צדק חברתי: נוכח בתיאוריה, נפקד
צדק חברתי: נוכח בתיאוריה, נפקד

 

      

שאלות של צדק חברתי, העוסקות בחלוקה של טובין חברתיים וההשלכות הנובעות מכך ראויות לדיון ציבורי עמוק. למה זה לא קורה?

 

    ד"ר יוסי דהאן הוא מרצה למשפטים ומנהל אקדמי של חטיבת זכויות האדם במכללה האקדמית למשפטים ברמת גן, מלמד פילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה ויו"ר מרכז "אדווה" לחקר החברה בישראל. ספרו  "תיאוריות של צדק חברתי" יצא לאור בימים אלה בהוצאת האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון ההוצאה לאור

 

כאזרחים במדינה דמוקרטית אנו עוסקים, גם כאשר איננו מודעים לכך,  בשאלות של צדק חברתי כבדרך שגרה. שאלות כגון, האם הקיצוצים בתקציב החינוך, שביצעה הממשלה בתקציב החינוך בשנים האחרונות, ניתנים להצדקה?  או מה צריכים להיות תנאי הקבלה ללימודים באוניברסיטה או במכללה? האם בתי ספר ייחודיים מפֵרים את עקרון שוויון ההזדמנויות? האם שכרם של מורות ומורים הוא שכר ראוי? האם מן הראוי לכפות על בתי ספר חרדיים תוכנית ליבה, הכוללת לימודי אזרחות? האם יש להעניק לבית המשפט העליון סמכות לפסול חוקים של הכנסת? האם מן הראוי שתהיה למדינות ישראל חוקה, ואילו זכויות צריכות להיכלל בה? האם יש לאסור עינויים באופן מוחלט? האם ניתן להצדיק את האיסור על ערבים אזרחי ישראל להינשא לבני זוג פלסטינים המתגוררים בשטחים הכבושים?

 שאלות אלו ורבות אחרות הן שאלות של צדק חברתי. שאלות העוסקות בחלוקה של טובין חברתיים, מצד אחד, ובהטלת חובות, מצד שני. הטובין החברתיים, המשמשים כמושא חלוקה של עקרונות צדק חברתי, כוללים, בין היתר, חירויות, הזדמנויות, ומשאבים אחרים כמו כסף, קניין, תעסוקה ומשרות, שירותי חינוך, טיפול רפואי, כיבודים חברתיים ופרסים, ביטחון אישי, דיור, תחבורה וטיפול בילדים.

לצד הזכאות לטובין חברתיים, עקרונות צדק גם מטילים על אנשים מחויבויות, כמו שירות צבאי, משרות הכרוכות בעבודה קשה, מסוכנת או משפילה וטיפול בילדים ובקשישים. הטובין החברתיים והכלכליים הם מושא של צדק חברתי בשל היותם בעלי ערך. אנו מעוניינים שכמות גדולה מהם תהיה בחזקתנו, אולם היות שאין אפשרות לספק את רצון כולם בשל המחסור שקיים, יש צורך בעקרונות של צדק חלוקתי. עקרונות חלוקה נחוצים גם ביחס למחויבויות ולעלויות כלכליות וחברתיות, שרובנו המכריע אינו מעוניין לשאת בהן.

לנוכח הקמתן של מאות עמותות לסיוע כלכלי, ופרויקטים מתוקשרים היטב של אילי הון ותאגידים כלכליים, התורמים כסף ומוצרים לנזקקים בשנים האחרונות בישראל, מן הראוי לעמוד כאן על ההבחנה שבין צדק לצדקה. אם אנו זכאים על-פי עקרונות הצדק לטובין חברתיים וכלכליים, הרי שזכות זו מטילה חובה על אחרים לממש את זכותנו לטובין אלו. אנו זכאים לטובין הללו (כגון הכנסה, חירויות והזדמנויות) לא בשל נדיבות ליבם של אזרחים אחרים, או של נציגי השלטון, וגם לא משיקולי כדאיות חברתית או משיקולים אחרים. הזכות שיש לנו לטובין חברתיים, כאשר היא נגזרת מעקרונות צדק, מטילה חובה על המוסדות הפוליטיים של אותה חברה להעניק לנו את הטובין החברתיים והכלכליים. למשל, אם זכאותם של אנשים לחופש הביטוי נגזרת מעקרונות הצדק, אזי על המוסדות הפוליטיים של החברה מוטלת חובה להעניק את הזכאות הזאת לכל אזרח.

 לעומת זאת, צדקה אינה חובה המוטלת עלינו, אלא היא תלויה ברצוננו. אם אני סבור שמן הראוי לסייע לאנשים הנמצאים במצוקה וזקוקים לעזרה, אנשים החיים במדינתי או במדינות אחרות, אני יכול להחליט לתרום כסף כדי לסייע להם. ההחלטה הזו, לתרום כסף כדי לסייע לאנשים שאינם יכולים לספק את צורכיהם הבסיסיים, תלויה רק בי. לנזקקים אלו אין זכות כלפי לסיפוק צורכיהם, ולכן לא מוטלת עלי חובה לסייע להם.

קיימים טעמים מוסריים אחרים, כלליים יותר, היכולים להצדיק את חובתי לתרום לאותם נזקקים. למשל, נימוקים המדגישים את מחויבותי לגלות רגישות ודאגה כלפי צורכיהם של אנשים אחרים. אולם טעמים אלו אינם נגזרים מעקרונות צדק המטילים עלי חובות. אם אתרום, יהיה זה מתוך המניע של צדקה. וכך, ייתכן שכאדם דתי מוטלת עלי חובה, כלפי האל, לתת צדקה ולסייע לאנשים במצוקה. אולם מתוך חובה דתית זו עדיין לא נגזרת זכות של אותם עניים כלפי, זכות המטילה עלי חובה לסייע להם.

 

ביניים: *

 

לחשיבותו ומרכזיותו של מושג הצדק החברתי במאה העשרים תרם תרומה גדולה הפילוסוף האמריקאי ג'ון רולס (Rawls). פרסום ספרו A Theory of Justice בשנת 1971 חולל מהפכה בתחום הפילוסופיה הפוליטית, והשפיע השפעה עמוקה לא רק בפילוסופיה, אלא גם על המחקר והדיון בתחומים ככלכלה, מדע המדינה ומשפטים. תרומתו הייחודית של רולס היא בפיתוח תיאוריה שיטתית בנוגע לעקרונות צדק מהותיים לחלוקת משאבים כלכליים וחברתיים, עקרונות שיישומם אמור לשנות את המבנה הפוליטי, החברתי והכלכלי של החברה ולכונן במקומה חברה צודקת. כיום, כמעט לא ניתן לקרוא חיבור על אודות צדק חברתי שאינו מתייחס לתורתו של רולס כנקודת מוצא מרכזית של הדיון.

אחת מהנחותיו המרכזיות של רולס היא ש"צדק הוא המידה המוסרית העליונה ביותר של מוסדות חברתיים". משמעות אמירה זו היא, שמימוש אינטרסים וערכים חברתיים אחרים צריך להיות כפוף לכללי הצדק. אפשר להדגים זאת  באמצעות המקרה הבא: נניח לרגע שאנחנו חיים בחברה מסוימת ואנחנו שייכים בה לקבוצת הרוב. ונניח שבאותה חברה חיה גם קבוצת מיעוט דתית, שאמונותיה וערכיה הדתיים גורמים לרובנו, אנשי קבוצת הרוב, כעס והרבה אי-נחת. אנחנו גם חוששים שעצם קיומה של קבוצת מיעוט דתית כזו בחברה יגרום לערעור הביטחון העצמי של חלק מאיתנו באמונותינו ובערכינו.

            בהיותנו קבוצת הרוב, אנחנו יכולים לגרום לכך שתתקבל החלטה המטילה איסור על חברי קבוצת המיעוט להתנהג לפי דתם, איסור שעשוי לגרום אושר לרוב האנשים בחברה שלנו. אולם מדיניות זו, למרות שתספק את רצונותיהם של רוב אנשי החברה, לא נראית בעינינו כראויה, מפני שהיא פוגעת בכללים שעל-פיהם צריכה להתנהג חברה צודקת. במקרה זה, כמו גם באופן כללי בחייה הפוליטיים של חברה, סבור רולס (שאת טיעוניו למסקנה זו נציג מאוחר יותר), שכללי הצדק הם בגדר כללים מוסריים, המגבילים את יישומה של כל מדיניות המנוגדת להם. כאמור, עקרונות צדק חברתי הם כללים שעל בסיסם אנו מחליטים על חלוקת טובין חברתיים וכלכליים. כללים אלו אמורים לשמש אמת מידה להכרעה במקרים של קונפליקט בין אינטרסים וערכים שונים.

קונפליקט מרכזי כזה המאפיין את החיים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים בדמוקרטיה הוא הקונפליקט בין שני ערכים מרכזיים כחירות ושוויון. על מנת להבהיר את תפקידם של עקרונות צדק חברתי, אציג דוגמה המתייחסת למדיניות החינוך בישראל.

בשנת 2005 התפרסמו המלצות "דו"ח ועדת דוברת", כוח המשימה הלאומי לחינוך. ההמלצות נועדו ליצור שינויים דרמטיים. יש הטוענים שהשינויים שהוצעו הם בגדר "מהפכה" במערכת החינוך הישראלית.  אחת מן ההמלצות המרכזיות בדו"ח קובעת כי להורים של תלמידות ותלמידים תינתן אפשרות לבחור את בית הספר שאליו הם רוצים לשלוח את ילדיהם. מדיניות זו מכונה "בחירת הורים", או בלשון הרשמית יותר, "מדיניות פתיחת אזורי הרישום".

מצדדיה טוענים כי מתן אפשרות בחירה כזו מממש את האוטונומיה של ההורים להחליט מהו המוסד החינוכי שבו ילמדו ילדיהם, ולדאוג לכך שהם ילמדו בבתי-ספר ההולמים את תפיסותיהם החינוכיות והערכיות. לעומת זאת, מתנגדי המדיניות המוצעת טוענים, כי הענקת חירות כזו להורים תפגע בעקרון שוויון ההזדמנויות. לטענתם, חירות הבחירה תגרום ליצירתן של שתי קטגוריות של בתי ספר: מצד אחד, בתי ספר איכותיים, שבהם ילמדו בנותיהם ובניהם של משפחות מן המעמד הבינוני והגבוה, ומצד שני, בתי ספר איכותיים פחות, בהם ילמדו ילדים של משפחות מן המעמד הנמוך. חלוקה בית ספרית מוסדית כזו תפגע באיכות החינוך של בנותיהם ובניהם של משפחות המעמד הנמוך ותגרום לאי-שוויון הזדמנויות חינוכי. היא תפגע גם בהזדמנויות התעסוקתיות העתידיות של התלמידים בבתי הספר הפחות איכותיים ותוביל להיווצרותה של חברה ישראלית ריבודית, בלתי שוויונית.

כאמור, תפקידם של עקרונות צדק הוא להנהיר את הקונפליקט בין הערכים הללו ולנסות לסייע לנו לפתור אותו. במקרה זה, לפרט ולהסביר את חשיבותה ומשקלה של החירות של הורים לבחור בית ספר עבור ילדיהם, לעומת המשמעות של הזכות להזדמנות חינוכית שווה. העקרונות אמורים להציג את התועלות והעלויות שבקידום כל אחת מן המדיניויות הללו, להעניק לנו כלים להעריך את המשקל והחשיבות של ערך החירות לעומת המשקל והחשיבות של ערך השוויון, ולנסות להציע כלל או כללים שיסייעו לנו להכריע בין הערכים הללו בקונפליקט מסוג זה. הם אמורים להעניק לנו כללים להכרעה בין ערכים שונים.

 הכרעה לטובת ערך אחד, אין משמעותה כי לערך האחר אין כל משקל. תפקידה של תיאוריית צדק הוא להעניק משקל יחסי לכל אחד מן הערכים המתנגשים, ולקבוע מהו הערך המכריע בנסיבות הקונקרטיות, ומה הם הטעמים לכך. האם ערך החירות צריך לגבור על ערך השוויון בשאלת מדיניות בחירת ההורים בבתי הספר במערכת החינוך הישראלית?

 

ביניים: *

 

רולס, שכתב  במסורת הוגי האמנה החברתית, ניסח תיאורית צדק שאותה כינה "צדק כהוגנות". עקרונות הצדק אמורים להיות מיושמים במבנים הבסיסיים של החברה. זה אומר באותם מוסדות פוליטיים וכלכליים, המשפיעים באופן משמעותי על חייהם של אנשי החברה.

באמנה החברתית, חוזה בין אנשי החברה שדנים על תנאיו ומנסים בעקבות משא ומתן ביניהם להגיע להסכמה, שמשרטט רולס, הצדדים למשא ומתן על עקרונות הצדק מתדיינים מאחורי "מסך בערות", מסך המונע מהם ידיעה של נסיבותיהם האישיות על מנת למנוע הטיות ולהבטיח תנאים של שוויון ואוטונומיה. הצדדים למשא ומתן אמורים לחלק ביניהם "טובין ראשוניים" (Primary Goods) כאלה, שכל אדם רציונלי אמור לרצות אותם. הטובין הראשוניים הם אמצעים הכרחיים למימוש כל תכניות החיים, והם כוללים חירויות, הזדמנויות, הכנסה ועושר וכבוד עצמי. שני עקרונות הצדק שאליהם מגיעים הצדדים למשא ומתן הם תוצאה של הליך קבלת החלטות של אנשים שווים וחופשיים.

העיקרון הראשון מכונה על ידי רולס עקרון החירות. העיקרון קובע כי לכל אדם זכות שווה למכלול הנרחב ביותר של חירויות יסוד, ושאסור שזכות זו תתנגש בזכות דומה של הזולת. העיקרון השני, העוסק בחלוקת טובין חברתיים וכלכליים, מתחלק לשני עקרונות משנה וקובע: א.  שאי-שוויון בתחום החברתי והכלכלי יוסדר כך שהוא יהיה לטובתם המרבית של המקופחים ביותר (עקרון הפער); ב. משרות ותפקידים יהיו פתוחים בפני כולם בתנאים של שוויון הזדמנויות הוגן (עקרון ההזדמנות השווה).

על פי רולס, לעיקרון הראשון של הצדק יש יתרון על פני העיקרון השני. רולס מחזיק בעמדה כי רקע חברתי וכלכלי וכישורים ויכולות טבעיות, המסייעים לחלק מהאנשים לצבור טובין חברתיים וכלכליים, הם בלתי רלבנטיים מבחינה מוסרית. אותם אנשים שזכו להיוולד למשפחות בעלות אמצעים, או שניחנו בכישורים טבעיים רצויים זכו בכך באופן מקרי לחלוטין. לכן, אי-שוויון בין אנשים, שהוא תוצאה של נסיבות חברתיות וכלכליות ונתונים טבעיים, אינו מוצדק.

כאמור, "תיאוריה של צדק" של רולס הביא לרנסאנס בדיון הפילוסופי הפוליטי, שכלל ביקורות והצגת אלטרנטיבות לתיאוריה של רולס. ביקורת מרכזית כלפי רולס הוצגה על ידי רוברט נוזיק, תלמידו ועמיתו למחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת הרוורד. נוזיק מייצג גישה, שלה שותפים, בין היתר, כלכלנים בעלי שם כמילטון פרידמן ופרידריך האייק, המכונה ליברטריאניזם. גישה זו יוצאת נגד האפשרות העקרונית לקבוע חלוקת משאבים חברתיים וכלכליים, שניתן להגדירה כצודקת מראש. על פי תפיסתם, תוצאה צודקת היא תוצאה של פעולותיהם החופשיות של בני אדם.

על פי חלק מהוגים אלו המושג "צדק חברתי" מבטא בלבול מושגי, והוא סוג של טעות שהפילוסופים מכנים "טעות קטגוריה". חברה אינה יכולה להיות צודקת או לא צודקת, כיוון שהתואר "צודק" או "לא צודק" מתייחס אך ורק לפעולותיהם של יחידים. ראש ממשלת בריטניה לשעבר, מרגרט תאצ'ר, מי שלמשנתו של פרידריך האייק היתה השפעה רבה על מדיניותה, ביטאה רעיון זה כאשר הצהירה כי "אין ישות כזו, חברה; יש רק יחידים ומשפחות".  המדינה הראויה, לדעת הליברטריאנים, היא מדינת "שומר הלילה", שתפקידיה הן הבטחת ביטחון ושמירת החוק והסדר.

כל ניסיון על ידי המדינה להחיל תפיסת צדק המצריכה חלוקת משאבים על מנת לצמצם אי שוויון חברתי וכלכלי, משמעותו פגיעה בחירויותיהם של בני אדם לעשות ככל העולה על רוחם עם משאביהם. בנוסף לכך, מעורבותה של המדינה בחיי הכלכלה היא בלתי יעילה. יעילות וצמיחה כלכלית יכולים להיות תוצאה של פעולותיהם של יחידים בשוק החופשי. מדינת הרווחה המערבית היא מדינה בלתי יעילה ובלתי מוסרית, היא אינה חדלה מלהתערב בחיי אזרחיה ולפגוע בחירויותיהם. מעורבותה של המדינה, שמטרתה חלוקה מחדש של משאבים חברתיים וכלכליים בשם אידיאל הצדק, סופה שהיא מצעידה את החברה "בדרך לשעבוד" (כשמו של אחד מספריו של פרידריך האייק). מדינה כזו מדכאת את כוח יצירתם ויוזמותיהם של אזרחיה מצד אחד, ומעודדת את תלותם במנגנוניה.

הגישה הליברטריאנית משמשת כהצדקה לאידיאולוגיה השלטת בחלק גדול ממדינות המערב בישראל מאז סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים – האידיאולוגיה הניאו ליברלית, שעיקריה במישור המדיניות הכלכלית והחברתית: צמצום מנגנון המדינה ותפקידיו, הגדלת חופש הפעולה של ההון, ביטול רגולציה, צמצום רשת הביטחון הסוציאלי, צמצום האחריות הציבורית לשירותי החינוך והבריאות, החלשת האיגודים המקצועיים, הורדת שכר וניסיונות חוזרים לערער את החקיקה שנועדה להגן על העובדים.

בישראל, קיבלה גישה זו ביטוי מרכזי בתכנית החירום לייצוב המשק בשנת 1985, בנטישתה של אידיאולוגיית מדינת הרווחה ואימוץ הניאו ליברליזם. תוכנית החירום הכלכלית בשנת 1985 כללה הקטנת משקלו של תקציב המדינה בתוצר המקומי הגולמי, שחיקת שכרם של העובדים, והחלשת האיגוד המקצועי.

מלבד הביקורת הליברטריאנית על תורתו של ג'ון רולס, הציגו הוגים פוליטיים אלטרנטיבות אחרות. חלק מהן מהצד האידיאולוגי השמאלי, מצדדי תיאוריות צדק סוציאליסטיות, טענו כי תורת רולס אינה מעריכה כראוי את השלכות הסדר הקפיטליסטי, שעיקרו שליטה של מעטים על ההון ועל בעלות על אמצעי הייצור. עובדה המהווה אחד הגורמים המרכזיים לאי שוויון כלכלי, חברתי ופוליטי. ולכן, לטענת המבקרים, כל תיאוריה של צדק של חברה דמוקרטית חייבת להתייחס לשאלת הבעלות על ההון והבעלות על אמצעי ייצור.

 

ביניים: *

 

אחת המגבלות המרכזיות של חלק מהדיונים של תיאוריות צדק ליברליות היא בתיחום הדיון אודות עקרונות הצדק לחלוקת משאבים למדינה ולחברה אחת – עקרונות הצדק החלוקתי מתייחסים לחברות סגורות. בזמן של גלובליזציה הולכת וגוברת, שבהם הפערים בין עשירים לעניים הולכים וגדלים, מושא עקרונות הצדק צריך להיות רחב יותר, חלוקת משאבים גלובלית. המחויבויות המוסריות שלנו חייבות לחצות את גבולות חברתנו.

בעולם שבו אוכלוסיית המדינות העשירות, המהוות 14.9% מאוכלוסיית העולם, נהנית מ-80% מההכנסה העולמית, ואילו 20% מהאנשים העניים ביותר בעולם מחזיקים פחות משליש אחוז מההכנסה, עמדתם של רולס ושל הוגים אחרים, לפיה עקרונות הצדק צריכים לחול אך ורק בין אנשים המשתפים פעולה באותה מסגרת פוליטית, נשמעת כעמדה בלתי ניתנת להצדקה.

בעולם הגלובלי שבו אנו חיים, מתקיימים במידה רבה התנאים ההכרחיים, שאותם מציב רולס להחלת עקרונות צדק חברתי על קיבוץ של בני אדם – סמכות פוליטית משותפת ונטילת חלק בשיתוף פעולה כלכלי. לתהליכי הגלובליזציה הכלכלית יש השפעה משמעותית על חייהם של אנשים רבים מאוד במדינות שונות בעולם. כיום, לצד שלטונה של מדינת הלאום, קיימת מערכת מוסדות בין-לאומיים מרכזיים, כגון ארגון הסחר העולמי, הבנק העולמי וקרן המטבע הבין-לאומית, שלהם השפעה משמעותית על המדינית הכלכלית והחברתית של מדינות רבות בעולם, עובדה שממנה נגזרת תמיכה בתביעה לכינונם של עקרונות צדק גם במישור הגלובלי.

לצד אי השוויון הגלובלי בין מדינות, קיימת גם מגמה של הרחבת אי השוויון בתוך מדינות. לדוגמה, בישראל, בעוד שחלקם של שני העשירונים העליונים בעוגת ההכנסות הלך וגדל בין השנים 2005-1990, חלקם של שמונת העשירונים הנמוכים קטן. בשנים 2005-2004, שהיו שנות צמיחה כלכלית של המשק הישראלי, חלקם של שני העשירונים התחתונים בעוגת ההכנסות נותר ללא שינוי, בעוד שחלקם של שני העשירונים העליונים עלה ב- 1.5% (סבירסקי, קונור-אטיאס, 2006).

 מאז 1997 מתרחשת עלייה תלולה בעוני בקרב ילדים, עלייה שנבלמה רק בשנה האחרונה, אולם היא עדיין גבוהה מאוד. 35.2% מקרב הילדים בישראל חיים מתחת לקו העוני (לאה אחדות, רפאלה כהן, מירי אנדבלד, 2007). כמו כן, 23% מקרב המשפחות העניות הן משפחות עם מפרנס אחד, כלומר, עבודה אינה ערובה להיחלצות מעוני (קופ, 2006).

במדינת ישראל לא מתקיים גם עקרון שוויון הזדמנויות. אפשר למצוא לכך ביטוי במערכת החינוך הישראלית. הנתונים מצביעים על כך שבשנת 2005, 55.1% מבני/ות 17 לא השיגו תעודת בגרות, רובם של בני נוער אלה למדו ביישובים ערביים ובעיירות פיתוח. 32.4% מהתלמידים היהודים מסיימי בית ספר תיכון בשנת 1997 החלו ללמוד באוניברסיטאות או במכללות אקדמיות עד 2005, בעוד שרק 14.9% מהתלמידים הערבים ממסיימי בית ספר תיכון באותה שנה החלו ללמוד עד 2005 במכללות או אוניברסיטאות.

 מבין מסיימי בית ספר תיכון ממוצא מזרחי (ילידי ישראל לאבות ילידי אסיה או אפריקה וכן ילידי אסיה או אפריקה) רק 25.7% החלו ללמוד עד 2005 במכללות או אוניברסיטאות, בעוד ש-36.4% מבין התלמידים האשכנזים (ילידי אירופה או אמריקה, או ילידי ישראל לאבות ילידי אירופה או אמריקה) החלו ללמוד עד שנת 2005 במכללות או אוניברסיטאות. כמו כן, רק 15.1% מהתלמידים המתגוררים ביישובים השייכים לאשכול החברתי-כלכלי הנמוך ביותר, שסיימו את לימודי התיכון בשנת 1997, החלו ללמוד עד 2005 במכללות או אוניברסיטאות, לעומת 47.6% מהתלמידים המתגוררים בישובים השייכים לאשכול החברתי-כלכלי הגבוה ביותר.  יש לציין, שהגידול באי השוויון מתרחש בשנים האחרונות גם במדינות מערביות אחרות .

 

ביניים: *

 

אחד ההסברים לאי השוויון ההולך ומתרחב, מקורו בשינוי במבנה המעמדי במדינות המפותחות, שבא לידי ביטוי בירידת חלקו של הסקטור התעשייתי בכלכלה ובעליית חלקו של סקטור השירותים, ושיעור העובדים המועסקים בו. שוק העבודה התעשייתי אופיין בסולידריות מעמדית ששררה בין העובדים והעובדות, שתחושת שייכות וזהות משותפים גרמה להם להתארגן באופן קולקטיבי בארגוני עובדים ולהיאבק למען סל זכויות עובדים שוויוני יותר. במדינות רבות, האיגודים המקצועיים גם היוו את עמוד השדרה של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות והסוציאליסטיות, שבאמצעותן הם הצליחו לממש את האינטרסים של חבריהם וחברותיהם.

כך גם בישראל, עד שנות השמונים המוקדמות עמד שיעור העובדים המאורגנים באיגודים מקצועיים מכלל כוח העבודה על למעלה מ-85%, אולם לאחר חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שנכנס לתוקפו בתחילת 1995 וניתק את הזיקה בין הזכות לביטוח בריאות לבין חברות בהסתדרות הכללית של העובדים, ירד שיעור העובדים המאורגנים מתחת ל-50%. בד בבד עם היחלשותה של ההסתדרות, ירד גם כוח השפעתה במפלגת העבודה, מפלגת השלטון היחידה עד לשנת 1977.

 כיום, העובדות והעובדים בסקטור השירותים ובתעשיית ההיי-טק אינם חשים אותה תחושת שייכות וזהות מעמדית ופוליטית, שאפיינה את פועלי התעשייה, ואינם מהווים כוח פוליטי מאורגן, שיכול ללחוץ למימוש מדיניות שתגן על זכויות העובדים ותחתור לשוויון חברתי וכלכלי.

הסבר נוסף למגמת אי השוויון המתרחב, המתרחש במדינות מערביות רבות, תולה את הסיבה לכך בהיעדר אלטרנטיבה כלכלית לסדר הקפיטליסטי, אלטרנטיבה שהתקיימה ברוב שנות המאה העשרים בברית המועצות, במדינות מזרח אירופה ובמדינות אחרות בעלות משטר קומוניסטי. הטענה היא, שעם קריסתו של המשטר הקומוניסטי קרסה גם האלטרנטיבה הסוציאליסטית. ההוגה פרנסיס פוקויאמה ביטא את היעדר האלטרנטיבה בספרו המפורסם "קץ ההיסטוריה", בו טען לניצחונה ההיסטורי המוחלט של הדמוקרטיה הקפיטליסטית.

אולם מנגד, יש הטוענים שתהליכי הגלובליזציה הכלכלית אינם דטרמיניסטיים, שמוקדם מדי להכריז על קץ ההיסטוריה, להספיד את מדינת הלאום ולהמעיט בעוצמתה ויכולותיה הפוליטיות והכלכליות. ממשלות יכולות לקדם מדיניות של צדק חברתי כאשר זו מבוססת על הסכמה ציבורית רחבה. מדיניות כלכלית וחברתית ששומרת על מידה קטנה יחסית של אי שוויון, מיושמת על ידי מדינות סקנדינביה. שיעור המסים בהן גבוה יחסית למדינות מפותחות אחרות, ולמרות זאת, מדינות אלו זוכות להצלחה רבה בתחרות מול מדינות אחרות בשוק הגלובלי.

 כמו כן, אין לקבל את הסדר הכלכלי הגלובלי הקיים כסדר האפשרי היחיד. רפורמה משמעותית של המוסדות המרכזיים, הקובעים את אופיו של הסדר הגלובלי הנוכחי, היא אפשרית ומעשית. רפורמות מסוג זה כוללות, בין היתר, צעדים כגון  ייצוג שוויוני ודמוקרטי בארגונים פיננסיים בין-לאומיים, כמו קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי, מחיקת חובות של מדינות העולם השלישי למדינות המערב, שינוי רדיקלי של ארגון האומות המאוחדות והצבת מטרות כמו מימוש אפקטיבי של זכויות אדם, הורדת שיעורי העוני, פיתוח אנושי ושימור סביבתי, כמטרות מרכזיות של הארגון.

שאלת הצדק החברתי עולה גם בהקשר רב-תרבותי. בעולם המורכב ממדינות דמוקרטיות פלורליסטיות, הכוללות מגוון קבוצות בעלות זהויות שונות, עקרונות צדק חייבים להתייחס ברצינות לחשיבותן של הזהויות הקבוצתיות השונות. קורבנות של חוסר הצדק אינם רק אלה הסובלים מנחיתות כלכלית, אלא גם אלה הסובלים מחוסר יכולת לבטא את זהותם ותרבותם. צדק צריך לעסוק לא רק בשאלות של חלוקה, אלא גם בשאלות של הכרה, לא רק בפוליטיקה של מעמד אלא גם בפוליטיקה של זהות.

על מנת להבטיח את היכולת של קבוצות מיעוט לשמר ולפתח את הזהות התרבותית שלהן, יש צורך בהענקת זכויות תרבותיות קבוצתיות החורגות ממשפחת הזכויות האינדיבידואליות הליברליות. תפיסה נורמטיבית של רב-תרבותיות מחייבת אותנו לכבד תרבויות של מיעוטים, ולהעניק להם מידה של אוטונומיה לנהל את ענייניהן. זכויות להגדרה עצמית ואוטונומיה תרבותית למיעוטים אתניים ולאומיים, זכויות שאמורות להבטיח את הישרדותן והמשכיותן של קבוצות אלו. אולם הענקת אוטונומיה לקבוצות תרבותיות יוצרת בעיות אחרות של צדק, שכן אורח החיים של חלק מהתרבויות של קבוצות אלו כולל נורמות דתיות או נורמות אחרות, הפוגעות בזכויותיהם של יחידים, בעיקר נשים

אם אכן נאמץ פוליטיקה של זהות, וקבוצות המיעוט האתניות, הדתיות והלאומיות השונות יעסקו בשמירה על האינטרסים הייחודיים שלהן, ובמיסוד הזהות השונה והנפרדת שלהן, האם פוליטיקה כזו אינה חותרת תחת הניסיון ליצור זהות משותפת ותחושת סולידריות ואחריות הדדית בין אזרחים? האם פוליטיקה של הכרה אינה חותרת תחת האפשרות ליצור פוליטיקה של צדק חלוקתי? לטענת המבקרים, שרבים מהם משתייכים למחנה השמאל הפוליטי והחברתי, מדיניות רב-תרבותית פוגעת במדינת הרווחה ומחלישה אותה. היא פוגעת באמון הבין-אישי ובסולידריות החברתית הנחוצים לקיומה של מדינת הרווחה, ומקשה על כינון קואליציות פוליטיות סביב אינטרסים חברתיים וכלכליים משותפים.

אולם התשובה לדילמת ההכרה בזהות מול חלוקת משאבים חברתיים וכלכליים אינה יכולה להיות אך ורק תוצאה של דיון פילוסופי מוסרי. היא מצריכה בחינה אמפירית מדוקדקת. החוקרים ויל קימליקה וקיית בנטינג בחנו שאלה זו. הם ניסו למצוא תשובה לשאלה: האם יש קשר בין אימוץ מדיניות רב-תרבותית לבין היחלשות מדינת הרווחה? מסקנתם היא שלא קיים קשר כזה. מדיניות רב-תרבותית אינה מחלישה את מדינת הרווחה. התשובה לשאלה: האם במדינה רב-תרבותית כישראל, המדיניות הרב-תרבותית היא שהביאה להיחלשותה של מדינת הרווחה, שבאה לידי ביטוי בקיצוץ מסיבי של תקציבי השירותים החברתיים, ולפגיעה ברשת הביטחון הסוציאלי, שהתרחשו מאז תחילת שנת אלפיים, מצריכה מחקר נפרד.

לצערי, הדיון העיוני והפוליטי בצדק חברתי אינו תופס מקום מרכזי בשיח הציבורי הישראלי. לבד מקולותיהם של ארגונים חברתיים, מספר מוסדות מחקר וקולות בודדים באקדמיה, הדיון בצדק חברתי הוא שולי. הדבר אינו נובע אך ורק מהעובדה שהחברה בישראל עסוקה בבעיות הביטחוניות, הנחשבות דחופות יותר. דממה ציבורית זו נובעת במידה מסוימת גם מהשתלטותה של תפיסה אידיאולוגית חברתית וכלכלית ניאו-ליברלית על חלק גדול מקובעי המדיניות בתחום הפוליטי, על כלכלנים, על אנשי אקדמיה בתחומים הכלכליים, על שופטי בית המשפט העליון ועל כלי התקשורת הישראליים.

תפיסה זו, המעצבת את חיי החברה והכלכלה  בישראל, מבוססת על ההנחה שלפיה מטעמי מוסר ומטעמי יעילות, יש לצמצם ככל האפשר את מעורבות המדינה בחיי הכלכלה, יש להבטיח הגנה רחבה ככל האפשר לזכות הקניין ולחירויות הכלכליות, להפריט נכסים ציבוריים, לקצץ בהוצאות הציבוריות, לצמצם את מדינת הרווחה, להפחית מסים, בעיקר לבעלי הכנסות גבוהות, ולהתייחס למנגנון השוק כאל המנגנון המרכזי היחיד המבטיח חירות ויעילות. מכאן נובעת גם החלתם של מנגנוני שוק וכינון תחרות גם בשירותים חברתיים כבריאות וחינוך.

הדיון בשאלות צדק חברתי מבוסס על מספר הנחות מרכזיות. ראשית, יעדיה של הפוליטיקה במדינה דמוקרטית חייבים להתבסס על עקרונות מוסריים. שנית, אפשר לנהל דיון רציונלי וביקורתי גם בסוגיות שנויות במחלוקת, כמו אלה המאפיינות את הדיון בצדק חברתי, ושלישית,  יש בכוחם של שיקולים מוסריים ודיון ביקורתי לשנות את עמדותיהם של בני אדם ולגרום להם לפעול למען כינונו של עולם צודק יותר.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד