המורה ובתו
המורה ובתו

ליעקב ישראל וינברג קראו כולם המורה וינברג. בתו מקסימה המשיכה בדרכו, אבל באופן שונה. עולמם של שני דורות במשפחת מורים נפרש על שלושת רבעי המאה העשרים, תחילתו בירושלים, המשכו בגליל וסופו בתל-אביב 

 

ד"ר יאיר זלטנרייך הוא מרצה בכיר במכללה האקדמית תל חי ומתמחה בהיסטוריה חברתית של הגליל בתקופת היישוב

 

ב- 1898 תקף יחיאל מיכל פינס, דמות חברתית בולטת אך שנויה במחלוקת, את בני היישוב הישן בירושלים שפנו לחקלאות. פינס טען שהניעו אותם שיקולים חומריים קרים, ולא אהבת הארץ והאדמה, כפי שטענו. מעט אחר כך התפרסמה תגובה חריפה ואנונימית בעיתון "החבצלת", ובה נימוק אחר לחלוטין להתיישבות: "הסבה [...] איננה מפני שבאו לכלל הכרה כי עליהם החובה לישב את הארץ [...], כי אם מפני שנלאו נשוא עוד את [...] הריקות הגמורה שבחייהם, וינהו אחרי האכרות אשר שמעו כי היא נותנת חיים של כבוד לבעליה". היתה כאן טענה כבדה וברורה נגד חוסר התוחלת בחייהם של כלי הקודש הירושלמים, וראית ההתיישבות כפתרון לצורכי הפרט, מציאת זהות עצמית ומטרה קיומית, ורק כפועל יוצא פתרון לבעיות הכלל.

אנשי פינס לא התקשו לאתר את הכותב, יעקב ישראל וינברג המורה ובתו

, נער בן 16 ממשפחה ירושלמית מכובדת של בני תורה ויראי שמים. השיממון שאותו שרטט היה מצוקתו שלו. כמה חודשים קודם עזב את ירושלים בדרך לחיפוש עצמי של בן נעורים, ככל הנראה בהסכמתם המאולצת של הוריו. את פרנסתו מצא ב"שערי תורה", מוסד שהקים פינס ביפו. דברי פינס, שאותו העריץ, גרמו לוינברג מתח רב. מכתבו לעיתון "החבצלת", כך ודאי סבר, יפקח את עיניו של פינס לאמת הברורה כל כך. אך לא כך התגלגלו הדברים. וינברג פוטר ודרך חדשה נפתחה לפניו בעל כורחו. 

"פרשת פינס" היתה מאורע מכונן שבעקבותיו התגלגלו הדברים כך שהגיע לעסוק בהוראה ולהיות מוכר בתואר "המורה וינברג". המונח מורה, במובנו הפשוט והסתמי, הוא מילת המפתח, שכן עד מותו נמנע וינברג מלהתמודד על קריירה ניהולית. וינברג הפך למורה גלילי ולימד בעשרות השנים הראשונות והמעצבות של החינוך העברי בארץ. הוא נישא לבת איכרים גלילית, לאה, שנטלה על כתפיה את כל הטורח של טרדות היום יום, וכך אפשרה לבעלה להתרכז אך ורק בעולמו. בתו, מקסימה, היתה אף היא מורה במשך עשרות שנים, אבל היא השתייכה כבר לדור של מורי מדינת ישראל. רצף שנות ההוראה של ישראל ומקסימה נפרש על שלושת רבעי המאה, מ- 1902 ועד 1976. היותם מורים מן השורה במשך תקופה ארוכה כל כך הופך אותם לסמל האמיתי של המורה העברי-ישראלי ושל התרבות החינוכית במובנה הבסיסי.

לא מרצון הגיע וינברג להוראה, אלא בכורח הנסיבות. אחרי שפוטר חלם דווקא להיות רופא. המקום ההגיוני לכך היה האוניברסיטה האמריקאית בביירות. כמי שהשכלתו נרכשה בישיבת "עץ חיים" בירושלים, היה עליו תחילה להשלים חוסר בסיסי בידע כללי וללמוד צרפתית. הוא למד שנתיים בביה"ס כי"ח בביירות. כנראה משפחתו מימנה את לימודיו. אחר כך הכין את עצמו לבחינת הכניסה לפקולטה לרפואה, אך נכשל. טראומה שנייה בחייו הצעירים. הפרק הביירותי בחייו תם וננעל, ושוב לא הוזכר.

לימים, כשהיה מורה, לימד תנ"ך, תורה שבעל פה, חשבון ועברית, אבל מעולם לא טבע. טרם שובו יצר קשר עם אלברט פריינטה, פקיד יק"א (החברה היהודית להתיישבות) בביירות, שהיה אחראי לכל פעילותה של החברה בארץ ישראל. פריינטה ראה בו מורה פוטנציאלי ראוי: משכיל דיו, רציני וצעיר, ושלח אותו למושבה הזעירה בת שלמה שליד זכרון יעקב. וינברג נעתר: הוראה היתה ברירת מחדל מכובדת לצעיר ארץ ישראלי, שחלום הרפואה שלו התפוגג. פריינטה העריך אותו וגם זכר. ארבע שנים אחר כך, כשמטולה סבלה מחסר במורים, הוציא פריינטה את וינברג מבית הספר בראש פינה, שם עבד אז, ושלח אותו למטולה, חרף התנגדותו של יהודה ענתבי, מנהל בית הספר.

לימים שרטט וינברג את קשיי הימים הראשונים במושבה הקטנה: "בודד הייתי בראשית עבודתי. בלי מנהל, בלי מדריך ובלי חבר מייעץ, ועל הכל, בלי ניסיון כלשהו. כאילו נצטוויתי: לך עבוד, ומצא בעצמך את דרכך!". תחושת בדידות זו שבה וחוזרת גם בזיכרונותיהם של מורים אחרים מאותה עת. היא התחזקה בגלל הניכור שבין עולמו של המורה החדש, "שראה את תפקידו כיוצר בית הספר העברי וכמכין דור עברי בארצו", לבין המנהל האחראי עליו בזכרון יעקב הסמוכה-רחוקה, שהיה "ספוג רוח אחרת".

 הימים היו ימי הקמת המושבות החדשות בגליל התחתון. חלק מאיכרי בת שלמה עברו לכפר תבור. ככל הנראה, נרקמו קשרים אמיצים בין המורה לבין איכרים אלו, והם ביקשו מקלווריסקי, פקיד יק"א בגליל התחתון, להעביר את וינברג איתם. אולם וינברג שהה בכפר תבור רק שלושה חודשים, ואז הזמין אותו וילקומיץ, מנהל בית הספר בראש פינה, לבוא אליו. בית הספר בראש פינה נחשב אז לעלית של בתי הספר בגליל ווינברג לא סירב.

באותן שנים לא שהה וינברג יותר מכמה שנים באותה מושבה. כאמור, עקר למטולה כעבור שלוש שנים, ומשם ליסוד המעלה, שם שימש כמורה. יסוד המעלה היתה מוכת קדחת, וכדי להגן עליו שיכנה אותו חברת יק"א בראש פינה, ממנה רכב מדי יום הלוך ושוב לעבודתו. כך סימנו גבולות סמויים את מידת המסירות שנדרשה מהמורה ואת מעמדו החברתי. לא עוד כאחד האיכרים, כמו בימים הראשונים והלא רחוקים בבת שלמה. ב-1911 עבר ללמד בכפר תבור, מעבר שהיווה מפנה בחייו: הוא נותר במושבה 11 שנים, ולימים נישא בה ושם נולדה בתו.

וינברג היה בן 29 בבואו לכפר תבור. רציני יותר, מרוחק יותר. מנהל בית הספר, יהודה ענתבי, מצא אותו "בעל אופי יהיר ונוח להתקצף". הוא כינה אותו "איסטניס [...] לוקח לו זכות להגיד וטו. כישר בעיניו יעשה". וינברג עצמו שרבט את דיוקנו ב"הדגדגן", חוברת היתולית שהוציא כעבור כמה שנים לקראת חגיגות הפורים במקום: "אם תראה צעיר קצת כפוף הולך לאט לאט, עטוף על הרוב שכמה, ספק עצוב ספק זועם. מי הוא זה? זה המורה וינברג".

 "המורה וינברג" כבר הפך לשמו החדש. כך נקרא בפי כל, כך צוין לימים במודעות הוועדה העירונית לתרבות בטבריה, וכך פנו אליו במסיבת הפרידה שערכו לו כשפרש לגמלאות.

 

ביניים:*

 

לא פשוט היה מקומם של המורים במושבות של אותם ימים. הם תפסו את עצמם כמתווי כיוון ערכי ותרבותי, אבל הסביבה האיכרית הגלילית גילתה יחס פושר לצרכים הללו והגיבה להם באורח פסיבי למדי. הציונות של איכרי הגליל התבטאה בעמל וביזע, אך לא ביצירה רוחנית ואינטלקטואלית. המורה במושבה, כך מעידים ספרי זיכרונות שנכתבו עשרות שנים מאוחר יותר, זכה לכבוד בשל ידיעותיו, וגם משום שמשכורתו, אף שהיתה מצומצמת, שולמה בקביעות והוא יכול היה לתכנן את כלכלת ביתו. כך נמהל ריחוק מסוים בכבוד המורה. ואולי אף קנאה. 

כיתר חבריו המורים, וינברג קרא הרבה. הדבר לא היה קל: ספרים נמצאו רק בערים הגדולות, ורכישתם הכבידה על התקציב, בייחוד כשהפך המורה לבעל משפחה. בשנות עבודתו האחרונות, כשהורע מצבו הכלכלי של וינברג, הוא נאלץ למכור חלק מספרייתו. הספרים שנותרו ממנה משקפים אפוא נאמנה את תמצית עולמו התרבותי: כתבי הרצל ונורדאו, טשרניחובסקי וביאליק, בייחוד ספר האגדה, כמה ספרי פדגוגיה ופסיכולוגיה, תנ"ך מפורש של גורדון, דברי ימי ישראל של גרץ. גם ספר חצי היובל של הסתדרות המורים, אף ששמו של וינברג לא הוזכר בו. אך לא ספרות יפה, לא פילוסופיה, לא מתמטיקה או מדעי הטבע (למעט שני ספרי אנטומיה בצרפתית מהתקופה הביירותית), כמעט בלי גיאוגרפיה. לא נמצא שום כותב שחרג מגבולות הקלאסיקה הראשונית של התרבות העברית.

כמורים אחרים הוא גם הרבה לכתוב. טיוטות לספרי לימוד בהנדסה או בטבע, שנערכו במבנה דידקטי קפדני ובכתב מסודר בתוך מחברות רגילות. בניגוד לכמה מחבריו, לא כתב וינברג יומנים אישיים ולא הרבה במכתבים. מחסום כבד ניצב בדרך לתוך לבבו וצפונות מחשבתו. כתיבתו של וינברג מתבוננת מבפנים החוצה, כמעט לעולם לא מבחוץ פנימה. גם המעט שהותיר ערוך בצורה מהוקצעת, מדודה. איש עצור.

הוא נישא בערב פסח 1914. כבר היה בן 32. צל של אהבה קודמת נותר בין ניירותיו, שיר שכתב שלוש שנים קודם: ועינייך, כוכבי אשרי, מדוע חדלו/ לגרש את אפלת חיי ויגוני?/ [...] האמנם הכל היה אך דמיון בוגד?/ [...] תניני נא להיות אכול השפק [ספק]/ ולא אכול היאוש!.... יותר מכאב, היה פה רמז לחוסר ביטחון. אולי לא הצליח מעולם וינברג, החילוני המוצהר, להרוג לגמרי את הילד הירושלמי שומר המצוות והמפוחד ששכן בתוכו.

אשתו, לאה אידלבוים, בתו של אחד האיכרים המייסדים, היתה צעירה ממנו בתריסר שנים. הוא הכיר אותה כשהיתה הגננת של המושבה. האם היו אלו נישואי אהבה? אינטרס הדדי ודאי היה בהם. ללאה העניקו נישואין עם מורה עלייה במדרגות הריבוד החברתי, ובעיקר תקווה לעקור ביום מן הימים מהכפר לעיר. וינברג, גבר מרשים אך לא נאה, זכה באחת היפות שבבנות המושבה. הם היו זוג טוב. כל אחד משניהם תרם את חלקו לזוגיות: וינברג את האינטלקט והסטטוס, לאה את האנרגיה והעליצות ואת הקשר עם העולם החברתי שסביבם. הוא התגאה בה. היא העריצה אותו. כשדיברה עליו שלא בפניו, קראה לו וינברג עד מותו וגם אחר כך. היה בצורת הדיבור הזו קסם בורגני. היא היתה הגברת וינברג.

את שנות נישואיהם הראשונות ליוותה מלחמת העולם הראשונה וגם שתי טרגדיות אישיות. ב-1915 מתה פנינה, אחותה בת ה-15 של לאה, ממלריה. ב-1916 התאבד בתל אביב אחד מאחיו של ישראל. וינברג הדחיק לחלוטין את המקרה ולא סיפר על כך לאיש במושבה.

 

ביולי 1917 נולדה בתם היחידה. לאה, כפי שהתחוור עם הזמן, היתה חולת סוכרת ולא יכלה ללדת יותר. שמה של בתם היה מקסימה. מורי הגליל הקפידו לתת שמות עבריים חדשים לילדיהם. כך גלילה, כך עבריה. בכלל, ראו מורי הגליל בצחות העברית סממן לאומי, וזו נשמרה לימים גם בביתה של מקסימה, עד יומה האחרון. בבית וינברג היה אולם ולא סלון, גזוזטרה במקום מרפסת. מים יצקו בני וינברג מכלי, בסגול ובמלעיל. בחלונות ביתם היו זגוגיות ולא שמשות, ואת הזגוגיות הללו שיברו בבניין פיעל ולא שברו בבניין קל, כביתר הבתים. בכלל, משום מה הרבו בבית וינברג להשתמש בבנין פיעל.

מקסימה נולדה אל תקופה טובה יותר: המלחמה עמדה להסתיים ובטבריה התאגדו כמה מבני העלית הגלילית להקים שכונת יוקרה עברית וחדשה בטבריה: אחוזת בית, שתהפוך לקריית שמואל, על שם הנציב העליון הראשון. ב- 1921, כשהיתה מקסימה בת ארבע, עקרה משפחת וינברג לשכונת קריית שמואל בטבריה ונותרה שם עשרים וחמש שנים, עד שפרש וינברג לגמלאות. בשכונה התרכזו מורים ורופאים, סוחרים ועסקנים יהודים. היא היוותה עבור מייסדיה מעין שמורה עברית-אירופית והציעה איכות אקולוגית גבוהה במושגי אותם ימים. הבתים לא היו גדולים, אך מתוכננים בקפידה, מוקפים גינות קטנות. רובם צפו לכנרת. וינברג קרא לחום הקיץ הטברייני הכבד "בריא". 

*

לאה היתה, מסתבר, זו שלחצה לעקור לקריית שמואל. שם היתה זירה נוחה יותר לטיפוח הווייתה הבורגנית של המשפחה. הבית, כפי שראינו, וגם בני הבית, והרושם החיצוני שהותירו אמורים היו להעיד על איכותה הפנימית של המשפחה. לאה התמסרה לעיצוב עולמה התרבותי של מקסימה. אף שתקציב המשפחה היה תמיד מדוד ומחושב, היתה מקסימה לבושה מחלצות וקיבלה בקביעות שיעורי פסנתר יקרים. בגיל ארבע עשרה נשלחה ללמוד בסמינר לוינסקי בתל אביב, מה שדרש מלאה להשכיר בחודשי הקיץ חדר לנופשים ולוותר על הפרטיות שהיתה כה חשובה לה. יותר מרכישת מקצוע היתה כאן החלטה על אורח חיים: וינברג יצר בית אצולה, ומקסימה, יורשת העצר, המשיכה את המסורת. כל ימיה שאבה גאווה מהיותה בת ממשיכה, אך גם חשה כמי שחוסה בצילו של אביה, אף שככל הנראה היתה מורה טובה ממנו. היא זכתה להתרפק על התל אביביות, חלום שנחמס מאמה, אבל שילמה בריחוק לא קל מהבית, שאותו פקדה רק מדי כמה חודשים. הנסיעה היתה ארוכה ומסוכנת, וגם לא זולה. כמו כמה מבנות דודיה, שלמדו גם הן הוראה הרחק מביתן, אילצו אותה החיים להתמודד בגיל מוקדם עם תלאות העצמאות. היא טיפחה ביטחון עצמי שקט ויציב. כמו אמה העמידה את עצמה אחרי נישואיה בעורפו של בעלה, אבל למעשה היתה היא המנווטת האמיתית של הליכות ביתה. ועם זאת, נותר בה משהו מן החתלתול שנעקר מעטיני הורתו בעודו יונק.

בתום לימודיה העניקו לה הוריה את "ראשונים ואחרונים" של פנחס לחובר, והיא העניקה להם פנקס בכריכת עץ, שבו העתיקה שירים שחיברה בימי הסמינר. היו בו שירי ילדים עוטי משובה: "אהבתיכם הקטנים/ אהבתיכם הנחמדים/ [...] עת יצלצל קולכם הצח/ כפעמון באוויר הבוקר הזך/ [...] אין דומה לכם אז/ אתם ילדי הפז". היו גם שירי טבע, שירי חגים ושירי מולדת, עם מוטיבים של נופים וגבורה. "האחד מת! קורבן העם היה/ נקמתנו תהי: ארץ ישראל הבנויה", כתבה אחרי רצח ארלוזורוב. ושיר אחד, אחרון, על עצמה, בו הוכיחה שלפני הכול עדיין היתה נערה בת שמונה עשרה, חרדה ומוקסמת לקראת הרפתקאות העתיד: "החיים היכונו!/ אני יוצאת אליכם./ הכבר ייכונו/ יעמדו שעריכם?/ זה דרכו אעבורה/ הגדול הוא ורחב,/ או צר ונמוך אחדורה/ וגופי בקושי אסחב?/ [...] אני הולכת./ היכונו החיים./ בעל כורחי נמשכת./ אני באה...".

היא היתה מאוהבת. מושא אהבתה היה יוסף רוטבלט, מצעירי כפר תבור, בן גילה. היא לא הרבתה לראות אותו, ואט אט הלך ליבו של יוסף ונשמט ממנה, אבל היא עדיין קיוותה. שלוש שנים אחר כך, בחול המועד של פסח 1938, נפל יוסף בשעת העלייה לחניתה. מקסימה לא התאוששה שנים ארוכות. שנות רווקותה הארוכות הדאיגו מאוד את הוריה. "ואשר לבשורות ממקסימה", כתבו לחברים, "האמינו לנו כי יותר משאתם רוצים לשמוע אנו רוצים להשמיע, אך אין הדבר בידנו. היושב שם במרום על יד ההגה מדת סבלנותו רבה היא ויש לו כנראה זמן...". פרט לרומן קצר ימים עם כדורגלן תל אביבי בראשית שנות הארבעים, יצרה מקסימה קשר רגשי אמיתי רק עשר שנים אחר כך ואז גם נישאה, בגיל 31.

שנת הוראתה הראשונה היתה בבית הספר תל נורדוי בתל אביב. נבוכה משהו, החלה מקסימה לבסס את יסודות ניסיונה. מר פלר, מנהל בית הספר, כתב לוינברג: 'חשוב מאוד לדעתי שמקסימה תאמין יותר בכוחותיה ולא תראה את מבקריה כראות מלאכי חבלה שכונתם להכשיל". אבל בסופו של דבר שיעוריה הניחו את דעתו והוא מצא שגם התמודדה כהלכה עם בעיות המשמעת. מ-1936 ועד 1957 לימדה מקסימה בבית הספר "יבנה" בתל אביב, תחת הנהלתו של הד"ר שפירא (אז עדיין ניהלו דוקטורים בתי ספר עממיים). נמוך קומה היה שפירא, עגלגל וממושקף וטוב לב. אחר כך לימדה שנתיים בבית הספר "ניצנים" בשיכון ותיקים ברמת גן, שם עברו תחת ידיה רבים מבני האליטה העתידית של תנועת הליכוד, אלא שלא היא ולא הם ידעו זאת באותם הימים. מ-1957 ועד פרישתה ב-1979 לימדה בבית הספר "המרכז" (כיום "זומר") ברמת גן. "המרכז" נמצא מהלך כמה בניינים מביתה, וכך הפכה למונרך שכונתי, שסיסמת מלכותו היתה: "איך ראיתי אותך אתמול במכולת, המורה!". כמו וינברג, אלא שאל וינברג היה אסור לפנות כך.

מקסימה אהבה את הערך המוסף שנטמן בחובו של מקצוע ההוראה. היא נהנתה הנאה אמיתית מהסיפורים ב"מקראות ישראל" ומההסברים הנאיביים שבספרי המולדת. כמעט תמיד נהגה ללמד במעגלים מחזוריים, מכיתה אל"ף עד כתה דל"ת וחוזר חלילה. לא מורה נדחפת, אבל קנאית גדולה לגבולות הטריטוריה שלה. היא היתה מאותם מורים שנאבקו ללמד את כל המקצועות, ולא יכלה לסבול שמורים אחרים ייכנסו לכיתתה. בעצמה לימדה גם עברית וגם מלאכה, ואפילו התעמלות וחשבון, שהיו רחוקים מליבה. ימי ההורים היו עבורה חג קטן ומתחדש. מימיה לא הסכימה להרהר בעבודות ניהול ומינהל, למרות שתמיד ניצחה על הכנת חגיגות וארגון תערוכות, ויכלה לשקוד ערבים שלמים על צביעת פלקטים, כשם ששקדה בסבלנות מופלאה על כתיבת מערך שיעור גם לחומר שכבר לימדה עשרות פעמים, ויכלה להעביר גם בעיניים עצומות.

בניגוד לוינברג, שכנראה עם השנים הלך לבו והתרחק מתלמידיו – הוא פיתח קוצר רוח מופגן לסאונם של ילדים – אהבה מקסימה את תלמידיה, הגם שכמי שגדלה על תרבות מאופקת לא הפגינה חום חיצוני כלפיהם והקפידה, כמו וינברג, על גבולות מסוימים של דיסטנס. פעם ברח לביתה אחד מתלמידיה, בנו של משורר תקומה ידוע, והצהיר שלעולם לא ישוב להוריו. היא הקדישה לו אחר צהריים סבלני והרגיעה אותו בדיבורים ובמשחק, ואחר כך הלכה עמו לביתו וספגה בדומיה את הערותיו של המשורר, אבל השיגה את מטרותיה: בסופו של דבר, המשורר הקשיב לדבריה קשב רב, וכפי שהתחוור בהמשך, חלק מהם גם חדרו ללבו.  

המורה וינברג נפטר בתחילת 1955 מדום לב. הוא עוד הספיק להתרפק על ועידת יובל החמישים של הסתדרות המורים, שעם מקימיה נמנה. לאה נפטרה 11 שנים אחריו. מקסימה עברה לעיסוק באמנות ונפטרה בשלהי 1992 משטף דם במוח. גילוי נאות: המורה וינברג היה סבי, והמורה מקסימה היתה אמי.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד