"היועץ שלי הוא הילד אלי ע
"היועץ שלי הוא הילד אלי ע

  

הוא הגיע בעליות הגדולות של עדות המזרח, התערה בחברה, עסק בקליטה ובחינוך ופתח בספריו פתח לעולם שממנו בא.  ראיון עם אלי עמיר

 

אלי עמיר מצוי בצומת מיוחד בתולדות החינוך במדינת ישראל. הוא אחד ממאות אלפי הילדים שהגיעו עם העליות הגדולות של עדות המזרח, התערה בחברה האשכנזית ההגמונית בשלוש שנותיו כנער במשמר העמק, עסק בקליטה ובחינוך שהגיעו לשיאם בעבודתו כמנכ"ל עליית הנוער, ופתח פתח לעולם ממנו בא בספרים שזכו להצלחה ושינו עמדות ותודעה.

הוא אינו מתחפר ברגשות קיפוח, אבל אינו שוגה באשליות ובטיוח: רוב עליית עדות המזרח הוחמצה. הציבור הקולט, בעצם, לא האמין שבאמת ניתן להביא אותם לרמות הגבוהות של ההשכלה והחינוך, והנבואה הגשימה את עצמה. היכן שהאמינו בילדים, העניקו להם תנאים וחשפו אותם לחינוך ברמתו הגבוהה, הם הרימו את הכפפה והצליחו.

 

עליית הנוער היא מפעל הצלה ותיק, אבל מאז קום המדינה הוא מזוהה בעיקר עם נוער מזרחי.

העלייה הגדולה של שנות החמישים והשישים היתה מורכבת בעיקר מיהודים מעירק, מרוקו, טריפולי. קח את דור המעברות. חלק ממנו, מזערי לצערי, הופנה לעליית הנוער. אני אחד מהם. בפרדס חנה סיימתי כיתה ח', הייתי בן 12 וחצי, ולא היתה לי מסגרת לימודית. החיים היו איומים, נמאסתי על המשפחה ולא למדתי. הדוד שלי עליו השלום אמר, בואו נציל את הילד, שילמד – ילך לקיבוץ.

היתה איזו סטיגמה שלעליית הנוער הלכו הילדים הפרובלמטיים.

ממש לא. הסטיגמה הזו התעוררה מאוחר יותר, כששלחו לקיבוצים ילדי מצוקה, דור שני לעלייה. המהלך היה בעקבות כמה דו"חות, כולל דו"ח כץ, שהייתי בין מנסחיו. אז עלתה בעיית הנוער במצוקה במלא חריפותה ויגאל אלון, כשר חינוך, פנה לעליית הנוער, ואמר, אין לכם מספיק עולים? קחו לטיפולכם גם נוער מצוקה. שרגא עדיאל ממשרד החינוך התמנה למנכ"ל עליית הנוער, והוא בנה תוכנית יוצאת מהכלל לחינוך ילדים במצוקה.

 בעליית הנוער בתקופתי, החל משנת 1985, טיפלנו בהרבה ילדי מצוקה, דור שני לעליות הגדולות, בעיקר מצפון אפריקה, מערי הפיתוח והפריפריה. אלה הלכו בעיקר לכפרי נוער, כי התנועה הקיבוצית היתה בנסיגה גדולה בתחום  חברות הנוער. אחרי זה באה העלייה מאתיופיה, ועליית הנוער קלטה 80 אחוז מהם. אחר כך באה העלייה מחבר העמים. לעומת זאת, בשנות החמישים עליית הנוער קלטה נוער נורמלי מבתים טובים, כמו ששולחים ילד לפנימייה.

יש הבדל מהותי בין כפר נוער לחברת נוער בקיבוץ?

הבדל גדול. הקיבוץ זו חברה פתוחה. יש הורים מאמצים. החלל פתוח. יש אינטראקציה עם ילדי הקיבוץ, שהם הצברים המיתולוגיים. כפר נוער הוא הומוגני, ובקיבוץ היה גם אולפן לעולים, היתה תנועה מתמדת של אנשים, אפשרויות רבות לעבוד במשק החקלאי, וכמובן, החשיפה לחיי הקיבוץ. שיחות קיבוץ, קונצרטים, תיאטרון, תחרויות ספורט, חברה אשכנזית. זה שונה גם במרכיביו וגם במערכת הערכים שלו. המזל הכי גדול, הנס הכי גדול שלי היה שהגעתי לשם.  שלוש השנים בעליית הנוער הן השנים המעצבות הכי חשובות, מרתקות, מאתגרות וקשות בחיי. עד היום משמר העמק היא עבורי בית שני. אני בא לשם לכתוב, להרצות, יש לי שם חברים רבים וזה כבר שישים שנה.

כמה הגיעו באותן שנים לקיבוצים?

המספרים היו מעטים, לדעתי, ואם אתה שואל – מפא"י ואחדות העבודה לא התאמצו מספיק. הם לא קלטו בכלל שהולכת להתפתח פה בעיה עדתית. אנחנו מיששנו את זה בשתי אצבעות. זכורה לי השיחה הראשונה שלי במשמר העמק. מתנו מפחד לקראת הפגישה בבני האלים על הגבעה. הם קראו לנו ערבושים, ולהם היו בלונדיניות יפות במכנסיים קצרים, ואנחנו מולם, הילדים מהמעברות שגילחו את השערות, לבנים וגם לבנות. היינו בעמדת נחיתות נוראה. המדריך שלי, מנחם רותם, ניצול שואה בן 27, כותב לי פתק: "אליהו, דבר, אליהו, דבר!" ואני נער בו 13, מת מפחד, מול 300 איש, אבל אסור שלחברת הנוער לא יהיה נציג. קמתי ואמרתי להם בין היתר, נכון שאנחנו עולים חדשים, ואנחנו צריכים ללמוד מכם הרבה, אבל אנחנו באנו מתרבות אחרת. יש לנו תרבות, אצלנו היתה מחתרת ציונית. אם לא תצאו לפעול במעברות בקרב בני נוער, לא יהיה להם עתיד, תישארו תנועה קטנה ומבודדת. אנשים זוכרים את השיחה עד היום! מנחם חיבק אותי. אחרי זה שלחו אותי להקים קן במעברת מנסי ליד משמר העמק.

ובכל זאת הייתם קבוצת עלית קטנה בתוך העלייה הגדולה.

כל מי שעבר את עליית הנוער שונה מאחיו תאומו שלא עבר. אתה לוקח את משפחת עמיר, במקור משפחת חלסצ'י. אתה לוקח שבעה אחים ואחיות שגמרו אוניברסיטה, והנה אני שונה מהם והם שונים ממני, הודות לתקופה הזו.

זה לא הותיר רישום על העלייה המזרחית, שפיתחה רגשי איבה כלפי תנועת העבודה.

תנועת החירות ירתה אש  וגופרית על תנועת העבודה, ולא עשתה שום דבר. לא היה לה שום דבר. לא קיבוץ ולא יישוב. היא רק הסיתה נגדם כאילו היתה יותר טובה מהם. לו תנועת העבודה היתה מזהה  את הבעיה העדתית, אם היו קולטים פי חמש או ארבע ילדים בתוך עליית הנוער, כל תרבות ה"מגיע לי" היתה מקבלת תפנית. לא תמצא בוגר עליית הנוער שעבר את הקיבוץ שהתרבות הזו תדבר בו. כל אחד מאיתנו ספג ערכים ישראלים. עליית הנוער היתה הפרוזדור הכי טוב לקליטה ולישראליות. לעומת זאת הרוב הגדול עבר במעברות ולא היה יכול שלא להיות מורעל בגלל תנאי החיים המחורבנים ותחושת האפליה והקיפוח והפסילה התרבותית.

איך למדו במעברות?

המשפחה שלי היתה במעברת פרדס חנה. שם הושיבו אותי עם שני אחים בפער של ארבע כיתות יחד, וגמרת אותנו. היו מעט יוצאים מהכלל. למשל, אחר כך נשלחנו ליד גדרה ושם ילדים מהמעברה שהגיעו לבית ספר של גדרה קיבלו חינוך אחר. כשהמשפחה הגיעה לקטמונים, הבנות נשלחו לבית הספר בשכונה והן ברחו אחרי יום בבכי, כי הרמה היתה נמוכה מאוד. לקחתי אותן עם אבא שלי לבית הספר במושבה הגרמנית, למרות שזה לא היה אזור הרישום שלנו. המנהל היה צדיק, רואה את שתי היפות הקטנות ושומע שאני בא מקיבוץ, ואומר, שייכנסו לכיתה. נכנסו לכיתה, יום, יומיים, המורות בחנו אותן ואמרו שהן נהדרות, הן נשארו בכרמלי והלכו לבית חינוך תיכון. בכך גמרת את הסיפור.

למה בתי הספר בקטמונים היו נמוכים כל כך?

תשאל למה בתי ספר בערי פיתוח ובשכונות מצוקה נמוכים גם היום. זו בעיה של מורים, של אמצעים, של בית ספר עם אפשרויות, מסלולים, מגרשי ספורט, השקעה, יוקרה. המדינה לא השקיעה בהם מספיק, ובנוסף לכך, את יהודי המזרח זיהו עם הערבים. את הביטוי יהודי-ערבי לא המציאו השמאל הרדיקלי והקשת המזרחית, אלא האשכנזים. למה שהמורים הטובים ילמדו בקטמונים אם הם יכולים ללמד ברחביה? הסתכלו על היהודים האלה מלכתחילה כעל אזרחים סוג בי"ת. הם לא ברמה שלנו. שילמדו, אבל לא בבית ספרנו.

תוכנית האינטגרציה היתה אמורה לפתור את כל זה.

עד שהגיע שר החינוך זלמן ארן, עם תוכנית אינטגרציה וארוחה חמה ליום, הפסדת כמה דורות. היא גם לא היתה רלוונטית לערי הפיתוח, שהיו על הפנים. היום אני, כסופר, מסתובב גם בפריפריה וגם במרכז, ויש הבדל גדול. היום הבעיה קיימת ביתר שאת. חסרים כוחות הוראה טובים.

אם לחזור לסיפור שלי, כשעברנו לקטמונים אחרי השנים שלי בקיבוץ, למדתי בבית ספר ערב, לא בתיכון רגיל. הקים אותו ד"ר זמרן, אביו של איתי זמרן, והגיעו לשם המורים הכי טובים, חדורי להט להציל ילדי עניים. היינו ילדים עובדים. יצאו משם  סופרים: דן בניה סרי וציון יהושע ואורציון ישי ואני, יצאו עורכי דין. היו שם צברים ודתיים היה מיקס נפלא. מי הרים אותנו? הגענו אחרי יום עבודה קשה, וקיבלנו  מורים מעולים.

יותר מאשר בקיבוץ?

בקיבוץ הלימוד לא היה מרכזי כמו העבודה. עבדנו בבוקר, ואחרי שהיינו הרוגים מעבודה בשדה, אתה עושה מקלחת, אוכל צהריים ובא ללמוד אחרי הצהריים בצריפים לוהטים בקיץ וקרים בחורף. לימדו בשיטת הנושאים. כביש טבריה-צמח, החקלאות בישראל, המניפסט הקומוניסטי. היו גם מורים מופלאים. חנה קציר לימדה תנ"ך לא מהעולם הזה, כסיפור ולא כטקסט קדוש.

אז מה קרה לאינטגרציה?

כאמור, האינטגרציה באה יותר מאוחר, והיא נעשתה לא נכון בחלק מהמקרים. היא לא כישלון, היא היתה ניסיון הכרחי. בעליית הנוער חתרתי לאינטגרציה ולמדתי דברים חשובים. הפרופורציות חשובות. כמה תלמידים חזקים אתה לוקח לכיתה חלשה, ומה אתה נותן לחלש. הצעתי שילוב. היו אז כפרי נוער מאוד חזקים, הדסים, נעורים. הצעתי שניקח עשרה כפרים ונשלב בהם חניכים של עליית הנוער. כל אנשי החינוך ואנשי עליית הנוער התנגדו.

הלכתי ודיברתי עם המנהלים של כפרי הנוער. אמרתי להם, בואו ניקח קבוצה חינוכית אחת לתוך כפר. היא תלמד בכיתה נפרדת בשנה הראשונה ואולי גם השנייה, תקבל תגבור פסיכולוגי וסוציאלי, אבל פעולות חברתיות תעשה עם כל בית הספר. הרמנו את זה. אחרי שנתיים התוכנית הזו הצליחה מעל לכל המשוער, ואז הפכו אותה לתוכנית כללית.

בעצם, לקחת את רעיון עליית הנוער הישן והתאמת אותו למציאות החדשה.

היה לי מזל גדול. גדולי המחנכים ואנשי האקדמיה בארץ סייעו לי חינם. בכל תוכנית שעשיתי היתה לי מועצת חכמים עם מיטב האנשים. פרשתי להם תוכניות ושמעתי תגובה. שאל אותי עיתונאי אמריקאי מי היועצים שלך. אמרתי, אלה  הפרופסורים הכי טובים,  אבל הכי חשוב מכולם הוא הילד אלי עמיר, חניך עליית הנוער, שיושב לידי כל הזמן. אחרי כל התייעצות אני אומר לו, מה אתה אומר? מה טוב לך? והוא אומר, ואני עושה. כלומר, תהיה קשוב לילדים, שאל את הילד מה טוב לו, מה הוא רוצה, מה עובד אצלו.

היה ייחוד לעליות השונות? לא כולן היו עשויות מעור אחד.

חלק מהילדים שהיו בעליית הנוער בראשית שנות החמישים היו ממשפחות עירקיות. הם באו לבית ספר מרקע חינוכי טוב, ממשפחות עם מודעות עצומה לחינוך. זה היה אופייני ליהודי עירק, שהיתה בה עילית יהודית משכילה עם מסורת הנמשכת מן התלמוד הבבלי והגאונים. קהילה כותבת ומתחנכת. בעירק היה עוד תמריץ. מי שסיים שם בית ספר תיכון היה משוחרר משירות צבאי. איזה יהודי ירצה לשלוח את הבן להיות חייל? לכן כאן הם  דאגו מאוד איפה ילמד. אם אתה מודד אותם היום, תמצא אותם במקומות הכי גבוהים ובהצלחות הכי גדולות.

ומה אירע לעלייה הצפון האפריקנית?

הנה, שלמה בן עמי הוא תוצר של עליית הנוער. החברים שהיו בעליית הנוער, גם בין עולי צפון אפריקה, היו שונים.

הדגשת את היסודות בעלייה העירקית שתמכו בהשכלה. התמונה שונה ביהדות צפון אפריקה?

במידה מסוימת. באו מכפרים ומשכונות מצוקה בערים, ואין לבוא אליהם בטענות. התפיסה של עליית הנוער היא שלילד יש נתונים. הסביבה יכולה לקפח אותו, אבל אם תיתן לו תנאים שווים הוא ירוץ. גם בין יהודי עירק היו כאלה שבאו מאזורים הרריים ושכונות מצוקה, בלי תודעת חינוך. אבל אני מאשים את המדינה, שהיתה צריכה לטפל בכך בדרך הטובה ביותר. אם שלחת אותם לערי פיתוח או ליישובים על הגבול, שמת אותם בנחיתות טוטאלית בכל פרמטר, אז התוצאה לא מפליאה בכלל.

אז היכן נכשלה האינטגרציה?

הכישלון הגדול היה האינטראקציה עם הצברים, וזה החל כבר בעליית הנוער בקיבוצים, למרות כל הדברים הנפלאים שהיו שם. הקיבוצניקים היו צריכים להיות בעלי חזון, תעוזה וביטחון עצמי, לאפשר לעולים להיכנס למוסד החינוכי, ולתת להם אפשרויות לימוד. אבל הקיבוצים פחדו מזה פחד מוות. היום אני קורא תיעוד על זה.

מחנכי המוסד במשמר העמק,  מחנכים משכמם ומעלה, מאוד פחדו מהזר ומהשונה. להגנתם יש לומר שהם רק החלו לבנות מערכת, רצו לבסס אותה, והיו חרדים לה נורא, מיעקב חזן ומטה. זה היה  שתיל רך, גם אם לנו זה נראה אז כאילו המוסד קיים מאז בית שני.  אתה מכניס לשם את ההוּנים: רומנים, עירקים, פולנים. אתה מפחד מה הם יעשו לבנות, מה הם יעשו  לחינוך. אני לא בא אליהם בטענות, אבל ההסתגרות שלהם אז דומה להסתגרות של החרדים והדתיים.

צריך לבטל את כל הזרמים ולתת לילדי ישראל דתי ולא דתי ללמוד באותו בית ספר. כמו שהיה בגולה. כלום לא יקרה לדתיים, רק העם יהיה חזק יותר, אינטגרטיבי יותר, הדתיים ייחשפו למחשבה פתוחה, והחילונים ייחשפו לערכים יפים בדת ובמסורת. הבידול נבע מפחד, ובקיבוצים היה אותו דבר, לא צעדו את הצעד קדימה.

וזה מה שקרה לאינטגרציה במישור הלאומי?

היו כוחות גדולים נגד האינטגרציה של זלמן ארן. לא כולם האמינו בה, מאותן הסיבות. תראה מה קורה היום. היום יש סלקציה סמויה בבית ספר כדי להגדיל את מקבלי תעודות הבגרות באותו בית ספר.

מי הכשיל את האינטגרציה?

אנשים שלא האמינו בה, ולא האמינו בילדים. אני המנכ"ל הראשון של עליית הנוער שהכריח את המערכת להגיש ולהכין את תלמידיה לבחינות בגרות. זה לקח לי חמש שנים, ולא הייתי רכיכה. הייתי בעל בית. קיימתי מלחמה במשרד החינוך שייתנו לילדי עליית הנוער תנאים של תגמול לימודי, והמשרד לא רצה לאשר. רק בזכות שמשון שושני העברנו את ההחלטה.

פתחנו אז את עליית הנוער לבחינות בגרות ונגלה לי חושך בעיניים. כל אותם מנהלים ומורים שדיברו על אמונה בילד לא מאמינים בילד! הם לא האמינו שהאתיופים יעשו בגרות. הייתי צריך להביא סרט מאמריקה על מורה שלקח חבורת היספנים על סף פשע, והביא אותם להישגים מדהימים, כי נטע בהם אמון. אם אני לוקח את דוגמת בית ספר הערב שלי, זמרן האמין בילדים שלו, ולא באופן עיוור. הוא בחן אותם והיה צריך לעבור אצלו ראיון ועקבו אחריהם בכיתה, אבל הוא האמין בילדים.

מה קרה עם האתיופים?

תאמין או לא, האתיופים הם סיפור הצלחה. הם עוד לא יודעים את זה. בעשרים השנים שחלפו מאז מבצע משה, תבדוק כמה בוגרי אוניברסיטה אתיופים יש, לאיזה עבודות הגיעו, תשווה עם עולי עירק ומרוקו, ותשווה את נקודות התחלה. הם באו מכפרים שבהם לא למדו. 90 אחוז מהנערים שקיבלנו לא ידעו קרוא וכתוב. והנה, חלק גמר תיכון, תלמידים טובים וחרוצים. עשינו מערכת לימודים אחרת, כתבנו ספרי לימוד, קיבלנו עבורם  מיליון דולר מהדסה כל שנה.

כל זה נכון לעליית הנוער בלבד?

80 אחוז מהנערים האתיופים הגיעו באותם שנים לעליית הנוער. הכישלון היה בבתי הספר העירונים. מי שבא לכפרים הדתיים או הכלליים עשה את זה, והצליח. אחרי שנתיים הגענו ל-17 אחוז בגרות, ואני רקדתי ברחובות. העובדת הסוציאלית האתיופית הראשונה עבדה אצלי בעליית הנוער. בערים, לעומת זאת, היתה אפליה כל שני וחמישי.

קח את  הסיפור של פתח תקווה. ארבע  בנות שמפרידים אותן מכלל הכיתות! אם הייתי שר חינוך הייתי משעה את המנהל באותו יום, ושיתלו אותי ברחובות. בתי ספר לא קיבלו אותם, או קיבלו אותם בסגרגציה. למה? תכניס אותם לכיתה רגילה, תן להם שיעורי עזר. מה אתה חושב שיש בסינגפור? הייתי בסינגפור. ילד לומד בבית ספר במשמעת ברזל, אחרי הצהריים ממשיך ללמוד, ובערב יושבים אתו ההורים. אז פלא שהגיע להישגיות?

בעניין האתיופי אתה מדבר על גזענות פשוטה.

אני שונא את המילה הזו, אבל בפירוש היה יחס גזעני לילדים האלה, וכל פעם בעיר אחרת. זה לא רק בתי הספר. אסור לשלוח עולים מאתיופיה למקומות חלשים, אלא למקומות מבוססים וטובים, באחוזים סבירים, שיוכלו לקלוט אותם. את אור עקיבא מילאו באתיופים וזה סיפור אבוד מהתחלה.

אנחנו מדברים על הילדים והנערים. אולי הכל מתחיל מבית ההורים שנשארו מאחור?

כשהייתי מנהל מחוז במשרד הקליטה, פתחתי מקומות לימוד להורים במקומות העבודה. באתי לבתי חרושת ושכנעתי אותם לתת שעה הפסקה ללימודי עברית ליום. אמרתי, אני משלם. רוב המפעלים הלכו אתי, כי גם להם היה אינטרס שהפועל ילמד. אסור לאף אחד מאתנו לשכוח מאין בא. גם אתה היית עולה חדש. גם אתה היית גֵר בארץ מצרים. זה הסיפור.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד