גמישותה של מפה
גמישותה של מפה

משפחת דדון מהספר "שום גמדים לא יבואו" במפגש עם קוראים ברחבי הארץ

 

 שרה שילה היא תושבת כפר ורדים. ספרה "שום גמדים לא יבואו" יצא בהוצאת "עם עובד" בנובמבר 2005

 

בדרך למפגש עם קוראים באחד מיישובי השרון, אני עוצרת לכמה דקות במרכז המסחרי של היישוב הגלילי בו אני גרה. המאבטח בכניסה עוצר אותי, ואני פותחת את החלון ומשגרת אליו שתיים שלוש מילים סתמיות שיוכיחו כי המבטא שלי יכול לערוב לי. על חזות פני אי אפשר לסמוך בענין הזה.  בימים אחרים, כאשר בנותי בהירות העור יושבות לידי, אני מועברת ללא הבדיקה הקוֹלית, והן צוחקות אמא, יש לך מזל שאנחנו איתך. 

 

כשהיתה אחת מהן תינוקת, שאלה אותי במגרש המשחקים אם לתינוקת אחרת, שרצתה  לחזור לעבודה ולהעסיק מטפלת, כמה משלמים לי ולכמה שעות. ההתעניינות היתה קצרה ופרקטית. האישה כבר ראתה לא אחת במגרש המשחקים את סבייטה, המטפלת, הדומה לבתי בעורה הבהיר ובלחייה התפוחות והסמוקות תמיד, ולכן לא שאלה אפילו מי אני. היא הניחה.

 

יש רכות ועדינות במילה "הנחה". אין מדובר בקביעת מסמרות, ולכן אולי קשה להבין שאי אפשר, בתנועת ניעור פשוטה, להסיר מעליך את מה שנערם בשכבות, שנים על גבי שנים. כי הרי המבט החיצוני הזה, המגדיר אותי, לא נשאר בתחום הצר של צבע עור שונה. הוא מביא איתו מערך שלם של ידיעות מוצקות לגבי, עובדות הנלקחות הישר מהמאגר התופח והולך של תעודת זהות קבוצתית שלא היה לי חלק ביצירתה. 

 

משנות הילדות המוקדמות ביותר, אני רגילה להבחין בהגדרה הקבוצתית כאשר היא נזרקת עלי כאוכף. הכל מהיר כל כך, לא יותר מרסיס שנייה שבו עדיין מתבוננים בי, ואז כובד המשקל הנוחת עלי והזירוז. כי תמיד יש גם מטרה לדהור אליה.

 

ולכן, למרות שגדלתי בירושלים, שלפחות אז נחשבה "מרכז", ואולי אפילו "המרכז", מעולם לא חוויתי בתוכי מבט שיוצא מ"המרכז" אל עבר אותם "שוליים", שה"מרכז" מצייר לו בדמיונו.    

 

אני מתחילה לנסוע דרומה. סביבי צורות התיישבות רבות בחבל ארץ קטן למדי: ערים וכפרים, מצפים ומושבים, קיבוצים ויישובים קהילתיים. אני עוברת על פני מצפים שחלקם מונה רק כמה עשרות משפחות, ותוהה על ההגדרה העצמית המדויקת שלהם. אנשים מבחוץ אולי לא יוכלו לקרוא את המפה הזאת, אבל יש הבדלים משמעותיים ביותר לתושבי היישובים עצמם. בדרך כלל אין בתכנים העצמיים האלה דבר הקושר אותם למרחק מהמרכז. אין הם מעוניינים במרכז ההוא, של תל אביב כסמן. המרכז הפנימי גובר בקלות על המבט החוצה.

 

יש יישובים שמורכבים מהרבה אנשי טבע ואיכות הסביבה, ואחרים שמרוכזים סביב פילוסופיית חיים משותפת, כגון ה"אימן" או האנתרופוסופיה. וגם כאשר אין זה ברור עד כדי כך, יש דיבורים ומעשים רבים סביב האפיון של התושב הרצוי. אני לא מרגישה הזדהות עם הצורך באפיון כל כך מהודק, אבל לא יכולה להימנע מהמחשבה על המותרות הגלומות בחופש ליצור את הזהות הקבוצתית. התחושה ההפוכה מכך היא כאשר נדמה שמבטם של האחרים קובע לך מי אתה, ועין צרה מודדת לא רק את המרחק הגיאוגרפי מהמרכז, שלא אתה הסכמת לקבלו כמרכזך, אלא גם כל שוני מההתנהגות ההולמת את מי שנחשב "מרכזי", דבר הנתפס כחולשה. כביכול, ה"מרכז" הוא כדור חום ואור, וככל שמתרחקים ממנו יש לצפות לקרניים חסרות עוצמה ואנמיות עד חושך כמעט מוחלט. 

 

כחודש לפני יציאת הספר לאור,  הייתי שותפה בבחירת התמונה שתודפס על כריכתו. הוצעו לי מספר אפשרויות, שכולן היו אסתטיות ומושכות בעיני. אלא שהדבר שחלקן הביע לא תאם את תחושותי. אני קראתי לצילומים האלו: סוף העולם ימינה. או שמאלה. הכיוון כבר לא חשוב כשמדובר ב"סוף העולם".

 

היו אלה צילומי כבישים נעלמים אל תוך חשכה ועליהם ציור חץ לבן וגדול, וכבישים ליליים אחרים עם תחנת דלק מוזנחת לצידם. כולם דוגמאות למבט שמתחיל מהמרכז והולך אל עבר השוליים.  רציתי מבט שיוצא מהמגרש הביתי. כל הספר מסופר בגוף ראשון של כל אחת מדמויותיו. סימונה דדון עצמה נמצאת בהווה הסיפור במגרש הכדורגל של העיירה. מה יותר "כאן" מזה? והרי אין "חיי שוליים", כל אדם מצוי במרכז חייו. להרגשתי, לאיש אין זכות לקבוע שאדם אחר חי ב"סוף העולם". 

 

ביניים: איך "הם" הגיבו לספר

 

לא מזמן ליוויתי אשפוז של אדם קרוב. גיליתי שמלבד הדיבור הצפוף על מחלות ובדיקות ומיני ערכים מספריים, שאלה אחת חוזרת ונשמעת בשיחות המסדרון בין קרובי המאושפזים, והיא כמעט לא משתנה בניסוחה: "מה את בשבילו?" בשעות הארוכות של הציפייה להטבה במצב ולשחרור מבית החולים, ולאחר שעניתי במילה אחת על קרבתי לאדם המאושפז, התנסחו בי הרבה מאוד משפטים שלא ייאמרו בקול רם בתשובה לשאלה "מה אני בשבילו".

 

במפגשי הקוראים אני מתבקשת להשיב על שאלה דומה, והפעם בקשר לבני משפחת דדון: "מה את בשבילם?" ואם אפשר באותה הזדמנות לבחון גם: האם הם כפי שתיארתי אותם בספר, קיימים, והאם שפתם אותנטית, ועד כמה אני יכולה לייצג אותם.

 

אני יודעת על אדם אחד יליד מרוקו, תושב עיר פיתוח בגליל, שכבר שנים רבות עובד ברחבי הארץ, וגם אליו הגיעו בקשות ל"אישור" הספר. הוא סיפר לי שהוא משיב לשואלים: אני אח של אתי דדון וחבר של קובי.  

 

אני מכינה את עצמי לבדיקה הזאת, ויודעת שאחרי שהיא תסתיים, תבוא אחת נוספת, מורכבת ממנה, שמיוצגת על ידי שאלה ישירה עד כדי בוטות: איך "הם" קיבלו את הספר? אין להמעיט במספר סימני השאלה המסתתרים מאחורי שאלה כל כך תמציתית, ואלה אחדים מהם: האם אישה מציאותית, הדומה לסימונה, או בחור כמו קובי קראו את הספר?

האם הם קוראים בכלל?

איך הם מרגישים עם התיאור של עצמם?

האם הם מדברים איתך על כך?    

לטון שבו מובעות שאלות ה"הם" האלו יש גוונים שונים. ניתן לשמוע בהן סקרנות אמיתית, אפילו רצון להתקרב דרכי אל האנשים "ההם", הנתפסים זרים כל כך. אבל ניתן לחוש גם את הרתיעה ואת הצורך הדחוף בהפרדה ובהרחקה, אולי דווקא בגלל תחושת הקרבה המאיימת. בכל מקרה, מדובר במסלול ארוך, שכל אחת מהמשוכות המצויות לאורכו ניצבת עליו בזכות מאפיין של זהות פריפריאלית של בני המשפחה.

 

לאחר שאל מרכז החדר מוטלות שאלות "אנחנו" מול "ההם", אני נוקטת בפעולה של "עזרה ראשונה", כאשר אני מפנה את תשומת לב המשתתפים במפגש לכך שאין "הם". שכל קורא הוא אדם לעצמו, ושכמו שבני משפחת דדון שונים זה מזה, עד כדי איום ממשי על המרקם המשפחתי שלהם, כך לא ניתן לבקש תמונה אחת שמייצגת תגובה של ציבור כל כך גדול. האם לא ברור לשואל, כי כל משתתף במפגש היה מתרעם לו שאלתי אותם: "ואיך אתם קיבלתם את הספר?" והייתי מבקשת לקבל תשובה אחת אחידה מנציגם. 

 

אחרי ההבהרה הזאת, אני נעתרת. גם כאשר אני מרגישה בתוכי תנועת התנגדות קלה, אני פותחת ומספרת על אישה בת גילי שהשתתפה במפגש בספרייה במעלות. האישה,  ילידת המקום שבחרה לבנות את ביתה באחד הקיבוצים באיזור. היא סיפרה שביום בו התחילה לקרוא בספר, התרגשה מאוד, וכאשר בנה שלומד בכיתה ו"ו חזר הביתה, היא לא התאפקה וקראה לפניו קטע מהחלק של סימונה דדון, אם המשפחה. הוא נדהם וביקש לראות מקרוב: "מה, אמא, כל הספר כתוב ככה, במעלותית?"

 

אני מסיימת ואנשים צוחקים. אוזני הממששות את הצחוק מוצאות בו גוונים של הפתעה, כמו בתגובה לסיום בדיחה, אבל לא רק. גם הקלה נמצאת שם. רווח להם, האישור ניתן. משוכה אחת הזדעזעה ונפלה, תוך שניסינו לדלג מעליה. וזה טוב להמשך המסלול, כי בענף הספורט הזה יש צורך לעבור את המשוכות, אבל טוב גם להתחכך בהן מעט ולהפילן.     

 

הנה ניתן לשפה השם: "מעלותית". אני הבאתי אותו למפגש. אבל גם לולא הייתי עושה זאת היו מתעופפים באוויר שמות תואר רבים לשפתם של בני המשפחה: נמוכה, עילגת, דלה ולא תקנית, כמו גם עשירה וציורית.

 

אני נזכרת בדיון בפורום אקדמי שנושאו היה שפת הספר. אני יושבת בפאנל עם דוקטור ללשון, שיודעת טוב ממני שהשפה של סימונה מוגזמת. היא מנסה לערער על האפשרות שאישה תאמר: "עשיתי את הדלת עם מפתח". איך ייתכן שהאישה תבחר במשפט ארוך במקום לומר בפשטות נעלתי, או סגרתי? הרי לא ייתכן שהיא לא שמעה מעולם את המילים האלו, היא מסכמת את טענתה, ואני לא יודעת מה לומר. אני פונה בתוכי אל קרובת משפחתי שנוהגת להגיד "עשיתי את הדלת עם מפתח" ואני מפנה אליה את שאלת המומחית. היא צודקת, אני מקשה, איך זה שאחרי כל כך הרבה שנים בארץ את עדיין מדברת ככה?   

 

אני ממשיכה לספר למשתתפי המפגש על תגובות האנשים "ההם", אבל לא לגמרי שלמה בתוכי. האם זה נכון להעביר משם לכאן את סיפורי הקוראים? מה תכליתה של השליחות הזאת שגויסתי אליה? האם לא סיימתי את חלקי בכך שכתבתי את הספר? הרי אינני רוצה להיות סניגורית של הדמויות, בוודאי לא של מעשיהן או שפתן, וגם לא מתרגמת. ואיך בכל זאת אני מוצאת את עצמי מספרת על אישה, עובדת ניקיון ותיקה בבית חולים גדול, שהגישה את הספר לרופאה בכירה, ואמרה לה: אם את רוצה להכיר אותי, תקראי את הספר הזה.

 

ביניים: 'אני' אחד מתרפק על 'אני' שני

 

בדרך חזרה מהמפגש, אני משחזרת לעצמי אחת התגובות שהגיעו אלי במהלך השנה. אישה התקשרה לאחר קריאה לילית של הספר. כבר בארבע בבוקר היא השיגה את מספר הטלפון שלי ב-144 ומאז היא מחכה לשעה סבירה. היא רוצה להגיד תודה, וגם לספר קצת על עצמה, ובעיקר, היכן פגש אותה הכתוב ומה קרה לה באמצעותו.

הכול חשוב: הקריאה הלילית, הדחיפות, הרצון לדבר איתי עכשיו, כשהדברים טריים, כשהבכי עוד כאן, צליל הקול שלה, של מי שעלתה לא מזמן מצלילת מעמקים והנה היא מתחילה לנשום שוב גם מחוץ לספר. אני מקשיבה.

 

הדיבור שלה בא מהזדהות, והיא מביאה אלי את רגע הבכי שפרץ עם מגע המילים בפצע לא חדש שלה. והיא מדברת על קובי דדון, בחור בן 19, שחי בעיר פיתוח, ושאביו נפטר יומיים אחרי חגיגת בר המצווה שלו. אמו ילדה תאומים חצי שנה אחר-כך, ומאז הוא אביהם לכל דבר. והאישה שמדברת אלי אלמנה. בעלה נהרג במלחמה, והיא היתה אז אם לשני ילדים צעירים מאוד. קובי דדון - ומשאלתו החדשה בליל הקטיושות, כאשר הוא מרגיש מוגן בבית בכפר הערבי: לנוח מהכול, לא להצטרך להחליט דבר, שייקחו ממנו את הצורך לפרנס, שיטפלו בו עצמו - החיה בה את הימים ההם של העומס ושל הבדידות ושל המשא הבלתי נסבל.

 

ליבי מתרחב כשאני שומעת אותה. ולא רק בגלל המילים הטובות שהיא אומרת על הספר, יותר מכך אני מחייכת בתוכי, כי אני חשה את התנועה המקרבת. בהזדהות הישירה שלה עם קובי היא אינה מבחינה בכל המשוכות שכביכול מפרידות ביניהם. בסיפור שלה לא קיים מסלול משוכות כלל. אין 'אנחנו' ו'הם'. היא - אישה ממרכז הארץ, משכילה ומבוססת, ומוצאה שאינו "מזרחי", אומרת 'אני' באותה פשטות שבה קובי דדון, בחור מעיר פיתוח בצפון הארץ, שלמד עד כיתה יו"ד, ומאז הוא עובד לפרנסת המשפחה, אומר 'אני'. רק 'אני' אחד יש כאן שמתרפק על 'אני' שני. ברגע הזה אין כל זרות. הריחוק המתעתע, המבודד נמחק.

 

אני חוזרת אל השיחה הזאת וחשה שוב את התנועה החלקה שלה כאשר צללה ושחתה עם קובי באותם המים, ואת הקסם שמצליח להגמיש את המפה הגיאוגרפית (וכל זה נעשה בלי שום "צו פיוס", ולמעשה בלי צו חיצוני בכלל. כי הרי לא היתה כאן התכוונות אידיאולוגית מצידה, זוהי היכולת האנושית הבסיסית של קרבת לבבות).

 

כשהקשבתי לה, עוד לא ידעתי שסימונה דדון, אישה שאיבדה את בעלה בגיל צעיר ואם לילדים, תביא אלי נשים נוספות שהתאלמנו במהלך חייהן, ובמיוחד את מי שמכונות אצלנו בשם הקבוצתי "אלמנות צה"ל". כל אחת מהן תספר לי על קרבה גדולה שחשה אל סימונה, שאיבדה גבר אהוב ונערץ בגיל צעיר. לכל אחת מהן יהיה גוון אחר של התייחסות, ולכן גם הן אינן קבוצה. אבל התנועה המקרבת תתאפשר על ידי כל אחד מהסיפורים, כיוון שלא צוינה במהלכם שום הסתייגות. אפילו לא הנפוצה ביותר, זאת של השפה. כי הרי אין זה חשוב האם סימונה מדייקת בהבחנה בין זכר ונקבה, וכמובן שאין זה משנה אם האדם האהוב שאיננו היה מוכר בחברה כ"מלך הפלאפל", או כסגן-אלוף בצה"ל.

 

מעט אחרי חצות אני מגיעה חזרה הביתה. הלילה מביא איתו תחושות טובות של התפייסות וקבלה. ברגעים האלה אני רואה את שתי התנועות - זאת של ההכללה וההרחקה, והאחרת של הקירוב והפירוט - כמשלימות זו את זו. בשעה הזאת נדמה לי שגם זאת אפשרות אנושית: הכלה של המרכיבים הסותרים, הנאבקים ביניהם תוך ניסיונם לשבת יחדיו. אני חשה הסכמה חדשה בתוכי לקבל גם את העין הצרה והשופטת בתוך פעימת הלב הרחב והשופע. בסופו של יום אני מבינה שזאת אפשרות לא רעה בכלל בדרך להגמשת גבולות הזהות.    

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד