אסירים לנפשם
אסירים לנפשם

 עו"ד אביב וסרמן שימש מנהל חטיבת זכויות האדם במכללה למשפטים ברמת גן ויו"ר הוועד המנהל של המכללה החברתית - כלכלית. הוביל את המאבק הציבורי בהפרטת בתי הכלא

 

הניסיון של המדינה לבצע הפרטה מלאה של בתי הסוהר והמאבק הציבורי נגד המהלך הוא מקרה מבחן של דרך קבלת החלטות בארץ, יחסי הון ושלטון וכוחם של האזרחים

 

 

 התהליך במסגרתו בחרה מדינת ישראל להפריט בית כלא בהפרטה מלאה לחברה פרטית, מהווה מקרה קצה לתהליכי הפרטת שירותים, שמדינת ישראל עוברת בעשורים האחרונים. ככזה הוא יכול לשמש כמקרה מבחן לסוגיות שונות הקשורות לצדק חברתי, לתפקיד המדינה ולאופן קבלת ההחלטות בנושאים חברתיים-כלכליים במדינת ישראל כיום. בארבע השנים האחרונות הובלתי את המאבק הציבורי בהפרטת בתי הסוהר בארץ והשתמשתי בתהליך ההפרטה כבסיס לתזה אקדמית, שעסקה בתהליך קבלת ההחלטות בישראל בסוגיות של מדיניות חברתית-כלכלית.

 עד כה פורסמו שני מאמרים בארץ בנושא בתי כלא פרטיים: הראשון, בשנת 2000,  על ידי פרופ' יואב פלד מהחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ("הפשע משתלם - מה ניתן ללמוד מהניסיון האמריקני בהפרטת בתי סוהר"), שניתח את הניסיון הבינלאומי במדינות שבהן הפריטו בתי כלא בהפרטה מלאה. מאמרו של פרופ' פלד היה אחד הגורמים לעיכוב בהפרטת בתי הכלא בארץ. המאמר השני, שנכתב על ידי הקרימינולוג ד"ר אורי תימור, פורסם בשנת 2006, והוא עסק בהשוואה בין בתי כלא פרטיים לציבוריים, בעיקר מהיבטים קרימינולוגיים, אך גם  כלכליים.

במאמר זה אביא את עיקרי טיעוניהם של פלד ותימור, ואוסיף מספר דגשים הנובעים מתהליך קבלת ההחלטות בקונטקסט הישראלי, ומניסיוני מתוך המאבק הציבורי בתהליך ההפרטה. בחרתי להביא את מסכת האירועים והממצאים באופן כרונולוגי, כפי שהתוודעתי אליהם בעצמי. אנא ראו במאמר קצר זה יריית פתיחה בלבד, למי שירצו להעמיק ולחקור בתחום מרתק זה, ובשום אופן לא דיון ממצה.

*

התוודעתי לנושא הפרטת בתי הסוהר במקרה, בפגישה חברית שהתקיימה בקיץ 2003 עם יואב פלד, שסיפר לי על כוונת המדינה להפריט כלא בהפרטה מלאה. תגובתי האינטואיטיבית, כמו של רבים אחרים, היתה למה, איך ומה ההיגיון? פלד הוסיף שאין אף גורם בישראל שעומד להתייצב מול כוונת ההפרטה, על אף האבסורד הבולט שעולה מתוכה, ולפיכך התחייבתי לעשות כל שביכולתי לחקור ולהתנגד למהלך.

הסתבר כי, בעולם מקובלות שתי שיטות לשיתוף המגזר הפרטי בניהול ובתפעול בתי כלא. השיטה הראשונה, המקובלת ברוב מדינות העולם, מכונה הפרטה חלקית, או "המודל הצרפתי". יש לה גוונים רבים, אך בבסיסה עומדת ההנחה כי ניתן להיעזר בחברות פרטיות לביצוע פונקציות לוגיסטיות בתוך כותלי בית הסוהר, כגון בנייה, הזנה, ניקיון וכדומה, ואילו הסמכויות השלטוניות של שימוש בכוח נותרות בידי המדינה, באמצעות סגל בית הסוהר.

השיטה השנייה מקובלת בחלק קטן בלבד ממדינות העולם והיא מכונה הפרטה מלאה, או "המודל האנגלו-אמריקני", שכן הרעיון נולד ונוסה לראשונה בארה"ב בתחילת שנות ה-80, ומאז הועתק למדינות אנגלו-סקסיות נוספות. גם במודל זה יש גוונים בין המדינות השונות, אך בבסיסו עומדת ההנחה כי ניתן להעביר את מרבית הסמכויות, כולל סמכויות שלילת החירות והשימוש בכוח, לחברה פרטית. כאמור, מודל זה מקובל במספר קטן מאוד של מדינות, כולן אנגלו-סקכסיות. לפיכך, ישראל עומדת להפוך למדינה הלא אנגלו-סקסית הראשונה בעולם, שבה כלא מופרט בהפרטה מלאה.

בחירתה של מדינה במודל הפרטה מלא או חלקי אינה מקרית. בחירה זו מייצגת את תפיסת השלטון לגבי אחריותו כלפי האזרחים ותפקידי השוק הפרטי. במדינות שבהן נוהגת מדינת רווחה רחבה, דוגמת סקנדינביה ומערב אירופה, שירותים רבים יותר מסופקים על ידי המדינה, כך שאין בכלל בתי סוהר מופרטים, או שקיימים בתי כלא מופרטים חלקית. לעומתן, במדינות בהן נוהגת מדינת רווחה מצומצמת, או בשם אחר מדינת רווחה ליברלית, דוגמת ארה"ב ואנגליה, מעורבותו של הסקטור הפרטי באספקת שירותים ציבוריים רבה יותר, ושם אנו מוצאים בתי כלא מופרטים באופן מלא.

 מהלכי הפרטת בתי כלא בעולם, וגם בישראל, אינם יוזמה של קרימינולוגים, או של אנשי שב"ס, המבקשים לשפר את התנאים בכלא. כמו בהפרטות של שירותים אחרים, מדובר ביוזמה של כלכלנים מהמשרד לביטחון פנים ומשרד האוצר, שמתוך תפיסת עולם נאו-ליברלית ואמונה כי הפרטה תחסוך בעלויות, מקדמים את רעיון ההפרטה.

ניסיונות ההפרטה בישראל החלו עוד בסוף שנות ה-90, אך נבלמו בהתנגדות על בסיס אידיאולוגי של השרים לביטחון פנים, אביגדור קהלני ושלמה בן-עמי. השר לביטחון פנים, עוזי לנדאו, היה הראשון שאפשר את מהלך ההפרטה, ולשם כך הוקמה כבר ב-2002 ועדת מכרזים בינמשרדית, שעסקה בנושא.

 

*

 

התנגדותם של המתנגדים להפרטה מלאה של בתי כלא, כפי שזו מובאת אצל פלד ותימור, מבוססת על הנימוקים הבאים:

הנימוק האידיאולוגי. שלילת חירותו של אדם ראוי שתיעשה אך ורק על ידי המדינה, שלה אמור להיות המונופול על שימוש לגיטימי באמצעי כפייה. למרות שהאסיר נענש על ידי בית משפט ציבורי-ממלכתי, עדיין בבסיס סמכותו של סגל בית הסוהר המופרט, סמכויות שהן שיפוטיות, העוסקות בשלילת חירותו של אדם, האסיר, לרבות השמתו בבידוד, שלילת חופשתו, שימוש באלימות במידת הצורך וכו'. סמכויות אלה, ראוי שיופקדו בידי עובדי מדינה ולא בידי עובדי חברה מסחרית, הפועלת למטרות רווח. עמדה זו מאפיינת, כנראה, את תפיסתו של רוב הציבור בישראל. במחקר שהזמין המשרד לביטחון פנים, בין השאר על עמדות הציבור כלפי בתי כלא פרטיים, התנגדו 60% מהנשאלים לבתי כלא פרטיים, גם בהנחה שהם חוסכים כסף למדינה. המחקר, שבוצע ביוני 2004, פורסם באתר האינטרנט של המשרד לביטחון פנים, אך ממצאיו לא הובאו בפני חברי הכנסת שדנו בנושא ההפרטה. על פי נימוק זה, גם אם כלא פרטי יוביל לחיסכון בעלויות ולשיפור השירות, עדיין אין להפריטו.

הנימוק הכלכלי. המוטיבציה העיקרית להפרטה הינה חיסכון כלכלי. הניסיון הבינלאומי מראה כי לאורך זמן, אין חסכון משמעותי לקופת המדינה, אם בכלל, מהפרטה של בתי כלא. מחקרים רבים נעשו על מנת להשוות בין בתי כלא פרטיים לציבוריים. חלק מהמחקרים מצאו חיסכון זניח לקופת המדינה, אולם רבים אחרים לא מצאו חיסכון כזה, וחלק אף מצאו שכלא פרטי הוא דווקא יקר יותר, בשל הצורך להקים מערך פיקוח יקר, עלות המכרז לבחירת הזכיין ומעל לכל, הרווח הגדול של הזכיין הפרטי. העיתונות הכלכלית האמריקנית מדווחת על רווח של 4.5 מיליארד דולר בשנת 2004 לתעשיית הכליאה האמריקנית, הענף השני בקצב התפתחותו בארה"ב אחרי ההיי-טק.

הנימוק השלישי בסיסו באיכות השירות בכלא. הדרך השכיחה ביותר של זכיין פרטי להרוויח היא לקצץ במרכיב העלות המרכזי בכלא, שכר הסוהרים והצוות. מעבר לפגיעה בזכויות הסוהרים והצוות כעובדים, הורדת השכר מביאה, בדרך כלל, גם לעלייה בתחלופת כוח האדם ולירידה בהכשרות, בהשוואה לכלא ציבורי מקביל. צעדים אלה מביאים באופן כללי לירידה באיכות כוח האדם והשירות שמספקים הסוהרים, ולעלייה במקרי האלימות, האונס, הסמים והבריחה, בהשוואה לבתי כלא ציבוריים. ידוע במיוחד מקרה של כלא פרטי בוואיומינג בארה"ב, שנוהל על ידי חברת דומיניון, שהתמודדה במכרז בארץ. בשנת 1998 ברחו ממנו 500 אסירים, בלי שצוות הכלא הפרטי עשה דבר.

דרכים שכיחות נוספות להרוויח על גבי האסירים הן הפרות חוזה, שימוש באסירים כקהל שבוי והפקת רווח מעבודתם. חברות מפרות את חובותיהן על פי החוזה, מקום בו הפיקוח עליהן אינו הדוק מספיק, בשל האינטרס המובנה שלהן למיקסום רווחיהן. כך למשל, בהיעדר פיקוח נאות, חוסך הזכיין בהוצאות על שיקום, חינוך ורווחת האסיר, להם הוא מחויב על פי החוזה. בהקשר זה, למדינת ישראל יש עבר מוכח של כישלונות בפיקוח על חברות מסחריות, כך בתחום התקשורת או בחוקי העבודה. שנית, חברות מנצלות את עובדת היותן מונופול בכלא ואת התלות של האסירים בשירותיהם, ופעמים רבות גובות מחיר מופקע עבור שירותים שונים. כך עבור שיחות טלפון, למשל. דרך שלישית להרוויח על גבי האסירים היא להוציאם לעבודה ולקבל את מרבית התמורה עבודתם. בארה"ב אסירים משולבים בעבודות מגוונות, החל מעבודת כפיים וכלה בהיי-טק.

הפרטת כליאה הופכת בעצם את האסירים לסחורה עוברת לסוחר. בכך נותר תמריץ כלכלי לתעשיית הכליאה לפתח שדולות להחמרת הענישה, על מנת שמצוקת הכליאה תגדל וייווצר צורך במקומות כליאה נוספים, לשם הגדלת ה"שוק". תעשיית הכליאה אכן עושה זאת. שדולה זו היא אחד ההסברים לעלייה הדרמטית במספר האסירים בארה"ב ב-20 השנים האחרונות לשיעור הגבוה ביותר בתולדות האנושות, הן אבסולוטית והן יחסית לגודל האוכלוסייה, כמעט שניים וחצי מיליון אסירים. שתדלני ארגוני הכליאה הפרטיים מודים, כי הם משקיעים עשרות מיליוני דולרים בקידום חקיקה מסוג Three strikes you're out , כלומר, לאחר ביצוע שלוש עבירות, גם אם קלות, ייכנס הנאשם למאסר עולם, או למאסר של 25 שנה חובה. כך למשל, בקליפורניה. מדיניות אחרת היא ביטול ערכאות הנוער, כך ששיפוט בני נוער נעשה בבתי משפט רגילים וריצוי העונש מתבצע בבתי מאסר רגילים (כך למשל במדינת מישיגן).

לצד הנימוקים העקרוניים להתנגדות להפרטה, הסתבר במחקר הראשוני שערכנו כי לאחר מספר שנים, מדינות מסוימות בהן נפתחו בתי כלא פרטיים הלאימו אותם ואף אסרו את קיומם בחקיקה. כך בניו זילנד, בניו יורק ובאילינוי.

 

*

 

מצויד בנימוקים לעיל, פניתי לכנסת וביקשתי לעכב את מהלך ההפרטה, אך ללא הועיל. התיקון לחוק המאפשר את הקמת הכלא הראשון בהפרטה מלאה, עבר בקריאה ראשונה בדצמבר 2003, ומיד נקראתי לדיוני ועדת הפנים להכנת החוק לקריאה שנייה ושלישית.

 

במהלך הדיונים בוועדת הפנים הסתבר, שלמרות הבעיתיות הרבה שהוצגה לעיל, ועדת המכרזים הבינמשרדית יצאה במכרז להקמת כלא מופרט כבר בינואר 2003, בלי לקבל מראש את הסכמת הכנסת. אלמלא דרישת היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, להביא את הנושא לחקיקה בכנסת, אין ביטחון כי ועדת המכרזים היתה עושה כן. ועדת המכרזים אף הבטיחה לפצות את החברות המתמודדות במאות אלפי שקלים, אם הכנסת תתנגד לחוק.

 

תזכיר החוק, שהונח בפני חברי ועדת הפנים, הציע, בתמצית, תיקון לפקודת בתי הסוהר, שיאפשר הקמת כלא בהפרטה מלאה, סמוך לכלא באר שבע, לאוכלוסייה של כ-800 אסירים קלים. למרות כל הבעיותיות שתוארה לעיל, לא התקיים בוועדה דיון עקרוני בשאלה האם כלא בהפרטה מלאה טוב למדינת ישראל.

יו"ר הועדה, ד"ר יורי שטרן המנוח, חזר וגרס כי הכנסת אינה במה לדיונים אידיאולוגיים. הדיון כולו התמקד בסעיפי הצעת החוק שהביאה ועדת המכרזים. הדיון התקיים לאור סיסמאות וללא תשתית ראייתית כלשהי. תחשיב כלכלי, המבסס את טענת האוצר, כי הפרטה מלאה תוזיל את עלות הכלא בעד 50%, לא הוצג והסדרים ראשוניים רבים, שעל פי ועדת המכרזים אמורים היו להיכלל במכרז ובהסכם עם הזכיין, לא הוצגו.

 

כשהבאתי את הנימוקים נגד הפרטת בתי הכלא בפני חברי הכנסת שהגיעו לישיבות, נוצרה קואליציה מעניינת. כל חברי הכנסת, למעט יו"ר הוועדה, התנגדו למהלך ההפרטה המלאה. אפילו חמי דורון משינוי, אז בקואליציה, שבמצעה של מפלגתו יש תמיכה עקרונית במדיניות ההפרטה של שירותים ציבוריים, גרס כי יש גבולות להפרטה, וכי לא ניתן לחוקק חוק ללא תשתית עובדתית מספקת.

 

מעבר להתנגדות הכללית למהלך ההפרטה המלאה, מהסיבות שצוינו לעיל, העליתי בפני הוועדה 32 הסתייגויות קונקרטיות להצעת החוק, כולן נוסחו בהמשך לניתוח הניסיון הבינלאומי של הפרטת כליאה והניסיון הישראלי הגרוע בפיקוח על חברות מסחריות. שוב ושוב חזרה הקריאה להפסיק את העיסוק בהצעת החוק, בשל היעדר תשתית ראייתית מינימלית, ולפתור את מצוקת הכליאה האמיתית בדרכים אחרות, קרי חלופות מאסר, בנייה והרחבה של בתי כלא ציבוריים, או הפרטה חלקית, כמקובל ברוב מדינות העולם.

הליך ההצבעה על החוק היה שיעור מאלף בהלכות פרלמנטריזם ישראלי. ביום בהיר אחד, אחרי כ 15 ישיבות, הגיעו לאולם הוועדה חברי כנסת שלא השתתפו ולו דקה אחת בדיונים. היה ברור, שהם עומדים להצביע על החוק. התברר כי אין לקואליציה רוב בוועדה, שכן מתוך 15 חברי ועדה, 7 חברי קואליציה שלא נכחו בדיונים היו מוכנים להצביע בעד החוק, 7 חברי אופוזיציה שנכחו בדיונים התכוונו להצביע נגד החוק וחמי דורון מהקואליציה, שהיה בדיונים סירב להצביע בעד החוק.

 חבר הכנסת גדעון סער, יו"ר הקואליציה, הזעיק את חבר הכנסת רשף חן, ראש סיעת שינוי בכנסת דאז, והורה לו להחליף את חמי דורון בהצבעות כדי שהחוק יעבור. חמי דורון סירב לצאת. יושב הראש שטרן דחה את ההצבעה. לאחר מספר ימים התקיימה פגישה בין חמי דורון ליוסף לפיד, יושב ראש מפלגתו. חמי דורון הוחלף בחבר הכנסת בריזון, שגם הוא לא נכח בדיונים, שהצביע בעד החוק ונגד ההסתייגויות, ובכך הוכרע גורל החוק וההסתייגויות. כך בוועדה וכך גם במליאה.

 

*

החוק עבר ויתרה מזאת, ללא ההסתיגויות, מה שהותיר חוק רע ביותר בספר החוקים, כזה שמותיר פרצות גדולות המזמינות ניצול על ידי הזכיין. מתנגדים נוספים שנכחו בדיוני הוועדה טענו כי אין מה לעשות, וצריך לחכות עם ההתנגדות לבניית הכלא הפרטי. אני גרסתי שצריך להמשיך במאבק מיד, ולא להמתין לבנייה. בלית ברירה, ולאור מה שקרה בכנסת, שקלתי פנייה לבג"ץ.

על מנת לדרוש בטלותו של חוק בישראל, יש להראות פגיעה אסורה בנורמה חוקתית גבוהה יותר. בהיעדר חוקה, המשמעות היא הוכחת פגיעה בחוק יסוד. הטיעון המתבקש, אך הבעייתי, היה פגיעת התיקון, המאפשר הקמת כלא פרטי בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חיפשתי טיעון נוסף, ועו"ד אפי מיכאלי, מורה למשפט חוקתי במכללה למשפטים ברמת גן, העלה את הרעיון המקורי, לטעון כי התיקון פוגע גם בסעיף 1 לחוק יסוד: הממשלה, הקובע כי "הממשלה היא הרשות המבצעת של מדינת ישראל", ולפיכך, מקבע גם את גבולות יכולתה של הממשלה להפריט את סמכויותיה השלטוניות לחברות מסחריות.

 בשלב מסוים, בעקבות פרסום בתקשורת על הכוונה להגיש את העתירה, הצטרף אלינו "אבי האסירים", גונדר (בדימוס) שלמה טויזר, ובשמו ובשם המכללה הוגשה העתירה העקרונית ב-16.3.05. העתירה מבקשת שני סעדים. הראשון, את ביטול החוק בשל פגמים בחוקתיותו והשני צו ביניים, המבקש להקפיא את הליכי המכרז עד להכרעה בתיק. צו הביניים התבקש מפני שידענו, עוד לפני שההסכם התפרסם, שהפיצוי לזכיין יגדל ככל שהתהליך יתקדם, ולא רצינו שבג"ץ, כמו הכנסת, יפעל תחת שוט הפיצויים ההולכים וגדלים. לצערנו החליט בג"ץ, בהחלטה בת שורה אחת, שלא להוציא צו ביניים. היות והדיון בעתירה נקבע רק לסוף אוקטובר 2005, להחלטה זו היתה משמעות רבה, שכן המדינה קיבלה בעצם את אישור בית המשפט להמשיך בהליכי המכרז, כאשר המשמעות הכלכלית של כל התקדמות בהליך הינה הגדלה משמעותית של הפיצוי לזכיין, אם בית המשפט יחליט לפסול את החוק.

במקביל לעתירה העקרונית, ולאחר שמסמכי המכרז וההסכם לא נחשפו בכנסת, הגישה האגודה לזכויות האזרח, באמצעות עו"ד דורי ספיבק, עתירה נוספת, מנהלית, על פי חוק חופש המידע, לגילוי מסמכי המכרז החסוי. בית המשפט המחוזי בת"א, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, החליט לדחות את עתירת האגודה לזכויות האזרח ולהשאיר את המכרז חסוי מעיני הציבור מטעמים של "ביטחון הציבור". האגודה לזכויות האזרח ערערה על החלטתו בשם עקרון השקיפות לבית המשפט העליון. ערעור האגודה לזכויות האזרח הניב פירות, ובמסגרתו נחשפו כמעט כל מסמכי המכרז.

הסעיף הבעייתי ביותר בעיניי בהסכם הזיכיון שנחשף הוא נספח ח' להסכם הזיכיון, שכותרתו: "קטגוריות למיון אסירים לבית הסוהר". נספח זה  מבטיח את הצלחת הכלא הפרטי ומונע כל אפשרות להשוות את ביצועיו, בגדר "פיילוט" או ניסוי, לכלא ציבורי מקביל, שכן על פי הנספח לא ישהו בכלא הפרטי אסירים בעייתיים, לרבות אסירים ביטחוניים, אסירים השפוטים בגין שהייה בלתי חוקית בישראל, אסירים המוגדרים בעלי סיכון גבוה לבריחה, אסירים בעלי סיכוי אובדני, אסירים שהוגדרו כחולים כרוניים, נשים, קטינים  וכו'.

למרות הפירוט הרב של מסמכי ההסכם, אין בו תשובה לבעיות שהועלו בחוק, כגון תנאי סף לאיכות כוח האדם הביטחוני, הגבלה לפיצוי שישולם לזכיין במקרה של הלאמת הכלא, או מספר מינימלי של מפקחים שיאכפו את ההסכם.

 

*

 

ב 27.10.05 התקיים הדיון הראשון בעתירה, כשאת המכללה מייצגים אנוכי ועו"ד גלעד ברנע. ביום הדיון, אולם ג', האולם הגדול ביותר בבית המשפט העליון, היה מלא מפה לפה. עשרות סטודנטים, מרצים, פעילים חברתיים וחברי תנועות הנוער של "השומר הצעיר" ו"הנוער העובד והלומד" גדשו את האולם. עו"ד ברנע הסביר את הטיעון החוקתי, ואני פירטתי את הניסיון הבינלאומי והטיעון הערכי.

 ההרכב, כבוד השופטים ג'ובראן, פרוקצ'יה והנשיאה הנוכחית, ביניש, לא נראו משתכנעים מהטיעונים, עד כדי כך, שהפרקליטה הבכירה, עו"ד גנסין יצאה מן האולם לדיון אחר. בהיעדרה, פנתה כ"ה פרוקצ'יה לב"כ המדינה עו"ד גלעדי, וביקשה בכל זאת התייחסות לשאלה העקרונית שמעלה העתירה, והיא שאלת גבולות ההפרטה. למדינה לא היתה שום התייחסות לשאלה זו, וההרכב כולו הורה למדינה להשלים את טיעונה בנקודה זו של גבולותיה החוקתיים של ההפרטה. כמו כן, קבעה כ"ה ביניש, כי הפרטת בתי הסוהר תיבחן לאור העמדה העקרונית של המדינה ושלנו בשאלת גבולות ההפרטה, וכי עד להחלטה הסופית, ולמרות שלא הוצא צו ביניים, העתירה תהיה, בלשונה של כ"ה בייניש, "כחרב מתהפכת מעל ראשו של הזכיין".

למרות אזהרתו של בג"ץ, כמה ימים לאחר הדיון נבחרה חברת א.ל.א בע"מ להיות החברה המסחרית הראשונה שתקים כלא מופרט במדינת ישראל. א.ל.א הינה חברה בע"מ, בבעלות משותפת של "אפריקה ישראל", או איש העסקים לב לבייב, וחברת הבניה "מנרב", או איש העסקים אברהם קוזניצקי. אין בא.ל.א. שותפה שלה ניסיון בהפעלת בתי כלא, כך שלמרות שוועדת המכרזים ישבה על המדוכה במשך כמה שנים, לזכיין שנבחר אין שום ניסיון בהפעלת בתי סוהר. המדינה, בעצם, הפריטה או האצילה את סמכותה לבחור את המפעיל בפועל לאנשי העסקים לבייב וקוזניצקי.

ב-16.2.06 הגישה מדינת ישראל, לראשונה בתולדותיה, את עמדתה בשאלת "גבולותיה החוקתיים של ההפרטה". בעמדת המדינה היתה סתירה פנימית. מחד, היא טענה כי מדובר בשאלה מתחום הכלכלה הפוליטית, וכי אין למשפט הישראלי כלים לבחון אותה במשקפיים חוקתיים, לרבות סעיף 1 לחוק יסוד: הממשלה. מאידך, טענה המדינה כי במקרים חריגים, יוכל בג"ץ לבטל חוק מפריט מכוח "הלכת הדגל השחור" (שם, סעיף 94) ואף נתנה דוגמה – מקרה בו המדינה ממנה מפכ"ל, שהוא אינו עובד מדינה, כי אם אדם פרטי (שם, סעיף 77).

בעקבות עמדת המדינה, ובהיוועצות עם אנשי אקדמיה בארץ ובעולם, הוגשה עמדתנו לענין גבולות ההפרטה. כמה ימים לאחר הגשת עמדתנו, ביום בעל משמעות סימבולית, האחד במאי 2006, התקבלה החלטתה של כ"ה בייניש להרחיב את ההרכב לשבעה שופטים. היה זה קו פרשת המים בהתייחסותו של בית המשפט לעתירה, וההחלטה נסכה בנו תקוות רבות להמשך.

 ב 18.6.06 התקיים הדיון השני בפני הנשיא דאז, אהרן ברק. לדיון הגיע מספר שיא של כ-300 צופים, שצבאו על שערי בית המשפט העליון. בסופו של יום, לא התקיים דיון לגופו של עניין, אלא רק דיון טכני. הנשיא ברק הוציא צו על תנאי, שחייב את המדינה להתייחס לפגיעה הן בחוק יסוד: הממשלה והן בחוק יסוד: הכנסת. כמו כן, הציע בית המשפט לכנסת, בצעד חריג, להצטרף להליך בנפרד מהמדינה, וצירף גם את א.ל.א, הזכיין. ההרכב הורחב, להרכב הרחב ביותר האפשרי, במגבלות שופטי בית המשפט העליון הנוכחיים, תשעה שופטים.

הדיון השלישי נקבע ל-31.8.06. התקשורת והפרשנים המשפטיים שליוו את העתירה גרסו, כי ביומו האחרון של הנשיא ברק כיושב בדין, הוא יכתוב את "שירת הברבור" שלו בנושא "גבולות ההפרטה". הכנסת שהצטרפה להליך והמדינה טענו כי לאור הצעות חוק פרטיות, שהועלו על ידי שלי יחימוביץ' ממפלגת העבודה, דוד אזולאי מש"ס ודב חנין מחד"ש, יש לדחות את הדיון בעתירה. בג"ץ קיבל טענה זו ודחה את הדיון בתיק.

במהלך 2007, נדחו הצעות החוק הפרטיות ברוב גדול, וב-8.7.07 התקיים דיון נוסף בהרכב של תשעה שופטים. הפעם התקיים דיון לגופו של עניין, כאשר לצד המדינה והעותרים, טען גם אסיר, ידין מכנס, על השלכות היום יום של הפרטת כלא. העתירה ממתינה להכרעה בתחילת 2008.

 

*

 

שוב, אין בכוונתי למצות את הדיון בסוגיות השונות העולות מסיפור הפרטת בתי הסוהר בישראל והמאבק בו, אלא לגעת במספר נקודות למחשבה ולדיון. הנקודה הראשונה היא הקלות הבלתי נסבלת בה מדיניות הגובלת באבסורד מצליחה להבשיל לחוק במדינת ישראל, וזאת על אפם ועל חמתם של כל המומחים ורוב חברי הכנסת שהשתתפו בדיונים, וכאמור לעיל, גם עמדת רוב הציבור הישראלי.

  בתמצית, הסיבה לכך היא היעדר השקיפות בתהליכי קבלת ההחלטות בכל האמור למדיניות חברתית-כלכלית במדינת ישראל. מכל השחקנים במגרש קבלת ההחלטות, מעמדם של חברי הכנסת, כמייצגי הציבור, היה הנמוך ביותר, ודאי נמוך משל הכלכלנים, בעיקר אנשי אגף התקציבים, שפשוט כפו את מהלך ההפרטה על השר לביטחון פנים, באמירה שלא יעבירו תקציבים למשרדו אם לא יורה על מהלך ההפרטה.

ההחלטה ללכת במסלול ההפרטה המלאה התקבלה לא על ידי נבחרי העם, אלא על ידי ועדה מקצועית הנשלטת על ידי כלכלנים, שכבר החלה בהליכי מכרז ואפילו הבטיחה לפצות את החברות לפני שבכלל פנתה לכנסת. כאשר כבר פנתה לכנסת, בלחץ היועץ המשפטי לממשלה, התנהל הדיון ללא מסמכים, ללא תחשיב כלכלי וללא מסמכי המכרז וההסכם שבהם נקבעו ההסדרים הראשוניים.

 אין ספק בליבי, כי בהליכי חקיקה סדורים, נבחרי העם, כמייצגים את הלך הרוח בציבור הישראלי, לא היו מעבירים חוק כזה. ביקורת כזו הושמעה בעבר לעניין דיוני התקציב וחוק ההסדרים, המאושרים על ידי הכנסת כמיקשה אחת, וללא דיון מעמיק. פרשת הפרטת בתי הסוהר בישראל מוכיחה שהבעייתיות בתהליך קבלת ההחלטות אינה נחלת התקציב וחוק ההסדרים בלבד, אלא גם חקיקה פרטנית.

שנית, ברצוני להדגיש את חשיבותו הגדולה של הדיון בבג"ץ. לראשונה בתולדות מדינת ישראל, ולמעשה לראשונה בבית משפט חוקתי בעולם, נקבע והוסכם שיש גבולות חוקתיים להפרטת שירותים במדינת ישראל, בין מכוח, לשיטתנו העותרים, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ו/או או חוק יסוד: הממשלה, או לשיטת המדינה, מכוח הלכת ה"דגל השחור". גבולות אלה קיימים וממתינים שבג"ץ ייצוק לתוכם תוכן.

סוגיה שלישית היא הון ושלטון בישראל: עובדי המדינה התנהלו בפרשה זו כאישי יחסי הציבור של הזכיין הפרטי, ולא כרגולטור. גם אם היה ראוי לבחון כלא בניהול פרטי, אזי היה צריך לקיים סביב ה"פיילוט" מערכת ראויה של הערכה. במקום ליצור תנאים להשוואה אמיתית בין כלא פרטי לכלא ציבורי מקביל, על פי ההמלצות הראשוניות של היועץ המשפטי לממשלה, וכמו שמקובל במדינות אחרות, כגון קנדה, מלכתחילה, שירתו נציגי המדינה, ובעיקר אנשי האוצר, את הזכיין: אנשי האוצר ביקשו להקים כלא פרטי שני בצפון, לפני שהכלא הראשון בכלל נבנה והוערך. אנשי ועדת המכרזים לא פירטו בפני חברי הכנסת את הכשלים והבעיות שהיו מוכרים להם ממקרי הפרטה דומים בעולם.  השיא היה נספח ח', שצוין לעיל, שבעצם מבטיח את הצלחת הפרויקט, עוד לפני שהכלא בכלל נפתח.

אבקש לסיים מאמר קצר זה במסר חיובי. סיפור המאבק בהפרטת בתי הסוהר, שהובא בתמצית לעיל, מוכיח לטעמי שיש ביכולתם של אנשים פשוטים מן היישוב לעצב את חיינו כאן, במדינת ישראל. אם הולכים עם נטיית הלב ומביעים בפומבי ולאורך זמן מחאה על החלם שקורה במדינתנו, גם בהיעדר תקציב וגם כשמתמודדים מול מערכות המדינה וההון החזקות, ניתן להצליח. מניסיוני, יש בארץ הרבה אנשים, בכל מיני מקומות, שיקשיבו וייענו לקריאה. כולי תקווה, שגם שופטי בג"ץ, ייענו לקריאה, ויקבעו כי אכן היתה כאן הפרטה אחת יותר.

 

 ביבליוגרפיה

'הפשע משתלם – מה ניתן ללמוד מהנסיון האמריקאי בהפרטת בתי סוהר', פרופ' יואב פלד, עבור מרכז אדוה (מהדורה שניה), ינואר 2002. פורסם באתר של מרכז אדווה.

ר' http://www.mops.gov.il/nr/exeres/064364DB-33AD-410C-864D-6B8E0A041980.htm. ר' במחקר, עמוד 26.

מאמר זה מבוסס על מאמר ארוך יותר שפרסמתי באינטרנט ב-2006: "כרוניקה של הפרטה ידועה מראש – סיפור המעשה של המאבק בהפרטת בתי הסוהר בישראל וכמה מסקנות". נמצא ב http://aviv.wasserman.googlepages.com/home

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד