"קודם כל, תן לי את הבשר!"
"קודם כל, תן לי את הבשר!"

בתוך בליל הקולות העבים והמונוטוניים של נביאי הזעם לגבי הסכסוך באזורנו, יש לאתר ולבודד את הקולות האופטימיים באמת. למשל, קולו של המחזאי המצרי עלי סאלם

 

דניאל בהר, בן 24, הוא סטודנט לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית

 

כמדי כמה חודשים, גם באוגוסט 2006 הוזמן המחזאי המצרי עלי סאלם, כיום בן 72, לאולפן אלג'זירה כדי להגן על תמיכתו המוצהרת בהסכם השלום של מצרים עם ישראל. ניכר שההידור זר לסאלם חובב המגע האנושי הספונטני: החליפה יושבת באי-נחת על גופו הדשן ועור סנטרו משתפל בשל העניבה המהודקת לצווארו. למרות כורח הרשמיות המעיק, סאלם ממלא את תפקידו באיפוק מופתי: מסביר, באדיבות ובנועם של מורה לגיל הרך, שמוקדם להספיד את הסכם השלום, ושתושבי המזרח התיכון יותר קרובים לשלום מאי-פעם. גם בהכרזה של עמרו מוסא על מותו של ההסכם, מוצא סאלם שביב אור: "זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה שמישהו מוסר הצהרה פומבית על קיצו של הסכם שלום. תמיד ראינו רק כרוזי מלחמה," הוא מתבדח, ועל שפתיו עולה חיוך, שמעורבבים בו אמונתו התמה בשלום והלעג הדק לרטוריקה של המנהיגים הערבים.

האופטימיות הלבבית שלו אינה לרוחו של עמיתו לדיון, אבראהים עלוש, שמגיב בלא שיהוי. "כפי שציין קודם ידידי", ממשיך סאלם. "אני לא ידיד שלך, אתה מוּטָּבִּע!" מתפרץ לדבריו עלוש בתרעומת. המילה מוּטָּבִּע הינה מילת-גנאי צעירה בערבית המודרנית, שהותאמה במיוחד למה שמייצג עלי סאלם. צורתה בינוני פועל הגזור משם-הפעולה תָטְבִּיע, שהוראתו להפוך דבר-מה לטבעי או רגיל (טָבִּיעִי בערבית), ובהקשר היחסים עם ישראל פירושו נורמליזציה. המוּטָּבִּע הוא תומך בנורמליזציה עם ישראל, דבר שעשוי להתפרש כבגידה באומה הערבית ובמאבקה להשבת אדמות פלסטין הכבושה.

 נראה שסאלם כבר הסכין עם שם הגנאי שלו, שכן הוא משיב ליריבו בחצי חיוך ובעקבותיו הערה עוקצנית-ידידותית: "פתחת לעצמך דלת רחבה, בוא ניכנס דרכה יחד. הרי אנחנו עמיתים בתכנית הזאת לפחות, ואם לא, אתה מוזמן לקום ולצאת!" עלוש לא מתרצה ופוסק בעצבנות: "אני לא ידיד שלך בשום אופן, ולא אני זה שיצא. הזמן הזה שייך לנו (המתנגדים לנורמליזציה, ד"ב) – המוּטָּבִּע הוא שעליו לצאת!"

הרבה בזכות ספרו "מסע לישראל" הודבק שם הגנאי הזה לעלי סאלם. בסוף שנת 93', זמן קצר אחרי שנחתם הסכם אוסלו, החליט סאלם, מחבר מחזות סאטיריים בעל שם, לנסוע לישראל כדי לחבר ספר שנושאו יהיה "מי הם האנשים האלה (הישראלים, ד"ב) ומה הם עושים". את הנסיעה הסתיר מבני משפחתו, בידיעה שהלחץ שיופעל עליו יניא אותו מהחלטתו. נחישותו נבעה מתחושת מחויבות אישית לרגע ההיסטורי הנדיר של פיוס בין ישראל לפלשתינים: "לא מספיק לדבר על השלום, עלינו לקדם את הגשמתו בפועל... עלי לראות את ישראל בעיניים כדי להיפטר מהשנאה," אמר.

 

ביניים: *

 

סאלם חשד כי בתת-המודע שלו מקנן תיעוב נסתר לישראל, שצמח בצל האווירה המתוחה ששררה מאז ומתמיד בין שתי המדינות. הוא חשש שאם תפגוש השנאה את המציאות בבת-אחת, המנגנונים הנפשי והעצבי שלו יקרסו, כפי שקרה לאחד הקצינים במשלחת של סאדאת, שמת מהתקף לב בירושלים. לפיכך, החליט לנהוג לישראל ולא לנחות בליבה.

הנהיגה סיפקה את הגמישות הנחוצה לטיול המיוחד הזה, שהיה צפוי להיות מלא תנודות בהלכי הרוח של הנהג. מאחר שהנסיעה התמקדה במגע עם האנשים, אך גם ברפלקסיה עצמית, רצה סאלם להסתגל לקצב החיים הישראלי ולהיות קשוב לו בלי לאבד את האוטונומיה הפרטית שלו, הבעייתית משהו, כאורח מצרי בישראל.

 אלמלא המכונית, לא יכול היה לציית לגופו כשזה גילה התנגדות לנסיעה בצורך כפייתי בהשתנה. במעבר החד ממדבריות הנגב לגוש דן הסואן, נתקף סאלם חרדה סתומה, ובסיועו של נהג אדיב מצא את דרכו לנתניה, עיר חוף נינוחה יותר מתל-אביב. כעבור ימים ספורים, היתה הנהיגה מקור גאווה גדול, כשחזר בשלום מיפו למלונו בנתניה וחש שהוא מתמצא בנתיבי הארץ. לשביעות רצונו של הסאטיריקן, מכוניתו, הנושאת לוחיות רישוי מצריות, מימשה גם מקצת מהפוטנציאל הקומי הטמון בה: בעקבות אי-הבנה עם מחלק סטיקרים, הוא הסכים שידביקו לאחורי מכוניתו סטיקר של "העם עם הגולן", שמכונית מצרית מקנה לו משמעות אחרת לגמרי.

היעדר תשומת הלב הגלויה מצד גורמי הביטחון למסלול המכונית במדינה חרדת-ביטחון כישראל, העיד בעיניו, ובצדק כנראה, על מעקב צמוד במיוחד. לקראת סוף הטיול, בנסיעותיו הארוכות דרומה לבאר-שבע ולאילת, המכונית שימשה עבורו חדר עבודה, שבו הפליג במחשבות על חוויותיו בישראל והאנשים שפגש, עתיד האזור והיחסים בין העמים.

סאלם בילה 23 ימים בישראל ולן בשבע ערים: נתניה, אום-אל-פאחם, נצרת, תל-אביב, באר-שבע, ירושלים, חיפה. חיבתו היתה נתונה דווקא למקומות הצפופים והמורכבים יותר – יפו, נצרת, ירושלים – שם מתחככים אלה באלה בני עדות שונות בתדירות גבוהה. מהמדרכות הרחבות והשוממות של רמת-אביב הוא סלד, וכך גם מאילת המלאכותית והתיירותית. המפגש עם האנשים היה לב הביקור ולא סיור באתרים.

הוא הקדיש זמן רב לשיחות עם המשכילים הערבים-ישראלים, שהגיבו לביקורו בשמחה מהולה בעלבון מצטבר: "המשכילים אצלכם (במצרים, ד"ב) לא רוצים לבקר בישראל... מי ביקש מכם לבקר בישראל? תבקרו אותנו (האינטלקטואלים הערבים-ישראלים, ד"ב)... תבקרו אותנו במולדתנו.. אנחנו חיים כאן במולדת", אמר לסאלם המשורר סמיח אל-קאסם. מסר דומה קיבל מאמיל חביבי. "זו קריאה כואבת שמעידה על אהבה, במידה שהיא מלמדת על מרירות ומאיסה בבידוד", העיר סאלם על פנייתו של חביבי.

במיוחד נהנה סאלם מחברתו של תופיק זיאד, המשורר, חבר הכנסת וראש העיר של נצרת, שאירח אותו בנדיבות והותיר עליו רושם חזק בחיוניותו ובמרץ הנערי שלו. העליזות של זיאד, ש"מדבר בקול גבוה על רעיונות גבוהים שתואמים לחלוטין את מילותיו", יחד עם פעלתנותו ויושרו הפוליטי כבשו את סאלם, שמצא בו בן-לוויה טוב גם לאכילת דגים וגם לחילופי רשמים מהפוליטיקה המזרח-תיכונית. הספר על הביקור הוקדש לזיאד, שמת בתאונת דרכים זמן קצר אחר כך.

אך יותר מכל ריגש והפתיע אותו היחס הלבבי שהעניקו לו היהודים, ובעיקר היהודים הערבים (הוא התנצל בפני מארחיו הישראלים וקרא להם ערבים-יהודים): "האשכנזים כיבדו אותי, הספרדים אהבו אותי", סיכם את המסע. ולא מדובר רק בששון סומך, חוקר הספרות הערבית, ששימש לו מלווה ומדריך לאורך הטיול כולו. הקשרים החמים שרקם סאלם במהירות עם היהודים מצטיירים כרגעים המשמעותיים ביותר במסע. מהנעימים שבהם היה המפגש עם ד"ר מרקוס, מנתח ורופא ילדים בפנסיה בעל שורשים ארגנטינאיים.

בזמן הביקור התפתח לסאלם זיהום מוגלתי על הצוואר. לצד הכאב והטרחה, הוא שמח על שניתנה לו הזדמנות לבלוש אחר הטכנולוגיה המתקדמת של המרפאות בישראל. כשהיה בנצרת ביקר בקופת חולים והתמוגג מהיחס המועדף שזכה לו אחרי שאחת האחיות שמעה שהוא מחזאי מצרי מפורסם. אבל הביקור הסתיים במפח נפש, כשגילה שהטיפול המומלץ זהה לטיפול המקובל במצרים.

 לאחר מכן, נזקק שוב לבדיקה רפואית, הפעם בתל-אביב. הרופא היה צעיר ונאה, ש"האנגלית הטובה בפיו ותווי פניו העידו בבירור שהוא ממוצא מערבי". סאלם, שהוטרד מהמחיצה הפורמלית בינו לבין הרופא, ניסה לשבור את הקרח ללא הצלחה. לאחר שביטל בעדינות את יעילות הטיפול שקיבל סאלם בנצרת, המליץ לו הרופא לגשת לבדיקות יקרות והזהיר אותו שייתכן ונדבק בטפיל מסוכן. סאלם חש אי-אמון ועזב את המרפאה במבוכה ובחשש.

הרופא השלישי שראה היה ד"ר מרקוס. הפגישה ביניהם לא היתה במרפאה אלא בסעודה בביתו של הרופא: "אם שקספיר חשב שהעולם כולו במה, מרקוס רואה בעולם כולו מסעדה שמגישה בשר על האש", תיאר אותו סאלם באהדה, "וכשהוא מסתובב בהפגנתיות ובהנאה בין הבשר למוזמנים ומדבר על בישוליו במונחים מעולם החיזורים והשירה, אתה עשוי לחשוב שגם הוא צודק וגם שקספיר – שהרי מה מונע מהחיים להפוך לבמה גדולה ועליה מנגל גדול, כשהצופים נהנים בעת ובעונה אחת גם מהאוכל וגם מביצועיו התיאטרליים של האדון מרקוס". במזג הנעים של מרקוס, באהבתו לאוכל ולחיים ובחושו התיאטרלי זיהה סאלם את בן-דמותו הישראלי ומיד רחש לו אמון מלא. בדיעבד, התברר שההמלצות הרפואיות של מרקוס, שהיו הפשוטות ביותר, היו גם היעילות ביותר.

בבאר-שבע התוודע סאלם לעובדיה רבי, יהודי ממוצא עיראקי ששמו הקודם היה עבד אללה רָבִּיע. במחיצת חבריו הצליח לשמור על שמו הישן, והם קראו לו עובדיה עבד אללה: "הוא היה עובד אלוהים אחד, והפך לשני עובדי אלוהים בשתי שפות," מתלוצץ סאלם. עובדיה מזוהה כאיש השביתות. עוד בתור צעיר בגדדי היה חובב מחאות וסיסמאות, ואף השתתף בהפגנות נגד הציונות, עד שיום אחד שמע מאחורי גבו מישהו קורא "מוות ליהודים", והבין שעבד אללה הערבי הוא גם עבד אללה היהודי. אז עלה לישראל, "שם, השבח לאל, מרשים לו להמשיך לעסוק בתחביבו הנאה – שביתות והפגנות. מי עוד בכל המזרח התיכון היה מרשה לו לעשות זאת?"

המגע הקרוב עם עובדיה גם הוא עובר דרך הארוחות, ההתלוצצויות והנסיעה המשותפת במכונית. בדרך מבאר-שבע לאילת עוברים השניים בהר תמנע ומתווכחים מי היה הראשון להפיק ממנו נחושת: לדעת עובדיה היה זה המלך שלמה, בעוד שסאלם סבור שהיו אלה הפרעונים. לאחר שאושרה עמדתו, מתחיל סאלם לצייר בדמיונו תקרית בינלאומית במקרה שיתבעו המצרים את הר תמנע מישראל, שהרי מסתבר שהם בעלי זכות ראשונים עליו. כדי לרצות את עובדיה ולשעשעו מציע סאלם רשימה של סיסמאות חרוזות ושירים דמגוגיים, שיסייעו ללבות את יצרי העם המצרי ולחזק את זיקתו להר תמנע.  "עבד אללה," כצפוי, "צחק בהנאה, ובעיניו נצנץ ברק ילדותי, כאילו הוא כבר רואה את עצמו מנהיג את ההפגנה".

 

ביניים: *

 

 

הידידות הכנה שנרקמה בינו לבין המשכילים הערבים בישראל, האקדמאים והסטודנטים לספרות הערבית והיהודים הערבים והלא-ערבים, הובילה אותו למסקנה חד-משמעית באשר לתפקידה האזורי של ארץ מוצאו. אל המסקנה הזאת מוליך גם האקלים התרבותי במצרים.

סאלם שופך קיתונות של לעג ובוז על אותם אנשי תרבות שמאיימים על העם המצרי בפלישה תרבותית של ישראל, אשר "באמצעות ספרות עברית בעלת יכולת בליסטית תמחק את המורשת של נגיב מחפוז ואל-ג'אחז (אחד ממכונני הפרוזה הערבית, ד"ב)... ובשירים ובלחנים מונהגים על-ידי אריאל שרון תעקור מליבם של המצרים, בתנועת מלקחיים זריזה, את שיריהם של אל-מוּתָנָבִּי ועבד אל-חלים חאפז".

מחמת אותה סכנה מיידית, ממשיך סאלם בסטיריות אופיינית, ממליצים "שומרי הסף של התרבות הערבית" לבני העם המצרי לאטום את אוזניהם, לכסות את עיניהם ולנעול את שכלם כדי להציל את עצמם. סאלם מוסיף ומספר על אחד האינטלקטואלים המצרים, ששאל את נגיב מחפוז כיצד עליהם לפעול נוכח סכנת הפלישה של התרבות הישראלית. מחפוז ענה תשובה קצרה וחריפה במיוחד: "תתפגרו... אם ישראל באמת מסוגלת להרוס ולהכחיד את המורשת הספרותית והתרבותית של מצרים, עדיף לכולנו להתפגר".

סאלם קובע שהמצאת האיום המופרך הזה אינה אלא ביטוי לתחושות התבוסה והייאוש בקרב האינטלקטואלים המצרים. תחושות אלה, כשחברו לקנאה העזה בהישגיה של ישראל, הולידו רגשי נחיתות קשים, שמתורגמים מיד לפסימיות מאכלת ולעצלות מחשבתית. מהיכרותו החפוזה עם תושבי המדינה היהודית, הסיק סאלם כי חוסר הביטחון הזה בלתי מוצדק לחלוטין: התרבות המצרית חיה ובועטת בחיי היומיום הישראלים. הקול הייחודי של מצרים ומקצב החיים שהיא מייצאת – הסרטים והשחקנים המצרים, השירים של אום-כל-ת'ום – זורמים בעורקיהם של רבים מהערבים היהודים במדינת ישראל, ונפילת המחיצות המיידית בינו ובינם מוכיחה זאת: "כולנו שייכים למקום הזה ונוצרים במעמקינו את הקולות של האזור הזה... התחלתי לשים לב לכך כשראיתי את בעלת הקפיטריה העיראקית שנהגה עימי בלבביות רבה כל-כך, ואת האהבה שהפגינו כלפיי הנערים ממוצא מרוקאי שעבדו במלון".

בהסתמך על התובנה הזאת, טוען סאלם, יש לשנות את הגישה המצרית הנרפית כלפי יחסי ישראל והערבים, משום שמשתמע ממנה שציוד תרבותי ורוחני בעל שיעור מיובא לישראל מהמחסנים המצריים. ובשורה התחתונה, על ההנהגה המצרית והרחוב המצרי להתעשת ולתמוך בגלוי בהסכם אוסלו, מכיוון שבעניין כה עדין ושברירי, המשקל המצרי עשוי להיות מכריע.

איני סבור שיש כאן עיסוק טפל ב"מה היה אילו", ולו רק מפני שמאמצי השלום עדיין משוועים לתמיכה אקטיבית של מדינות ערב, ומצרים היא מהחשובות בהן. ייתכן גם שהמסקנה הזאת נדמית היום חלשה יותר לאור התדלדלות דור הערבים-יהודים המקוריים והאקלים האינטרנטי שמעצב יותר מכל מקצב אחר את העולם התרבותי של הדור הצעיר.

ובכל זאת, היה חשוב עבורי, גם ממרחק של 15 שנה, לשחזר את האופן שבו הגיע עלי סאלם למסקנתו, משום שיש באישיותו ובדרך מחשבתו איכויות יקרות גם לעת הזאת. אפשר להגדיר חשיבה זו כאמפריציסטית בטבעה, ששואפת לעמת דעות עם מציאות, אך עושה זאת בקלילות ובהומור. כזו המעוניינת במגע ישיר עם הבריות כמקור סמכות לאמת ("באשר לי," מודה סאלם, "מקור הסמכות שלי עומד לפניי, פועם מחיים. מקור הסמכות שלי הוא האנשים כפי שאני פוגש אותם"), ושופטת אותן על סמך אינטואיציות המבוססות על רשמים מעוגנים במפגש, חלקם אפילו קדם-מילוליים: הבעות פנים, מזג חם, נועם הליכות, פתיחות ("הרגשתי מיד כאילו אני מכיר אותו שנים", הוא נוהג לומר על בן-שיח טוב). היא נשענת על עליזות ואהבה לחיים הארציים היומיומיים (אוכל, מסחר, משחקים), יחד עם אמונה בשכל ישר מחובר לקרקע. בערבית מכונה השכל או ההיגיון עָקְל, וגוני המשמעות שלו מרובים כאלה של השכל העברי, אלא שבערבית לעָקְל מובן שמורה גם על ביטוי מעשי לאותה שפיות תכליתית של השכל הישר: הוא דמי הכופר שנגבים כדי לשים סוף למעגל רציחות בין שבטים.

הסוג הזה של שכל ישר – עליז, ארצי, תכליתי – נטוע בשורשיו הכפריים של סאלם. כשהוא יורד לבופה של ארוחת הבוקר במלון רמת-אביב הוא משתומם: לשם מה כל השפע הזה אצל עם שידוע בהסתפקותו במועט? הוא שואל את עצמו. מסתבר שבדמיאט, העיירה שבה נולד סאלם, תמהו בני המקום על שהיהודים, שהתפרסמו בכישרון הסתגלותם ומאכלסים כל פינה נידחת על פני הגלובוס, טרם התיישבו בה. התשובה לתמיהה היתה שהסגפנות הדמיאטית, המכווצת עוד יותר מזו היהודית, הבריחה אותם.

בדמיאט גם כן היתה ארוחת בוקר עשירה, הוא נזכר, אבל היתה לה תכלית פרקטית: צריכת אנרגיה לקראת יום העבודה בשדות. אורח החיים הדמיאטי, אומר סאלם, עיקרו שכלול היכולת לספק את הצרכים הבסיסיים (אוכל, חימום, בידור) בתנאים הקשים ביותר בלי לחוש במחסור. זה ה-know how, היכולת להסתדר, להבין את החיים ולזקקם לצרכיהם החיוניים בלבד ועם זאת ליהנות מהם. סאלם מתגאה בדרך החיים הזאת ואף גוזר לה שם תואר מיוחד: החשיבה הנֹוְוהָאוִוית.

לתכליתיות הפלאחית יש חשיבות לא רק בחיים הפרטיים, אלא גם בפוליטיקה ובדיפלומטיה: "באנגלית המגומגמת שלו השיג סאדאת כל מה שרצה, בעוד שבגין עם הרטוריקה שלו גרם לנו להפסיד בסוגיות חשובות", מצטט סאלם מספרו של עזר ויצמן.

בעיני סאלם, נעוצה ההצלחה של סאדאת בפתגם עממי השאוב מחיי הכפר המצריים: "תן לי לאכול קודם את הבשר", אמר הנשיא לשר החוץ שלו, "אחר-כך אמצוץ את העצמות בנחת". המשל בנוי על קודים של התנהגות בעת סעודה רבת-משתתפים בכפר. במרכז השולחן עומדת קערה גדולה ובה תבשיל שהבשר מעורבב בו עם העצמות, ובעוד שהסועדים עושים עצמם עסוקים מכדי לתת דעתם על כמות הבשר המוגבלת, מי שרוצה לזכות במנה הגונה צריך לפעול בדחיפות וביעילות, במסגרת כללי הנימוס כמובן, כדי להערים על חבריו ולא להישאר עם עצמות בלבד.

הנמשל הוא שסאדאת ראה לנגד עיניו קודם כל את הבשר: האינטרס המצרי של השבת סיני והחזרה לגבולותיה ההיסטוריים של מצרים. אחרי שהשביע את תיאבונו זה וביסס לעצמו אמינות ומעמד כאיש שלום, יוכל להתפנות למציצת העצמות ולשיחת השולחן: ענייני הסכסוך הכלל-ערבי והפלשתיני עם ישראל. ובהקשר לביקור בישראל מלמד המשל שמימוש השלום ינבע מהכרה בכך שהוא אינטרס בוער שנחוץ להגשימו. השכל הישר התכליתי מורה, לדעת סאלם, שהמזרח התיכון רזה וחלוש ממציצת עצמות ומשתוקק ל"בשר": החיים הארציים של תושבי האזור, ושל הערבים בפרט, זקוקים בדחיפות לשלום, שכן המחיר שגובה המלחמה המנטאלית (אֶלְ-חַרְב אֶלְ-עָקְלִיָה, שמשבשת את אותו השכל הישר. כך מכנה סאלם את האווירה שמעצבים התקשורת והשלטון במצרים) כבד מדי: "עלינו (הערבים, ד"ב) להשתחרר מהמאבק המלחמתי ולעבור לתחרות השלום".

 

ביניים: *

כשנסע לישראל, ידע סאלם שקולו קול של מיעוט בקרב עמיתיו המצרים: "הוחלט לחסל אותך מבחינה אמנותית, תרבותית, ספרותית וחברתית אם תיסע לישראל", הודיע לו אחד מחבריו. עם שובו למצרים נעשה ניסיון, שעלה בתוהו, להדיחו מאגודת האמנים. הוא איבד רבים מחבריו ועד היום מחזותיו, על-אף שנמכרים בחנויות הספרים, מוחרמים בתיאטראות ולא הוצגו מאז 1986. כדי לחדור את המצור המוטל עליו ולהגיע שוב אל הקהל, הפיץ סאלם ב-2006 קלטת-טייפ, שבה הקליט את עצמו מבצע אחת מיצירותיו, "הצחוק הכי חזק". הוא טוען שאין כל קשר בין החרם לבין דעותיו בנוגע לישראל, שהעם המצרי מאמין בשלום ומוטרד מבעיות חמורות יותר מהיחס של מחזאי פלוני לשלום, ושמדובר בחיסול חשבונות אישיים מצד מוסדות התרבות במצרים.

אבל הוא ממשיך לנדוד בין אולפני הטלוויזיה, לבוש בחליפות השנואות עליו, מנסה לשכנע את עמיתיו בנעימות ובקור-רוח שהשלום הוא אינטרס ערבי, ובינתיים, במידה לא גדולה של הצלחה. התביעה של עלוש ומתנגדי הנורמליזציה לבעלות על הזמן הזה נסמכת על משענת יציבה של תחושת פסימיות רווחת.

גם במחוזותינו התחזקו הקולות הפסימיים, שבעודם קוברים את פתרון השלום שאבד עליו הכלח ומנבאים לאזור ולמדינה עתיד שחור משחור, תורמים לעיצוב הווה של חידלון וייאוש. הנימוקים לפסימיות הזאת, כתמיד, רבים וטובים: השתלטות חמאס על הרצועה, התפוררותה של הרשות הפלשתינית והנתק שלה מהרחוב, העוני והמחסומים, ההתנחלויות והמאחזים, הפוליטיקה הישראלית המסואבת, איראן ומפעליה. מה גם שההווה העגום הזה רוכב על גבי היסטוריה אזורית ארוכה, עמוסה בסכסוכים עקובים מדם וטעונה סמלים לאומיים ודתיים רבי-עוצמה.

אמנם אין לזלזל בהכרה במציאות הזאת, העכשווית וההיסטורית, כרסן הממתן שיגעונות ושיגיונות של מנהיגים ואישים בעלי השפעה, אולם הצעדים הזהירים שהפסימיות מכתיבה חייבים להיות מונעים על-ידי אמונה באפשרות של שינוי. קל לה לאמונה כזאת לחסות בצילן של תיאוריות אידיאולוגיות מקיפות, כה מוכרות ושגורות באזורנו, המשליכות את יהבן על תמורות מרחיקות לכת בסדר החברתי או הפוליטי.

אלא שהתלם שתיאוריות כאלה מתוות נוטה להיות ישר מדי: בכובד ראש מלומד וסמכותי עד אימה, הן נוהגות למחוק הבדלים בין זהויות או להתעלם ממורכבות הפסיפס החברתי. לעיתים קרובות מדי, לאופטימיות שהן מציעות יש אחיזה רופפת בהווה ובמציאות היומיומית, דבר שעשוי להוליד עיוות פרופורציות מחשבתי ולגרות את היצרים המרירים.

לכן, בתוך בליל הקולות העבים והמונוטוניים של מקהלת נביאי-הזעם האידיאולוגית, יש לאתר ולבודד את הקולות הדקים יותר, האופטימיים באמת. עלי סאלם הוא בראייתי קול כזה. אוזנו הקרויה בנדיבות למגוון הקצבים של חיי היומיום הישראלים יכולה ללמד שיעור חשוב בצמצום מרחקים בלי לבטלם בבורות. תוך מודעות לפגמיו של המקום המשובש הזה ובלי לנקות עצמו מהם, הוא מעז לתלות תקוותו באנשים "כפי שהוא פוגש אותם". התקווה הזאת לא נשענת על אמונה תמימה ופשטנית באוניברסליות הטבע האנושי, אלא על הנאה מהדמיון ומהשונות בעת ובעונה אחת, מהמורכבות ומהסתירות של החברה והזהויות האישיות כמו גם מהפשטות שלהן.

עבור אלו המייחלים לשלום ובוחלים באידיאולוגיות הגואלות למיניהן, שמקריבות את ההווה על מזבח העתיד, האופטימיות המחוברת לקרקע של עלי סאלם היא יקרת המציאות, ואני חושב שהזמן הזה והמקום הזה זקוקים לה – לבדיחות הדעת ולרצינות שבה, לתכליתיות וגם ללהט.   

             

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד