קולם של החלשים
קולם של החלשים

מריה, כוכבה, שרון. שלוש נשים, שלושה סיפורים של חיים מלווים במכות, פיזיות ונפשיות, ומאבק תמידי במציאות כלכלית וחברתית בלתי אפשרי

 

אורלי וילנאי-פדרבוש היא עיתונאית

 

החברות במועדון האגרוף של הפועל פתח תקווה היתה מבחינתם גאווה גדולה. שלושה בחורים צעירים, יוצאי צבא, עובדים לפרנסתם, נטולי עבר פלילי. עכשיו גם ספורטאים בהפועל.  שלושתם הם מה שמגדירים במשטרה בחורים נורמטיביים. ה"בחורים הנורמטיביים" האלה ביצעו בלילה של ה- 14 ביוני את אחד ממסעות ההתעללות האכזריים ביותר שנראו בישראל: שלושה מתאגרפים מענים במכות רצח ואונסים בחורה בת 21. עכשיו תשאלו את עצמכם איך יכול להיות שסיפור כזה לא פתח את מהדורות החדשות. התשובה פשוטה ועצובה כל כך: קוראים להם דניץ', אלכסיי וארסייב, והקורבן שלהם היא מריה, זונה. עם נתוני פתיחה כאלה, מגיעים בקושי למקום הכי נמוך בתל אביב.

*

בלילה שבין שלישי לרביעי עומדת מריה בכיכר של מתחם הבורסה ברמת גן. במשפחה, בבית, לא יודעים מה היא עושה בלילות בחודשים האחרונים. היא חדשה כאן יחסית, בין הצעירות. לקראת חצות היא עולה למכונית של לקוח ומכוונת אותו לאחד משני המוסכים הקבועים, שמגיעים אליהם עם לקוחות. דקות ספורות עוברות ובמוסך עוצרת מכונית פז'ו שחורה. דניץ', אלכסיי וארסייב יורדים ממנה שיכורים, ומתפרצים בקללות וצעקות למכונית של הלקוח.

ברגע הזה, כאן, מתחילה התופת. בינתיים, בחוץ אף אחד לא שומע,  אולי לא מתייחס. האזור שומם כמעט. ימים חלשים בעבודה כאן. ימי מונדיאל.

זה היה הקליינט השלישי של מריה באותו ערב. דניץ', אלכסיי וארסייב התנפלו עליו לתוך המכונית, כשהם מכים באגרופים בכל חלקי גופו. אחד מהם לופת את מריה וגורר אותה החוצה. דקות ארוכות חולפות עד שהם עוזבים את הלקוח. הוא מצליח להימלט, מדמם. עכשיו, הם עוברים לטפל במריה.

אני מגיעה בשישי בלילה למתחם הבורסה ברמת גן. כמה שעות קודם ביקרתי את מריה בבית החולים וולפסון. ביקרתי היא מילה קצת גדולה כדי לתאר את הדקות הספורות, שבהן ניסיתי לשוחח עם הילדה השסועה והאומללה הזאת, ונזרקתי על ידה החוצה. אין לה טיפת אמון בבני אדם, גברים ונשים כאחד. מתוך הפנים הנפוחות שלה היא נעצה בי זוג עיניים, שאמרו שכדאי שאניח לה. כי זה הדבר היחיד שהיא צריכה עכשיו, מנוחה, בטח לא תקשורת. הלכתי משם. בתוך ימים ספורים ישחררו אותה הביתה, לבית שלא יודע מה היא נאלצת לעשות כדי שיהיה שם אוכל, לבית שלעולם לא יוכל לתמוך בה אחרי הטרור שעברה, ולא יספק לה ביטחון כדי שתוכל לא לשוב לרחוב יותר.

במתחם הבורסה מדברים על 'הבחורה שנחטפה מכאן שלשום ועברה התעללות,  אבל אף אחת מהבנות לא יודעת להגיד מי זאת.

יש פה חברות שמבוססת על לילה בלבד, על טריטוריה ברורה. אבל גם חיבור כזה שיכול להיות רק בין מי שיודעים מלחמת קיום מהי. 

*

צריך רק לשאול ולא להאמין למה ששומעים כאן. סיפורי ההישרדות שמתרחשים פה היו יכולים למלא תיקים עבים של מורשת קרב, אבל רובם לא זוכים להיות אפילו תיקים זניחים במשטרה. בשנה וחצי האחרונות נרצחו באכזריות שלוש נשים שעבדו בזנות באזור המרכז. החקירות מתנהלות בעצלתיים. מאות תלונות על תקיפה של בנות עובדות נגמרות בכלום. רוב המותקפות אפילו לא מדווחות למשטרה.

על פי החוק, מותר להיות זונה בישראל. לפחות 5,000 נשים עוסקות בזנות בארץ. המדינה כאילו לא רואה מה קורה שם, בחצר האחורית שלה,  אבל המסר ללקוחות ברור: כשזה בסדר לצרוך אישה וגם לשלם עליה כסף, כמעט מתבקש לחשוב שמותר לך לעשות בה כרצונך.

הלקוח של סנדרה היה עצבני היום והיכה אותה, תוך כדי, בגב. עוד כמה שעות יראו גם את שטפי הדם. לא נשאר כמעט מקום אחד בגוף של סנדרה, שאין בו חותם שהשאיר לקוח.

פתאום אנחנו שומעים צעקה. מישהו ניסה להתנפל על תמרה. הפעם זה נגמר בפנס בעין ובפחד שיחזור לגמור את המלאכה. הוא לא הצליח לקחת את התיק עם הכסף שהרוויחה. ורק ללרה יש את פשה: בעל, בפועל סרסור או ערס. לא חשוב איך תקראו לו, התפקיד שלו בחיים שלה מאוד ברור. היא עוברת, מנומסת נורא, מלקוח ללקוח.  אחרי כל אחד מהם הוא מחכה לה בחוץ ולוקח מיד את הכסף. לפעמים נותן לה שלוק של מיץ, שלא תתייבש בדרך ללקוח הבא.

עכשיו חצות. בדיוק 48 שעות לפני, חוטפים  דניץ', אלכסיי וארסייב את מריה. באגרופים ובבעיטות בפנים הם מכניסים אותה למושב האחורי של הפז'ו. החלונות כהים. הם מתחילים לנסוע, שומעים מוסיקה מחרישת אוזניים.  במושב האחורי הם מכים את מריה ואונסים אותה בזה אחר זה.

*

בשנים האחרונות אני עוסקת לא מעט בסוגיית הזנות בישראל. בתחנת הקצה של מי שלא שרדו בדרך אחרת את המצוקה הכלכלית, או את ההתעללות בבית. כל מי שנפלו חזק כל כך בין החורים במערכת, שפעם התגאתה לקרוא לעצמה מדינת רווחה.

ראיתי אותן מוחבאות בקירות מכוני הליווי על ידי הסרסורים שלהן, כדי שהמשטרה לא תיקח אותן והם, סוחרי הנשים, יפסידו משהו ממכרה הזהב. ראיתי אותן בהפסקות ליד בתי הספר ביישובים בדרום,  עולות למכוניות של מי שמציע לקנות להן בגדים, לפעמים אפילו רק סיגריות, וחוזרות לשיעור שעה אחר כך בנעליים חדשות, אבל גם עם מבט אחר ועצוב בעיניים.

ספק אם מישהו ממקבלי ההחלטות הכלכליות בשנים האחרונות עשה פעם את הקישור הכל כך פשוט בין המעשה שלו לתוצאה בשטח, אבל היא שם, לגמרי לבד, בלי יכולת אמיתית להגיע יום אחד לחיים נורמליים.  

חזרה למריה. בפז'ו השחורה נמשך מסע האימה. לפחות חמש שעות הם נוסעים. עוצרים מדי פעם בסמטה חשוכה באזור, וממשיכים להתעלל בה. הם פוקדים עליה לבצע בהם מין אוראלי, אונסים אותה שוב ושוב ומכים אותה ללא הפסק.  

קצת לפני שעולה הבוקר על הלילה ההוא דוהרת הפז'ו השחורה ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן. שוטרי סיור בניידת משטרה שחולפת ליד מזהים את הפז'ו החבוטה כמכונית שעצרו רק לפני שבועיים, ומסמנים לנהג לעצור בצד.  מריה ניצלת ממוות.

 ברכב הם מוצאים גם גרזנים, רכוש גנוב ואת הכסף שנשדד ממריה. היא עצמה עוברת שלוש שעות של חקירה, ובסופן מובהלת לבית החולים.

דניץ' טקץ, אלכסיי שטיכוב וארסייב סנילוביץ' נעצרו.  מריה מסתובבת עכשיו עם עצמות שבורות בגולגולת וחבלות שאי אפשר להסתיר, כשיצאה מבית החולים, היא הלכה לבד הביתה. כשיתאחו השברים היא תחזור לרחוב, כי בחיים של מריה אין הרבה ברירות.

עיתונאי אמור להיות סוג של צופה מהצד, הוא צריך להיות מי שחושף את תמונת המצב האמיתית וממשיך הלאה, לחשיפה הבאה. אני לא מסוגלת. למי שעוסק בבעיות חברתיות, אין בעיני את הפריבילגיה רק לדווח ולהמשיך הלאה. צריך לעשות הכל כדי לשנות.  כמעט אין אלטרנטיבה.

 

*

 

ביום שלישי בצהריים כוכבה מצלצלת: 'יש לי בשורה טובה ובשורה רעה', היא אומרת לי. אנחנו מכירות כבר שנתיים. אני מכירה אותה בעיקר שבורה, בוכה ומפורקת, יודעת כבר לזהות את הטון הרגוע מעט יותר בקול שלה כשמגיעה תרומת האוכל מהעמותה. הפעם היא נשמעת בטוחה, כמעט מאושרת.

"תתחילי מהבשורה הטובה". ביקשתי.

פעמיים ניסתה כוכבה לשים קץ לחייה. כבר בפעם הראשונה בה פגשתי אותה אמרה לי שהיא רוצה להתאבד. האיום הזה נשלף תמיד ברגע שמצלמת הטלוויזיה מתחילה לעבוד.  לא האמנתי לכוכבה אז, כמו שלא האמנתי לאחרים שהשתמשו בחרב הזאת. זה פשוט לא נשמע אמין.  עד שביום שבת אחד התקשרה רחל, אמרה שהיא שכנה, ושכוכבה חתכה לעצמה את הוורידים.  מספר הטלפון שלי היה על השולחן, היא הסבירה.                

פעמיים הצילו אותה ממוות, ופעם אחת את הבת, נטלי. בגיל 15 בלעה נטלי את כדורי השינה של אמא. זה קרה הרבה אחרי שהשיניים הקדמיות נשברו, הרבה אחרי שהתחילה להסתיר את החיוך שלה. מישהו הסכים לתרום מימון לטיפול השיניים, אבל לא היה לה כסף להגיע לרופא. והמתח בבית, והעוני המחפיר וגיל 15 גם ככה לא קל, אז היא הלכה לישון. התעוררה כשעשו לה שטיפת קיבה. אחר-כך היתה במקלט לנערות בסיכון בבאר שבע, משם לצופיה, מוסד לנערות חוסות.  בחורף חזרה הביתה. מצאתי אותם במקלט. שם יש ראדיאטור. בבית קור כלבים, החלון שבור התנור מקולקל.

אין דבר אחד בחיים של כוכבה והילדים שנשאר שלם.

הבשורה הטובה היא ששרון, הבת הגדולה, התארסה. החתונה באוגוסט. בחור טוב בן 32, מכפר קאסם. הוא לוקח אותה לשם מיד אחרי החתונה.

שרון בת 17, אף פעם לא ראיתי אותה מחייכת.

 את השנה האחרונה העבירה בין עבודות מזדמנות לניסיון להמשיך את הלימודים בבית ספר מקצועי. הבחור אמר שהוא לא רוצה שהיא תלמד, הוא רוצה ילדים, בית. אז היא עזבה את הלימודים. "לא חבל", אומרת לי כוכבה, "הוא נותן לה הכל, בנה לה דירת ארבעה חדרים. היא לא יודעת לאיזה חדר לגשת קודם. חבל? אם היא נשארת פה, היא גומרת ברחוב". 

"ומה הבשורה הרעה?" שאלתי.

---------------------------

ב- 12 בצהריים הגעתי לדירה של כוכבה והילדים בשכונת קריית משה ברחובות. כולם ישנים. לא ישנו כל הלילה.

כוכבה אומרת שבלילה באים השדים והחובות והשאלות. "מאיפה נביא, מה יעקלו, מה לעשות כשידפקו בדלת?". היא לא לקחה את כדורי השינה כבר כמה ימים. האחיות שלה ביקשו ממנה לא לקחת, דואגות. חוץ מזה, אין לה כסף לקנות אותם.

השכנה מלמטה קפצה לפני חודש מהקומה השנייה. "אני בקומה רביעית", כוכבה אומרת, "מפה יותר בטוח". 

השכנה שקפצה עלתה לארץ לפני 10 שנים. בת 25 עם תינוק ובלי בעל. היא פצועה קשה עכשיו.  את התינוק לקחו לה.  

מי שהצליח, ברח משכונת קריית משה. העירייה סיידה את הבתים, שתלה קצת דשא, אבל את המציאות אי אפשר לטייח. יש שקט מעיק בשכונה הזאת. אפילו חבורות הילדים שמשחקים בחצרות המוזנחות, כולם בני העדה האתיופית, לא עושים רעש.

אחרי מבצע משה, קיבלה כל משפחה שעלתה מאתיופיה סכום גדול מהמדינה תמורת החובה לקנות בו דירה היכן שהמדינה תחליט. ב-120 אלף שקל הם קנו כרטיס כניסה לגטו. אחד הגטאות האלה הוא שכונת קריית משה. הישראלים הוותיקים שעוד הספיקו, ברחו. לכוכבה לא היה לאן ללכת. 23 שנה היא גרה בדירת עמידר בשכונה. אפילו ההורים שלה נולדו שם ואין שום פתח יציאה.

הפעם האחרונה שעבדה היתה לפני שנתיים. במפעל בקריית המדע ברחובות. היתה רושמת מספרי ברקוד של שנאי חשמל. את העבודה נאלצה לעזוב כדי לטפל באמה שגססה מסרטן בבית החולים. אחרי שאמה נפטרה חזרה, אבל המפעל כבר נסגר. מאז היא לא מוצאת עבודה, והאמת שבזמן האחרון כבר הפסיקה לחפש. כשהחיים שלך נטועים עמוק בביבים, מהר מאוד נגמר הכוח. במשרד האוצר של ביבי בטח היו קוראים לה פרזיטית. במציאות הדברים מורכבים הרבה יותר.

היא איבדה שני אחים. אחד בשלום הגליל, שני בהתפוצצות בלון גז לפני שנים באשדוד. בעלה עזב קצת אחרי הברית של הילד הצעיר. היא ויתרה על המזונות, הוא ויתר על הרשות לבקר את הילדים. יותר טוב ככה. כסף לא היה אף פעם, המצוקה עוברת בעקביות מדור לדור במשפחה, אבל בשנים האחרונות זה כבר לא עוני, זה ריק.  

כוכבה מטופלת בבריאות הנפש. ד"ר דדון אומר שהמצב קשה, ושרק אשפוז זמני הוא הפתרון. היא לא רוצה לעזוב את הילדים, מרגישה שהמוות רודף אחרי המשפחה שלה ומפחדת להשאיר אותם לבד. אז היא רק מבקשת להחליף לה את הכדורים בכל פעם שהיא באה.      
קצת אחרי שנטלי חזרה הביתה, הגיעה משטרה לעצור את דניאל, הבן הצעיר. הוא ועוד חבר בן 14 חשודים שביצעו מעשים מגונים בילדה בת עשר. שבוע היה במעצר. כוכבה נסעה בטרמפים לבית המשפט המחוזי כדי לשמוע שהבן שלה חף מפשע. החבר ניסה להפליל, הילדה היתה קצת מבולבלת, ולדניאל לא היה אף אחד שיוכל לעמוד על זכויותיו, או לפחות לקנות לו שחרור בערבות. הוא חזר הביתה עם כוויות מסיגריות שכיבו עליו עצורים, ועם העיניים הכחולות הגדולות שלו כבויות. מאז לא הלך לבית הספר, מתבייש. החבר שהפליל, אגב, הורשע.

כוכבה חיה מקצת יותר מ-2,000 שקלים הבטחת הכנסה ו- 412 שקלים קצבת ילדים. היא סופרת ומודעת לכל שקל, בעיקר מאז הקיצוץ של נתניהו ב-2003. הוא שרטט אז על הלוח שלו היגיון של קיצוץ, שיגרום לאנשים לחזור לשוק התעסוקה. כל קשר בין ההיגיון הזה לחיים של כוכבה מקרי בהחלט.     

 

*

 

בחיים של כוכבה תמצאו הרבה מושגים משנה א' בבית הספר לעבודה סוציאלית. ילדים בסיכון, אבטלה כרונית, נטייה לאובדנות. חומרים שכל עובד סוציאלי יודע בדיוק איך לטפל בהם, אבל לעובדים הסוציאלים במדינה של היום אין מה לתת, אפילו לא פתק לעמותה שתחלק לה אוכל. לפני חודש קיבלה את המכתב הזה מעמותת הוד ישראל:  "משפחה יקרה, לצערנו, עקב המצב הכלכלי של הארגון, אנו נאלצים להצטמצם. כל משפחה תקבל עוף אחד לשבועיים, כולם באופן שווה. נא לא להתקשר בעניין".  

אני מכירה את כוכבה כבר שנתיים. לאורך כל התקופה היא מבקשת שאעזור לה. באוכל, בבגדים, עם תורמים מזדמנים, אבל שום דבר לא עוזר ממש.

"את חייבת לעזור לעצמך, למצוא עבודה בכל מחיר", אמרתי לה כשבאתי בצהריים. "אם לא תעשי לבד, אף אחד לא יעזור לך. תנסי לגייס משפחה, אבא, שיעזור בינתיים. אי אפשר לחיות מתרומות". ניסיתי לשכנע את עצמי שזה באמת מה שאני צריכה להגיד לה. ואז זה הגיע, שבר גדול וגל של בכי. "את בכלל לא מבינה", היא אומרת לי, "את בכלל לא יודעת מה זה החיים שלי", ומשחררת באחת את השד.    הוא התחיל כשהיתה בת 12, בחוף הים. שלח את האחים שלה למים, ומרח חול על החזה, שלה. זה לא נגמר גם כשהיתה נשואה בפעם הראשונה והשנייה, כשתמיד בחרה את הגברים הלא נכונים. והסיבה לבחירות הללו, אבא, ממשיך לגעת ולכפות ולאנוס.

"את מאבדת שליטה והשליטה חוזרת לפעמים, מתחילה כאילו להשתקם ושוב נשברת", היא בוכה. "היום למה שהגעתי, זה בגללו, בגללו הנפילה. עד היום מרגישה מושפלת, לא שווה".

השדים יוצאים וכוכבה בוכה נורא. "אמא שלי ידעה שהוא סוטה כזה, עשה אותו דבר גם לאחותי". האחים שלה לא הרשו להתלונן, אף אחד לא יכול היה עליו.

הסיפור של כוכבה מדכא מדי, מייאש מדי בשביל להישמע אמיתי. כזה שאם אתה רואה אותו בטלוויזיה אתה מיד מעביר ערוץ, מסלק מהעיניים את מה שאתה לא יכול לתקן.

אבל כוכבה שם, ואסור לנו להפסיק לפחות להסתכל עליה, לשמוע, לחשוב ולעשות הכל כדי שלא תפגוש עוד כל כך הרבה אנשים חדשים שמצטרפים לתהום שלה.   

צריך להבין שמדובר בתהליך שהרבה אנשים ומוסדות ליוו אותו, אבל אף אחד לא שלף אותה למעלה. פגיעה מילדות שלא טופלה, נקודת זינוק אפסית, נטישה תמידית בשוליים. הלוואי שמישהו יספיק לעצור את התהליך הזה ולהציל לפחות את הילדים.

רוב הזמן היא מסתגרת בבית בגלל הבושות. "אם אני יוצאת לעיר אני הולכת בדרך מפותלת. אם פה יש לי חוב, עוברת למדרכה הזאת. פה חייבת, הולכת לשם. שלא יראו אותי אנשים. לא יכולה להבטיח להחזיר גם בעוד שבוע שבועיים כי לא יהיה לי".

 

*

 

שרון שוכבת במיטה ומכסה את הפנים. בימים האחרונים היא לא מתייחסת לאף אחד.  "מזל טוב", אני מנסה ושואלת אותה איך התחושה להתארס, להתחתן. "כמה שרחוק מהבית יותר טוב", היא מפטירה, "הכי טוב שאני הולכת", היא אומרת והעיניים שלה מתמלאות דמעות. את מתרגשת? "לא", היא אומרת ומתכסה בחזרה.

"מאז שהתארסה היא מתחרה איתי", מסבירה לי כוכבה, "אני ענייה והיא הולכת למקום יותר גבוה. ככה היא מתנהגת וזה מחליש אותי יותר. כשנפרדים מאמא נפרדים באהבה". כוכבה שוב בוכה. שרון לא שיתפה אותה בדבר, לא בקניות לא בסידורים, המשפחה שלו נתנה את הכסף, היא לא רצתה שאמא תבוא. "אולי היא מתביישת בי", היא אומרת,  "זה חותך אותי לגזרים", הבכי מתחזק.

המשפחה שלו ליברלית. הוא מדבר עברית וקיבלו אותה יפה מאוד. "הוא מתירני, לא פרימיטיבי, אין להם בעיה עם הדת". כשחיפשו שמלה, האמא שלו ביקשה את השמלה הכי חשופה, איפה שיותר.

על השולחן תמונות ממסיבת האירוסין. הוא עונד לה צמידי זהב, טבעות ושרשרת.

שרון מחייכת בתמונה, זאת הפעם הראשונה שאני רואה את החיוך שלה. "אחת הולכת, פחות אוכל פחות הוצאות. לפחות שאחת תחיה טוב", אומרת כוכבה.      

 כשאני הולכת, הם מבשלים אוכל על גזייה במטבח. כך כבר חודשים, מאז שהגז נותק. נטלי ודניאל  מכינים ביצים. זה מה שהם אוכלים כל היום. נטלי מספרת שהיא חולה על נקניקיות.

הבשורה הרעה, אגב, היתה מכתב נוסף מההוצאה לפועל. הפעם הודעה על עיקול רכוש. עשו לה איחוד תיקים, היא מספרת, אבל כבר חצי שנה היא לא שילמה. אין לה 200 שקל בחודש. עכשיו היא רועדת. ייקחו את הטלוויזיה, זה הדבר האחרון שאפשר לקחת. הספה מפורקת, הארון כבר התפרק מזמן, נשארה רק הטלוויזיה. וכוכבה כל כך אוהבת חדשות. מ- 5 ועד 10 היא רואה רצוף בשלושה ערוצים.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד