הלוח ניצח את הטורייה
הלוח ניצח את הטורייה

במשך עשרות שנים דיברו מנהיגי היישוב ואחר כך ראשי המדינה על חשיבותו של החינוך החקלאי. בפועל, המשאבים והתלמידים הגיעו דווקא אל בתי הספר העיוניים

 

ד"ר צבי צמרת הוא מנכ"ל יד יצחק בן צבי

 

"אנו רוצים לחנך דור קשה וחזק, ולא רכרוכי ושוגה בדמיונות", כתב מאיר יערי, מנהיג "השומר הצעיר", ב-1918, בדיוק לפני 90 שנה, לחבריו ב"ועידת המנהלים השומרים". "הנוער שלנו צריך להתכונן לחיי עמל ולדעת את תפקידו בגולה ובארץ אבות. הפריית אדמת בור וסלעים, חולות ומדבריות רק זרוע גיבורים תעשה עבודה זאת [] לא עטים, נייר ודיו, לא אודות והימנונים, לא וידויים והשתפכויות הנפש, אלא משורים, גרזינים, מעדרים, ובראש ובראשונה ידיים! "(יערי, 1947).

 הכיוון החינוכי של יערי, שדבריו נכתבו על רקע התקוות הגדולות ששררו בעולם היהודי ליישובה של ארץ-ישראל אחרי הצהרת בלפור, היה ברור: צריך לחנך את צעירי ישראל לעבודת כפיים, לעבודה חקלאית ולהתיישבות. רק כך תיבנה הארץ.

עשר שנים מאוחר יותר, ב-1928 (בן גוריון, תרפ"ח), קבע בן-גוריון באחד מנאומיו, בלא פחות פאתוס אם כי בסגנון שונה לחלוטין, כי במאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים היו הרבה תנועות יהודיות מורדות, אך רק תנועה יהודית מורדת אחת, תנועת הפועלים העברים בארץ-ישראל, עשתה את המהפכה הגדולה מכולן: היא מרדה לא רק בגולה ובגלותיות, אלא גם "הרימה על נס שינוי הערכים הכי יסודיים בחיים האישיים, בהווי, את שינוי הערכין מתוך הגשמה". שינוי הערכים שבן-גוריון התכוון אליו, העמיד במרכז ההוויה את הפועל, המתיישב, החקלאי.

אצל יערי, אצל בן-גוריון ואצל שאר חבריהם לתנועת הפועלים העברית בארץ ישראל, שיאה של ההגשמה החלוצית, היה בהתיישבות העובדת. האידיאל הציוני שלהם, מימי העלייה השנייה ועוד יותר מימי העלייה השלישית ואילך, היה איש הקיבוץ או המושב. אורי צבי גרינברג, המשורר הנערץ אשר במחצית הראשונה של שנות העשרים היה עדיין איש תנועת הפועלים, כתב באותם ימים את השורות הנודעות בשירו "הזדהרות" (השיר ראה אור בתרפ"ו, 1926, כחלק מן הקובץ "הגברות העולה"): עין חרוד, תל יוסף, ובית אלפא, שתי דגניות קודחות!/  ירושלים תפילין-של-ראש והעמק של יד!/ למד וויון בכל הקבוצים בהוד אהלי כל הדוים למלכות!".

  

 

אנשי העלייה השנייה העובדת וחלוצי העלייה השלישית, לא היו הראשונים שחלמו על עבודת האדמה ועל ההתקשרות המחודשת לקרקע. עוד בימי העלייה הראשונה ואף לפניה, היו שהאמינו כי עם ישראל יחזור לארצו ולעבודה החקלאית. יתר על כן, כבר אז היו אישים ומוסדות שתרגמו השקפות אלו לשפת המעשה החינוכי.

כך, יוזמי בית הספר החקלאי מקווה ישראל, שהוקם על ידי "כל ישראל חברים" (כי"ח) עוד ב-1870, האמינו כי יש לטפח בארץ ישראל דור של חקלאים יהודים. אדולף כרמיה, נשיא כי"ח כתב כשנוסד בית הספר: "רק בעבודת אדמה ייוושעו יהודה וישראל" (בובר, 1959). נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה", ביקר במקווה ישראל בתרמ"ד (1884), ואחר כך פרסם שיר מיוחד בהשראת המקום, שבו קרא לציבור ההורים היהודי: "למקווה ישראל שלחו את בניכם/ שמה ילמדו ארץ לפלח;/ למלאכה, לעבודה הרגילו ידיכם/ אז תתאזרו תחליפו כח" (שפירא, 1970).  

ההיסטוריוגרפיה הציונית לא הבליטה את העובדה כי ההורים לא הקשיבו לא לכרמיה ולא לאימבר. בית הספר החקלאי מקווה ישראל, בראשית דרכו, התקשה מאוד לגייס צעירים יהודים ורובן היו יוצאי קהילות המזרח. כל ארבעה העשורים הראשונים של בית הספר, עד ערב מלחמת העולם הראשונה, לימדו במקווה ישראל מה שאביצור קרא "ענפים חקלאיים מעודנים בלבד": מטעים, גננות ומשק החלב. את שטחי הפלחה שהעבודה בהם היתה קשה יותר החכירו לאנשי הכפר הערבי הסמוך, יאזור.

בית הספר מקווה ישראל פרץ לדרך חדשה רק אחרי מלחמת העולם הראשונה. הוא עבר "מהפך ציוני" בתקופת ניהולו של אליהו קראוזה, בוגר בית הספר משנת 1897 שהיה בשנת 1914 למנהלו. בימי קראוזה, "השפה העברית הפכה שפת לימוד חקלאות" והוא "היה הראשון אשר העז לתת ספר כריתות בבת אחת לעבודת הילידים ולהנהיג עבודה עברית מלאה בכל ענפי המשק בלי שיור כלשהו" (שפירא, נתיבות). קראוזה ניהל את מקווה ישראל ארבעים שנים. רק בימיו הפך מקווה ישראל לבית ספר יוקרתי, שגם בני טובים הגיעו ללמוד בו.למרות העובדה שמנהיגי היישוב הציוני בארץ התגאו במקווה ישראל, גם בשנות העשרים ובשנות השלושים, אחוז התלמידים ילידי הארץ מקרב כלל תלמידיו היה קטן מאוד והגיע בממוצע לפחות מ-10% בכל מחזור.

בימי העלייה הראשונה היו מחנכים נוספים שדיברו על חיוניות החינוך החקלאי. מחנכים אלו ניסו לחנך לעבודה החקלאית באמצעים מינימליסטיים: במקום להקים כפרי נוער חקלאיים נוספים, הם קראו להקמת חלקות חקלאיות, ובעיקר גינות ירק, לצד בתי הספר השגרתיים. בלט ביניהם שמחה וילקומיץ, מנהל בית הספר בראש פינה החל מתרס"ב. וילקומיץ ביקש לחנך את הילדים לעבודת האדמה, על ידי כך שעודד אותם לטפח את החקלאות ולמכור את התוצרת החקלאית שגידלו "לבני המושבה, לפקידים, למורים ואף לאיכרים". המציאות בראש פינה ובמוסדות אחרים התפתחה בכיוון הפוך לחזון הציוני החקלאי: אחרי המלחמה, בית הספר בראש פינה שינה לחלוטין את כיוונו. הוא עבר לידי המזרחי והפך לבית ספר שעיקרו לימוד מן הספרים.

 בימי העלייה הראשונה, ניסו הברון רוטשילד ואיכרי זכרון יעקב להקים בית ספר חקלאי במושבה, אך נכשלו. באותו אזור הצליחו רק לקיים השתלמויות חקלאיות למורים. ניסיונות חינוכיים מעניינים אחרים היו ניסיונותיו של  איש ביל"ו ישראל בלקינד להקים את "בית הספר הלאומי לתורה, לעבודה ולחינוך" קרית ספר (כרם, 1974). הניסיון הראשון לקבץ יתומים יהודיים ולהכשירם לעבודה חקלאית נעשה על ידו ב-1904 בשפייה. מספר החניכים שקובצו במקום היה 49: מהם 12 בנות ו-37  בנים. העירוב של בנות ובנים במוסד פנימייתי היה יוצא דופן באותם ימים. גם קשת הגילים היתה רחבה ביותר: הילדה הצעירה ביותר היתה בת 7 והחניך הבוגר היה בן 17. החידוש הגדול היה בעובדה שבפנימיה החינוכית הבנים והבנות, שגרו בנפרד ולמדו בנפרד, קיימו פעילויות חברתיות משותפות.

אנשי "קרית ספר" גורשו משפייה בשנת 1905 על ידי פקידי הברון. בסתיו 1906 הם ניסו להקים מוסד חינוכי משלהם ליד בן שמן, אך גם זה התפרק בשנת 1909. התנועה הציונית לא סייעה להחזיק את המוסד, הפילנטרופים היהודים לא תמכו בו והציבור היהודי בארץ לא שלח לשם את בניו.

ישראל בלקינד חלם כי בארץ תקום "מפלגת איכרים יהודים שנתחנכו בעבודה חקלאית מילדותם" (נאמן, תרפ"ט). עוד בקונגרס הציוני החמישי בבזל בשנת 1901 הכריז על חלומו להקים כפר נוער חקלאי. אחרי הקונגרס הוא נפגש עם הרצל והאחרון הבטיח, בישיבת הוועד הפועל הציוני: "רק נקבל צ'רטר ונכסה את כל ארץ ישראל ברשת בתי ספר כאלה, אך לעת עתה יעשה בלקינד מה שיוכל והוועד הפועל יתמוך בו".

בלקינד הצליח לקבץ לקרית ספר שליד בן שמן בסך הכל כ-40 תלמידים, רובם ככולם ממשפחות במצוקה בגולה. אלו החלו בעבודה חקלאית בהדרכת יצחק וילקנסקי, שהיה המורה לחקלאות של בית הספר. אולם, תוך תקופה קצרה נתברר שקרית ספר חסרת אמצעים: "רעבו המורים, התלמידים התהלכו קרועים ויחפים והמשק היה בלי אינבנטר" (נאמן, תרפ"ט). התנועה הציונית, למרות הבטחות ראשיה, לא סייעה לבלקינד וחבריו. בית הספר החקלאי קרית ספר שמייסדו קיווה כי הוא יהיה אבן דרך בעיצוב הדור החדש, נסגר אחרי תקופה קצרה והפך לאפיזודה חולפת.

ניסיון אחר להקים בית ספר חקלאי נעשה בשנת תרע"ב בפתח תקוה, ביוזמת הסופר יעקב רבינוביץ והאגרונום אליעזר פיקהולץ. בית הספר סבל מקשיים תקציביים תוך התנוונות מתמשכת. ועד החינוך של התנועה הציונית התנכר לבית ספר והעדיף לתמוך בבתי ספר עיוניים, בגימנסיה הרצליה, בבית הספר למוסיקה שהקימה שולמית רופין ובבתי ספר אחרים.

רחל אלבוים-דרור, בספר היסוד שחיברה על "החינוך העברי בארץ ישראל" סיכמה את התקופה עד מלחמת העולם הראשונה, כך: "העבודה, ובמיוחד העבודה החקלאית, [] היו לסמלים מרכזיים של החינוך העברי, אולם הגשמתם בפיתוח מוסדות להכשרה חקלאית [] והכשרות אחרות בבית הספר העברי, לא עברה מן הרמה הסמלית אל המעשה, שכן בתקופה הנדונה היא לא נתגשמה ולא קיבלה תרגום פדגוגי לשפת תוכניות הלימודים ושיטות ההוראה, אלא בניסיונות קלושים ומועטים, הן בגלל חוסר מורים בעלי הכשרה מתאימה והן בגלל עמדות ההורים".

 

 

בתחילת שנות העשרים התגבשו הזרמים הפוליטיים בחינוך הארץ ישראלי. אלו גם השנים של היווצרותו של זרם העובדים, הזרם החינוכי ששם לו ליעד מרכזי את החינוך לעבודה, ובעיקר, לעבודה חקלאית, ואת החינוך להגשמה חלוצית. משה אהרן בייגל (אביגל), מראשי זרם העובדים, היה זה שהשתמש לראשונה במושג "חינוך עמלני לאומי" (רשף, עמ' 42). הוא קבע כי עמל כפיים הוא יעד חינוכי מרכזי לכל בתי הספר של זרם העובדים. התיאוריה של בייגל אמנם אומצה במוסדות החינוך של זרם העובדים, אבל, גם הפעם, כשתרגמו זאת למערכת השעות: תוכנית הלימודים בבתי הספר של זרם העובדים כללה בכיתות ג'-ד' רק 5 שעות שבועיות של עבודת גינה וחקלאות.

   זרם העובדים, שהיה הזרם הבולט שהעלה על נס את החינוך לחקלאות ולהתיישבות, היה מיעוט שבמיעוט מתוך כלל החינוך הציוני. רוב מוחלט של ילדי כלל היישוב העברי בארץ התחנכו בזרם הכללי, שדגל בראש ובראשונה בחינוך עיוני-מסורתי. בבתי הספר של החינוך הכללי למדו מקסימום שעה או שעתיים שבועיות חקלאות ועבודת גינה.

חווה חקלאית שזכתה משך השנים להשפעה גדולה הוקמה בשלהי התקופה, בשנת תרפ"ו, במושב העובדים הראשון נהלל. היוזמת היתה חנה מייזל-שוחט, רעייתו של מנהיג הפועלים אליעזר שוחט, שהקימה ערב מלחמת העולם הראשונה את חוות העלמות, במושבה כנרת. בראשיתו קבע בית הספר מסלול לימודים דו-שנתי, שכלל בעיקר מקצועות חקלאיים בתוספת לימודי טבע. רק אחרי שנים הגיעו למקום נערות בשנות העשרה לחייהן, והמוסד הפך לבית ספר חקלאי מן המניין. בשנת 1945 התקבלו לבית הספר החקלאי בנהלל גם בנים, והוא הפך בית ספר מעורב. 

   תקופת הגיבוש של החינוך הציוני בארץ החלה בשנת תרפ"ז עם ההכרה של ממשלת המנדט בבתי הספר הציוניים כבתי ספר ציבוריים, והסתיימה עם העברת האחריות לחינוך מן ההסתדרות הציונית לידי היישוב היהודי בארץ ישראל (הוועד הלאומי של כנסת ישראל) בשנת תרצ"ג. למרות השינויים שחלו בקרב בעלי המאה בשנים אלו, בעלי הדעה החינוכית לא השתנו: הם היו ונותרו הזרמים הפוליטיים-חינוכיים.   בסוף אותה תקופה למדו בכל בתי הספר היסודיים של זרם העובדים 1,773 תלמידים. בסך הכל, מספר הילדים שלמדו בחינוך היסודי של זרם העובדים באותה עת היה רק כ-7% מילדי ישראל שהתחנכו במערכת הציונית. מספר שעות הלימוד שבהן עסקו בחקלאות או בעבודת גינה ברוב בתי הספר של זרם העובדים, היה דומה למספר השעות שהכרנו בתקופה הקודמת, כלומר: 5 עד 7 שעות שבועיות.

בדיון בנושא החינוך החקלאי, שהתנהל בשנת 1928 בבית החינוך המשותף בעמק הירדן, שהיה באותם הימים אחד מבתי הספר היוקרתיים של זרם העובדים. טענו מצד אחד: "לו היינו ככל העמים והיינו יכולים לתת לילד ללכת לפי נטיותיו היה טוב, אולם, חוג החקלאים בינינו הוא מוגבל, ואין לנו לנהוג את הלוקסוס של נתינת חופש לילד ללכת בדרך הרצויה לו". כלומר, היתה כאן אמירה ברורה כי במציאות הארץ ישראלית אין כל ברירה אלא לחנך את הילדים לחקלאות.  אולם מן הצד השני, באותו דיון היו אחרים שהתנגדו להקמת משק חקלאי גדול, עם כל ענפי החקלאות, לצד בית הספר, וקבעו: "העמסת כל העבודות [החקלאיות] הללו על הילד תטמטם אותו". בסופו של דבר, הוחלט להקצות רק שטחים מוגבלים לגן ירק ולכמה עצי פרי לצד המוסד החינוכי (סלע-צור). אפילו בעמק הירדן נותרה העבודה החקלאית מרכיב צדדי במערכת השעות של בית הספר.

   כאמור, יוזמות חינוכיות של אישים שקיבלו גיבוי ממסדי, אם כי לאו דווקא מלב התנועה הציונית, הביאו להקמת מוסדות חינוכיים מרכזיים שהביאו לטיפוח החינוך החקלאי ולטיפוח החינוך להתיישבות.  בתקופה שבה אנו דנים קמו כמה מוסדות חשובים נוספים לחינוך חקלאי. ראש וראשון להם כפר הנוער בן שמן, אשר החל לפעול בתרפ"ז. ד"ר זיגפריד להמן, שייסד את הכפר, הביא לשם עשרות יתומים מבית היתומים בקובנה, ואלו היו ראשוני החניכים של הכפר החקלאי החדש. כפר הנוער בן שמן הפך מאז להיות אחד מעמודי התווך של החינוך החקלאי בארץ. עד הקמת המדינה, סיימו את הכשרתם בכפר יותר מ-1,000 תלמידים. הכפר "שימש מודל לחיקוי בארץ ישראל ובעולם כולו" (רשף ודרור, 1999). בית ספר חקלאי אחר נוסד באותה עת ליד עפולה. גם מוסד זה החל לפעול בתרפ"ז. הוא כונה בראשיתו: "חוות הלימוד החקלאית לנוער". הקימו אותו במשותף ויצ"ו ומועצת הפועלות.

בשלהי שנות העשרים יזמה רחל ינאית בן-צבי את הקמת החווה החקלאית בירושלים. שלוש שנים אחר כך, בתר"צ, יזמה מנהיגת פועלים אחרת, עדה פישמן-מימון, את הקמת החווה החקלאית בעיינות, ליד נס ציונה. המקום נחנך רשמית באדר תרצ"ב (מימון- פישמן, עמ' 36). גם חווה זו החלה לפעול כמוסד להכשרה חקלאית לחלוצות, פועלות בוגרות יותר. רק ערב מלחמת העולם השנייה היא הפכה לבית ספר חקלאי לבנות בגילאי העשרה, ואחרי תקופה קצרה לבית ספר חקלאי מעורב לבנות ולבנים. בשלהי התקופה, בתרצ"ג, נפתח ליד כפר תבור (מסחה) בית הספר החקלאי על שם כדורי. עיינות וכדורי, הפכו להיות מוסדות ידועים ומעצבים לחקלאות ולהתיישבות, ביישוב הארץ ישראלי של ערב הקמת המדינה.

 בתרצ"ב ייסד יהושע מרגולין את המכון הביולוגי-הפדגוגי בתל אביב. מרגולין יצא בקריאה לכל מחנכי ארץ ישראל להקים גינות לצד בתי הספר, וקבע: "גינת ביה"ס פירושה לא רק גינת-ירק ופרחים [] אלא גינה המרכזת בתוכה את כל הטיפוסי שבצמח התרבות והבר שבארץ". פה ושם, רק כמה בתי ספר נבחרים, היטו לו אוזן.

 

מעניין להזכיר את המגמה החקלאית שנפתחה בשנת תרצ"ד במוסד החינוכי העיוני שנחשב אחד היוקרתיים ביותר בארץ, גימנסיה הרצליה. המגמה החקלאית של הגימנסיה נפתחה בשילוב עם בית הספר החקלאי הוותיק מקווה ישראל. המטרה של המגמה החקלאית הוגדרה כ"שאיפה להכשרת תלמידים שיישאו את הדגל להתיישבות ויקבלו הכשרה חקלאית מעשית מינימלית בבית ספר חקלאי [סמוך] לקראת הגשמת השאיפה הזאת" (שפירא, 1970). המגמה התחברה עם תנועת נוער קטנה וייחודית שהוקמה בגימנסיה: צופי גימנסיה הרצליה. בתקנון צופי הגימנסיה היה סעיף מפורש שהדגיש: "הכשרה להליכה להתיישבות". המגמה החקלאית פעלה יותר מעשרים שנה: בשנים 1936 עד 1958. בסך הכל, למדו בה 608 תלמידים ב-22 מחזורים. בשנים הראשונות רוב הבוגרים, קרוב לשישים אחוזים, פנו להתיישבות.

בתרצ"ד החלה הפעילות של עליית הנוער. ראשי עליית הנוער הדגישו כי חינוך "החלוץ הכפרי" הוא המטרה החינוכית העיקרית של המפעל. בעליית הנוער היו ויכוחים רבים: בין שמאל ובין ימין (בעיקר, בין אנשי השומר הצעיר ובין אנשי מפא"י), בין חרדים, ציונים-דתיים ובין חילונים, בין קיבוצים ובין מושבים. בדבר אחד כמעט לא היה ויכוח: כי יש לחנך את הילדים העולים ואת הנוער העולה בראש ובראשונה להתיישבות חקלאית בארץ. רוב החניכים הופנו לקיבוצים ולמושבים, ורוב האחרים הופנו לכפרים חינוכיים שהחקלאות היתה דומיננטית בהם.

במחצית השנייה של שנות השלושים ובמשך שנות הארבעים נוסדו עוד כמה בתי ספר חקלאיים. גם לאלו היו משך השנים מאות ואלפי בוגרים שהגיעו אחר-כך להתיישבות. הציונות הדתית פתחה מסגרות חינוכיות חקלאיות, עשרות שנים אחרי הציונות החילונית. המקום הראשון היה כפר הנוער הדתי בכפר חסידים, שנוסד בגיבוייה של עליית הנוער. כפר הנוער הדתי פתח את שעריו לקליטת נוער דתי מאירופה עוד בתרצ"ח, כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, אך הוא גדל והתבסס בימי המלחמה ובימים שאחריה.

הרעיון של כפר מיוחד שייועד לנוער דתי נולד עוד בראשית שנות השלושים אצל שורה של אישים ציונים בגרמניה, רובם ככולם אנשי הפועל המזרחי. אברהם (רודי) הרץ, אשר כתב ספרון על תולדות הכפר, העיד כי בקרב החבורה היוזמת "הבשיל הרעיון שהדרך הנכונה היא להקים כפר נוער דתי כדוגמת בן שמן". היזמים האמינו כי "דרוש מוסד חינוכי-תנועתי גדול, עם משק חקלאי מפותח ועם תוכנית חינוכית מקורית, שיהיה מסוגל לקלוט באופן קבוע חברות נוער רבות" (הרץ, תשמ"ט). אולם, כשהמייסדים עברו מן הרעיון אל המעשה, הם נתקלו בקשיים מרובים. רודי כתב: "הניסיון החקלאי שעמד לרשות תנועתנו היה דל.... הקמת המשק החקלאי הלימודי היתה מעין יצירת יש מאין".

מוסד חינוכי דתי אחר שהוקם בשלהי מלחמת העולם השנייה, היה בית הספר החקלאי עלייה, שהוקם בשנת 1944 על ידי הסתדרות נשי המזרחי בארצות הברית. מייסדי המוסד קבעו כי מטרתו להכשיר "חקלאי דתי משכיל". שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1947, קם בין רעננה להרצליה מוסד דתי שלישי: כפר בתיה. מטרת המוסד בראשית דרכו היתה "להכשיר חקלאים בעלי השכלה תיכונית, כללית ויהודית, למען יוכלו לאחר סיום לימודיהם לנהל משק עצמאי או להדריך בני נוער לחקלאות" (שפירא, נתיבות).

 בשלהי מלחמת העולם השנייה ואחריה קמו מוסדות נוספים שהדגישו את החינוך החקלאי. בתש"ד נוסד "בית הספר התיכוני לחקלאות בבית ירח", שיועד בעיקרו לילדי השמנת מעמק הירדן.  בתש"ז הוקם בלב השרון כפר הילדים והנוער הדסים, שיועד קודם כל לילדים פליטים ולנוער במצוקה.  רחל אלבוים-דרור סיכמה: "ב-1936 למדו 649 תלמידים בשבעה בתי ספר חקלאיים, שמומנו ונוהלו בידי ארגונים כמו הדסה, ויצ"ו, מועצת הפועלות, ועד היתומים בגרמניה ועוד. ב-1939 עלה מספר התלמידים ל-893 בעקבות קליטת נוער עולה" (אלבוים דרור, 1999).

אנו רואים כי אחרי כל המאמצים שהוזכרו, בסך הכל מדובר על כך שהחינוך החקלאי ניתן לאחוז קטן של ילידי ישראל, וכי רוב אלו שהתחנכו לחקלאות ולהתיישבות היו בני עולים חדשים. לאלו האחרונים, שפעמים רבות הגיעו ארצה ללא הורים, לא היתה אופציה של ממש להתחנך בגימנסיה עיונית. הם נשלחו, בדרך כלל בעל כורחם, לכפר חקלאי ולחינוך חקלאי. הסופר אהרן אפלפלד, שהולך לחוות הנוער של רחל ינאית, כינה זאת אחרי שנים "מכוות האור". הוא התכוון לומר, כי חינוך החלוצי הכפוי, באקלימה הבוהק של הארץ, הסב לו, לפחות, בהתחלה, תחושה של כוויה עזה.

 

 כתוצאה מלחצים פוליטיים ומ"ציד הנפשות" שהתנהל במדינה כל ימי העלייה הגדולה (1951-1948) גדל מאוד זרם העובדים בשנות המדינה הראשונות. באותם ימים, שלושה מכל חמישה ילדי עולים שעלו אז ארצה הצטרפו מרצונם, או צורפו בעל-כורחם, לזרם העובדים (צמרת, 1997). למרות זאת, התמסמס מאוד באותן שנים התוכן החינוכי של זרם העובדים, ובראש וראשונה היעד החינוכי של חינוך לעבודה ולערכי תנועת העבודה.

ברוב חלקי הארץ הגיעו לזרם העובדים מאות מורים שלא הכירו את אידיאולוגיית הזרם ולא חשו עצמם מוכנים ומוכשרים לחנך לערכיו. בתנאי המצוקה של אותם ימים, בכיתות הגדולות שרווחו במשמרת השנייה, בימי המחסור בכלי עבודה ובאמצעים אחרים, בשעה שהיו חסרים אפילו גירים לכתוב על לוחות הכיתות  התקשו מאוד לחנך לחקלאות ולהתיישבות. למעשה, כמעט לא חינכו אליהן.

המקום העיקרי ששמר על יסודות של חינוך לעבודה ושל חינוך לחקלאות, ובה בעת גדל וצמח, היה בהתיישבות העובדת.ברוב בתי הספר בהתיישבות, כולל בהתיישבות החדשה, הדגישו את החינוך לחקלאות ולטבע. בבית הספר האזורי הקיבוצי בבית ירח לימדו בין היתר זאולוגיה סיסטמטית, בוטניקה סיסטמטית, פיסיולוגיה של הצומח, פיסיולוגיה של החי וביולוגיה כללית, תורת הקרקע, תורת ההשקאה, גנטיקה וסלקציה, תורת המשק החקלאי, ריבוי צמחים, גידולי שדה, גידולי גן ירק, מטעים, גידול בעלי חיים ותורת האקלים. הנושאים החקלאיים למיניהם הקיפו בשנות הלימודים האחרונות כמחצית של שעות הלימוד.

בשנים הראשונות למדינה הוקמו עוד כמה כפרים חינוכיים ופעלה שורה של מוסדות חינוך שהדגש בהם היה על חינוך חקלאי. היעד העיקרי של רוב המוסדות היה קליטת ילדי עולים וחינוכם לחקלאות ולהתיישבות.מן הראוי להדגיש כי כשני שלישים של הלומדים בבתי הספר החקלאיים היו בנים וכשליש היו בנות. בשנות המדינה הראשונות, כבר לא נותרו בתי ספר חקלאיים נפרדים לבנות ולבנים.

 

בעלייה השנייה ובקרב חלוצי העלייה השלישית היה היחס לחקלאות ולהתיישבות החקלאית מיסטי-דתי. גישה שרווחה בקרב רבים מהם האמינה כי העבודה בכלל והחקלאות בפרט הן האמצעי האחד, האולטימטיבי, לתיקון המידות, והדרך האחת, הראויה, למירוק כל העוונות שהסתפחו לעם ישראל באלפיים שנות הגלות. החקלאי המוציא לחם מן הארץ, השזוף, הזקוף, נראה לרבים בדמות הגואל. היפוכו של היהודי הגלותי, הפרזיט, החיוור, הכפוף. שנחשב בעיניהם אבי-אבות הטומאה.

היו שדגלו בכך עוד אחרי הקמת המדינה. כך, למשל, ח"כ יוסף אפרתי, נציג מפא"י בכנסת, כתב בדבר כשנה אחרי מלחמת העצמאות: "אני מוכן ומזומן לחתום בשתי ידי על הסכם עם רבון העולמים, שבמשך חמש מאות השנים הראשונות לבניין הבית השלישי [] לא ייוולד לנו אף גאון אחד תמורת עיצובה של איכרות בריאה, משכלת באמנותה ונאמנה לעצמה, שתפרנס את עמה מיבול אדמתה של המולדת. נוותר על גאונות במשך מאות בשנים תמורת עיצוב פרולטריון נאור, המכבד את המקצוע שלו ועובד מתוך קורת רוח של יוצר ואמן במלאכתו" (דבר, 28.6.49).

אולם, מן הצד השני, לאמונה ציונית מיסטית זו, שכל-כך רווחה בתנועת הפועלים שהיתה התנועה הדומיננטית ביותר ביישוב הארצישראלי, היו תרגומים חינוכיים בודדים ודלים: התנועה הציונית כתנועה, הקהילות הציונית השונות, המשפחות הציוניות ואחרונה, חשובה מכל, האם הציונית. כל אלו, תחילה בסתר ליבם ואחר-כך גם בגלוי, לא רצו כי ילדיהם יהיו איכרים. "עם הספר", גם אחרי שעלה ארצה, למעשה סירב להיות עם הארץ.

אחרי הקמת המדינה חשפו האחראים על החינוך החקלאי בארץ את האמת על החינוך החקלאי בין שתי מלחמות העולם, וטענו: "במושבות החקלאיות הוותיקות היה יחס של ביטול לעצם המחשבה, שהמורה העובד בבית הספר היסודי יקנה ידיעות בחקלאות לבני חקלאים ותיקים [] וגם בכמה יישובי העובדים, בייחוד במושבים, שררה הדעה [ כי] אין צורך במשק עצמאי בבית הספר. ובערים, בהם מרוכז רוב תלמידי בתי הספר בארץ, קשים התנאים לביצוע מחוסר שטחי קרקע על יד מוסדות החינוך" (נרדי, ספר החינוך).

ראשי החינוך החקלאי קבעו קטיגורית, כי כל ימי המנדט הבריטי כמעט לא חינכו לחקלאות בבתי הספר. לא בערים, לא במושבות ומעט מדי בהתיישבות העובדת. אחרי הכרזת העצמאות, הם ציפו למהפך. החינוך החקלאי תבע שדרוג: אין כוונה להצמיח רק "בעלי ידיים", אלא רוצים לשלב את הידיים בראש. הכיוון הנדרש: שילוב הספר והישגי המחקר החקלאי, עם החינוך לעבודה.

שנות המדינה הראשונות היו שנות השיא של הגישה הממלכתית והאמונה בחלוציות-ממלכתית. כדי להגיע לאותו מהפך, קראו ראשי החינוך החקלאי לכנסת לחוקק שורה של חוקים: "א) חוק חינוך חקלאי חובה לכל בית ספר יסודי ותיכוני (בלתי מקצועי), בעיר ובכפר, המחייב מינימום של שעות ללימוד החקלאות בשבוע, שטח, ציוד וכו'. ב) חוק להכשרת מורים לחקלאות (לבתי הספר היסודיים) בבתי המדרש למורים. ג) חוק לייפוי כוחם של המשרד לחינוך ותרבות והרשויות המקומיות להפקעת שטחים לצורכי החינוך החקלאי. ד) חוק להכשרת מורים לחקלאות בפקולטה החקלאית של האוניברסיטה העברית". בנוסף לחמשת החוקים, נתבעה, כמובן, הקצבה כספית ממשלתית מאסיבית.

כידוע, החוקים לא נחקקו. גם התקציבים הגדולים לא הוקצבו ובוודאי לא הגיעו. גם בימי השיא של מפלגות הפועלים, החינוך החקלאי המשיך להיות בעדיפות נמוכה ביותר.

משלהי שנות החמישים ואילך מוסדות החינוך החקלאי הפכו יותר ויותר פתרון לחסרי משפחות ולבני עולים חדשים. אם בשנות השלושים והארבעים היו כמה מאות בני משפחות מ"מלח הארץ" שהגיעו ללמוד בחינוך החקלאי, במחצית השנייה של שנות החמישים תופעה זו הצטמצמה מאוד, ואחרי עוד כמה שנים כמעט פסקה.

הסמלים הציוניים השתנו כבר בעשור הראשון למדינה: איש ההר ניצח את איש העמק. איש תל אביב והיישובים העירוניים האחרים במישור החוף, כבש את שניהם. הפירמידה היהודית, שלמעשה אף פעם לא התהפכה, זכתה ללגיטמציה. תוקפיה ומתנגדיה פחתו והלכו. הסוחר, הבנקאי, הפקיד, המרצה ועורך הדין דחקו את יוקרתו של המתיישב החקלאי.

 

רשימת מקורות:

אביצור ש', "מתולדות המפעלים לחינוך והכשרה מקצועית בארץ לפני קום המדינה", מ' רביבי ואחרים (עורכים), בין עם למולדתו, קובץ לזכרו של אברהם כ"ץ, ירושלים תשמ"ז.

אורן א'  ומדור-חיים ח', מהחאן לחדרה העיר, חדרה 1991.

אלבוים-דרור ר', החינוך העברי בארץ-ישראל, 1914-1854, כרך א', ירושלים תשמ"ו.

אלבוים-דרור ר', החינוך העברי בארץ-ישראל, כרך שני: 1920-1914, ירושלים תש"ן, עמ' 84.

אלבוים-דרור ר', ''השורשים של מערכת החינוך בישראל', בתוך א' פלד (עורך), יובל למערכת החינוך בישראל, ירושלים 1999.

בובר, מרטין (עורך), האנציקלופדיה החינוכית, עורך ראשי: מרטין בובר, ירושלים 1959.

בלקינד י', קרית ספר, בית ספר לאמי, אתתל"ח לגלותנו (תרס"ז).

בן-גוריון ד', "ממצור להסתערות", הרצאה במועדון הבחרות הסוציאליסטית, יב ניסן תרפ"ח.

דומקה א', כדורי, עלי גבעה, 1983-1933, תל אביב 1983.

דרור י', תולדות החינוך הקיבוצי: ממעשה להלכה, תל אביב 2002.

הרץ א', כך נולד כפר הנוער הדתי, אלון שבות תשמ"ט.

זהרוני מ', "להוראת הטבע והחקלאות בכפר בישראל", בתוך: ד' קמחי ול' י' ריקליס (עורכים), ספר היובל של הסתדרות המורים, תרס"ג-תשי"ג.

ינאית בן-צבי ר', עם הילדים בחזית, חוות הלימוד 1948-1928, רמת-גן, 1975.

יערי מ', בדרך ארוכה (הנחות יסוד, חינוך, קיבוץ, חברה), מרחביה 1947, עמ' 11.

כרם ד', ראשית כפרי הילדים והנוער בארץ ישראל "קרית ספר", עבודה לקראת התואר מוסמך למדעי הרוח, אוניברסיטת תל אביב, יולי 1974.

מימון-פישמן ע', עיינות ממשק הפועלות לבית הספר החקלאי התיכון, ירושלים תשט"ז.

נ' נרדי ואחרים (עורכים), ספר החינוך והתרבות.

נאמן פ', בן שמן, תל-אביב תרפ"ט.

סלע-צור ב', יחפים על גדות ירדן, בית החינוך המשותף בעמק הירדן 1948-1926, מועצה אזורית עמק הירדן תשס"א.

פרבר ר', הד כנרת הגיע הלום, חיי חנה מייזל-שוחט ותולדות 50 השנים הראשונות של בית הספר החקלאי בנהלל, תל אביב 1980.

פרייאר ר', ישרש, תל אביב תשי"ג.

צמח ש', סיפור חיי, ירושלים ותל אביב 1983.

צמרת צ', עלי גשר צר, החינוך בשנות המדינה הראשונות, קריית שדה בוקר 1997.

קול מ', מסכת עליית הנוער, תל אביב, ללא שנת הוצאה (כנראה, מראשית שנות ה-50).

קלר ח', "ביה"ס בראש-פינה בתקופת ש' וילקומיץ ז"ל", בתוך: ד' קמחי ול' י' ריקליס (עורכים), ספר היובל של הסתדרות המורים תרס"ג-תשי"ג, תל אביב תשט"ז.

רשף ש' ודרור י', החינוך העברי בימי הבית הלאומי, 1948-1919, ירושלים 1999, עמ' 92.

רשף ש', זרם העובדים בחינוך.

שטיגלברג (שגב) א', "המגמה החקלאית בגימנסיה העברית הרצליה"', בתוך: ב' בן-יהודה, ספורה של הגימנסיה הרצליה, תל אביב תש"ל.

שפירא י', מאה שנה מקווה ישראל, תר"ל-תש"ל, 1970-1870, תל אביב 1970.

שפירא י', מאה שנה מקווה ישראל, תל אביב 1970.

שפירא י', נתיבות בחינוך החקלאי, פרקי עבר והווה, תל אביב, ללא שנת הוצאה, עמ' 28.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד