רצח במחוזות הזיכרון
רצח במחוזות הזיכרון

 

 כדי להפוך רלוונטי, יום הזיכרון לרבין צריך לשים במרכזו את הקונפליקט בין הימין לשמאל הפוליטי על תפיסת דמותו ופועלו, באופן שיעורר דיון בלקחים הדמוקרטיים והחברתיים מן הרצח

 

ד"ר גליה גלזנר-חלד היא מרצה באוניברסיטת בן-גוריון במחלקה לפסיכולוגיה ובמכון שכטר למדעי היהדות

 

נראה כאילו רבין נרצח כל-כך מזמן, אבל בכל זאת, יום הזיכרון לזכרו, שנקבע בלוח השנה, הוא צעיר ועדיין בחיתוליו. איך היינו רוצים לנצל את היום הזה? ואיך היינו רוצים לזכור את יצחק רבין?

ההיסטוריון הצרפתי פייר נורה סבר שכל מחוז זיכרון, כל פעילות הנצחה שיוצאת אל הדרך בקול תרועה ובתחושה של הבטחה, אינה אלא קליפה ריקה שמעידה בעיקר על כך שבעצם איננו זוכרים עוד. בדבריו של הסוציולוג-אנתרופולוג מיכאל פייגה על ההיסטוריה הקצרה של הנצחת יצחק רבין, ניתן לזהות את המעבר בין זיכרון אמיתי, שהתקיים מיד לאחר הרצח, לבין מיסודו, ובכך גם עיקורו. נוצרה אז "פרקטיקת הנצחה רעננה ומפתיעה, המגלה עד כמה יש לזכרו של רבין חיות והשפעה בלתי צפויים (למשל, הנרות והגרפיטי); הפרקטיקה החדשה מאומצת על-ידי מנגנונים ממסדיים כהמחשה לגדולתו של האיש; הפרקטיקה משועתקת בייצור המוני והופכת בעצמה אובייקט להנצחה. בכך משתנה אופייה. מצד אחד, היא מקבלת מאפיינים של קדושה, ומצד אחר, מאבדת את החיוניות שבה ומקבלת מאפיינים של קיטש". פייגה סובר שביוּת הזיכרון משרת את הממסד כדי לעקור את העוקץ החתרני שבדמותו של רבין, ולא להנציחו כסמל למחדלי הפוליטיקה הישראלית על היבטיה ואגפיה השונים. הדברים הללו מהווים אזהרה מפני סכנה שקשה לעוקפה: ברגע שאנו ממסדים את זכרו של רבין בלוח השנה, אנו הופכים את היום הזה לקלישאה, ליום של סיסמאות.

אבל יש גם מי שחשב אחרת. ההיסטוריונית יעל זרובבל יצאה נגד נורה וטענה שזיכרון קולקטיבי והנצחה אינם קליפה ריקה, אלא מעיין חיים פועם, מכניזם חברתי דינמי ותוסס, עם כוח של ממש לעצב סדר יום חברתי ולבטא את ערכיה ואת רחשי ליבה של חברה. לוח השנה הוא אחד הכלים החזקים והאפקטיביים בהקשר זה. מי מבין שני התיאורטיקנים צודק? נראה שאין בידנו אלא לנסות להפוך את יום הזיכרון הזה רלוונטי, כזה שמשרת את החברה, שנוגע בשאלות היסוד שמעסיקות אותה, ולא הופך לאייקון קפוא וסטרילי.

 

חוק יום הזיכרון ליצחק רבין קובע, שבבתי הספר יצוין יום הזיכרון בשתי דרכים: בפעולות שבהן יועלו דמותו ופועלו של יצחק רבין, ובפעולות שיוקדשו לחשיבות הדמוקרטיה בישראל ולסכנת האלימות לחברה ולמדינה.

הבחירה בשני יעדים אלה נראית ממצה וקולעת: לזכור רק את האיש ולהתרפק על זכרו בלי לגעת ברצח ובמשמעותו, אינו יותר מפולחן אישיות שאין בו תועלת רבה. עם זאת, דמותו של רבין היא חלק בלתי נפרד מן הסיפור. אם נשמיט את הדמות, את הסיפור, את פרטיו, את ההקשר בו התרחש, ניוותר עם שיעור אזרחות תיאורטי וחסר עוגן. שילוב מתאים בין זיכרון החיים וזיכרון המוות שקטע אותם נשמע אפוא מבטיח. ואולם, אבנר בן-עמוס ואילנה בית-אל (2003) מדגימים במאמרם, בעקבות בחינה ראשונית של הנעשה בתחום זה בבתי ספר, כי קשה מאוד ליצור אינטגרציה בין שני הסעיפים ולקיים את שניהם.

הנטייה של מערכת החינוך היא לאמץ את המתכונת הקיימת של שלושת ימי הזיכרון הלאומיים המוכרים לנו, יום השואה, יום הזיכרון ויום ירושלים, ולנצל גם את יום הזיכרון לרבין כדי לבסס "את התבנית המיתית של ההיסטוריה היהודית". יש ניסיון, למשל, להפוך את היום הזה למסע עלייה לרגל בעל אופי צבאי: משרד החינוך (מרכז ההסברה) בשילוב עם מרכז יצחק רבין לחקר ישראל מציעים לבתי הספר חוברת סיורים בעקבות רבין, זמינה אונליין. שישה מתוך תשעה מסלולים המוצעים מתחקים אחר רבין הלוחם, והם בעלי אופי צבאי מובהק. 

לגבי תכני הטקס, כותבים בן-עמוס ובית-אל: "אמנם חוק יום הזיכרון לרבין חייב את בתי הספר לציין את היום באמצעות דיון ב'דמותו ופועלו' של רבין, בחשיבות הדמוקרטיה בישראל ובסכנת האלימות לחברה ולמדינה, אולם הטקסים שנערכו בבתי הספר התמקדו בעיקר בדמותו של ראש הממשלה שנרצח". גם לרצח ולמסרים העולים ממנו יש מקום בתוכנית הטקס המוצעת, אך בהתאם לתוכנית מרכז רבין, הם מוזכרים כתחנה אחרונה ברצף חייו של רבין, שהיה פטריוט יהודי וישראלי, לוחם ומדינאי, איש חינוך ושלום. בסיפור חיים מפואר זה, מאפיל רבין הלוחם על רבין האזרח ואיש השלום, ומאפילים חייו על עובדת הירצחו. על פי מחקר זה,  מסתמנת מגמה של המערכת לנצל את יום רבין לסיפור מחדש של מיתוס המדינה ולאישושו, כפי שמשתקף בחיי אחד ממנהיגיה, שגם הוא מוצג כמיתוס ופחות כבשר ודם. מיתיפיקציה כזו עשויה לעקר את הזיכרון ולהפוך אותו לסטרילי, לשבלוני, ללא רלוונטי.

 

מה הסיבה לכך? אין לנו אלא להסיק שתמונת מצב זו במערכת החינוך משקפת "נסיגה" של בתי הספר אל המכנה המשותף האידיאולוגי הנמוך ביותר, כדי להימנע מקונפליקט סביב יעדים שאינם מוסכמים. בקונפליקט הכוונה למכלול הרחב של המחלוקות המגלמות את הפילוג בין מחנה השמאל הליברלי לבין מחנה הימין הלאומי.

ורד ויניצקי-סרוסי מייחסת תמונת מצב זו להחלטה מודעת ומושכלת של סוכני זיכרון (בעיקר מרכז רבין וגורמים במשרד החינוך) אשר בחרו לעשות, במידת האפשר, דה-קונטקסטואליזציה ודה-פוליטיזציה לנרטיב ההנצחה ששווק במערכת החינוך, כדי להגיע למכנה משותף רחב ולעצב זיכרון קונצנזואלי. התוצאה היא הנצחה של סיפור אגדה, לא של סיפור היסטורי, המותיר אחריו הרבה סתירות ושאלות פתוחות.

 מתוך תיעוד וניתוח של 30 טקסים, שנערכו בבתי ספר ממגזרים שונים בשנת 1997,  מתגבשת תמונה של טקס המדגיש את הביוגרפיה של מנהיג מושיע וגיבור העם, מספר על רוצח שטני ונטול כל שיוך והקשר פוליטי, ומציע לקח חינוכי הקורא לאחדות ולאי אלימות. הנטייה המשנית היא להאשים את העם כולו, ובעיקר את הילדים המשתתפים בטקס על האלימות שביניהם. ויניצקי-סרוסי שואלת מה המשמעות של זיכרון כה בלתי ספציפי,  המתמצה בקריאה לאחריות קולקטיבית ולאי אלימות. "אם כולם אשמים, אז אף אחד אינו אשם".

מה קורה בזירה הציבורית? שם נשמע קול עקבי שאינו עומד בקנה אחד עם תיאוריה זו. יום הזיכרון ליצחק רבין נתפס על-ידי רבים כ"יום חגו של השמאל". "אין שום סיכוי שבעולם", כתב ב-2003 העיתונאי נדב שרגאי, "שילדים או בוגרים שחיים כבר כמעט עשור בצלו של הסכם אוסלו - והתנגדו ומתנגדים בכל ישותם לטעות הקשה הזאת - יעניקו איזו שהיא משמעות ליום השנה לרצח ראש ממשלתם, אם היום הזה ייהפך, כפי שאכן קורה בשנים האחרונות, ליום שבו מתקדשת מורשתו של יצחק רבין". עינת וילף מתארת את יום השנה לרצח רבין כ"פסטיבל שירי דיכאון של השמאל". רובי ריבלין, בנאום שנשא ב-2005 כיושב ראש הכנסת, התריע כי יום הזיכרון נוטה יותר ויותר לקידוש מורשת רבין על-ידי השמאל תוך הדרת הימין, בעוד שראוי היה לו לעסוק ברצח הפוליטי ובהשלכותיו: "רצח פוליטי אֵין בוֹ כדי לקדש עמדה פוליטית".

חלקים נרחבים באוכלוסייה מתנגדים אפוא לרצח פוליטי ומגנים אותו, מעוניינים להקנות לילדיהם חינוך דמוקרטי, ובכך מזדהים עם היעד החינוכי השני שהוגדר ליום הזיכרון לרבין, אך אינם מזדהים עם יצחק רבין עצמו. עבורם, יום זיכרון זה יוצר טלטלה זהותית עמוקה, בשל הסתירה המתגלעת בין שני היעדים: חינוך לדמוקרטיה ולאי-אלימות, והעלאת דמותו ופועלו של האיש. רצח רבין הוא, אפוא, קודם לכל מסמן של שבר וקונפליקט. היעדים החינוכיים שהוגדרו בחוק יום הזיכרון לרבין, אשר קודם לכן נראו כה קולעים והולמים, למעשה לא נותנים דעתם על עובדה זו באופן מפורש, ובכך מוּעדים לקיים זיכרון עקר.

 

מה אפשר לעשות? ב-10 במרץ 2004 ייחדה ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת דיון לחשיבה מחודשת אודות אופיו של יום הזיכרון לרבין, בעקבות הקושי שהתגלע בהנצחתו. הדיון התקיים כדי לנסות ולפתור את אי הנוחות שזוהתה ב"שטח" סביב ציון יום הזיכרון ליצחק רבין, משתי קצות הקשת הפוליטית. בסיומו של הדיון, סיכם יו"ר הוועדה דאז, חבר הכנסת אילן שלגי, את עמדתה בקביעה שעל מדינת ישראל "לעצב את יום הזיכרון ליצחק רבין כנושא של קונצנזוס, אשר אינו נכס של חלק זה או אחר של הציבור הישראלי". ליתר פירוט נכנס המסמך באזכור הצעות לתוכן המסרים והפעילויות במערכת החינוך לקראת יום הזיכרון העשירי ובמהלכו, על פי חוזר מנכ"ל.  ביחס לדמותו ולפועלו של יצחק רבין, מציעה שוב הוועדה את המתכונת של "נקודות ציון בחייו למן נעוריו כלוחם בפלמ"ח ועד כהונתו האחרונה כראש הממשלה וכמוביל המאמץ לבוא לידי הסדר עם הפלסטינים", ולקידום מטרתו השנייה של יום רבין, מערכת החינוך מציעה לבתי הספר לעסוק גם בנושאים כגון: חובת האזרחים לכבד ולקיים חוק, הכרה בשיטה הדמוקרטית כדרך היחידה לקבלת הכרעות, ייחודו של רצח מנהיג וסכנת האלימות לעם היהודי ולחברה הישראלית. 

נראה כי בפתרונות אלה אין כדי להתגבר על המלכוד העיקרי: המצב בו היעד הראשון, העלאת זכרו של רבין, נתפס כמחבל ביעד השני, חינוך לדמוקרטיה ולאי אלימות. ארצה לטעון שהמלכוד טמון בשני מרכיבים, הקשורים זה בזה. הראשון שבהם, הוא היומרה לקונצנזוס. בשאיפה למקסם את הקונצנזוס סביב דמותו של יצחק רבין גלומה סתירה מובנית, שכן היא מכחישה את האפשרות של אי הסכמה ושל מחלוקת חריפה בציבוריות הישראלית. אם ברצוננו לבסס חינוך לאי אלימות ולכיבוד החוק כדרך ליישוב מחלוקות, עלינו להכיר בכך שקיימות מחלוקות. אם ברצוננו להפיק מרצח רבין את לקח חובתה של החברה הישראלית לקבל הכרעות אך ורק על פי כללי הדמוקרטיה, עלינו תחילה להכיר בכך שרבין נרצח על רקע של פילוג עמוק ואינהרנטי, שלא איפשר הכרעה על בסיס של רצון קולקטיבי משותף. 

יש לציין כי במערכת החינוך מתגלית גם פתיחות והתפתחות בכיוון המוצע. ארצה להזכיר בהקשר זה בעיקר את מארז הפעילויות אשר פותח על ידי המטה המשולב ליישום דוחות שנהר וקרמניצר במשרד החינוך ובמרכז רבין לחקר ישראל, ובו הצעות לדיון ולפעילויות בבתי הספר. המארז, זמין דרך אתר משרד החינוך, הופק לקראת יום הזיכרון העשירי לרצח יצחק רבין, הוא בחר להתמקד בדיוק במושג "קונפליקט" ונושא את השם: "על פרשת דרכים – ממחלוקת לשיח". החומרים הנמצאים במארז, המיועד לבתי ספר יסודיים ועל יסודיים, מכירים בקונפליקט ועוסקים בו במפורש, לעתים באופן חריף וקולע , כגון המערך המצוין של דורון נבות, דרך פעילויות בשם "איך פותרים מחלוקות", "זכותי לחשוב אחרת", "הכרעות בחברה הישראלית בעיתות של מחלוקת עמוקה", "מלחמת אחים בסוף ימי בית שני" ועוד.

חשיבה אלטרנטיבית קיימת אפוא ואף זמינה, אך יש מקום לשתי הסתייגויות. האחת, מוקדם עדיין לקבוע באיזו מידה התוכנית החינוכית הנ"ל אכן מיושמת ומצליחה להטות את הכף. הסתייגות שנייה, לא מספיק לעסוק בקונפליקט. כדי להקנות ערך ליום הזיכרון לרבין, העיסוק בקונפליקט צריך להיעשות במחובר לדמותו ולהקשר ההיסטורי של הרצח, ולא במנותק מהם.

 

מהם בעצם אותם ערכים מוסכמים של דמוקרטיה ואי-אלימות? האם באמת עצרנו לברר מה משמעותם?

אם ברצוננו להימנע מדיון עקר, אם ברצוננו לרתום את הזיכרון הציבורי והחינוכי ככלי לעיצוב זהותנו החברתית ולבנייה של עתיד משותף טוב יותר, כמשנת יעל זרובבל,  עלינו להפשיל שרוולים ולגעת בכאב הקונפליקט בתרגומו ההיסטורי הספציפי, לא לכסות עליו ולא להוציאו מהקשרו.

ראוי  לחזור אל האירועים עצמם ולשחזר את התפיסה הערכית הסובייקטיבית שבה החזיק כל צד, את הפרשנות שלה זכו המושגים "אי אלימות" ו"דמוקרטיה" בימין ובשמאל באותה עת, ובכך לנסות להבין איך קרה שהופרו הכללים.

אימוץ גישה כזו יכול לקדם שני יעדים: התבוננות פחות סטריאוטיפית על "האחר" ("הם" לא החליטו לבוז לכללים, הם פשוט פירשו אותם אחרת ממני), ובחינה מעמיקה יותר של התנהלות המחנה "שלי" (בעצם לא פעלנו לפי אמת "מוחלטת", אלא לפי אמת סובייקטיבית).

שני אלה הם צעדים ראשוניים לקראת דיאלוג והקשבה. השאיפה לדיאלוג ולהקשבה אין פירושה שאיפה לקונצנזוס ולהסכמה. הזהות הישראלית הקולקטיבית האחידה, המונוליטית, סובר הפסיכולוג דן בר-און, התפוררה. "שבירת המונוליטיות מגלה תמונה מורכבת... של כל מיני חלקי זהות שאינם תואמים, ואולי מעולם לא תאמו זה את זה". בר-און מציע כי תהליך ההתפוררות, על הכאב שבו, עשוי להיות תהליך הכרחי של התבגרות. השלב הבא בזהות הקולקטיבית יבוא כשתהיה הכרה בחלקי הזהות, ובעובדה שאינם מתיישבים זה עם זה. אז אולי יתאפשר דיאלוג ביניהם. זה יכול להיות שלב ביניים עד שייווצר "אני קולקטיבי" חדש, שונה איכותית מהקולות השונים המרכיבים אותו. 

אולי ההתעמקות בפרטי הסיפור ההיסטורי של חייו ומותו של יצחק רבין מלמדת כי דווקא הוויתור על הקונצנזוס, אם היה מתאפשר לפני הרצח, או אם יוכל להתקיים כיום, הוא זה שמאפשר הקשבה ל"אחר" תוך ויתור על השליטה בו, ופותח פתח לדו קיום, להידברות על כללי המשחק, ועל מרכיבי הזהות המשותפים והנבדלים.

 

 

מקורות:

 

בן-עמוס, אבנר; בית-אל אילנה (2003). "חינוך לצבאיות ולהנצחה. טקסי זיכרון

לאומיים בבתי ספר בישראל". בתוך: מאג'ד אלחאג', אורי בן-אליעזר (עורכים): בשם הביטחון, חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, עמ' 369-401.

 

בנדר אריק, "הנצחת רצח רבין מזכירה מסע צלב", מעריב NRG, 14.11.2005.

 

בר-און, ד. (2000).  "רצח רבין כצעד סופי בשבירת המונוליטיות בהבניית הזהות הישראלית", בתוך גרינברג, לב, (עורך)  זיכרון במחלוקת. מיתוס, לאומיות ודמוקרטיה. באר-שבע: מכון המפרי למחקר חברתי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 65-87. עמ' 84.

 

וורגן יובל, "ציון יום הזיכרון העשירי ליצחק רבין במערכת החינוך", מסמך רקע מה-13 לנובמבר 2005 מטעם מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

 

וילף עינת, מונופול של השמאל, ידיעות אחרונות (Ynet), 6.11.2003.

 

חוק יום הזיכרון ליצחק רבין, תשנ"ז 1997 (אתר מרכז יצחק רבין לחקר ישראל)

נורה, פ. (1993). בין זיכרון להיסטוריה – על הבעיה של המקום. זמנים, כרך 45, עמ' 19-4.

 

פייגה, מ. (2000). "יצחק רבין, הנצחתו והנצחת הנצחתו". בתוך גרינברג, לב, (עורך)  זיכרון במחלוקת. מיתוס, לאומיות ודמוקרטיה. באר-שבע: מכון המפרי למחקר חברתי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, עמ' 39-64., עמ' 40.

 

 

שרגאי נדב ,מנוכרים מהאבל, הארץ  4.11.2003.

 

 

Vinitzky-Seroussi, V. (2001). Commemorating Narratives of Violence: The Yitzhak Rabin Memorial Day in Israeli Schools. Qualitative Sociology, vol. 23, no. 2, pp. 245-268. P. 266.

 

 

Zerubavel, Y. (1995). Recovered Roots. Collective Memory and the Making of Israeli National Tradition. Chicago: the University of Chicago Press.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד