אחותו של שייקספיר גרה וכותבת ב
אחותו של שייקספיר גרה וכותבת ב

האם עצמאות כלכלית ומרחב פרטי הם התנאים ההכרחיים לאשה יוצרת? אביבה, גיבורת הסרט "אביבה אהובתי", מנצחת את הדימוי הסטריאוטיפי של האשה המזרחית ומוכיחה שיכולת כתיבה היא עניין של כישרון, לא של מגדר

 

ד"ר ליאת שטייר-לבני היא מרצה ומרכזת קורסים לקולנוע במחלקה לספרות, לשון ואמנויות באוניברסיטה הפתוחה.

 

חדר משלה והכנסה קבועה, אלו הנתונים, שלפי וירג'יניה וולף יביאו לכך שאשה תוכל להיחלץ מהכבלים החברתיים ולכתוב יצירות ספרותיות משמעותיות. אם יהיו לאשה עצמאות כלכלית ומרחב פרטי, טענה, היא תוכל לעזוב את תפקידיה המסורתיים, להתפנות ממלאכות הקשורות לבית (בישול, ניקיון, קיפול כביסה, טיפול בילדים) ולשנות את פני הרומן הכתוב. וולף נתנה כדוגמה את אחותו של ויליאם שייקספיר. היא אולי היתה מוצלחת לא פחות ממנו, אך לא יכלה לכתוב, משום שלא היה לה חדר משלה, ומשום שלא יכלה להתפנות לכתיבה כמו אחיה, כי היה עליה לטפל בילדיה.

 ספרה הצנום של וולף, "חדר משלך" (1929), בו נוסחה תזה זו, הפך לאחד המניפסטים הפמיניסטים המכוננים של המאה העשרים, ו"חדר משלה" הפך ביטוי נרדף לעצמאות נשית יוצרת. בניגוד לכך, "אביבה אהובתי" (שמי זרחין, 2006), זוכה פרס האוסקר הישראלי (פרס אופיר), מהווה אנטיתזה לתפיסה הזו, ומציג עולם בו עוני, מחסור במרחב פרטי ויישום תפקידים מגדריים מסורתיים הם שמפרים את האשה היוצרת, ומביאים לכתיבתן של יצירות מבריקות ונדירות באיכותן.

עד שנות השמונים עסקו סרטים ישראליים מעטים בפריפריה וכאשר עשו זאת, הנציחו סטריאוטיפים שליליים, הקשורים במזרחיים בכלל ובאשה המזרחית בפרט. כמיטב המסורת האוריינטליסטית הם תיארו את האשה המזרחית לפי מנעד מצומצם מאוד של תכונות, הנע על הקו שבין פשטות, בורות ומיניות.

למשל, הסרט "פורטונה" (מנחם גולן, 1966) תיאר את חייה של משפחת בוזגלו, שעלתה מאלג'יר לדימונה. המשפחה תוארה כיחידה פרימיטיבית, וולגרית ורצחנית, המנסה להרוג מהנדס צרפתי, המנהל פרשיית אהבים עם בת הזקונים פורטונה. פורטונה עצמה תוארה כאובייקט מיני ותו לא. הבמאי הקפיד להתמקד בחמוקיה הנחשפים מבעד לשמלה צמודה, כאשר היא אוכלת תפוח בחושניות, או מפזרת את שיערה במבט מתגרה אל מול גברברי דימונה. גיסתה, מרגו, תוארה כמופת של בורות ופרימיטיביות. אשה שאינה יודעת כמה זה תשע לחלק לשלוש וחייבת, כהגדרתה, "למצוא איזה פטנט כדי שבעלי לא ישים אותי בהריון כל שנה".

 סרטים אחרים בשנות השישים והשבעים עסקו בפריפריה של תל-אביב, כלומר, יפו והשכונות הדרומיות. רובם תיארו חלוקה קבועה בין מרכז אשכנזי עשיר ומבושם, אך גם מנוכר וקר, לבין "השכונה" הענייה והפרימיטיבית, אך מלאת שמחת חיים. גם חלוקה זו לא היטיבה עם הייצוג הנשי. הנשים תוארו כזונות ("אלדורדו"), פרימיטיביות המונעות על ידי אמונות טפלות ומוצאות את פרנסתן ב"פתיחה בקלפים" ("צ'ארלי וחצי"), כעוזרות בית וולגריות ("עליזה מזרחי"), או שתקניות שכל תפקידן מתמצה בשירות ("איי לייק מייק"). בפעמים מעטות, כמו בסרטיו של משה מזרחי (למשל, "הבית ברחוב שלוש"), הוצגה דמות מורכבת של אשה מזרחית הנלחמת על מקומה במשפחה ובחברה הישראלית.

            הקולנוע הישראלי החל לשנות את פניו משנות השמונים ואילך. קבוצות של 'אחרים', שבעבר נדחקו לשוליים, החלו לעבור למרכז הבמה. השינוי הכללי הזה השפיע על ייצוג הפריפריה ועל ייצוג הנשים המזרחיות בקולנוע. משנים אלו ואילך, לצד סרטים שהמשיכו להנציח את ההוויה התל-אביבית ("שורו", "החיים על-פי אגפא", "הבועה") החלו להופיע סרטים החודרים לפריפריה מזרחית ("חולה אהבה בשיכון ג'", "בית"ר פרובנס", "סוף העולם שמאלה"), כדי למסמס סטריאוטיפים מוכרים.

למשל, הסרט "שחור" (שמואל הספרי, 1994), שתיאר חלקים מהביוגרפיה של התסריטאית חנה אזולאי הספרי, הציב במרכזו דמות נשית הנקרעת בין הזהות הפריפריאלית של הילדה שהיתה (רחל) לבין הזהות שאימצה לעצמה, לאחר שעזבה את הבית למרכז ושינתה את שמה לחלי. הסרט תיאר את הפריפריה ממנה הגיעה (הנשארת בסרט בגדר נעלם, מכיוון שמקום המגורים הספציפי אינו מוזכר) כעולם מורכב, ואת ההתנתקות ממנה כאסון לאישיות של הגיבורה.

*

"אביבה אהובתי", הממוקם בטבריה בשכונה דלה, ממשיך מגמה זו ומחדד את דמותה של האשה המזרחית כדמות מורכבת הראויה להערכה. מחייה של הגיבורה המזרחית אביבה, טבחית "אפורה" ו"אפס" (כהגדרתה) החולמת להיות סופרת, נעדרים שני האלמנטים שאותם הגדירה וולף כהכרח בסיסי לכתיבה טובה: בעלה של אביבה מובטל והמשכורת הנמוכה שלה כטבחית בבית מלון, אינה מספיקה לכלכלת הבית, הכוללת, בין היתר, תשלומים לטיפולי שינים, ללימודים גבוהים של הבת ולפסיכולוג של הבן.

 גם מרחב פרטי אין. בסרט יש מעט מאוד סצנות שבהן אביבה מצולמת לבד בפריים. המטבח במלון שבו היא עובדת עמוס בטבחים הנעים הלוך ושוב עם סירים עמוסים. בדירה הזעירה מתרוצצים בעלה וילדיה. בנה יושב תדיר מול הטלוויזיה ושולט על הסלון. בחדר הפנימי הקטן מצטופפים שני הילדים הגדולים, ובחדר השינה מחכה הבעל ש"ישן כבר חצי שנה". אל הדירה פורצים מדי פעם גם אורחים לא קרואים, כמו עודד הסופר המדריך אותה ו"עוזר" לה לשפר את סיפוריה, או חברותיה של אמה, המתלוננות על התנהגותה הבעייתית של האם, שהולכת ומאבדת את שיווי משקלה הנפשי.

גם כאשר יוצאת אביבה למרחבים אחרים, היא אינה מוצאת מקום פרטי משלה ומפלט ממשפחתה. אחותה אניטה מלווה תדיר את פעולותיה, וחודרת למרחבים הפרטיים של אביבה – היא מלווה אותה באוטובוס בדרך לפגישות עם הסופר בתל-אביב, ומחכה לה על הספסל ליד ביתו. בפעמים אחרות, עולה אניטה לגג שממנו משקיפה אביבה על טבריה, ודורשת לדעת האם חלה התקדמות בכתיבת הספר.

הגברים שאותם פוגשת אביבה מבקשים לחדור למרחב הפרטי ביותר - גופה -  ומציעים לה למכור את עצמה בתמורה לכסף. רופא השיניים דורש ממנה התערטלות גופנית -  להביט בה עירומה בתמורה למחיקת חובותיה. עודד הסופר דורש ממנה התערטלות נפשית, ומכניס תיקונים משלו בסיפורים שכתבה על חייה.

לאחר שאביבה מגלה כי עודד הסופר מעוניין לקנות ממנה את הסיפורים שכתבה, ולא לעזור לה לפרסם ספר משלה, כמיהתה למרחב פרטי מגיעה לשיא. היא מסתגרת במרפסת הזעירה בביתה. שם, מכווצת על ברכיה, ליד מכונת הכביסה, היא מזילה דמעות בסתר, ומנסה להירגע. אך גם באותו מטר רבוע היא אינה מוצאת מנוחה מהמשפחה. דרך דלת המרפסת השקופה היא רואה את רגליו של בעלה המנסה לנשק בכוח את אחותה. "זה שלי", "זה פרטי שלי ואל תתערבי בזה" הם משפטים נואשים שהיא זועקת לכיוון בעלה ובתה, המנסים להתערב בניסיונות הכתיבה שלה.

לכן לכאורה, נראה כי הסרט מוביל את אביבה במסלול המוכר שטוותה וולף ועומד להוכיח, כי התנאים הסביבתיים הקשים והצורך למלא תפקידים מסורתיים במשפחה קשת יום יכניעו את אביבה ויגנזו את חלומה – את סיפוריה תמכור לעודד הסופר והוא, הגבר, יזכה לתהילה שלה היא ראויה. אך למעשה, "אביבה אהובתי" מוביל את הגיבורה במסלול הפוך לזה שציינה וולף, ומגלה כי מרחב פרטי וממון אינם מחויבי המציאות לאשה המבקשת ליצור אלא להפך.

את הסיפורים הטובים והמרגשים ביותר כותבת אביבה מתוך המולת המטבח של בית המלון. מוקפת בטבחים ובסירים מקרקשים היא משרבטת משפט אחר משפט ומכניסה חצאי משפטים ורבעי סיפורים מחיי היום-יום אל עולם הבדיה. תוך כדי בישול וקיפול כביסה ובתוך התמרונים בין אמה המאבדת את שפיותה, לבעל הבוגד ולילדים האדישים, היא מוצאת את הזמן לכתוב עוד משפט בתוך הפנקס שהיא מחזיקה עמה, לחשוב על רעיון חדש, ולגבש את חלקי הפסקאות לכדי סיפור אחיד. דווקא המחסור הכלכלי שמוליד את הצפיפות הרבה סביבה, היעדר המרחב הפרטי ומילוי תפקידים מסורתיים, אותם ראתה וולף כמכשול עצום לכתיבה (רעיה, אם ובת) הם שמפרים את אביבה, נותנים לה רעיונות לסיפורים חדשים, מתבלים את חיי החולין האפורים שלה בבדיה ואת הבדיה בריאליזם.

המשפחתיות אמנם חונקת אבל גם מפרה. אחותה של אביבה, אניטה, אמנם אינה נותנת לה מנוח ומתערבת בחייה ובחיי ילדיה, אך היא גם זו שמעודדת את אביבה, משכנעת אותה שהדימוי העצמי שלה אינו במקומו, ושהיא סופרת הרבה יותר טובה מעודד. אותה אהדה היא מקבלת, בסופו של דבר גם ממשפחתה. בתה שדרשה ממנה לעזוב את הכתיבה ולצאת לעבוד, בעלה שהאשים אותה שהיא שקועה בסיפורים ובמפגשים עם "הפרופסור", בנה האדיש שצופה בטלוויזיה – כל אותן דמויות שמצפות ממנה להיכנע למצב הכלכלי הקשה ולתכתיבים המשפחתיים הן גם אלו שמחכות לה עם עוגה גדולה ומפוארת, שעליה כתוב "לאביבה הסופרת שלנו".

*

אביבה אינה זקוקה ל"מצב נפשי מזוקק וחופשי", כפי שטענה וולף, אלא דווקא המולת המשפחה הלא מתפקדת היא שמשמשת דלק בעירה למדורת הכישרון שלה. בשלב מסוים דורשת אביבה מאניטה אחותה להתרחק ממנה ולהניח לה, אך לבסוף היא חוזרת בה ומבקשת מאניטה שתחזור "להפריע לה" – לקרוא את סיפוריה, להדפיס, לתקן להתערב בבעיות המשפחתיות, כפי שעשתה בעבר, משום שהיא לא רוצה "לבד".

למעשה, נראה כי חוסר הפרטיות הופך חלק אינטגרלי מחייה של אביבה והיא אינה יכולה לתפקד כראוי ללא החדירה הבלתי פוסקת לפרטיותה. ולראיה, בפעמים היחידות שהיא נמצאת למספר שניות לבד בחדר, ראייתה מתערפלת והנוף הנשקף מבעד לעיניה מטושטש. למשל, סצנת הפתיחה המציגה מבט על טבריה מנקודת תצפיתה ב-Out of focus.

בהתאם להסכם שלהם, מפרסם עודד את סיפוריה של אביבה שאותם שכתב. הוא, שגר בדירה משלו, פטור מעיסוק יומיומי בטרדות המשפחה (אשתו ובתו גרות בחו"ל) ויש לו הכנסה קבועה (משמש כמרצה אהוד באוניברסיטה) נכשל כישלון חרוץ. התיקונים שעשה בסיפוריה של אביבה אינם מוכיחים את עצמם, והספר נוחל כישלון.  בסיום הסרט הוא מתוודה שהוא חסר כישרון. מרחב שקט ועצמאות כלכלית, אם כך, אינם ערובה להצלחה, לא אצל גבר ולא אצל אשה.

את הצ'קים שקיבלה מעודד הסופר עבור הזכות לפרסם את סיפוריה תחת שמו, אביבה אינה מפקידה. וכך, בסיום הסרט, לאחר שנסעה אל הסופר ודרשה ממנו בחזרה את שיירי נפשה (הסיפורים שכתבה ולא פורסמו) היא חוזרת הביתה, מרוששת כשהיתה, אל חוסר הפרטיות התמידי המלווה את חייה. היא נכנסת לסלון העמוס לעייפה בבעלה ובילדיה שנרדמו יחד, יושבת אל שולחן הכתיבה, הממוקם בשולי הסלון, וחוזרת לכתוב במחברת הפשוטה והמהוהה שלה. המצלמה מתרחקת (Zoom out) מדמותה, הרוכנת על הדפים לאור המנורה המצהיבה אל החלון, ומשם אל הבניין ואל העיר הנמה.

דווקא בתוך המסגור הזה, המסמל את העובדה שהיא עדיין כלואה באותו מצב, ללא חדר משלה וללא עצמאות כלכלית, טובעת בתוך תפקידים מגדריים "מסורתיים", כתיבתה של אביבה (הנשמעת ב-voice over) קולחת ובהירה מתמיד והפעם, בניגוד לסיפורים שכתבה בעבר, גם רווית אופטימיות.

            לסיכום, "אביבה אהובתי" ממשיך את שיקום הפריפריה הישראלית ודמותה של האשה המזרחית בקולנוע. הוא אינו מציב פתרון אסקפיסטי הפותר את מצב המצוקה ו"גואל" את האשה המזרחית מן המרחב המסרס, אלא מתאר בצבעים חיים את הדלות הכלכלית ואת הבעיות המשפחתיות הנלוות אליה. למרות זאת, הוא מעדיף את הפריפריה ואנשיה על פני תל-אביב, דרך ייצוג תהליך ההסתאבות של עודד, שעבר לעיר הגדולה. ה"הפי אנד" המתון מתעמת עם טענותיה של וולף ומגביר את ההערכה לגיבורה, שדווקא מתוך המצוקה ומתוך המסגרת התובענית והחונקת של חייה, מצליחה להגשים פנטזיה.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד