מנותקים
מנותקים

עזבו אתכם מעתיד האיחוד האירופי, או מכישלון המלחמה בעיראק. ישראל קוראת, מאזינה וצופה בחדשות על ישראל. והעולם? נדחק לשוליים

 

ליאור קודנר הוא עורך הרשתות החברתיות של קבוצת "הארץ", מגיש יומן החוץ של גלי צה"ל "העולם הערב" ומרצה לעיתונות באוניברסיטאות ובמכללות שונות. עד לאחרונה שימש כעורך חדשות החוץ של "הארץ". אתם מוזמנים לבקר בבלוג של ליאור שעוסק בנושאים בינלאומיים וסקירת עיתונות זרה בכתובת liorkodner.cafe.themarker.com

 

"נושא זה אינו קשור כלל לישראל. בעיתון בישראל יופיעו נושאים שקשורים לישראל. זה לא קשור, ולכן לא יופיע", מנמקת סטודנטית לתקשורת את החלטתה שלא לפרסם בעיתון שהתבקשה לערוך בשיעורי הבית שלה, ידיעה על הפיכה צבאית קרובה בפקיסטן.

גם אם נעזוב לרגע בצד את היכולות הגרעיניות של פקיסטן, המתיחות התמידית עם הודו השכנה ואת היותה מדינת מפתח במלחמתה של ארצות הברית בטרור העולמי, כדאי להתעכב על הטיעון עצמו. האם עיתון ישראלי יפרסם רק ידיעות שנוגעות באופן ישיר לישראל? האם כלי התקשורת בארץ מפרסמים מידע רק אם שמה של ישראל מופיע במפורש בתוך הטקסט, או בכתבת הרדיו או הטלוויזיה?

לפעמים נדמה לי שהתשובה לשאלה הזו היא כן. רוצים לדעת את הסיבה למדיניות הזו? זה מאוד פשוט. העורכים בעיתונות הכתובה, ברדיו בטלוויזיה ובאינטרנט מאמינים שהציבור לא מתעניין בחדשות חוץ. אותה מסעודה מפורסמת משדרות רוצה לדעת רק על מה שקורה ברדיוס של 100 קילומטרים מהבית שלה. למה להעמיס על עצמך נושאים שמתרחשים רחוק.

 

איך הגענו למצב שבו ישראל הפכה לבועה חדשותית, שמתרכזת רק בעולמה הפנימית ואינה מציצה ולו לרגע ימינה או שמאלה? על השאלה הזו אנסה לענות במאמר זה.

נתחיל עם ניתוח קצר של סיקור חדשות החוץ בעיתונות הישראלית. שני העיתונים הגדולים "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מפרסמים מדי יום בין עמוד לשני עמודים, הכוללים חדשות חוץ. מספר העמודים בקונטרס החדשות היומי של "ידיעות אחרונות" הוא כ-32, 31 מהם מוקדשים לנושאי ביטחון, פוליטיקה, רכילות וחדשות פנים, מה שמשאיר שלושה עד שישה אחוזים לנושאי הליבה בחדשות החוץ.

אבל האם העמוד הבודד, או כפולת העמודים (במקרה מאוד חריג) שמוקדשים לחדשות החוץ אכן עוסקים באותם נושאי ליבה? בדרך כלל לא. נושאים שקשורים במידה כזו או אחרת לישראל (למשל, הבחירות בלבנון, או הבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית בארצות הברית) יזכו בדרך כלל לסיקור סביר, אבל ככלל, עורכי העיתונים מעדיפים ידיעות על האישה המכוערת ביותר בעולם (למי שפספס, היא התאבדה לפני כמה חודשים), על הגבר הרומני שנקבר בעודו בחיים (הוא הצליח לצאת מהקבר וניצל מחנק) על פני העימותים בין האופוזיציה לשלטון העריץ בזימבבואה, או כישלון משאל העם באירלנד, שאמור היה לקבוע את עתיד האיחוד האירופי.

"הארץ", שמנסה להציג עצמו כאלטרנטיבה אינטליגנטית לשני העיתונים האחרים, כולל מדי יום כשלושה עמודי חוץ. כמחצית השטח הזה מוקדש לחומר פרסומי ומסביב מופיעות ידיעות מהזירה הבינלאומית. רוב הידיעות מוקדשות לנושאים "כבדים" – פוליטיקה בינלאומית, מדיניות חוץ או תופעות גלובליות. אך גם המקום שמוקדש לנושאים אלה ב"הארץ" הולך ומצטמצם ומיקומם של העמודים הולך ומתרחק – הם מופיעים בדרך כלל לקראת סופו של העיתון.

בניגוד לעיתוני איכות אחרים בעולם, דוגמת ניו יורק טיימס, פייננשייל טיימס, או לה-מונד, "הארץ" אינו פותח את הסקירה החדשותית עם הנעשה בעולם, אלא מתמקד בעמודים הפותחים בחדשות פנים. חדשות החוץ נדחות לצד מודעות האבל. בנוסף לכך, אם בעבר הופיעה בכל בוקר ידיעת חוץ בעמודו הראשון של העיתון, הרי שכעת ידיעה כזו מופיעה רק לאחר אירועים דרמטיים. מגמה זו בולטת במיוחד לאור העובדה שהעיתון, המגדיר עצמו כ"עיתון לאנשים חושבים" ומזהה עניין מיוחד של קהל הקוראים בידיעות חוץ, מקדיש מדי בוקר 64 עמודים לנושאי כלכלה.

המצב בערוצי הטלוויזיה המרכזיים אינו שונה בהרבה. ערוץ 2 וערוץ 10 כוללים בדרך כלל כתבת חוץ אחת במהדורות הערב שלהם (דקה וחצי עד שתי דקות שידור בתוך מהדורה שנמשכת 45-60 דקות). תוכניתו של רפי רשף בערוץ 10 כוללת דיווח של שתיים-שלוש דקות על נושאי חוץ "רכים", שמעבירים בקלות את הזמן.

 

בתוכנית שירשה את "סדר עולמי" בערוץ 2, משודרת פינת חוץ דומה בת כשתי דקות. ערוץ 1 אמנם מקדיש תוכנית לנושאי חוץ בסוף השבוע, אבל הרייטינג המידלדל של השידור הציבורי מבריח צופים גם ממה שפעם נחשב לתוכנית הדגל של הערוץ, וגם משפיע לרעה גם על החומרים המשודרים בה.

היוצא דופן בעניין הוא אולי ניצן הורוביץ, עורך חדשות החוץ של ערוץ 10, שמגיש פינה קבועה בתוכנית האקטואליה "לונדון וקירשנבאום". הורוביץ מקדיש כל פינה לנושא אחר בחדשות העולמיות ומפגין מעורבות רגשית ניכרת היטב סביב נושאים רבים. אבל העובדה שהצופה הישראלי מתוודע לראשונה לנושאים שמועלים בפינה, בעוד שנושאים אלה מוכרים היטב לצופי הטלוויזיה ברוב העולם המערבי, היא ביטוי נוסף לסיקור הבעייתי של נושאי חוץ.

גם גלי צה"ל וקול ישראל אינם מרבים להתעסק בנושאי חוץ. ביומני הבוקר ברדיו ניתן לשמוע מדי בוקר כתבה אחת שמתמקדת בעולם הגדול. רשת ב' משדרת תוכנית יומית בנושאי חוץ, אך זו נשמעת ארכאית מדי ומוגשת בשעות מתות מבחינת אחוזי ההאזנה לרדיו. גל"ץ מקדישה לנושא תוכנית של חצי שעה מדי יום חמישי.

אתרי אינטרנט מרכזיים כמעט ואינם מקדישים מקום לסיקור חדשות חוץ. יוצאי דופן בעניין הם YNET ו-haaretz.co.il שכוללים סיקור משמעותי של חדשות חוץ. אך בעוד שב"הארץ" לא מוקצה עורך מיוחד לעריכת חדשות חוץ והידיעות נבררות לרוב מהעיתון המודפס באיחור לא אופנתי, ynet  "קובר" את חדשות החוץ שלו במדור נידח, שכולל בעיקר סיפורים משעשעים מהעולם.

 

זו בתמצות רב תמונת המצב בסיקור הבינלאומי בישראל. ההסברים והתירוצים לכך רבים.

ישראל היא יצרנית חדשות מהשורה הראשונה. מהדורות החדשות באירופה, באמריקה ובאסיה כוללות כמעט מדי יום דיווח מהמזרח התיכון – במקרים רבים זה גם הנושא הפותח את המהדורה. כלי תקשורת מרכזיים בעולם גם מחזיקים כתבים בתל אביב או בירושלים – וזאת בעוד שמספר הכתבים הזרים שנשלחים מישראל לחו"ל הולך ופוחת. שליח של עיתון או ערוץ טלוויזיה בחו"ל עולה הרבה מאוד כסף, ולכן כלי התקשורת בישראל מעדיפים במקרים רבים להעסיק סטודנטים ישראלים שלומדים בחו"ל, או להסתפק בדיווחים לקוניים של סוכנויות הידיעות. "הארץ" שמתגאה בסיקור הבינלאומי שלו מחזיק היום רק שלושה כתבים קבועים בחו"ל: בוושינגטון, בניו יורק ובברלין. "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" קיצצו באחרונה את משרת הכתב הקבוע בפאריס ומעסיקים סטודנטים ישראלים שלומדים בצרפת.

גם בקרב העיתונאים הישראלים יש בורות גדולה בנושאי חוץ. סיקור הזירה הבינלאומית נתון בידיהם של שבעה עורכי חוץ וכחמישה כתבים, שמחזיקים בתפקידם כבר שנים וקובעים מה הסיפורים הבינלאומיים אליהם ייחשף הקורא, המאזין, הגולש או הצופה הישראלי. עיתונאים שאינם שייכים למעגל מצומצם מגלים בורות גדולה בעניינים בינלאומיים חשובים.

לפני שנה נשלחתי מטעם מערכת "הארץ" לסקר את וועידת הג'י-8, שבע המדינות העשירות בעולם ורוסיה, שנערכה בהליגיידאם, עיירת נופש על חוף הים הבלטי בגרמניה. לסיקור הוועידה נשלחו גם כתבים ישראלים מובילים ממרבית כלי התקשורת. רבים מהם כלל לא ידעו מי הם חברי הג'י-8, שלא לדבר על כך שלא עשו שיעורי בית לפני הוועידה. כתוצאה מכך הסיקור הישראלי של הוועידה היה מצומצם מאוד וכלל בעיקר את תיעוד ההפגנות של מתנגדי הגלובליזציה שניסו לפוצץ את הוועידה. ההסכמות החשובות בעניין הסיוע לאפריקה, או צמצום גזי החממה כמעט ולא סוקרו בתקשורת הישראלית.

אבל הצמצום בשורת ההוצאות הוא רק סיבה אחת למיעוט חדשות החוץ בעיתונות המקומית. נדמה, כי התקשורת הישראלית, אולי בדומה לחברה הישראלית כולה, עסוקה מדי בעצמה ומתקשה להסתכל מעבר לכתף. אירועים בינלאומיים זוכים לסיקור רק אם הם קשורים במידה כלשהי לנעשה בארץ.

איש לא מצפה מהתקשורת הישראלית לסקר באופן יומיומי את המצב בעיראק, אבל הפיגוע הקשה ביותר מאז נפילתו של סדאם חוסיין, שבו נהרגו לפי הערכות כאלף בני אדם, סוקר רק בעמודי "הארץ" ולא זכה ולו לשורה אחת ב"ידיעות" או ב"מעריב". יבשת אפריקה כלל לא זוכה להתייחסות במהדורות הטלוויזיה או העיתונים שלנו. למה? ישראלים כמעט ולא מגיעים לאפריקה. כך, תאונה שבה נהרגו 150 כורים סינים לא תופיע לעולם בעיתון ישראלי, בעוד גשר שהתמוטט באריזונה וגרם למותם של שלושה אמריקאים יסוקר בהרחבה.

בכלל, ארצות הברית, כנראה בשל ריבוי המבקרים הישראלים, זוכה לסיקור מסיבי בישראל. הבחירות בארצות הברית מסוקרות על בסיס כמעט יומיומי והמאבק בין הילרי קלינטון לברק אובמה סוקר כאן לא פחות מאשר בארץ מולדתם. אבל אם נתקדם מעט צפונה משם, המהפך הפוליטי בקנדה, שזכה לאלפי מילים כמעט בכל עיתון משמעותי בעולם, זכה לידיעה בת 60 מלה בעיתונים הגדולים בישראל. מזל שקנדה בכלל הצליחה להשתחל לעיתון, מדינות אחרות לא מצליחות לעבור אפילו את הרף הזה.

הנה היבול היומי של חדשות החוץ ביום שישי אחד בעיתון "ידיעות אחרונות". "שלום בחסות ישראל. לראשונה: שוטרת ישראלית תוצב בכוח שמירת השלום של האו"ם"; "הגברת הראשונה, גם של השנסון. האלבום החדש של אשת הנשיא הצרפתי עומד לצאת בקרוב, ובצרפת מנסים לנחש היכן מסתתר סרקוזי בין השורות"; "הכנסה משלימה. לא סוגרים את החודש? יותר ויותר גרמנים מוכרים שירותי מין באינטרנט – וזה חוקי"; "קפץ אל חירותו. המיליארדר כתב 'התאבדות אינה כואבת' ונטש רכבו על גשר. החשד: ביים את מותו כדי להימנע ממאסר". בעמוד החוץ השני מסוקרת בהרחבה שביתה במחוז התה המפורסם בעולם, בצפון-מזרח הודו וכן התאבדותו של נער בן 13 מבריטניה שספג עלבונות ברשת החברתית BEBO. הסיפורים החשובים של אותו יום – כמו משאל העם באירלנד שיקבע את עתיד האיחוד האירופי וההתקרבות המשמעותית בין סין לטייוואן זוכים לשורות בודדות בעיתון של המדינה.

זוהי רק דוגמה אחת לכך שסיקור חדשות החוץ מאבד את ייעודו האמיתי – עדכון על הנעשה בעולם, לטובת סיפורים שקשורים למעשה לישראל ומקומם הנכון הוא בעמודי הפנים (דימויה של ישראל המידרדר באירופה או סופרמרקטים בנורווגיה שמחרימים סחורה ישראלית), אוסף סיפורים משעשעים (כן, שוב הזכרתי את האישה המכוערת בעולם ואת הגבר שנקבר בעודו בחיים) – כמה פעמים כבר קראתם את הסיפורים האלה בשנים האחרונות? ולעתים נדירות גם קצת סיפורים בינלאומיים חשובים (בחירות בארצות הברית או החזרת האיסור על רעלות באוניברסיטאות של טורקיה).

לעתים נדירות מאוד תסקר העיתונות הישראלית סכסוכים ארוכי שנים, כמו מלחמת האזרחים בסרי לנקה, את הרעב באפריקה, את רצח העם במחוז דרפור שבסודן, או את הסיכוי להסכם שלום בקולומביה. סיכוייה של מטיילת ישראלית שנעדרת בבוליוויה "להיכנס" לעיתון גבוה בהרבה מסיכויה של צעירה שנהרגה בתאונת דרכים בטבריה לאזכור שמה. ככלל, אם למות צעיר – עדיף לעשות זאת בחו"ל. התקשורת הישראלית עוקבת בעניין רב אחרי ישראלים שנעדרים או שנהרגו בחו"ל. מהבחינה הזו נשארנו פרובינציה קטנה ששולחת מדי פעם נציגים לגולה. הגיבורים הצעירים שמטיילים בעולם מקריבים את נפשם למען המולדת בזמן טרק בבין הרי הגעש בדרום אמריקה או בשחייה עם כרישים בתאילנד. אם זה לא סיפור גבורה ראוי לסיקור, אז מה כן?

גם הסיקור המסיבי של ארצות הברית נובע כנראה מאותה סיבה. ישראל מרגישה ומתנהגת כמו פרובינציה אמריקאית. נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש, התקבל בירושלים במחיאות כפיים סוערות והתרגש עד דמעות משורת המחוות של הצמרת הישראלית. בוש, אחד המנהיגים השנואים ביותר בעולם לא יכול היה לצפות לקבלת פנים טובה יותר. לפני ביקורו האחרון באירופה בתחילת יוני, הצהיר בוש כי הוא חושש שמבחינה היסטורית הוא ייזכר תמיד כבריון מחרחר מלחמה. בישראל, שרבים מגדירים אותה כמדינה ה-51 של ארצות הברית הוא ייזכר כאחד הנשיאים האמריקאים הידידותיים ביותר. בתמורה לכספים שהמשיכו במהלך שלטונו לזרום מאמריקה שכחנו לו את תקיעת תהליך השלום עם הפלסטינים והסורים, את עליית חמאס לשלטון, את דירדורה של הכלכלה האמריקאית והעולמית ועוד ועוד.

עוד מראשית ימיה הרגישה ישראל כפרובינציה של מעצמה בינלאומית. ארצות הברית זכתה למעמד הזה רק בשנים האחרונות, אבל עם קום המדינה היתה דווקא צרפת הידידה הגדולה ביותר של ישראל בעולם. הפגישה הראשונה בין ראש ממשלת ישראל לנשיא ארה"ב נערכה 13 שנה לאחר הקמת המדינה. אז, במשך שבועיים בלבד, עקבו העיתונים בכותרות הראשיות אחר ההכנות לביקור, אך סיקור הפגישה ההיסטורית ב"הארץ" מעלה כיום חיוך נוסטלגי. במאי 61' מייחס העיתון חשיבות רבה יותר לפגישה עתידית עם הנשיא וראש הממשלה של צרפת מאשר עם ראש המעצמה החשובה בעולם: "אחרי פגישתו עם נשיא ארה"ב, מר ג'ון קנדי, ראה מר בן גוריון לנכון להיפגש עם ראש המדינה וראש ממשלתה של אחת המעצמות הגדולות, הקרובה ביותר לישראל לא רק מבחינה גיאוגרפית אלא גם באורח הפוליטי".
ימי ההגמוניה הישראלית-צרפתית חלפו מזמן, היחסים עם הדוד סם התחממו לאחר שבריה"מ התקרבה למדינות ערב, ובזכות הסיוע הצבאי הנרחב שקיבלנו מארה"ב במלחמת יום כיפור. 

היחסים עם אמריקה גם הכניסו לכיסיה העמוקים של ישראל גם לא מעט כסף. יותר מ-100 מיליארד דולר לסיוע צבאי ואזרחי קיבלה ישראל מהדוד סם מרגע הקמתה – רובו של הסכום המדהים הזה התקבל בעשרים השנים האחרונות. 67.7 מיליארד דולר מ-1986 ועד 2007. בעשר השנים הקרובות יגיע הסיוע הביטחוני שמקבלת ישראל מהדוד סם ל-3.1 מיליארד דולר בשנה. גם עם הדולר נמוך וראשי צה"ל אוהבי לקטר, עד המלחמה בעיראק היתה ישראל למדינה שקיבלה את התמיכה הרחבה ביותר מוושינגטון.

ארצות הברית חשובה לכלכלה הישראלית וליחסי ישראל עם שכנותיה, הנה הסבר אחד לסיקור הרחב שהיא מקבלת אצלנו. ומה לגבי רוסיה וסין שמחזקות את מעמדן בזירה הבינלאומית – כרגע הן זוכות לסיקור אפסי. בחירתו של דמיטרי מדבדייב לנשיא והפיכתו של ולדימיר פוטין לראש ממשלה נדחקה לעמודים האחוריים אפילו בהארץ, האולימפיאדה בסין תזכה בוודאי לסיקור משמעותי מהזווית של השחקנים המרכזיים. ומה לגבי החשיבות הגוברת של שתי המדינות שמאיימות על ההגמוניה האמריקאית, קודם שיביאו לנו כסף ויספקו להתחנף לערבים – רק אחר כך נשמע מה קורה שם.

ומה צופן העתיד? עם מגמת הבידור הגוברת בתקשורת המקומית קשה להאמין שחדשות החוץ יקבלו בקרוב את מעמדם הראוי. התפוצה יורדת והעיתונים בישראל מצמצמים הוצאות – תחת איום קיומי על המשך עבודתם, עורכי העיתונים יתקשו לנמק את החלטתם לשלוח כתב קבוע לבייג'ין, למוסקווה או לפאריס. הטלוויזיה והאינטרנט לא צריכים אפילו את זה – התמונות והסיפורים מגיעים מסוכנויות הידיעות בתשלום קבוע. זה יעיל וזול – חפש, תרגם ופרסם. למרות המחיר האפסי, גם היום הסיפורים האלה כמעט אף פעם לא עוברים את המסננת של העורכים.

לא סביר גם שהמחאה תגיע מהרחוב. הציבור הישראלי לא מכיר ואולי גם לא מתעניין בסיקור אמיתי ורציני של חדשות חוץ. הקוראים כנראה עייפים מהחדשות הקשות מהזירה המקומית. מי צריך את התפטרות ראש הממשלה שנחשד בשחיתות באירלנד, כשאהוד אולמרט נאבק על עתידו הפוליטי? מהפך השלטוני באיטליה? רגע, אצלנו "קדימה" שוב נמצאת על סף פירוק. נשיא זימבבואה פוגע בפעילות האופוזיציה ומסרב לפנות את כסאו אם יפסיד בבחירות? אצלנו הנשיא לשעבר נחשד באונס או לפחות במעשים מיניים אסורים. כל העולם עוקב אחר פיגוע של המורדים הטמיליים בסרי לנקה? אצלנו יש שלושה פצועים קל מפיגוע ירי ליד אריאל.

כמובן שכל האירועים החשובים האלה בזירה המקומית ראויים לסיקור מעמיק ומשמעותי בעיתונות המקומית, חלקם אף זכו ויזכו לסיקור בינלאומי נרחב. אבל חדשות הפנים לא חייבות לבוא על חשבון חדשות החוץ. עיתונים בבריטניה, בצרפת או בארצות הברית מדפיסים עמודים על גבי עמודים בנושאי פנים, אך זאת מבלי להזניח נושאי חוץ חשובים. במקרה הישראלי הסיקור הבינלאומי נזנח כמעט לחלוטין, לטובת הזירה המקומית או סיפורי ביזאר מרחבי העולם.

לכן, בשורה התחתונה אין בכלל ספק, המדינה שמרגישה כמעצמת חדשות אזורית ואף בינלאומית, תמשיך בשנים הקרובות לשים מסך ברזל בינה לבין העולם ותמשיך להסתגר בתוך עצמה. עזבו אתכם מעתיד האיחוד האירופי, או מכישלון המלחמה בעיראק, זאב רוזנשטיין לא יורשה לצאת לחופשה מהכלא – מה, לא שמעתם?

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד