרים, ושנית, עיתונאים בכירים המחקים את השפה של הבלוגרים כדי להיות חלק מהאופנה הנוכחית.

 

כזו היא, למשל, ליהי אלבז, כתבת מוסף "7 לילות" שהחלה את הקריירה העיתונאית שלה כבלוגית בעלת הכינוי "פרנצ'סקה". לפני מספר שנים הבחינו עורכי המגזין "רייטינג" בכישרון הכתיבה של אלבז והציעו לה להיות כתבת במגזין. היא כתבה שם טור אישי "ליהי בת 19", שהפך מאוחר יותר ל"קוראים לי ליהי", כמו גם כתבות.

 

הנה דוגמה לכתבה של אלבז על מופע של להקת הקוקס בלונדון: "בשביל להגיע לנקודה שבה מצאתי את עצמי במערכת יחסים סוערת עם לוק פריצ'רד, סולן להקת הקוקס, צריך להתחיל לפני שנה, כשעוד גרתי בישראל ונכנסתי למשרדי 'רייטינג' עם מכשיר האייפוד שלי. אני שמעתי קוקס בפול ווליום, וכולם הסתכלו עלי כאילו נפלתי מארץ הלוזרים". כאן מגיעות שתי פסקאות רקע על הלהקה, ואז מיד חוזרים לליהי. איך הגיעה להופעה, מה לבשה, מה זה גרם לה להרגיש, עם מי רקדה ומי ניסה להתחיל איתה.

את הכתיבה ה"יומנית" הזו שִכללה ליטל בית יוסף מ"מעריב" לכדי אמנות של ממש.  בית יוסף התחילה בעיתון על תקן הכתבת הפרועה שיוצאת להתנסות בכל מיני חוויות לא שגרתיות וכותבת עליהן בהומור. והיא עשתה לא מעט.  היא הלכה להתנסות בקרקס, נשלחה למכור תוכנית לייט-נייט למשתתפים בפסטיבל ראש פינה, השתתפה בתחרות הנהג המהיר ביותר, תיעדה את ניסיונותיה לחדור את מערך האבטחה של מדונה כשזו ביקרה בארץ, ולקחה חלק פעיל בסדנת טנטרה. על כל אלה כתבה כפי שציפו ממנה, עם קצת הומור, הרבה פלפל ובעיקר על עצמה. היא היתה הכוכבת של הכתבות שלה.

 

אבל אז הגיע השלב שבו היתה צריכה לכתוב על אנשים אחרים, לראיין. וזה כבר מקסים פחות. כי לא היה הבדל. ממש כמו ליהי אלבז וכתבתה על הקוקס, גם ליטל בית יוסף משתמשת במה שהפך למתכונת של הכותבים הבלוגרים: פתיחה – סיפור אישי, מאחורי הקלעים של הכתבה, רקע של הנושא או המרואיין, והמשך החוויה האישית של הכותב, כשהנושא מבליח מדי פעם.

 

דוגמה: "לא עוברת שנייה מהרגע שאני נכנסת לביתו הפסטורלי של מוש בן ארי, ואישיותי האורבנית כבר חוטפת פצצת נטורל. אז נכון, הוא גר בכפר ויתקין, שזאת בסך הכל פיסת רפת צנומה ליד נתניה, ומקום שאין בו סופר, אלא צרכנייה. ובכל זאת, כל ציוצי הציפורים שבעולם לא הכינו אותי לעתיד להתרחש. אני מדלגת קצת בין המחצלות האוריינטליות והנרגילה התימנית ומצליחה ממש להסניף את אווירת בומביי הקטנה, כשמוש סוחב אותי לחצר האחורית. 'זאת הבריכה שלי!', הוא מכריז בגאווה. 'בנו לי אותה ממש עכשיו, כשעברנו. לפני זה גרתי בבית ינאי והתרגלתי לים מול העיניים, אז הייתי חייב קצת מים'.

"יופי אהבלה, הנה לך שיעור ראשון ברוחניקיות, ואת חשבת שגמרת עם זה כשלבשת את שמלת הכפר החומה מזארה. עוד חצי דקה והגורו מגואה משכנע אותך להתפשט ולשכשך קצת בבריכה. את רוצה לצאת עירונית חמצמצה או ילדת טבע פצצה? ומה, ברור שרוצה פצצה. בדמיוני גלשתי לראיון אינטימי בעירום היפי, כשמוש קושר את שיערי לראסטות ואני מפטפטת על סגולותיה האלוהיות של אמא אדמה, עד שנקטעה לי הפנטזיה הנודיסטית בגסות. 'אז מה?', הוא מפטיר לעברי כשאני תולה בו אישונים פסיכודליים. 'הבאת בגד ים'?"

 

או דוגמה נוספת: "כבר בטלפון הבנתי שגל תורן לא יעשה לי ילד. 'תביאי קונדומים', הוא אמר לי בקול הגבס המחוספס שלו כשדרשתי פגישה בסגנון רוקנרול. 'אבל אני בחורה', ניסיתי לשמור על פאסון, 'אתה אמור לדאוג לזה, לא אני'. תורן, חזק בג'ימי הנדריקסיות, לא התבלבל מהתמימות המזויפת שלי".

 

ועוד אחת: "'אז מה?', מצמצם מורן מרציאנו את עיני המקדמיה החודרות שלו. 'את רוצה להיות קארי בראדשו?'. הדירה התל-אביבית שלו והזימתית שלו כל כך מצוחצחת, שאני פוחדת לטנף לו את הריפוד עם הקללות שלי. אבל סוף-סוף נפל לי האסימון – מרציאנו עושה לי אודישן".

 

והנה הפתיחה לכתבה/ביקורת שכתב איתמר בן-כנען על המוסיקאי פיט דוהרטי. והפעם, אתגר – נסו לזהות על מי לכל הרוחות כותב בן-כנען:  "אני מאוהב בפיט דוהרטי. אינני מכיר את פיט דוהרטי באופן אישי. מלבד העובדה שבדמו (מצד אביה של אמו) זורם דם יהודי, אין בינינו דבר מן המשותף (...) ובכל זאת, אני מרגיש שאני מכיר היטב את פיט דוהרטי. אני מכיר אותו ואני מאוהב בו. מאוהב כמו שרק נערה בת 16 יכולה להיות מאוהבת בגיבור הפופ שלה. אינני הומוסקסואל. ובכל זאת, ישנו ממד ארוטי ודאי להתאהבות זו. חברה שלי אומרת שאם אנטוש אותה לטובת פיט דוהרטי היא תמכור את הסיפור שלנו לעיתונות הבריטית, ותעשה מזה הון. אני לא מאמין שזה יקרה כי: א. בסופו של דבר, אני אוהב את חברה שלי יותר, וב. מי אמר שדוהרטי בכלל יהיה מעוניין באשמאי יהודי קנטרן כמוני?"

 

עיתון "העיר" ובן-כנען לקחו את הכתיבה הבלוגרית צעד אחד קדימה. כך, למשל, כותרות המשנה של "העיר" עוסקות בכותבים. מושאי הכתבה הם משניים.  הנה דוגמה: "לכאורה, איתמר בן-כנען פגש את יוסי שריד לרגל ספרו החדש. למעשה, הוא ניסה להבטיח לעצמו ג'וב בעירייה למקרה ששריד יחליט לרוץ לראשות העיר", או ביקורת טלוויזיה שכותרת המשנה שלה היא: "קרב סכינים? המטבח? אלון עידן (הכותב, מ"ל) מעדיף לשבת עירום במטבח עם חומוס אחלה".

 

 

הג'ורע-נאליזם: בגובה העיניים או בגובה החלציים?

 

"העיר" ושאר האניתונאים הבלוגרים רשמו עוד המצאה של הניאו-ג'ורנליזם: הג'ורע-נאליזם. זהו עיקרון שעובד בשני מישורים: 1. שפה גסה וסלנג שמטרתם לדבר בגובה העיניים, בדרך כלל שפה שמאפיינת את הבלוגרים (ובהקשר הזה כדאי לצפות, ובעיקר להקשיב לשפה, בסרט "ג'ונו", שהתסריטאית שלו, בלוגרית, זכתה השנה בפרס האוסקר). 2. התחכמויות, משחקי מילים ודימויים שחוקים וסטיגמטיים.

 

הנה מבחר דוגמאות: "אני יודעת שנודף מזה ריח כמו של כפכפים מרופטים מהנייטיז", "רגוע כמו חפיסת קלינקס בספא" , "מבוצר כמו פנטזיה מדממת של הורדוס", "קל ואפילו מפתה לשפוט את בר רפאלי מבעד למשקפת המכוסה של עמיר פרץ" , "רפאלי מגיבה לאיום באותו אופן שמושיק עפיה מגיב לספרי קריאה – בביטול מוחלט", "שחקני נבחרת אנגליה ידועים כחרמנים יותר מעידו תדמור בכנס דיילים", ועוד כהנה וכהנה.

 

נקנח בשיאה של התופעה, שהגיע ב"העיר" לפני מספר חודשים, כשעורכי העיתון הקדישו את כתבת השער לתופעת המין האוראלי. אפשר היה לעשות את זה מעניין, אינפורמטיבי, תרבותי. הנה מה שאיתמר בן-כנען כתב:

 

"הייתי בן 22 בפעם הראשונה שקיבלתי מציצה. באומרי מציצה אינני מתכוון למשחק המקדים, אלא לאקט האוטונומי שבו הגבר בא על סיפוקו דרך פיה של האישה. היה ערב קריר אף שכבר הגיע האביב. ישבנו בין חלוקי האבן הגדולים שעל הטיילת, סמוך לבית האצ"ל, אני וידידתי ק', שהיתה מבוגרת ממני בשש או שבע שנים. דיברנו על ספרות ועל סקס. ק' העידה על עצמה שהיא המוצצת הטובה ביותר במזרח התיכון, אשר למדה את רזי המציצה מידידיה ההומואים. כדי לאשש את טענתה שאלה אם מתחשק לי לבחון אותה.

"נשימתי נעתקה. מציצה היתה אז מבחינתי דבר מה נשגב, בלי מושג, שרואים רק בסרטים הפורנוגרפיים. הנהנתי בחיוב שעה ארוכה, חסר מילים, משותק. וממש שם, על הטיילת, בין העוברים והשבים (זכורה לי משפחה אחת, דתית-לאומית, שקלטתי בזווית העין), ק' שלפה את איברי הזקור מתוך מכנסי הג'ינס הצמודים ומצצה אותו במיומנות נדירה. כשבאתי על סיפוקי הריקה אותי פנימה עד הטיפה האחרונה".

 

נמוך. אין ספק. אבל הג'ורע-נאליסט תמיד יבקש לטפל בנושאים הנמוכים מתוך גישה מתנשאת של משורר פוסט-מודרני. לא כל שכן האניתונאים של העיר. בכתבה הזו, למשל, מופיעה אחת המתוארת כ-א', "סטודנטית ועיתונאית יפה ואינטליגנטית בת 27", שאומרת, "השיח שלנו היום הוא שאנחנו מאוד נהנות ממין". השיח, למי שאינו בקיא, הוא ה-מילה של הלקסיקון הגילמנאי, על-שם בניין גילמן למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב. למשפט "השיח שלנו היום" אין כל משמעות, אבל הסטודנטית העיתונאית היפה והאינטליגנטית חייבת לשבץ אותו, כדי שהמשך הדברים שלה, נמוכים וגסים, יקבלו משמעות גבוהה כלשהי. וכך היא ממשיכה: "אנחנו יכולות  להגיד 'אני חרמנית היום', או 'וואו, כמה זמן לא הזדיינתי', או 'איך בא לי למצוץ לך'. במסגרת זו אנחנו באמת נהנות למצוץ. זה גם יפה לראות גבר נהנה מזה, זה מחרמן. כמו שזה יפה לראות אישה נהנית כשיורדים לה".

 

לאיתמר בן-כנען ול"העיר" היתה הזדמנות להפוך את הכתבה, ואת הנושא המקורי, ליצירת מופת עיתונאית. יעידו על הכוונה הזו הציטוטים מגיום אפולינר ומשאר יצירות, השזורים בכתבה. אבל שפת הביבים הגבוהה של העיתונות החדשה לא נתנה להם מנוח. הם היו חייבים להפוך את זה לסיפור אישי, שמטרתו היא לגרות ולדחות בעת ובעונה אחת. לפעמים עולה התחושה שהם מנסים לשחזר את "העולם הזה" של אורי אבנרי, אבל עושים זאת ברמה נמוכה ומתנשאת כאחד.

 

הכתבה על המציצה, אגב, קיבלה את השער. ואת הכותרת "סטנדרט". אכן סטנדרט.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד